היגיאה באמצע שום מקום

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

היגיאה באמצע שום מקום¹

אם אתה בקיא בקורות זירת ההיאבקות, תוכל להעלות בזיכרונך אירוע בשנות התשעים המקודמות כאשר, למשך רגע ומספר שניות מוזרות, אלוף ו"שואף להיות²" ניצבו זה מול זה על הצד האחר של נהר בין־לאומי. עימות כה קצר נכפה לעתים רחוקות על ההבטחה ההגונה של ספורט אמיתי. הכתבים הפיקו מה שהיו יכולים מכך, אבל, בהיותם נטולי ריפוד³, הייתה הפעולה, בצער רב, זמנית בלבד. האלוף אך הלם בקורבנו, הפנה לו את גבו, מעיר: "אני יודע מה עשיתי לדבר הזה,"⁴ והושיט זרוע דמוית תורן ספינה כדי שיסירו מעליו את הכפפה⁵.

הדבר מסביר את הכמות העצומה של אדונים שנגעלו עד מאוד במהומה של חזיות מגונדרות ושרשרות שנתלשו מקרון השינה המפואר שלהם⁶ בסן אנטוניו⁷ בבוקר המוקדם לאחר הקרב. הדבר גם מסביר בצורה חלקית את התסבוכת האומללה שבה "קריקט" מקגווייר⁸ מצא עצמו, שעה שמעד ממכוניתו והתיישב על רציף תחנת הרכבת, נקרע על ידי עיוות מאותו שיעול חלול, מייסר, כה מוכר לאוזניהם של תושבי סן אנטוניו. באותו זמן, באורו הלא־ודאי של השחר, חלפה דרך זו על פני קרטיס ריידלר⁹, איש הבקר ממחוז נואייסס¹⁰ – מי ייתן וצלו לעולם לא יימדד מתחת למאה ותשעים ס"מ¹¹.

איש הבקר, שהשכים מוקדם כדי לתפוס את הרכבת דרומה¹² לתחנת החווה שלו, עצר לצד תומך הספורט המוטרד ואמר בדיבור האיטי, המתמשך והחביב של סוגו ומחוזו, "קיבלת את זה די קשה, בחורצ'יק?"¹³

"קריקט" מקגווייר, מתאגרף־במשקל־נוצה־לשעבר, סַפְסָר¹⁴, רוכב, מעריצם של סוסי פוני, ענפי ספורט מגוונים ומטה תוצאות של כדורי הגומי וקליפות האגוז¹⁵, נשא מבט לוחמני נוכח הייחוס שהוטל עליו בעצם המילה "בחורצ'יק".

"'סתלק," הוא חרק, "עמוד טלגרף. לא קראתי ל'ך."¹⁶

התקף פתאומי נוסף סחט אותו, והוא רכן ברפיון כנגד מזוודת מטען נוחה. ריידלר המתין בסבלנות, מביט סביב בכובעים הלבנים, המעילים הקצרים והסיגרים הגדולים שהתקהלו ברציף.

"אתה מהצפון, לא ככה, בחורצ'יק?¹⁷" שאל כאשר האחר התאושש למחצה. "באת לראות את הקרב?"

"קרב!" התפרץ מקגווייר. "מוגלה בפינה!¹⁸ זו הייתה זריקה תת־עורית¹⁹. תנו לו רק אחת כמו נתז של סם והוא יישן, ואין שום צורך בקליפת עץ בקדמת הבית שלו²⁰. קרב!" הוא קרקש מעט, השתעל, והמשיך, פונה בקושי לאיש הבקר אלא יותר להקלה של שמיעת צרותיו שלו. "לא עוד דברים בטוחים מראש עבורי²¹. אבל רוס סייג²² בעצמו היה מחטיף על זה. חמש לאחד שהילד²³ מקורק²⁴ לא יחזיק שלושה סיבובים – בזה השקעתי. הכנסתי את האגורה האחרונה שלי וכבר הייתי יכול להריח את הנסורת במזללה של ג'יימי דילייני²⁵ שפתוחה כל הלילה ברחוב שלושים ושבעה שהתכוונתי לקנות. ואז… תגיד, עמוד טלגרף, כמה פסיכי צריך בחור להיות כדי לשים את כל הערמה שלו על סיבוב אחד של פסיכיות!"²⁶

"אתה צודק הרבה," אומר איש הבקר הגדול; "יותר במיוחד כשאתה מפסיד. בן, קום וחפש לך מלון²⁷. יש לך שיעול גרוע מאוד. סובל ממנו הרבה זמן?"

"ריאות," אומר מקגווייר בצורה מקיפה. "יש לי את זה. המפקפק²⁸ אומר שאני אגיע²⁹ בעוד שישה חודשים… אולי שנה אם אשמור על ההליכה שלי³⁰. רציתי להתיישב ולדאוג לעצמי. זה למה הימרתי על הסיכויים של החמש לאחד. יש לי אלפיים מטבעות דולר³¹ ששמרתי. אם זכיתי התכוונתי לקנות את בית הקפה של די לנסי³². מי חשב שהשיכור הזה יחטוף תנומה בסיבוב הראשון, תגיד?"³³

"זה עסק קשה," מעיר ריידלר, מסתכל מטה על דמותו הזעירה של מקגווייר המתקמט כנגד המטען. "אבל אתה הולך למלון ונח. יש את המנגר³⁴ ואת המאווריק³⁵ ו…"

"ואת השדרה החמישית ואת וולדורף־אסטוריה³⁶," חיקה מקגווייר. "אמרת לך שהתרוששתי. אין לי גרוש על הנשמה³⁷. נשאר לי מטבע אחד של עשרה סנט³⁸. אולי טיול לאירופה או שיט בספינת התענוגות הפרטית שלי יסדר אותי… עית־ון!|"

הוא השליך את המטבע על נער עיתונים, השיג את האקספרס שלו³⁹, נשען בגבו כנגד המטען וברגע אחד נספג בעניין הווטרלו⁴⁰ שלו, כפי שהורחב מצד העיתונות המבריקה.

