היום בו נחגוג
היום בו נחגוג1
"באזור הטרופי" (כך חובב הציפורים, "נתר־הלאה" ביב2, היה אומר לי) "העונות, החודשים, השבוּעַיִים, סופי השבוע, החגים, ימי הקיץ הלוהטים3, ימי ראשון וימי אתמול כל־כך מתערבבים זה בזה, שלעולם אינך יודע ששנה חלפה אלא כשאתה כבר באמצע השנה הבאה."
"נתר הלאה" ביב שמר את חנות הציפורים שלו בדרום השדרה הרביעית. הוא היה ימאי לשעבר וסורק חופים4 שערך מסעות קבועים לנמלים דרומיים וייבא חשבוניות מנוהלות באופן אישי על תוכים מדברים ותוכים מתדיינים5. היו לו ברך נוקשה, צוואר כואב ועצבים קשוחים6. הלכתי אליו כדי לקנות תוכי שאציג, בחג המולד, לדודתי ג'ואנה7.
"זה," אמרתי, מתעלם מדרשותיו על תת־חלוקות הזמן – "זה שנראה כולו אדום, לבן וכחול – לאיזה סוג חיות הוא משתייך? הוא פונה באחת לנאמנותי למולדת ולאהבתי לחוסר תואם בתרשימי צבעים.8"
"זה קקדו מאקוודור," אמר ביב. "כל מה שלימדו אותו להגיד היה "חג מולד שמח". ציפור עונתית. הוא עולה רק שבעה דולרים ואני אתערב על סכום גדול שמישהו אחר הוציא ממך הרבה יותר כסף עבור אותו נאום.9"
ואז ביב צחק בפתאומיות ובקולניות.
"הציפור הזאת," הסביר, "מזכירה לי. התאריכים התערבבו לה. היא הייתה צריכה להגיד "מתוך רבים אחד"10 כדי להתאים לנוצות שלה במקום לנסות להפעיל את תעלול סנטה קלאוס11. זה מזכיר לי את הפעם שאני וליברפול סאם12 סיבכנו את הרעיונות שלנו על דברים בחוף של קוסטה ריקה בגלל מזג האוויר ותופעות אחרות שמתאימות לאזור הטרופי.
היינו, כך נראה, תקועים על החלק ההוא של הים הספרדי בלי כסף ששווה אפילו לדבר עליו וחברים שצריך בכלל להזכיר13. סיפקנו פחם ועבדנו כטבחי־משנה על אוניית קיטור נושאת פירות מניו אורלינס כדי לנסות את מזלנו, שהשתחרר, לאחר שהגענו לשם, בגין העדר ראיות. לא הייתה שום עבודה הולמת ליצרנו הבסיסיים ולכן אני וליברפול התחלנו להתקיים על רום אדום14 של המדינה ופירות מהסוג שיכולנו לקצור במקום שבו לא זרענו.
זו הייתה עיר של אדמת סחף המכונה סולדד15 שלא היה בה נמל או עתיד או מקום מפלט. בין המעבורות העיר ישנה ושתתה רום. היא התעוררה רק כאשר היו בננות לשלוח. זה היה כמו גבר הישן במהלך הארוחה עד זמן הקינוח. כשאני וליברפול הדרדרנו לשפל כה נמוך עד שהשגריר האמריקאי לא היה מוכן לדבר איתנו, ידענו שהגענו לתחתית16.
עלינו על אוניה עם גברת בצבעי אפרפר־חום־צהבהב17 בשם צ'יקה18, שניהלה חנות לממכר רום ומסעדה לנשים וגברים ברחוב המכונה רחוב ארבעים ושבעה הקדושים שאין לנחמם19. כשמיצינו את האשראי שלנו שם, ליברפול, שתאבונו האפיל על תחושת האצילות המחייבת20 שלו, נשא לאישה את צ'יקה. זה שמר אותנו באורז ובננה מטוגנת21 למשך חודש עד שבוקר אחד צ'יקה חבטה בליברפול בעצב וברצינות למשך חמש־עשרה דקות עם קדרה שהשתמרה מתקופת האבן וידענו שמיצינו את הכבד שלנו22. באותו לילה חתמנו על הסכם עם דון ג'יימי מקספינוזה23, בן־כלאיים מקומי ומגדל בננות, שעבד על שימורי הפירות שלו במרחק תשעה מייל מחוץ לעיר. היינו חייבים לעשות זאת או להצטמצם למי ים ומינונים מפוררים של מזון ושינה.
עכשיו, אם מדברים על ליברפול סאם, לא השמצתי או זיכיתי אותו מאשמה בפניכם יותר משהייתי עושה זאת בפניו. אבל לדעתי, כאשר אנגלי מתדרדר עד לרמה הנמוכה ביותר, עליו להתחמק ממשקעי הזבורית שיטיחו בו אומות אחרות. ואם הוא ליברפול אנגלי, מה, גז מכרות זה מה שהוא יכול לצפות לו. בהיותי אמריקאי טבעי, זו השקפתי האישית. אבל לליברפול ולי היה הרבה מהמשותף. היינו ללא בגדים הגונים או דרכים ואמצעי קיום ו, כפי שהאמרה הולכת, אומללות אכן נהנית מחברתם של שותפים לדברי עברה24.
