החייל האמיץ והמאבק האמיתי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 5
            [name] => אגדות ומעשיות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 5
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 23
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 5
            [category_count] => 23
            [category_description] => 
            [cat_name] => אגדות ומעשיות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

)

החייל האמיץ והמאבק האמיתי

עור הדוב, מעשייה מאת האחים גרים, מתחילה בחייל החוזר הביתה לאחר סיום המלחמה ומגלה שחייו הקודמים, כפי שהכיר אותם, באו אל קיצם: משלוח ידו אינו נחוץ עוד ולפיכך אין לו מקור הכנסה או פרנסה, אמצעי קיום או תקווה לעתיד.
והנה מגיע השטן ומציע לו הצעה ש(אולי) קשה מאוד לסרב לה: במשך שבע שנים עליו להימנע מרחיצה, תספורת, תגלחת ותפילה ובתמורה לכך יקבל ארנק זהב חסר תחתית ובסיום התקופה יחיה חיים טובים, חופשיים ושלווים.
החייל מקבל את העסקה, על אף הקושי העצום הגלום בה, ומגונה ככל שהוא הופך להיות מבחינה חיצונית, הוא מצליח לשרוד ולהסתדר הודות לממון הרב שברשותו.
בשנה הרביעית הוא נתקל באדם זקן העומד בפני חרפת רעב. החייל, המכונה כעת "עור הדוב" על פי מראהו, פורע את חובותיו של הזקן שמתוך אסירות תודה מציע לו לבחור אחת מבנותיו לאשה. הבת הראשונה והבת השנייה מסרבות בתוקף להצעה אך הבת השלישית נעתרת, מתוך הכרת טובה עמוקה למעשיו כלפי אביה. החייל לשעבר מפקיד בידה סימן היכר ומסביר לה כי עליו לנדוד במשך שלוש שנים נוספות; אם לא יבוא לדרוש אותה בסיומן, עליה לראות עצמה משוחררת להינשא לכל מי שתחפוץ.
כעבור שלוש שנים הסתיימה תקופת התחייבותו של החייל לשטן והוא שב להיות עלם חסון ויפה תואר, עשיר ומהודר. הוא חוזר לעיירה, מציג את עצמו בפני רעייתו המובטחת ונושא אותה לאשה. המעשייה מסתיימת עם התאבדותן של שתי אחיותיה הגדולות, שאינן יכולות לשאת את העובדה שאחותן הצעירה נישאה לגבר מרשים כל־כך, ובניצחונו של השטן, שבמקום נשמה אחת זכה כעת בשתיים.

החייל הוא גיבור נטול שם, להלן נטול זהות פרטנית ומרובת רבדים. במובן מסוים יש לו שני מצבים – חייל ו"עור דוב", אלא שההגדרות החיצוניות האלה, שהיו אמורות ליצור רושם של אדם אלים, תאב דם, גס ופראי, באות בסתירה לאישיותו טובת הלב ומלאת חמלה, כפי שהיא מתגלה שוב ושוב, פעם אחר פעם, במרוצת הסיפור.

"היה היה בחור צעיר שהתגייס, היה חייל, התנהג באומץ לב, ותמיד נמצא בקו הראשון כשירד ברד הקליעים"¹.
אומץ הלב המתואר בשורת הפתיחה חוזר מאוחר יותר גם בהתמודדותו של החייל עם השטן המציע לו את עסקתו המפוקפקת: "ומאחר שפעמים רבות פסע לקראת המוות, העז גם הפעם והסכים"².
חרף גילו הצעיר כבר הספיק החייל לחוות דברים ששינו, ללא ספק, את תפיסתו את המציאות: דברים שנראים מאיימים והרי אסון עבור אחרים אינם כה מאיימים והרי אסון בעיניו, ניסיון שהתווסף על תכונת אופי נחושה של אישיות עזת נפש.

"כל עוד נמשכה המלחמה, הלך הכול כשורה, אבל כשנחתם שלום, פיטרו אותו […]. הוריו מתו, כך שלא היה לו עוד בית. הלך לאחיו וביקש שייתנו לו מחסה עד שתשוב ותפרוץ המלחמה. אך האחים קשי הלב אמרו: "מה נעשה בך? אין לנו בך כל חפץ, תסתדר לבד". לחייל לא נותר דבר מלבד רובה שהכתיף ורצה לצאת לעולם. הוא הגיע לאחו גדול, שלא היה בו דבר מלבד טבעת עצים; תחתם התיישב עצוב והרהר בגורלו. "כסף אין לי […] ולא למדתי כלום לבד מאומנות המלחמה, ועכשיו, בגלל שיש שלום, כבר לא צריכים אותי; אני אמות ברעב."³