קרטיס ריידלר תחקר שעון זהב ענק והניח את ידו על כתפו של מקגווייר.

"בוא, בחורצ'יק," אמר. "יש לנו שלוש דקות לתפוס את הרכבת."

נראה כי עוקצנות הייתה הלך הרוח של מקגווייר.

"לא ראית 'ותי פודה אסימונים או מגלה את העתיד⁴¹ מאז שאמרתי לך שאני מרושש, לפני רגע? חבר, תבריח את עצמך מכאן."

"אתה בא איתי לחווה שלי," אמר איש הבקר, "ותישאר עד שתבריא. שישה חודשים יסדרו אותך טוב כמו חדש." הוא הרים את מקגווייר עם יד אחת, וגרר אותו למחצה לכיוון הרכבת.

"מה בנוגע לכסף?" שאל מקגווייר, נאבק חלושות להימלט.

"כסף למה?" שאל ריידלר, מבולבל. הם הביטו זה בזה, מבלי להבין, שכן הם נגעו רק במערכת הילוכים של גלגלי־שיניים־משופעים־בזוויות־ישרות ונעו בצירים מנוגדים⁴².

נוסעים על הגבול הדרומי ראו אותם יושבים יחדיו והתפלאו על התמזגות קטבים כאלה. מקגווייר היה מטר חמישה וחמישה ס"מ⁴³ עם ארשת השייכת ליוקוהמה⁴⁴ או דבלין⁴⁵. עיניים בהירות דמויות חרוזים, לחיים ולסת גרומות, מצולק, קשוח, שבור ומוטלא מחדש, בלתי ניתן להריסה, זוועתי, מעוטר הילת גלדיאטורים כמו צרעה⁴⁶. הוא היה טיפוס לא חדש ולא בלתי מוכר⁴⁷.
ריידלר היה תוצר של קרקע אחרת. מטר שמונים ושמונה בגובה⁴⁸, קילומטר שש מאות רוחב⁴⁹ ולא עמוק יותר מערוץ גבישי⁵⁰, הוא ייצג את איחוד המערב והדרום. מסוגו צולמו מעט תמונות מדויקות, שכן גלריות לאמנות הינן כה קטנות והאקרן⁵¹ טרם נודע בטקסס. אחרי הכול, האמצעי האפשרי היחיד להצגת סוגו של ריידלר יכול היה להיות תַּמְשִׁיחַ⁵²… משהו גבוה ופשוט וקר ובלתי ממוסגר.

הם התגלגלו דרומה על הבין־לאומי. העצים הצטופפו לכדי סבכים קטנים ירוקים, צפופים, במרחק נדיר לפני ההצפה המוחלטת של הערבות הירוקות⁵³. זו הייתה ארץ החוות; ממלכת מלכי הבקר.

מקגווייר התיישב, התמוטט לפינת מושבו, מקבל בחשד חריף את השיחה עם איש הבקר. מה היה "המשחק" של "הזקן התמהוני" הגדול הזה שלקח אותו עמו? זולתנות הייתה עשויה להיות ניחושו האחרון של מקגווייר.
"הוא לא שום חקלאי," חשב השבוי, "והוא לא איש רמאי, זה בטוח. מה הסיפור שלו? תעקוב אחריו, קריקט, ותראה כמה קלפים הוא שולף. אתה תקוע כאן בכל מקרה. יש לך חמישה סנט ושחפת שועטת, וכדאי שתשכב. תשכב ותראה מה המשחק ש'ו."

ברינקון⁵⁴, מאה מייל מסן אנטוניו, הם עזבו את הרכבת בשביל כרכרה וסוס⁵⁵ שחיכו שם עבור ריידלר. בה הם טיילו את שלושים המייל בין התחנה ויעדם. אם הנסיעה הזו עשתה משהו, היה זה לעורר את מקגווייר העוקצני להכיר בחוטף שלו.
הם האיצו על גלגלים משיים לאורך סוואנה שמחה. צמד הסוסים הספרדי פצח בטפיפה מהירה, בלתי נלאית, עליה הקלו לפרקים בדהירה פראית, חסרת מעצורים⁵⁶.

האוויר היה יין ומי־סודה⁵⁷, מבושם, כפי שהבחינו בכך, בניחוחם העדין של פרחי הערבה.

הדרך נעלמה והכרכרה שחתה בנחשולי העשב שטרם נחקרו, מובלת בידו המיומנת של ריידלר שעבורו כל סבך עצים זעיר ומרוחק היה שלט, כל פיתול של הגבעות הנמוכות אסמכתה של כיוון ומרחק. אבל מקגווייר שנשען על גבו לא ראה דבר מלבד מִדבָּר וקיבל את עצותיו של איש הבקר עם חוסר אמון זועף.

