החלום
החלום1
מורי חלם חלום. הן הפסיכולוגיה והן המדע מגששים באפלה בהסבירם לנו את יתרונותיה המוזרים של אישיותנו הרוחנית, שעה שהיא נודדת בממלכת "השינה, אחותו התאומה של המוות".
סיפור זה לא ינסה לשפוך אור; הוא לא יותר מאשר תיעוד חלומו של מורי. אחד השלבים המבלבלים ביותר של שובל השינה המוזר הוא שחלומות, הנדמים לכסות חודשים או אפילו שנים, עשויים להתרחש בתוך מספר שניות או דקות.
מורי המתין בתאו במחלקת הנדונים למוות. אור קשת אלקטרונית בתקרת המסדרון האיר בבהירות על שולחנו. על גיליון נייר לבן זחלה נמלה בפראות לכאן ולשם כאשר חסם מורי את דרכה עם מעטפה. ההוצאה להורג נקבעה לשעה שמונה בערב. מורי חייך לתעלוליו של החכם בחרקים.
היו שבעה נידונים נוספים בלִשְׁכָּה2. מאז שהיה שם, ראה מורי שלושה נלקחים אל גורלם; אחד השתגע ונלחם כמו זאב הנלכד במלכודת; אחד, משוגע לא פחות, הציע מס שפתיים מתחסד לשמיים; השלישי, אדם חלש, התמוטט ונקשר לקרש. הוא תהה באיזה אופן לבו, רגליו ופניו יפגשו את עונשו; שכן הערב היה הערב שלו.
הוא חשב שהשעה וודאי הייתה קרובה לשמונה.
מולו, בשתי שורות תאים, היה כלאו של בונפיצו3, הסיציליאני שרצח את ארוסתו ושני שוטרים שבאו לעצור אותו. איתו שיחק מורי דמקה שעות ארוכות ורבות, כל אחד מכריז על מהלכו ליריב הבלתי נראה מעבר למסדרון.
קולו הרועם של בונפיצו עם איכויות השירה האיתנות שלו קרא: "אה, מסטר מורי; איך אתה מרגיש… הכול בסדר גמור… כן?"4
"בסדר גמור, בונפיצו," אמר מורי ביישוב הדעת, כשהניח לנמלה לזחול על המעטפה ואז שמט אותה בעדינות על רצפת האבן.
"זה טובא, מסטר מורי. גברים אוהבים אותנו, אנחנו חייבים למותה כמו גברים. הזמן שלי מגיע בשבוה הבא. הכול בסדר גמור. זכור, מסטר מורי, אני מבקש ממך את המשחק האחרון של הדמקה. אולי נשחק שוב מתי שהוא. אני לא יודעה. אולי נצטרך לקרוה את המהלך בקול כדי לשחק בדמקה במקום שאם הולכים לשלוח אותנו."5
הפילוסופיה הקשוחה של בונפיצו, מלווה בצחוקו הרועם והמחריש, חיממה יותר משהרגיעה את ליבו הרדום של מורי. עדיין, לבונפיצו היה שבוע נוסף לחיות.
דרי התאים שמעו את הנקישה הרמה, המוכרת של בריחי הפלדה שעה שהדלת בקצה המסדרון נפתחה. שלושה גברים נכנסו לתאו של מורי ופתחו אותו. שנים היו סוהרים, האחר היה "לן" – לא; זה היה בימים ההם; כעת הכומר לאונרד וינסטון6, חבר ושכן מימיהם היחפים7.
"שכנעתי אותם לתת לי להחליף את מקומו של קצין הדת8 בכלא," אמר כשלחץ את ידו של מורי באחיזה קצרה וחזקה. בידו השמאלית אחז תנ"ך קטן, כשאצבע המורה שלו מסמנת עמוד. מורי חייך קלות וארגן שניים או שלושה ספרים וכמה מחזיקי עטים על שולחנו הקטן. הוא היה מדבר אך מילים מתאימות לא הציגו עצמן בראשו. הסוהרים כינו9 את בית הכלא הזה, שמונה רגל אורכו, עשרים ושמונה רגל רוחבו, שביל הלִימְבּוֹ10. השומר הקבוע של שביל הלִימְבּוֹ, בריון ענק, מחוספס וטוב לב, הוציא בקבוקון11 ויסקי מכיסו והציע אותו למורי באומרו "זה הדבר הרגיל, אתה יודע. כל מי שמרגיש שהוא צריך משקה חריף12 מקבל אותו. שום סכנה שהדבר יהפוך להם להרגל, אתה מבין."13
מורי לגם מלוא הבקבוק.