אם יש משהו שהחייל לשעבר מוכיח הוא שעבורו מדובר היה במקצוע, מקום עבודה שהעסיק אותו בשכר ופיטר אותו עם סיום הצורך. אפשר להתקומם כנגד גישה המתלוננת על כינון שלום כאפשרות גרועה או להתייחס לציפייה למלחמה כמחשבה איומה ונוראית, אך ניתן גם לשפוט את צורת ההסתכלות הזו כראיה מעשית הנובעת מתוך ענייניות מקצועית גרידא ותו לאו.
דווקא על רקע גישה זו, מצטיירת התנהגותם של אחיי החייל כאכזרית ונטולת כל חמלה: לאחר סיום הקרבות ושוך תהילה המלחמה, ועל אף שהיטב הם יודעים שאין לו לאן או למי ללכת, הם משליכים אותו מעליהם פשוט משום שאין להם מה לעשות עמו – הוא אינו בר־שימוש עבורם. במילים אחרות, משום שאין להם בו כל תועלת הם אינם מעוניינים לעזור לו.

החייל אינו מקבל את עסקת השטן מתוך כמיהה פאוסטית להשגת רווח כספי או רוחני. זו, פשוטו כמשמעו, הברירה היחידה שיש לו, והוא גם מתרה ומוסיף תנאי משל עצמו: "אם זה לא יזיק לנשמתי ולחיי העולם שלי […] אחרת אני לא מסכים לכלום"⁴.

אפילו ברגעיו העלובים והבודדים ביותר, הדבר החשוב ואולי המקודש ביותר לחייל הוא טהרת נשמתו: לא אכפת לו למות, אבל כן אכפת לו משלמות הנפש. אולי, מסיבה זו, הניתוק החברתי מהסביבה – זה שכופה עליו האיסור המונע ממנו להיראות כבן אנוש וכיוון שכך גורם לבני אנוש אחרים להתרחק ממנו – אינו קשה לו באופן שמעבר להתמודדות. השטן קיווה שהחייל האמיץ יתאבד משום שלא יהיה מסוגל לשאת את הבידוד, אבל החייל היה מעשי וחכם יותר; על אף שאנושיותו לא הייתה גלויה כלפי חוץ, הוא שמר עליה שמורה ומוגנת היטב־היטב בפנים: "בשנה הראשונה הייתה הופעתו נסבלת אבל בשנייה כבר נראה כמו מפלץ. השיער כיסה כמעט את כל פניו, זקנו דמה למטפחת לבד גדולה, אצבעותיו צימחו ציפורניים כמו חיה ופניו נתכסו לכלוך כאילו זרעו בהן כרשה שנבטה. מי שראה אותו ברח, אך מכיוון שבכל מקום נתן כסף לעניים שיתפללו למענו שלא ימות במשך שבע השנים, ומאחר ששילם היטב, בכל זאת עלה בידו להשיג אכסניה"⁵.

האם היו אלה תפילות העניים שעזרו לו או הצדקה שהגיש להם? בפני כסף דבר אינו עומד – אפילו אכסניות הסכימו להעניק ל"עור הדוב" מקום לינה ואוכל במקום להשליך אותו לרחוב, אך צדקה לעניים עשויה להצטייר כעניין מיותר, כשכן היא אינה משרתת את התנהלותו היום־יומית או מקדמת את הישרדותו במהלך שבע השנים הקשות. ברם, דווקא במעשה זה, "סתמי" וחסר היגיון לכאורה, מתקיים ביטוי נאמן לטוב ליבו ואישיותו האנושית והמאמינה של החייל לשעבר: לא המלחמה ולא הפראות של הופעה בלתי מרוסנת יכולים לכסות את הנפש המוסרית והערכית ששוכנת מתחת להררי לכלוך וטינופת.
הכיעור החיצוני לא מחלחל פנימה; הנפש היפה זורחת מבפנים.