"מה הוא זומם?" היה נֵטֶל מחשבותיו; "איזה סוג של קורת זהב⁵⁸ יש לבחור הגדול למכור?"

מקגווייר התייחס רק למידת הרחובות בהם הלך בדרכו לחווה, התחומה באופק ובממד הרביעי⁵⁹.

שבוע קודם לכן, בזמן שרכב בערבות, נתקל ריידלר בעגל חולה וחלש, נטוש וצורח. מבלי לרדת מסוסו הוא הושיט את ידו והשליך את השתלטן במצוקה על אוכפו ושמט אותו בחווה של הבחורים כדי שיטפלו בו. היה זה בלתי אפשרי עבור מקגווייר לדעת או להבין שבעיני איש הבקר, המקרה שלו ושל העגל היו זהים בעניין ובדרישת עזרתו. היה יצור חולה וחסר ישע; היה לו את הכוח להושיט עזרה – אלו היו הנחות היסוד היחידות שדרשו מאיש הבקר לפעול על פיהן. הם יצרו את מערכת ההיגיון שלו ואת מרבית אמנותו. מקגווייר היה הנכה השביעי אותו הרים ריידלר כלאחר יד בסן אנטוניו, שם מאות כה רבים הולכים לאוזון, שנאמר כי הוא משתהה ברחובותיו הצפופים⁶⁰. חמישה מהם היו אורחי חוות סוליטו עד שהיו מסוגלים לעזוב, בריאים או טובים יותר, וממצים את אוצר המילים של הכרת תודה דומענית. אחד הגיע מאוחר מדי, אבל נח בנוחות רבה מאוד, לבסוף, מתחת לעץ הרותם בחצר.

אי־לכך לא הייתה זו הפתעה לבעל החווה⁶¹ כאשר הסתחררה הכרכרה אל הדלת וריידלר נטל את נתמכו הטיפש⁶² כחופן סמרטוטים והושיב אותו ביציע.

מקגווייר הסתכל על דברים שהיו מוזרים לו. בית החווה היה הטוב במדינה. הוא נבנה מלבנים שהובלו ממרחק של מאה מייל על עגלה, אך היה זה רק סיפור אחד, וארבעת חדריו כותרו לגמרי באמצעות רצפת הבוץ של ה"יציע". התפאורה המגוונת של סוסים, כלבים, אוכפים, עגלות, רובים ואביזרים לניקוב בקר⁶³ דיכאה את עיניו העירוניות של הספורטאי ההרוס.

"ובכן, הנה אנחנו בבית," אמר ריידלר בעליזות.

"זה מקום מחריד,"⁶⁴ אמר מקגווייר במהירות, כשהתגלגל על רצפת היציע בהתקף שיעול.

"ננסה להפוך אותו נוח עבורך, בחורצ'יק," אמר איש הבקר בעדינות. "זה לא מהודר בפנים; אבל זה מה שבחוץ, בכל מקרה, שיעשה לך את הכי טוב. זה יהיה החדר שלך, כאן. כל מה שיש לנו, תוכל לבקש."

הוא הוביל את מקגווייר אל החדר המזרחי. הרצפה הייתה חשופה ונקייה. וילונות לבנים נעו ברוח המפרץ⁶⁵ דרך החלונות הפתוחים. כיסא נדנדה גדול עשוי ערבה, שני כסאות ישרים, שולחן ארוך מכוסה בעיתונים, מקטורות, טבק, דורבנים וקליעים ניצב במרכז. כמה ראשים מורכבים היטב של צבי ופקארי⁶⁶ שחור עצום השקיפו מהקירות. מיטת סורגים רחבה⁶⁷ עמדה בפינה.

אנשי מחוז נואייסס⁶⁸ החשיבו את חדר האורחים הזה ראוי לנסיך. מקגווייר חשף את שיניו העליונות לעומתו⁶⁹. הוא הוציא את מטבע חמשת הסנט שלו וסובב אותו כלפי התקרה.

"חשבת ששיקרתי על הכסף, נכון? טוב, אתה יכול לעשות עלי חיפוש אם 'תה רוצה. זה הכסף האחרון בקופה. מי הולך 'שלם?"⁷⁰

עיניו האפורות־צלולות של איש הבקר הביטו במבט יציב מתחת לגבותיו האפורות לתוך העדשות הכחולות⁷¹ של אורחו. לאחר זמן קצר אמר בפשטות ולא בחוסר נימוס: "אהיה חייב לך רבות, בן, אם לא תזכיר כסף יותר. פעם אחת הייתה פעם אחת יותר מדי. אנשים שאני מזמין לחווה שלי לא צריכים לשלם שום דבר, והם כמעט ולא מציעים זאת בכלל. ארוחת ערב תהיה מוכנה בעוד חצי שעה. יש מים בכד ומים קרים לשתיה בצנצנת האדומה הזאת התלויה על היציע."

"איפה הפעמון?" שאל מקגווייר, מסתכל סביבו.

"פעמון בשביל מה?"

"פעמון לצלצל בשביל דברים. אני לא יכול… תראה כאן," הוא התפוצץ בזעם חלוש פתאומי. "מעולם לא ביקשתי ממך להביא אותי לכאן. אף פעם לא נתתי לך אגורה. אף פעם לא הגשתי לך סיפור ביש מזל עד שביקשת ממני. הנה אני כאן, חמישים מייל מנער מעליות או ממִמְזָג⁷². אני חולה. אני לא יכול להתרוצץ. לעזאזל! אבל אני צריך להתמודד עם זה!"⁷³ מקגווייר נפל על המיטה והתייפח, רועד ונרעד.