"ככה עושים את זה!"14 אמר הסוהר. "רק מעט טוניק לעצבים והכול הולך חלק כמו משי."15
הם יצאו אל המסדרון וכל אחד משבעת הנדונים ידע. שביל הלימבו הוא עולם בעולם שמחוץ לעולם, אך נלמד שכאשר נשלל חוש אחד או יותר מתוך חמשת החושים, חוש אחר מפצה על המחסור. כל אחד ידע שהשעה הייתה קרוב לשמונה ושמורי נדון לכיסא בשמונה.
בשביליו הרבים של הלימבו הייתה גם אצולה של פשעים. גבר שהורג בגלוי, שמכה את אויבו או רודף אחריו, נשטף ברגשות קדמוניים ובלהט הקרב, בז לעכברוש, לעכביש ולנחש האנושיים. לכן, מתוך שבעת הנדונים, רק שלושה קראו את ברכות הפרידה שלהם למורי כשהובל במורד המסדרון בין שני הסוהרים – בונפיצו, מרווין16, שהרג סוהר כשניסה להימלט מהכלא, ובאסט17, שודד הרכבות, שנגרר לכך בגלל ששליח הדואר לא הרים את ידיו כשהצטווה לעשות זאת. ארבעת הנותרים בערו בסתר בדממת תאיהם, חשים ללא ספק את נידויים החברתי בחֶבְרָת שביל הלימבו בחריפות גדולה יותר משעשו זיכרונות עברותיהם הפחות ציוריות נגד החוק.
מורי התהלך בשלוותו הגובלת כמעט באדישות. בחדר ההוצאה להורג היו קרוב לעשרים גברים, קהילה המורכבת מסוהרים, כתבי עיתונות וצופים שהצליחו להסתנן פנימה.
כאן, ממש באמצע המשפט, הפריעה יד המוות לעלילת סיפורו האחרון של או. הנרי. הוא תכנן לכתוב את הסיפור בשונה מסיפוריו האחרים, תחילתה של סדרה חדשה בסגנון שלא ניסה קודם. "אני רוצה להראות לקהל," אמר, "שאני יכול לכתוב משהו חדש – חדש עבורי, אני מתכוון – סיפור ללא עָגָה, עלילה דרמטית ישירה שמטופלת באופן המתקרב יותר לתפיסתי על כתיבת סיפורים אמיתית."
לפני שהתחיל לכתוב את הסיפור הנוכחי, הוא התווה בקצרה כיצד התכוון לפתח אותו: מורי, הפושע המואשם והמורשע ברציחתה האכזרית של אהובתו – רצח שהתעורר על ידי התקף קנאה – ניצב בתחילה שָלֵו נוכח עונש המוות, אדיש לגורלו – אם לשפוט על פי הופעתו החיצונית. כשהוא מתקרב לכיסא החשמלי הוא נתקף בתחושת סלידה עמוקה. הוא נותר מסוחרר, מעורפל מחשבה, המום. כל המערכה בחדר המוות – העדים, הצופים, ההכנות להוצאה להורג – הופכת לא אמיתית עבורו. מחשבה מהבהבת במוחו: שגיאה איומה נעשתה. מדוע הוא נקשר לכיסא? מה עשה? איזה פשע ביצע? ברגעים הספורים בהם הרצועות נכרכות ומתואמות, חיזיון נגלה אליו. הוא חולם חלום. הוא רואה בית כפרי קטן, בהיר ומואר, מקנן תחת סוכה של פרחים. אישה נמצאת שם וילד קטן. הוא מדבר איתם ומגלה שהם אשתו, ילדו – ושהבית הקטן הוא ביתם. כך, אחרי הכול, זו הייתה טעות. מישהו שגה שגיאה איומה וחסרת תקנה. האישום, המשפט, ההרשעה, גזר הדין למוות בכסא החשמלי – הכול חלום. הוא נושא את אשתו בזרועותיו ומנשק את הילד. כן, כאן יש אושר. זה היה חלום. אז…
עם אות ממפקד בית הסוהר, הזרם הקטלני מופעל. מורי חלם את החלום הלא נכון.