"כשישב "עור הדוב" לבדו בערב ואחל לעצמו בכל לב שתעבורנה שבע השנים, שמע בכי חזק בחדר הסמוך. היה לו לב רחמן, והוא פתח את הדלת וראה אדם זקן בוכה מרה וסופק כפיו על ראשו. "עור הדוב" התקרב אבל האיש קפץ ממקומו וביקש להימלט. בסופו של דבר, כששמע קול אנוש, נעתר, ו"עור הדוב" הביא אותו בדברי ידידות לגלות לו את סיבת צערו. הונו הלך ונעלם, הוא ובנותיו עומדים לגווע ברעב, והוא עני עד שאינו יכול אפילו לשלם לפונדקאי ועתה עומדים לכלוא אותו בבית האסורים.
"אם זו הדאגה היחידה שלך," אמר "עור הדוב", "הרי יש לי די כסף". הוא ביקש מהפונדקאי לעלות, שילם לו ותקע לכיסו של האומלל עוד צרור זהב. כשנוכח הזקן שהשתחרר ממצוקתו, לא ידע כיצד יביע את תודתו. "בוא איתי," אמר לו, "בנותיי הן יופי מופלא, בחר לך אחת מהן לאשה. כשתשמע מה עשית למעני, היא לא תסרב. אתה נראה אמנם קצת מוזר, אבל היא כבר תחזיר אותך לסדר."
הדברים מצאו חן בעיני "עור הדוב" והוא הלך איתו. כשהביטה בו הבכירה, נדהמה כל־כך מהמראה עד שצרחה וברחה. השנייה אמנם נשארה על עמדה והתבוננה בו מכף רגל ועד ראש אבל אחר כך אמרה: "איך אוכל לקחת לי איש שאין לו עוד צורת אנוש? […]". אך הצעירה אמרה: "אבי היקר, הוא בוודאי איש טוב, הרי חילץ אותך ממצוקתך. אם הבטחת לו כלה בעבור זה, יש לקיים את הבטחתך."⁶

קיים פער עצום בין הרכות והחמלה שמפגין "עור הדוב" לבין הופעתו החייתית והבלתי אנושית. פער זה מתקיים גם בכיוון ההפוך, בניגוד שבין יופיין המופלא של בנות הזקן לבין התנהגותן המעליבה והמכוערת. האב משוכנע בנאמנותן כלפיו, בהכרת התודה שתציף אותן, וודאי, לאור הידיעה שהאיש המוזר־למראה הזה הציל את חייו ואת חייהן, אך המציאות – כמו המציאות – מוכיחה אחרת. אולי הנשים היפות מצפות שיופיין יקנה להן, תרתי משמע, את החיים היפים שהן ראויות לחיות; אולי הנשים היפות הופכות את היופי לערך החשוב בחייהן, סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות – אבל אין ספק שיופיין זה, מרהיב ככל שיהיה, הינו על פני השטח בלבד ואין לו דבר וחצי דבר עם כיעורן העצום שבפנים.

היחידה המביטה מעבר לחזות ומסיקה מסקנות שלא על פי מראה חיצוני ונתונים עובדתיים היא הבת הצעירה: היא מייחסת חשיבות לדברים בעלי תוכן וערך ולא אל הבלים ושטויות.
בנקודה זו יש לציין כי התנהגותה, על אף היותה ראויה לכל הערכה ושבח, אינה יכולה להיחשב להתנהגות מובנית מאליה. ההפך הוא הנכון: קל והגיוני יותר להבין דווקא את התנהגותן של אחיותיה הגדולות, הנרתעות מ"עור הדוב" בדחייה וגועל. השאלה שצריכה להישאל היא האם "הגיוני" חייב בהכרח להיות "מכוער" והאם לא הגיוני יותר לנהוג כפי שנהגה דווקא היא, כשלא הגיבה מתוך רתיעה ברורה ומיידית אלא מתוך מחשבה ואולי אפילו ניסיון לשכנוע פנימי עמוק. אולי גם היא נרתעה מהופעתו המחרידה של "עור הדוב" אך ריסנה את עצמה ולא אמרה דבר לטובת ובשם ערך גדול וחשוב יותר? משום שאין להתחבטויות אלה שום זכר בסיפור, לא ניתן יהיה לדעת, ואולי גם לא צריך; עצם ההחלטה משקפת את המחשבה שקדמה לה ואת האופי שיצר אותה וזו המסקנה החשובה מכולן.