ריידלר הלך לדלת וקרא. צעיר מקסיקני גבוה ורזה בעל גוון בהיר בסביבות גיל עשרים נכנס במהירות. ריידלר דיבר אליו בספרדית.

"יולרו⁷⁴, אני זוכר שהבטחתי לך משרה של בוקר בחווה של סן קרלוס ביריד הרודאו."⁷⁵

"סי סניור, כזה היה טוב ליבך."

"הקשב. האדון הזה הוא חבר שלי. הוא חולה מאוד. מקם את עצמך לצדו. מלא את כל צרכיו כל הזמן. הפגן הרבה סבלנות ודאגה כלפיו. וכאשר הוא יבריא או… וכאשר הוא יחזור לאיתנו, במקום בוקר אעשה אותך משרת בחווה של פיידרו. הכול טוב?"⁷⁶

"סי, סי… הרבה תודה, סניור." יולרו ניסה לכרוע על הרצפה לאות תודתו, אבל איש הבקר בעט לעברו בנדיבות, רוטן, "לא צריך את שטויות בית היתומים שלך עכשיו."⁷⁷

עשר דקות מאוחר יותר הגיע יולרו מחדרו של מקגווייר ונעמד לפני ריידלר.

"הסניור הקטן," הכריז, "מציג את מחמאותיו" (ריידלר פטר את יולרו מההקדמה) "ומבקש קצת גלידה⁷⁸, אמבטיה חמה אחת, כוס משקה אחת⁷⁹, שהחלונות ייסגרו כולם, קָלִי, גילוח אחד, ניו יורק הרולד אחד⁸⁰, סיגריות ולשלוח מברק אחד."

ריידלר לקח רבע בקבוק ויסקי מארון התרופות שלו. "הנה, קח לו את זה," אמר.

כך הונהג משטר האימים בחוות סוליטו. למשך מספר שבועות מקגווייר התרברב והתפאר והתהלך ביהירות לפני מנקבי הבקר אשר רכבו פנימה ממרחק מיילים מהסביבה כדי לראות את הייבוא האחרון של ריידלר. הוא היה חוויה חדשה לחלוטין עבורם. הוא הסביר להם את כל הנקודות הסבוכות של אגרוף ותרגילי אימונים והגנה. הוא פתח את דעתם לראות את כל ההיבטים הלא־יאים בחייו של תייגן⁸¹ לאחר ספורט מקצועי. אוצר מילות העגה שלו היה עבורם מקור להפתעה ואושר מתמשך. מחוותיו, תנוחותיו המוזרות, גסויות לשונו הגלויה ועקרונותיו ריתקו אותם. הוא היה כמו יצור מעולם חדש.

מוזר לומר, העולם החדש אליו נכנס לא התקיים עבורו. הוא היה אנוכי מוחלט בכל הנוגע ללבנים ומלט. הוא פרש, כך חש, לחלל פתוח למשך זמן שכל שהכיל היה קהל לזיכרונותיו. לא החופש הבלתי מוגבל של ימי הערבה או הדממה הגדולה שנמשכה מקרוב על ידי הלילות המנצנצים נגעו בו. כל גווני זוהר הקוטב⁸² לא היו יכולים להשכיח ממנו את דפיו הוורודים של עיתון הספורט. "תשיג משהו בעבור שום דבר," הייתה משימתו בחיים. רחוב "שלושים ושבעה"⁸³ היה מטרתו.

כמעט חודשיים לאחר הגעתו החל להתלונן שהוא חש גרוע יותר. בתקופה זו הוא הפך לאינקובוס⁸⁴ של החווה, להַארפּיה⁸⁵ שלה, לזקן מן הים⁸⁶ שלה. הוא הסתגר בחדרו כמו גמד נבזי⁸⁷ או אדם חסר אחריות, טיפש ורכלן, מתבכיין, מתלונן, מקלל, מאשים. העיקרון המרכזי של תלונתו היה שפותה לגֵּיא בֶן הִנֹּם⁸⁸ נגד רצונו; שהוא גוסס בשל הזנחה והעדר נוחות. עם כל מחאותיו האיומות של חולי הולך וגדל, בעיני אחרים הוא נותר כשהיה, ללא שינוי. עיניו דמויות הדומדמניות היו בהירות ושטניות־מרושעות כתמיד; קולו היה צורם כפי שהיה מאז ומעולם; לפניו הקשוחים, עם העור המתוח כראש תוף, לא היה בשר לאבד. סומק שהופיע על עצמות לחייו הבולטות כל אחר צהריים רמז כי מדחום קליני עשוי היה לגלות תסמין לחום⁸⁹ וכלי הקשה היה יכול לבסס את העובדה שמקגווייר נשם עם ריאה אחת בלבד, אך הופעתו נותרה כפי שהייתה.

