הח'ליף והנבל
החָלִיף והנבל1
בוודאי אין בילוי מהנה יותר מזה של התחככות, בעילום שם, עם אנשים של עושר ועמדה. היכן עוד מלבד במעגלים אלה ניתן לראות את החיים במדינה הקדמונית, הגולמית, ללא הפרעה מצד המוסכמות המחייבות את המתגוררים באזורים הנמוכים יותר?
היה ח'ליף מסוים מבגדד שהיה מורגל לרדת ולהסתובב בין העניים ונחותי הדרג למען הנחמה המושגת מהיחס בין סיפוריהם וההיסטוריה שלהם. האין זה מוזר שהצנועים ומוכי העוני לא הרשו לעצמם ליהנות מן העונג שהיו עשויים ללקט על ידי ענידת יהלומים ולבישת משי והעמדת פני ח'ליף בקרב משכני העולם העליון?
היה אחד שראה את האפשרויות להפוך לפיכך את השולחנות על הארון אל־ראשיד2. שמו היה קורני ברניגן3 והוא היה נהג משאית בחברת הייבוא של רחוב התעלה4. ואם תקראו עוד תלמדו כיצד הפך את ברודווי העליון לבגדד ולמד משהו על עצמו שלא ידע קודם.
אנשים רבים היו קוראים לקורני שחצן – רצוי באמצעות הטלפון. התעניינותו העיקרית בחיים, שעשועיו הנבחרים והסחת דעתו היחידה לאחר שעות העבודה, היו להציב עצמו בקרבה – כיוון שלא יכול היה לקוות להתחכך – עם אנשי אופנה ואמצעים.
כל ערב לאחר שקורני ארגן את הצוות שלו וסעד בדלפק ארוחת צהריים שהפך את המידיות למומחיות, הוא היה מלביש עצמו בלבוש ערב נכון כפי שתראו בחדרי דקלים. לאחר מכן היה מפנה עצמו להתמכר לדרך הזוהרת והקוסמת המוקדשת לתספיס, תיאיס ודיוניסוס5.
במשך זמן־מה היה מטייל סביב לטרקליני המלונות הטובים ביותר, נשמתו שרויה בסיפוק מבורך. נשים יפות, הומות כיונים אך מקושטות נוצות כמו ציפורי גן עדן, הצליפו בו עם גלימותיהן כשעברו. אדונים מכובדים שירתו אותן, אביריים ושקדניים. ולבו של קורני התנפח בקרבו כלבו של סר לנסלוט6, שכן המראה דיברה אליו כשחלף ואמרה: "קורני, בחורי, אין בחור בינ'ם שנראה קצת יותר נהדר מאשר 'תה. ואתה נוהג ב'שאית והם מקללים 'ת המסים שלהם ומפעלים 'ת האדום בגלריות לאמנות עם הכי טובים בארץ!"
והמראות אמרו את האמת. מר קורני ברניגן רכש את החיצוניות המלוטשת, אם לא שום דבר אחר. התבוננות ארוכה ונלהבת של חברה מנומסת השיגה עבורו את מנהגיה, את התנהלותה המעודנת ואת – הרכישה הקשה ביותר – הנחת והשלווה.
מדי פעם בפעם ניהל קורני שיחה והיכרות זמנית עם אורחים משמעותיים, אם לא מכובדים, במלונות. עם רבים מהם הוא החליף כרטיסים, ואלה שקיבל הטמין בזהירות לשימושו מאוחר יותר. כשעזב את טרקלין המלון, קורני היה מטייל בעצלתיים כה וכה, משתהה בכניסה לתיאטרון, קופץ למסעדות האופנתיות כמו חיפש איזה חבר. לעתים נדירות העניק חסות לכל אחד ממקומות אלה; הוא לא היה דבורה שבאה למצוץ דבש אלא פרפר המבזיק את כנפיו בין הפרחים שגביעיהם לא החזיקו ממתקים עבורו. משכורותיו לא היו גדולות מספיק כדי לספק לו יותר מאשר לבוש חיצוני של אדון נכבד. כדי להיות אחת מהישויות שחיקה בפקחיות־ערמומית שכזו, קורני בראניגן היה נותן את ידו הימנית.
לילה אחד הייתה לקורני הרפתקה. לאחר שספג את תענוגותיה של שעת ההשתרעות הנינוחה במלונות המרכזיים לאורך ברודווי, הוא עבר אל מעוז תספיס. נהגי מוניות ברכו אותו כמחיר נסיעה סביר, לשביעת רצונו מלאת הגאווה. עיניים עורגות הופנו אליו כמקור מלא תקווה לסרטנים ובועות תסיסה טעימות. קורני בלע את הפתיחה והמחמאות הלא־מודעות האלה כמָן, וקיווה שביל, הסוס המטורף, יצלע פחות בבוקר ברגל שמאל הקדמית שלו.
מתחת למקבץ של כדורים חלביים של אור חשמלי עצר קורני כדי להתפעל מברק נעלי עור נמוכות הגזרה שלו7. הבניין שאכלס את הפינה היה בית קפה יומרני. מתוכו הגיח זוג, גברת בשמלת ערב לבנה שקופה, עם מעיל תחרה כמו זר ערפל שהושלך מעליה, וגבר גבוה, נטול דופי, בטוח בעצמו – בטוח מדי. הם עברו לשולי המדרכה ונעצרו. עינו של קורני, ערנית תמיד ל"נקודות" שהצביעו על התנהגות "נהדרת", ליוותה אותם במבט צדדי.
