ציפיתי שיהיה לי קל יותר לקרוא את החצוף הארצישראלי – פרקים מחייו של הילד העברי הראשון איתמר בן־אב"י.
הקריאה אמנם קלחה כשהיא התרחשה, אבל בין לבין היו הפסקות גדולות.
חשבתי שספר כזה, על העברית שבו, יעוף לי בין הידיים.
לא שהוא לא היה מעניין אבל הרגשתי שחסר לי משהו.
איזו חוליה נפשית מקשרת.
ואז הגיע הסיום.
קשה לעמוד בציפיות כשאתה הבן הבכור של מחייה השפה העברית אבל בן ציון בן יהודה לא מדבר על חיים בצל ולאור המתח שבין הציפיות לבין מימושן בפועל, פשוט משום שלא היה כזה (למעט בהיבט אחד…).
הוא היה הילד הראשון שדיברו איתו אך ורק בעברית וככזה הוא נדרש לשמור ולשמר את השפה הזאת מבלי לגלוש לשפות זרות, אבל ממנו לא ציפו למשהו יוצא דופן או חורג מגבולות המציאות. הוא היה נושא תפקיד, אולי, אבל כל מה שהיה או רצה להיות היה לגמרי פרי החלטתו, רצונו, מאווייו.
הוא נאבק הרבה, נכשל המון, הצליח מדי פעם וטעה לא אחת באופן מהותי, אבל גם כשהתרחשו לו ובחייו דברים קשים, גם כשהוא מספר בכאב על אירועים איומים ואכזבות שלא הגיע לו לספוג, באופן מוזר הוא נשמע תמיד שמח. יש בו נטייה טבעית כזו לחיוניות ולעליצות וייתכן שהיא זו שגרמה לסיפור שלו להישמע לפעמים קצת מנותק מעצמו.
עד לווידוי האחרון.
"ועכשיו סיימתי, בחסד המרומים, את ספר זיכרונותי זה, ספר חיי, ורצוני למסור את וידויי האחרון, והוא החשוב ביותר לחיי הסוערים […] עם תודתי העמוקה לאלוהי אבותי, על שזיכני והחייני והיגעני לזמן הזה.
לאחר ראותי את פני המוות פעמים לא מעט, יכול אני להתייחד עם אלוהי מתוך השתפכות אמונתית עמוקה. באשר אמנם – כמוני כאבי – מאמין אני. וכאמי־הורתי מרוכז ה"אני מאמין" לא רק בשפתי, אך גם בתורתי, תורת ישראל." (איתמר בן־אב"י, החצוף הארצישראלי, משכל – ידיעות אחרונות, ראשון לציון, 2016, עמ' 331)
במשך שנה שלמה לא פרסמתי דבר.
לא היה מקום, במלחמה כזו, בחזיתות רבות כל־כך, במישורים מעשיים ורגשיים ונפשיים עצומים כאלה, לדבר.
יש זמנים של "וידום אהרון" (ויקרא י, ג).
איתמר בן־אב"י "אמר" לי, שהגיעה העת לחזור.
בעברית, רק בעברית, תמיד בעברית.
על עולמות התוכן שלנו, על מה שקשור אלינו, עלינו.
איש העולם הגדול, שיצא לראות את העולם כדי לדבר בו על ישראל, בשביל ישראל, למען ישראל.
הוא דיבר שפות זרות ושלט בהן יפה והכיר גישות נוספות ודעות מגוונות אבל הליבה שלו – לנצח, תמיד – הייתה ברורה, חותכת, חד־משמעית.
"עם כל אהבתי הלוהטה ללשון עבר אשר נוצקה לתוך דמי על ידי אבי ואמי, גם שפת האמונה – מורשת אמי – מלווה אותי למן ערש ילדותי, בעודי תינוק ממלמל מלמוליו הראשונים, […]. ואם אמת כהכרזת מחיה לשוננו, בכל תפארת אמונתו, כי לא תיתכן תחיית עמנו בארצו בלי תחיית שפתו, הרי אמיתית היא לי ההכרה המרנינה, כי לא תיתכן תחיית שפתנו זאת, שאני זכיתי להיות הילד הראשון לניסיונה של תחייה זאת, ללא תחיית תורת ישראל הקדמונית בבסיסה החדש של אדמת ישראל." (שם, עמ' 331)
ביאליק חידש מילים רבות יותר מאליעזר בן יהודה, אבל ביאליק גם "נתפס ברחוב" כשהוא מנהל שיח ער ביידיש.
אצל אליעזר בן יהודה זה לא היה קורה.
אליעזר בן יהודה מסר את נפשו על העברית משום שהוא הבין את הקשר שבין העברית לעם ישראל בצורה שורשית כזו שלא הייתה לדידו אפשרות קיום אחרת מלבד עברית מוחלטת, כל הזמן.
אנשים עזבו בתים, משפחות, ביסוס כלכלי כזה או אחר כדי לחיות כאן, להפריח את השממה – בלי מליצה אלא באמת, עם הידיים והגוף והלב.
בשנה האחרונה עם ישראל עשה בדיוק את אותו הדבר – התחבר למי ולמה שהוא ולמה שהוא לא מוכן להיות.
זו תקופה היסטורית כי אנשים בשר ודם עשו מעשים היסטוריים במציאות של יום־יום.