הנוכחות המתמדת לצידו הייתה של יולרו, עבורו הגמול הממשמש ובא של מִשרת המֵשרת⁹⁰ היה בוודאי תמריץ משמעותי מאוד, שכן מקגווייר כבל אותו לקיום מר. את האוויר – סיכוייו היחיד של האדם לחיים – הוא ציווה להשאיר בחוץ באמצעות חלונות סגורים ו־וילונות מוסטים. החדר היה תמיד כחול ומזוהם מעשן סיגריות; כל מי שנכנס היה חייב לשבת, נחנק, ולהאזין להתרברבותו האין־סופית של השד⁹¹ בנוגע לקריירה השערורייתית שלו.

הדבר המוזר מכל היו היחסים שהתקיימו בין מקגווייר ומטיבו. יחסו של הנכה כלפי איש הבקר היה משהו הדומה ליחסו של ילד עצבני ועקשן⁹² כלפי הורה ותרן. כאשר ריידלר היה עוזב את החווה, מקגווייר היה נופל להתקף שתיקה קודרת, זועפת ומרושעת. כששב, היה מתקבל במחרוזת תוכחות עוקצניות ואלימות.

יחסו של ריידלר כלפי בן חסותו היה בלתי ניתן להסבר בדרכו. איש הבקר נראה למעשה כמי שהניח והרגיש את האפיון שיוחס לו על ידי האשמותיו הנמהרות של מקגווייר – דמות של רודן ועריץ נפשע. נראה כי אימץ את האחריות על מצבו של הבחור, והוא קיבל את תוכחותיו הארוכות והתקיפות תמיד באדיבות סבלנית, שוחרת שלום ואפילו מלאת חרטה שלא השתנתה מעולם.

יום אחד אמר לו ריידלר, "נסה יותר אוויר, בן. אתה יכול לקבל את הכרכרה ונהג כל יום אם תלך. נסה שבוע או שבועיים באחד ממחנות הבקר. אסדר לך אנך נוח⁹³. האדמה והאוויר לידה – הם הדברים שירפאו אותך. הכרתי אדם מפילדלפי⁹⁴, חולה יותר ממך, שהלך לאיבוד על הגואדלופה⁹⁵ וישן על הדשא החשוף במחנות כבשים במשך שבועיים. ובכן, אדוני, זה התחיל לגרום לו להבריא, מה שהוא עשה. קרוב לאדמה – שם התרופה באוויר נשארת. נסה קצת רכיבה על גב הסוס עכשיו. יש שם סוס עדין⁹⁶…"

"מה עשיתי 'ך?" צווח מקגווייר. "האם אי־פעם רימיתי 'תך? האם ביקשתי ממך להביא אותי הנה? תסיע אותי החוצה מהמחנות שלך אם 'תה רוצה, או שתתקע בי סכין ותחסוך ת'טרחה. לרכוב! אני לא יכול להרים את הרגליים שלי. לא הייתי יכול להתחמק מדקירה של ילד בן חמש. זה מה שהחווה הארורה שלך עשתה לי. אין שום דבר לאכול, שום דבר לראות ואף אחד לדבר איתו חוץ מהרבה ראובנים⁹⁷ שלא יודעים להבדיל בין שק חבטות לסלט לובסטר⁹⁸."

"זה מקום שומם, זה נכון," התנצל ריידלר במבוכה. "יש לנו המון, אבל זה גולמי למדי⁹⁹. כל מה שאתה חושב שאתה רוצה, הבחורים ירכבו ויביאו את זה בשבילך."

היה זה צ'אד מורצ'יסון¹⁰⁰, מנקב בקר מיחידת מעגל הבאר¹⁰¹, שהציע לראשונה כי מחלתו של מקגווייר הייתה תרמית. צ'אד הביא למענו סל ענבים ממרחק שלושים מייל, וארבעה מייל מחוץ לדרכו, קשור לאוכף הקרן שלו¹⁰². לאחר שנותרו בחדר המזוהם מעישון למשך זמן, הוא יצא החוצה והתוודה בבוטות על חשדותיו בפני ריידלר.

"הזרוע שלו," אמר צ'אד, "קשה יותר מיהלום. הוא הראה לי מה שהוא קרא לו "חבטה מבלבלת במאה אחוז" וזה היה כאילו שסוס מוסטנג בעט בי פעמיים. הוא עובד עליך בעיניים, קורט. הוא לא חולה יותר ממני. לא נעים לי להגיד את זה, אבל הננס עושה עליך תרגיל בשביל מרעה ומחסה."¹⁰³

מוחו התמים של איש הבקר סירב לקבל את השקפתו של צ'אד על המקרה, וכאשר מאוחר יותר הגיע ליישם את המבחן, לא הכניס את הספק אל מניעיו.

יום אחד, בסביבות הצהריים, רכבו שני גברים אל החווה, ירדו מעל סוסיהם, רתמו אותם ונכנסו לאכול: הזמנות פתוחות וכלליות¹⁰⁴ היו נוהג המדינה. אחד מהם היה רופא גדול מסן אנטוניו, ששירותיו היקרים היו בשימושו של איש בקר עשיר שנפגע מכדור טועה. כעת הסיעו אותו חזרה לתחנה כדי שייקח את הרכבת חזרה לעיר. לאחר ארוחת הערב לקח אותו ריידלר הצידה, דחף שטר של עשרים דולר כנגד ידו ואמר: "דוק, יש בחדר בחור צעיר שאני מניח שיש לו מקרה קשה של שחפת. הייתי רוצה שתבדוק אותו ותראה כמה בדיוק חמור מצבו, ואם נוכל לעשות משהו למענו."