"הכרכרה לא כאן," אמרה הגברת. "הזמנת אותה לחכות?"
"הזמנתי אותה לתשע וחצי," אמר האיש. "היא צריכה להיות כאן עכשיו."
נימה מוכרת בקולה של הגברת משכה תשומת לב מיוחדת יותר מקורני. גובה הצליל היה מוכר לו היטב. החשמל הרך בהק על פניה. לאחיות הצער אין מקום קבוע שיועד עבורן. במפתח לספר הלבבות השבורים תמצא כי ברודווי מגיעה מאוד קרוב אחרי באוורי. פניה של הגברת הזו היו עצובים, וקולה היה מכוון לעצבות. הם המתינו, כמו לכרכרה. גם קורני המתין, שכן היה זה בחוץ, ומעולם לא נמאס לו לצבור ולהרוויח ידע על התנהגות ג'נטלמנית.
"ג'ק," אמרה הגברת, "אל תכעס. עשיתי כל שביכולתי כדי לשמח אותך הערב. למה אתה מתנהג בצורה כזו?"
"הו, את מלאך," אמר האיש. "סמוך על אשה שתשליך את האשמה על גבר."
"אני לא מאשימה אותך. אני רק מנסה לשמח אותך."
"את עושה את זה בצורה מוזרה מאוד."
"כעסת עלי כל הערב בלי שום סיבה."
"הו, אין שום סיבה מלבד – את מעייפת אותי."
קורני הוציא את נרתיק הכרטיסים שלו ובחן את האוסף שלו. הוא בחר אחד מהם בזו הלשון: "מר ר'ליונל וייט – מלוויל, בלומסברי סקוור, לונדון"8. את הכרטיס הזה הוא שידל מתייר במלון המלך אדוארד9. קורני ניגש אל האיש והציג אותו בנימה רשמית תקינה.
"מותר לי לשאול במה זכיתי לכבוד?" שאל מלווה הגברת.
עכשיו, למר קורני ברניגן היה מנהג חכם מאוד לדבר מעט במהלך חיקוייו את הח'ליף מבגדד. בעצתו של לורד צ'סטרפילד10 – "לבש מעיל שחור ונצור את לשונך" – האמין מבלי ששמע אותה, אך כעת דיבור נדרש ונתבע ממנו.
"אף ג'נטלמן," אמר קורני, "לא ידבר עם גברת כפי שעשית אתה. לכל הרוחות אתך, ווילי! גם אם היא עשויה במקרה להיות אשתך, הנך מוכרח להפגין יותר כבוד לבגדיך מאשר לבזות אותה כך. ייתכן ואין זה ענייני, אבל זה יקרה בכל מקרה – אתה מצטייר בעיני כמו טעות אחת גדולה."11
מלווה הגברת ענה בתשובה אלגנטית אך כובשת יותר. קורני, נמנע מאוצר המילים של נהג המשאית שלו, השיב במשפטים מנומסים ככל יכולתו. היחסים הדיפלומטיים נותקו; היה עימות קצר אך עירני עם כלי נשק לא מילוליים, ממנו יצא קורני בקלות כמנצח.
כרכרה הופיעה, נהוגה על ידי עגלון מתבודד ואיטי.
"האם תהיה מוכן לפתוח עבורי את הדלת?" שאלה הגברת. קורני סייע לה להיכנס והסיר את כובעו. המלווה החל להתרומם מן המדרכה.
"אבקש את סליחתך, גברתי," אמר קורני, "אם זהו האיש שלך."
"הוא לא האיש שלי," אמרה הגברת. "אולי הוא… אבל אין שום סיכוי שיהיה כעת. סע הביתה, מייקל. אם תרצה לקחת את זה… עם תודתי."
שלושה ורדים אדומים הושלכו דרך חלון הכרכרה לתוך ידו של קורני. הוא לקח אותם, ואת היד לרגע; ואז הכרכרה מיהרה הלאה.
קורני אסף את כובע יריבו והחל להבריש את האבק מבגדיו.
"בוא," אמר קורני אוחז בזרוע הגבר השני.
יריבו האחרון היה עדיין המום קצת מהמכות הקשות שקיבל. קורני הוליך אותו בזהירות למסבאה במרחק שלוש דלתות משם.
"המשקאות בשבילנו," אמר קורני, "אני והחבר שלי."
"אתה ברנש משונה," אמר מלווה הגברת לשעבר, "להכות גבר ואחר כך לסדר 'ותו."
"אתה החבר הכי טוב שלי," אמר קורני בהתלהבות. "אתה לא מבין? טוב, תקשיב. פשוט הפכת אותי לחכם בנוגע למש'ו. הייתי מגלם ג'נטלמן הרבה זמן, חושב שזה רק הסמרטוטים העליזים שהיו לי ולא שום דבר. תגיד… אתה נהדר, לא ככה? טוב, אתה דוהר במעמד הזה, אני מניח. אני לא; אבל גיליתי דבר אחד – אני ג'נטלמן, על ידי… ואני יודע את זה עכשיו. מה תשתה?"