עבודה אחת במטעים של מקספינוזה הזקן הייתה לקצוץ גבעולי בננות ולהעמיס את אשכולות הפרי על שקי הסוסים. אז תושב מקומי חגור בחגורה מעור תנין, מצויד בסכין ולבוש בזוג מכנסי פיג'מה מבד סדינים25, מסיע 'תם לחוף ועורם 'תם שם26.
היית פעם בחורשת בננות? היא חגיגית כמו מרתף בירה27 בשבע בבוקר. זה כמו להיות אבוד מאחורי הקלעים באחד מאותם מופעי פטריות מוזיקליים28. אתה לא יכול לראות את השמים מבין עלוות העלים שמעליך והקרקע מכוסה עלים רקובים בגובה הברך והיא כה שקטה שאתה יכול לשמוע את הגבעולים גדלים שוב אחרי שקצצת אותם. בלילה אני וליברפול התאספנו בחלקת בקתות עשב בשולי מפרץ של מים רדודים עם הפועלים29 האדומים, הצהובים והשחורים של דון ג'יימי. שם שכבנו, נלחמים ביתושים ומקשיבים לקופים לוהגים ולתנינים נוהמים ומתיזים מים במפרצון עד אור הבוקר, עם רק פרקי זמן קצרים לשינה בין לבין.
עד מהרה איבדנו כל מושג בנוגע לתקופת השנה שבה היינו. הטמפרטורות מגיעות שם כמעט לשמונים מעלות בדצמבר ויוני ובימי שישי ובחצות וביום הבחירות ובכל זמן אחר. לפעמים ירד גשם יותר מבימים אחרים וזה היה כל ההבדל שהבחנת בו. אדם חי שם מבלי לשים לב שהזמן חולף30 עד שיום אחד הקברן קורא לו, בדיוק כשהוא מתחיל לחשוב לחתוך מהחבורה ולחסוך קצת כדי להשקיע בנדל"ן.
אני לא יודע כמה זמן עבדנו בשביל דון ג'יימי, אבל זה היה במשך כמה תקופות גשומות, שמונה או עשר תספורות וחייהם של שלושה זוגות מכנסיים מאריג מפרשים. כל הכסף שהרווחנו התבזבז על רום וטבק, אבל אכלנו וזה היה משהו.
לפתע פתאום יום אחד אני וליברפול מצאנו עבודה בביצוע ניתוחים על גבעולי בננה שהפכו לאלווי31 וכינין32 בפינו. זה היה התקף שלעתים קרובות פוגע בגברים לבנים במדינות לטיניות. רצינו שיפנו אלינו שוב בשפה מוכרת ולראות את עשן אוניית הקיטור ולקרוא על העברות הנדל"ן ואת מודעות הבגדים ואביזרי הגברים בעיתון ישן. אפילו סולדד נראתה לנו כמו מרכז התרבות, כך שבאותו ערב הצבנו את אגודלנו על אפינו33 בדוכן הפירות של דון ג'יימי ונענענו את הספחת הירוקה שלו מעל רגלנו. היו רק תריסר מייל לסולדד אבל לקח לי ולליברפול יומיים להגיע לשם. כל הדרך הייתה חורשת בננות והלכנו לאיבוד שוב ושוב. זה היה כמו למספר את חדר התמרים במלון ניו יורקי בחיפוש אחר גבר ששמו סמית.
כשראינו את בתי סולדד בין העצים, התעוררה בי כל התנגדותי כלפי ליברפול סאם. סבלתי אותו כל זמן שהיינו שני גברים לבנים כנגד בננות מנומרות; אבל עכשיו כשהיו סיכויים שאחליף אפילו מילות קללה עם אזרח אמריקאי, החזרתי אותו למקומו הראוי. והוא היה גם בעל מראה מגוחך, עם אפו הצבוע מרום וזקן לחייו האדום ורגלי פיל עם סנדלי עור כרוכים סביבם.
אני מניח שנראיתי אותו הדבר.
"זה נראה לי," אומר אני34, "שבריטניה הגדולה חייבת להיות ערוכה לשמור מנקי נהרות35 בלתי הולמים, נבזיים ולוגמי־ג'ין כמוך בבית במקום לשלוח 'תם לכאן כדי לבזות ולהשחית ארצות זרות. זרקנו אותך מאמריקה פעם אחת ואנחנו חייבים לנעול מגפי גומי ולעשות את זה שוב."
"הו, אתה לך לעזאזל," אומר ליברפול, וזה היה בערך כל מאגר השנינות הזריזה שאי־פעם היה לו.
ובכן, סולדד נשאה חן בעיני לאחר מטעו של דון ג'יימי. ליברפול ואני נכנסנו אליה, זה לצד זה מכוח ההרגל, חולפים על פני הקלבוסה36 ומלון גרנדה37, לרוחב הכיכר לכיוון בקתתה של צ'יקה, שם קיווינו שליברפול, בהיותו בעלה, עשוי להפעיל את מזלו בשביל ארוחה.