"כמה עלתה ארוחת הערב שאכלתי עכשיו, מר ריידלר?" שאל הרופא בלבביות, מביט בו מעבר למשקפיו. ריידלר החזיר את הכסף לכיסו. הרופא נכנס מיד לחדרו של מקגווייר ואיש הבקר הושיב עצמו על ערמת אוכפים ביציע, מוכן לגעור בעצמו במקרה של פסק דין שלילי.

הרופא יצא, נמרץ, כעבור עשר דקות. "האיש שלך," אמר מיד, "יציב כמו דולר חדש. מצב ריאותיו טוב יותר משלי. נשימה, טמפרטורה ודופק תקינים. התרחבות החזה ארבעה אינצ'ים. אין סימן לחולשה בשום מקום. כמובן שלא בדקתי חיידקים, אך הם אינם שם. תוכל לחתום את שמי על האבחנה. אפילו סיגריות וחדר מסוגר ומתועב לא פגעו בו. משתעל, הלוא כן? ובכן, תאמר לו שהדבר אינו הכרחי. שאלת אם יש משהו שנוכל לעשות עבורו. ובכן, אני מייעץ לך להושיב אותו לחפור בורות דואר¹⁰⁵ או לאלף סוסים פראיים¹⁰⁶. הצוות שלנו מוכן. יום טוב, אדוני." וכמו משב של רוח בריאה וסוערת, הרופא נעלם.

ריידלר הושיט את ידו, קטף עלה משיח האפונה ליד המעקה והחל ללעוס אותו, מהורהר.

עונת הסימון¹⁰⁷ הייתה בהישג יד ובבוקר המחרת רוס הרגיס¹⁰⁸, אחראי הציוד, גייס את כוחם של עשרים וחמישה גברים בחווה, מוכנים לצאת לרכס סן קרלוס¹⁰⁹, בו עתידה הייתה העבודה להתחיל. בשעה שש היו הסוסים כולם מאוכפים, עגלת המזון מוכנה ומנקבי הבקר התנדנדו במושבם, כאשר ריידלר הורה להם להמתין. נער הביא סוס נוסף, מְמוּתָג ואכוף, לשער. ריידלר הלך לחדרו של מקגווייר ופתח את הדלת לרווחה. מקגווייר שכב על מצעיו, לא לבוש עדיין, מעשן.

"קום," אמר איש הבקר וקולו היה ברור ומתכתי, כמו חצוצרה.

"מה זה?" שאל מקגווייר, מבוהל מעט.

"קום ותתלבש. אני יכול לסבול נחש אֶפעֶה אבל אני שונא שקרן. האם אני צריך להגיד לך שוב?" הוא תפס את מקגווייר בצווארו והעמיד אותו על הרצפה.

"תגיד, חבר," קרא מקגווייר בפראות, "השתגעת?¹¹⁰ אני חולה – רואה? אני אתפגר אם אצטרך להתרוצץ. מה עשיתי 'ך?" – הוא התחיל בהתבכיינותו הקבועה – "אף פעם לא ביקשת 'מך ל…"

"תלבש את הבגדים שלך," קרא ריידלר בקול מתגבר.

מקלל, כושל, רועד, מקבע את עיניו הנדהמות, הנוצצות על צורתו המאיימת־כעת של איש הבקר הנסער, הצליח מקגווייר ליפול אל תוך בגדיו. אז לקח אותו ריידלר בצווארנו ודחף אותו החוצה ולאורך החצר אל הסוס הנוסף שנרתם בשער. מנקבי הבקר הסתרחו באוכפיהם, פעורי פה.

"קח את האיש הזה," אמר ריידלר לרוס הרגיס, "והכנס אותו לעבודה. תגרום לו לעבוד קשה, לישון קשה ולאכול קשה. הבחורים שלך יודעים שעשיתי מה שהייתי יכול עבורו, והוא התקבל בברכה. אתמול הרופא הטוב ביותר בסן אנטוניו בדק אותו ואומר שיש לו ריאות של חמור ומבנה גוף של פר צעיר. אתה יודע מה לעשות איתו, רוס."

רוס הרגיס רק חייך חיוך קודר.

"אה," אמר מקגווייר, מתבונן בריידלר בתשומת לב מוקפדת, עם הבעה מוזרה על פניו. "המפקפק¹¹¹ אמר שאני בסדר גמור, נכון? אמר שאני מעמיד פנים, מה? גרמת לו לעבוד עלי¹¹². חשבת שא'י לא חולה. אמרת שאני שקרן. תגיד, חבר, אני מדבר קשוח, אני יודע, אבל לא התכוונתי לרוב הדברים. אם היית מרגיש כמו שהרגשתי… אה! שכחתי – אני'א חולה, המפקפק אומר. טוב, חבר, עכשיו אני אלך לעבוד בשבי'ך. כאן אתה מתחשבן איתי."¹¹³

הוא זינק אל האוכף בקלות של ציפור, לקח את השוט מהקרן והצליף איתו בסוסו. "קריקט", שפעם הכניס ילד טוב בצווארו בהות'ורן – וזריקה של עשר לאחד – שוב הניח את רגלו על הארכובות¹¹⁴.

מקגווייר הוביל את תהלוכת הפרשים כשמיהרו הלאה לסן קרלוס ומנקבי הבקר נתנו צעקה של תשואות כשסגרו מאחורי ענן האבק שלו.