אנשים שלא מוכנים שיגידו להם שאסור להם לחיות פה או שהם לא יכולים לחיות כפי שהם מאמינים.
"לכאורה אין כל חידוש בדברי אלה והסיסמה "שפת ישראל ותורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל" הונחה ביסודו של המזרחי מיצירתם של הרב יצחק יעקב ריינס, וחבריו הרבנים מאיר ברלין ויהודה־ליב הכהן פישמן. החידוש בדברי הוא רק בזה, שאבי האמין כי די כוח היה בתחיית השפה עצמה להלהיט בלבי את אש הקדומים, אך מרוב התלהבותו לתחיית השפה הסיח דעתו כליל מן העובדה, כי אילולא קדושתה האלוהית של שפה זו, לא יכול היה עמנו לכל שכבותיו, ובהן גם השמאליים הקיצוניים ביותר בדעותיהם, להשליטה בתוכנו לחלוטין. ולא נפלאתה כלל וכלל בעיני, כי בלילו האחרון, […] היו דבריו האחרונים […] "קצרה נשמתי, בני, אך 'אני מאמין'." […] "אליעזר בן יהודה עצם את עיניו לנצח מתוך אמונה." (שם, עמ' 332 – 333)
החצוף הארצישראלי הוא כמו שיעור בהיסטוריה. כמעט כל מי שהיה אז – מוזכר בו. אפשר ללמוד שנה שלמה רק מהספר הזה, הסתעפויות על הסתעפויות, נושאים על תתי־נושאים, וכמובן יש את העברית. עברית שונה קצת משלנו, עברית שמוכיחה ששפה היא דבר חי שמתפתח ונוצר מתוך רצון ואהבה ונחיצות.
הסיום הופך אותו גם לספר על אמונה.
שנים שבן יהודה היה נרדף, הושמץ ככופר, בוזה ונודה.
האמת הזו, הגילוי הזה בדבר האמונה היוקדת שהתקיימה בו, הופכים את הקערה על פיה.
מפעל החיים העצום שלו נראה עכשיו עצום הרבה יותר.
לפעמים, כשמתביישים, כשמפחדים, כשמעדיפים לא לעורר מהומה וריב, מסתירים: מחשבות ורגשות, מילים, אמונות.
יש אנשים שלא.
יש אנשים שחיים את עצמם ואת הערכים שלהם באומץ, בגאון, בתעוזה.
הם לא צועקים בראש חוצות אבל הם מדברים, ועושים.
בעקביות, בהתמדה, בנחישות, באמונה.
התוצאות מדברות במקומם.
האנשים שחיו כאן לפנינו כמו האנשים שיחיו כאן אחרינו הם אותם האנשים כמונו.
לאלה שבעבר לא היה טלפון נייד משוכלל, מחשב עם מסך מגע ואין־ספור פיתוחים שיש היום (ושעוד יהיו בעתיד), אבל הם היו אותם האנשים, עם אותם החלומות, אותם הרצונות ואמונה אחת שעוברת בין כולנו כחוט השני, מעלה אותנו מעבר לציר הזמן אל הנצח.
לדברים שאנשים עושים יש חשיבות; לפעולות שנעשות בשם יש טעם.
זה יגיע, זה יתגלה, זה ישנה וזה ישפר.
כל אחד מוסיף משהו לפסיפס הגדול הזה שהוא אנחנו.
כל אחד וכל אחת.
האמונה והאמונה בצדקת הדרך גורמת להוסיף יותר.
יש מקור אחד.
יש מקום אחד.
יש אמת אחת.
מלחמה שנפתחה עלינו בחג שמיני עצרת, שמחת תורה שמה לה למטרה להכחיד את השורש הזה.
"מודה אני לאלוהים, אשר בגורלי המאושר נפל להיות ארנבת הניסיון בתחיית השפה העברית, ולתת גם את חלקי הצנוע בתחייה זו. הרבה הרפתקאות וסבל עברו עלי בימי חיי, הרבה ניסיונות נתנסיתי, אך באמונתי נשארתי תמיד, אמונה באלוהים, אמונה באדם, אמונה בתחיית אמי וארצי ושפתי. […] אני מאמין באמונה שלמה, כי כל עוד תיסוב השמש על צירה וכדור הארץ מסביב לה, והירח מסביב לו, דבר אלוהינו יקום לעולם וישראל לעולם יחיה. על אפם ועל חמתם של כל אויבינו, בעברנו בן חמשת האלפים, למן העברית הראשון לקודמינו ועד לאחרוני יהודינו בתקופות הבאות עלינו, הנה הננו שוב, באותו מזרח שמשנו, ליד אותו ים תיכוננו וים סופנו, ותורת משה, תורת חיים אלוהים חיים, תורתנו.
אלוהינו, אל גיבור ונורא, אך גם סולח ומוחל, אשר אחת ממצוותיו היא "ואהבת לרעך כמוך", האל אשר בצר לנו ישלח לנו ממרום את עזרתו ויצילנו מכיליון, הוא העומד לסעדנו ולהורותנו את דרכנו לפנינו לקראת האמת והצדק, היושר והשלום הסופי." (שם, עמ' 333 – 334)
כל טוב,
גתית