כשחלפנו על בית החווה הקטן בין שתי הקומות, שאוכלס על ידי המועדון האמריקאי, הבחנו שהמרפסת קושטה כולה עם זרי פרחים וצמחים ירוקי־עד והדגל התנופף מהתורן על הגג. סטנזי38, השגריר, וארקרייט39, בעליו של מכרה זהב, עישנו על המרפסת. אני וליברפול נפנו 'ליהם עם ידינו המלוכלכות וחייכנו חיוכי חברה אמיתיים; אבל הם הפנו את גבם אלינו והמשיכו לדבר. ואנחנו פעם שיחקנו ויסט40 עם שנ'הם עד לנקודה שבה ליברפול אחז את כל שלושה־עשר קלפי הניצחון בשביל ארבע ידיים ברצף.
זה היה חתיכת חג, ידענו, אבל לא ידענו את היום או את השנה.
זמן לא רב לאחר מכן ראינו איש כמורה ששמו פנדרגסט41 שבא לסולדד כדי לבנות כנסייה, עומד מתחת לדקל הקוקוס42 עם מעיל האלפקה השחור הקטן שלו ומטריה ירוקה.
"בחורים, בחורים!" אומר הוא מבעד למשקפיו הכחולים, "האם זה נורא עד כדי כך? האם כל־כך הצטמצמתם?!"
"הצטמצמנו," אומר אני, "לשברים גסים מאוד".
"זה אכן עצוב," אומר פנדרגסט, "לראות את בני ארצי בנסיבות כאלה".
"תפסיק עם השטויות האלה," אומר ליברפול. "אתה לא יכול להבחין בבן אנגלי של המעמד העליון כשאתה רואה אחד?"43
"שתוק," אמרתי לליברפול. "אתה על אדמה זרה עכשיו, או בחלק הזה שלא נוגע אליך.44"
"וביום כזה, במיוחד!" ממשיך פנדרגסט בצער – "ביום המהולל ביותר של השנה כשכולנו צריכים לחגוג את שחר התרבות הנוצרית ואת מפלתם של הרשעים."
"באמת הבחנתי בדגלים וזרי פרחים המקשטים את העיר, כומר," אומר אני, "אבל לא ידעתי לשם מה הם היו. היינו מנותקים זמן רב כל־כך מלוחות שנה שאנחנו לא יודעים האם עכשיו קיץ או צהרי יום ראשון."
"הנה שני דולר," אומר פנדרגסט, שולה שני מטבעות כסף צ'יליאנים45 ומושיט לי 'תם. "לכו, אנשיי, וקיימו את המשך היום באורח הולם."
אני וליברפול הודינו לו באדיבות והלכנו הלאה.
"שנאכל?" אני שואל.
"הו, לעזאזל!" אומר ליברפול. "בשביל מה יש כסף?"
"טוב ויפה, אם כן," אומר אני, "מאחר שאתה מתעקש על כך, נשתה."
לכן עצרנו בחנות רום והשגנו רבע מהמשקה וירדנו לחוף מתחת לעצי הקוקוס וחגגנו.
משום שלא אכלנו דבר מלבד תפוזים במשך יומיים, לרום הייתה השפעה מיידית ושוב הפגנתי שאט נפש גדולה כלפי האומה הבריטית.
"תעמוד כאן," אני אומר לליברפול, "חלאה של מלכות רודנית מוגבלת46, ותקבל מנה נוספת של גבעת בנקר47. האיש הטוב הזה, מר פנדרגסט," אומר אני, "אמר שעלינו לקיים את היום באופן הולם ואני לא הולך לראות את הכסף שלו מבוזבז שלא כהלכה."
"הו, אתה לך לעזאזל!" אומר ליברפול ואני התחלתי עם יד שמאלית מצוינת על עינו הימנית.
ליברפול היה מתאגרף פעם אבל הוללות וחברה רעה נטלו את התעוזה ממנו. תוך עשר דקות השכבתי אותו על החול, מנפנף בדגל לבן.
"קום," אמרתי, בועט בו בצלעות, "ובוא איתי."
ליברפול קם ועקב אחרי בגלל שהיה זה הרגלו, מנגב את האדום מפניו ואפו. הובלתי אותו לבקתתו של הכומר פנדרגסט וקראתי לו החוצה.
"תסתכל על זה, אדון," אומר אני – "תסתכל על הדבר הזה שפעם היה בריטי גא. נתת לנו שני דולרים ואמרת לנו לחגוג את היום. הדגל זרוע כוכבים נוצצים עדיין מתנופף. הידד לכוכבים ולנשרים!"
"אבוי לי," אומר פנדרגסט, מרים את ידיו. "נלחמים ביום הזה מכל הימים! ביום חג המולד, כאשר השלום נמצא…"
"חג המולד, לעזאזל!" אומר אני. "חשבתי שזה היה הרביעי ביולי.""
"חג מולד שמח!" אומר הקקדו האדום, הלבן והכחול.
"קח אותו בעבור ששה דולרים," אומר "נתר־הלאה" ביב. "התאריכים והצבעים התערבבו לו."