אבל תוך פחות ממייל הוא פיגר מאחור, והיה הגבר האחרון כשהגיעו לקטע החורשה הגבוה מתחת למכלאות הסוסים. מאחורי הסבך הוא משך ברסן והחזיק ממחטה סמוך לפיו. הוא הסיר אותה ספוגה בדם בהיר, עורקי¹¹⁵ והשליך אותה בזהירות לתוך סבך של אגס קוצני. אז הוא שיסע את שוטו שוב, התנשם "קדימה"¹¹⁶ לסוסו הנדהם ודהר אחרי החבורה.

אותו לילה קיבל ריידלר מסר מביתו הישן באלבמה. היה מקרה מוות במשפחה, אחוזה לחלק, והם קראו לו לבוא. אור הבוקר מצא אותו בכרכרה, חולף ביעף על פני הערבות בדרך לתחנה. חלפו חודשיים עד שחזר. כשהגיע לבית החווה מצא אותו קרוב לנטוש למעט מיולרו, שהתנהג כמעין מנהל משק בזמן היעדרותו. לאט־לאט הציג הצעיר בפניו את העבודה שנעשתה בזמן שלא היה. מחנה הסימון, כך נמסר לו, עדיין עושה עסקים. בגין סופות חמורות רבות הבקר התפזר באופן רע והסימון הושג אך באיטיות. המחנה היה כעת בעמק גואדלופה, עשרים מייל משם.

"דרך אגב," אמר ריידלר, נזכר פתאום, "הבחור ההוא ששלחתי יחד איתם – מקגווייר – עובד עדיין?"

"אני לא יודע," אמר יולרו. "גברים¹¹⁷ מהמחנה באים קצת מאוד פעמים¹¹⁸ לחווה. הרבה עבודה כל־כך עם העגלים הקטנים¹¹⁹. הם לא אומרים. הו, אני חושב שהבחור הזה מקגווייר, הוא מת לפני מאוד הרבה זמן."

"מת!" אמר ריידלר. "על מה אתה מדבר?"

"מאוד חולה בחור, מקגווייר," השיב יולרו, עם משיכת כתף. "אני לחשוב הוא לא לחיות אחד, שני חודשים כשהוא הולך."¹²⁰

"לעזאזל!"¹²¹ אמר ריידלר. "הוא רימה אותך גם, אני רואה? הרופא בדק אותו ואמר שהוא נשמע כמו קשר מסקיט."¹²²

"הרופא הזה," אמר יולרו, מחייך, "הוא אמר לך ככה? הרופא הזה לא רואה מקגווייר."

"דבר," הורה ריידלר. "על מה לכל הרוחות אתה מדבר?"

"מקגווייר," המשיך הנער בשלווה, "הוא מקבל מים לשתות בחוץ כשהרופא הזה בא לחדר. הרופא הזה לקח אותי וחבט בי כאן עם האצבעות שלו" – הניח את ידו על חזהו – "אני לא יודע בשביל מה. הוא שם את האוזן שלו כאן וכאן וכאן, והקשיב – אני לא יודע בשביל מה. הוא שם מקל זכוכית קטן בפה שלי. הוא הרגיש את הזרוע שלי כאן. הוא גרם לי לספור כמו לחישה – כך – עשרים, שלושים¹²³, ארבעים¹²⁴. מי יודע," סיכם יולרו, עם פרישה לא מרוצה של ידיו, "בשביל מה הרופא הזה עושה דברים מצחיקים מאוד כאלה?"

"אילו סוסים נמצאים כאן?"¹²⁵ שאל ריידלר בקצרה.

"פאזינו¹²⁶ רועה בחוץ מאחורי המכלאה הקטנה, סינור¹²⁷."

"אכפוף אותו עבורי בזה הרגע."

בתוך מספר דקות בלבד איש הבקר היה רכוב על הסוס ובדרך. פאזינו, שנקרא – באופן הולם מאוד – על שמה של ציפור מגושמת אך מהירת ריצה, נכנס לתוך דהירתו הארוכה שזללה את הקרקע כמו רצועה של מקרוני. תוך שעתיים ורבע ריידלר, מתוך תפיחה רכה¹²⁸, ראה את מחנה הסימון ליד חור המים בגואדלופה. חולה בגין הציפייה לחדשות שחשש מפניהן, הוא רכב מעלה, ירד מעל סוסו ושמט את מושכותיו של פאזינו. כה עדין היה ליבו שבאותו רגע הוא יכול היה להודות באשמתו ברצח מקגווייר.

הישות היחידה במחנה הייתה הטבח, שבדיוק ארגן את נתחי הבקר למַצְלֶה והפיץ את כוסות הקפה מפח לארוחת הערב. ריידלר התחמק משאלה ישירה הנוגעת לנושא היחיד שבמוחו.

"הכול בסדר במחנה, פיט¹²⁹?" הצליח לשאול.

"ככה־ככה," אמר פיט בשמרנות. "אוכל מחולק פעמיים. רוח פזרה את הבקר והיינו צריכים לגרוף את הסבך לאורך ארבעים מייל. אני צריך סיר קפה חדש. והיתושים יותר תופתיים מאשר נפוצים."¹³⁰

"הבחורים – הכול טוב?"

פיט לא היה טיפוס עם השקפת עולם חיובית. מלבד זאת, חקירות הנוגעות לבריאות מנקבי הבקר לא היו רק מיותרות אלא גם גבלו ברפיסות. לא היה זה ראוי למנהל לערוך אותן.

"מה שנשאר מ'ם לא מפספס שום קריאות לאוכל,"¹³¹ הודה הטבח.

"מה נשאר מ'ם?" חזר ריידלר בקול צרוד. באופן מוכני הוא החל לחפש סביב את קברו של מקגווייר. מוחו צייר לו לוח לבן שכמותו ראה בחצר הכנסייה באלבמה. אך מיד ידע שהיה זה טיפשי מצידו.

"בטח," אמר פיט; "מה שנשאר. מחנות בקר משתנים בחודשיים. כמה הולכים¹³²."

ריידלר אזר אומץ.

"הבחור… הזה… ששלחתי… מקגווייר… האם… הוא?"

"תגיד," קטע אותו פיט, מתרומם עם חתיכת לחם תירס בכל יד, "זה היה חבל נורא, לשלוח את הבחור המסכן והחולה הזה למחנה בקר. רופא שלא יכול להגיד שהוא היה מזון לבית קברות – חייבים לפשוט לו את העור עם אבזם־תפס¹³³. אמיץ הוא היה גם¹³⁴ – זו שערורייה בקרב נחשים¹³⁵ – תן לי להגיד ל'ך מה הוא עשה. לילה ראשון במחנה הבחורים התחילו להכניס אותו למכנסי העור¹³⁶. רוס הרגיס פשט את המכנסיים ממנו במשיכה אחת¹³⁷, ומה אתה חושב שהילד המסכן עשה? קם, היתוש הקטן, והרביץ לרוס. הרביץ לרוס הרגיס. הרביץ לו טוב. הרביץ לו הרבה ובכל מקום וקשה. רוס פשוט קם וחיפש מקום חדש לשכב בו שוב. ואז המקגווייר הזה הולך לשם ושוכב למטה עם הראש שלו על עשב ומדמם. פרץ דם¹³⁸ הם קוראים לזה. הוא שוכב שם שמונה־עשר שעות על השעון, והם לא יכולים להזיז אותו. אז רוס הרגיס, שאוהב כל איש שיכול להרביץ לו, הולך לעבודה ומקלל את הרופא מגרילנד ועד פולין־סין¹³⁹; והוא וענף ירוק ג'ונסון¹⁴⁰ – הם מכניסים את מקגווייר לאוהל ומחליפים אחד ת'שני בתורנויות להאכיל 'תו בשר נא קצוץ ו־ויסקי.

אבל זה נראה כאילו לילד אין שום תיאבון להבריא, בגלל שהוא נעלם ל'ם מהאוהל בלילה והם מצאו 'תו משתרש על העשב, כמו זרזיף גשם שיורד.

'קדימה,' הוא אומר, תן 'י ללכת ולמות כמו ש'ני רוצה. הוא אמר שהייתי שקרן ומזויף וששיחקתי חולה. עזבו 'תי בשקט.'

"שבועיים," המשיך הטבח, "הוא שכב בסביבה, לא מבחין בא'פחד, ואז…"

רעם פתאומי מילא את האוויר ומניין קִינְטוּרים דוהרים¹⁴¹ התרסקו דרך הסבך לתוך המחנה.

"נחשי אפעה מכובדים!" קרא פיט, מנתר באחת לכל עבר; "הנה הבחורים באים, ואני אדם מת אם ארוחת הערב לא מוכנה בשלוש דקות."

אבל ריידלר ראה רק דבר אחד. בחור קטן, שחום־פנים ומחייך מזנק מאוכפו לאור האש. מקגווייר לא היה כזה, ובכל זאת…

תוך שנייה אחז בו איש הבקר ביד ובכתף.

"בן, בן, איך הולך?" היה כל מה שהצליח לומר¹⁴².

"קרוב לקרקע, אתה אומר," צעק מקגווייר, מרסק את אצבעותיו של ריידלר באחיזת פלדה, "ושם זה איפה שמצאתי ת'זה – בריאות וחוזק, ונפלתי למה שבחור כמוני היה עושה. תודה שהעפת אותי, זקן. ו – תגיד! הבדיחה היא על המפקפק הזה, לא ככה? הסתכלתי מהחלון וראיתי אותו משחק עם הילד הספרדי עם צבע עור של שמש."¹⁴³

"בן של פחח שכמוך,"¹⁴⁴ נהם איש הבקר, "למה לא דיברת ואמרת שהרופא אף פעם לא בדק אותך?"

"הו, בחייך," אמר מקגווייר, עם הבזק של קשיחותו הקודמת, "אף אחד לא יכול לעבוד עלי. אף פעם לא שאלת אותי. עשית את שיחת השכנוע שלך וזרקת אותי החוצה ונתתי לזה לעבור זה. ו, תגיד חבר, הרדיפה אחרי פרות זה מראה שלא מהעולם הזה¹⁴⁵. זו החבורה הכי לבנה של בחורים שאי־פעם טיילתי איתם. אתה תיתן לי להישאר, לא ככה, איש זקן?"¹⁴⁶

ריידלר הסתכל בתמיהה אל רוס הרגיס.

"הננס הקטן העקשן הזה," העיר רוס ברכות, "הוא פעלתן נמרץ, המַכֶּה הקשה ביותר בכל מחנה בקר שהוא."¹⁴⁷