"היה חבל שפניו של "עור הדוב" היו מכוסות לכלוך ושערות, אחרת היה אפשר לראות כיצד עלץ לבו בקרבו בשמעו את המילים הללו. הוא הסיר טבעת מאצבעו, שבר אותה לשניים ונתן לה חלק אחד. את החלק השני שמר אצלו. […] אחר כך נטל ברכה פרידה ואמר: "עוד שלוש שנים עלי לנדוד. אם לא אחזור, ראי עצמך חופשייה, שכן אם יהי כן יהא זה סימן שאני מת."⁷

יש להניח שלבו הטוב של "עור הדוב" השכיל לזהות כי הוא פגש את האשה הנכונה והטובה לו – אשה שאינה ניכרת או נמדדת ביופייה החיצוני כשם שהוא עצמו אינו ניכר או נמדד בהופעתו התפלצתית. במשך שלוש שנים יכולים להתרחש דברים רבים והחייל היה עשוי למצוא לו אשה אחרת, כשם שמצא את האשה הזו, אך החייל הבין שהוא מצא את ה־אשה, זו הרואה בו את כל מה שיש בו על אף כל מה שאין בו, ועל אף שנגזר על עצמו להיות רחוק ממנה למשך שלוש שנים נוספות, הוא האמין – ואולי אף ידע – כי היא תמתין לו וכי רק המוות יהיה חזק מספיק כדי להפריד ביניהם.

"הכלה המסכנה לבשה כולה שחורים וכשחשבה על חתנה, עלו דמעות בעיניה. מצד אחיותיה לא זכתה אלא לבוז וללעג. [… אך] הכלה שתקה ולא הניחו שיסיחו דעתה.
"עור הדוב" נדד בעולם ממקום למקום, עשה צדקה ככל יכולתו, ונתן לעניים בשפע כדי שיתפללו למענו. לבסוף, כשהפציע אור היום האחרון בשנה השביעית, שוב יצא אל האחו והתיישב מתחת לטבעת העצים. לא עבר זמן רב, והנה סערה הרוח והשטן עמד לפניו. […] אחר כך נראה כלוחם אמיץ, והיה נאה הרבה יותר מקודם. […] הוא הלך העירה, לבש מקטורן קטיפה נהדר, התיישב במרכבה רתומה לארבעה סוסים לבנים ונסע לבית כלתו. איש לא הכירו. האב חשב אותו לקצין נכבד [… והושיבו] בין שתי האחיות הבוגרות; הן מזגו לו יין, הגישו לו את הנתחים המשובחים ביותר, וחשבו שלא ראו גבר יפה ממנו בעולם. הכלה, לעומת זאת, ישבה מולו בשמלה שחורה, לא פקחה עיניה ולא אמרה דבר. כשלבסוף שאל את האב אם יואיל לתת לו אחת מבנותיו לאשה, זינקו ממקומן שתי הבוגרות, רצו לחדרן ללבוש בגדי תפארת […]. הזר, ברגע שהיה לבד עם כלתו, הוציא את מחצית הטבעת והשליך אותה לגביע יין שהגיש לה […]. אז אמר: "אני הוא החתן המאורס לך, אשר ראית בדמות "עור הדוב". בחסדי אלוהים קיבלתי שוב את צורתי האנושית ואני שוב מטוהר."⁸

שתי אחיותיה של הכלה עסוקות תמיד בדבר האחד שהוא האמת עבורן – מבחוץ ומבפנים. החייל, גם בהיותו "עור הדוב", נותר נאמן לעצמו גם כשהופעתו השתנתה כליל: הוא המשיך לתת צדקה, המשיך לבקש שיתפללו על נשמתו, המשיך לשמור אמונים לכלתו הראויה (בדיוק כפי שהיא המשיכה לשמור אמונים לו), ואפילו בסיום הוא אינו קושר את הצלחתו לעצמו, לעמידתו במשימה או לנחישותו אלא לחסדי האל, לכוח עליון חזק וטוב ממנו.

יש סיפורים המספרים על גילוי עצמי, התפכחות, השתנות או התבגרות;
יש סיפורים המספרים על נקיטת החלטות גורליות בחיים, על שינויים עצומים ומהפכים שאחריהם דבר אינו עוד כפי שהיה.
עור הדוב מתאר מצב עניינים מוזר ואפילו על־טבעי, אך מבחינת התנהלות גיבוריו אין בו דבר חריג או יוצא דופן; אף אחד לא עובר שינוי או מהפך שגורם לו להיות מישהו אחר בהשוואה למי שהיה קודם. במובן זה עור הדוב הוא למעשה תיעוד, מכיוונים שונים, של אישיות החלטית הדבקה בדרכה גם כשהיא עומדת בפני מציאות מאתגרת המנסה לערער עליה.

אין ספק שהחייל האמיץ ורעייתו הטובה עושים את הנדרש מהם ואין ספק כי הנדרש מהם הוא מעשה הקשה מאוד לעשייה.
גיבורים אמיתיים צריכים להוכיח את עצמם ואת ערכם; לעמוד במשימות כדי להפגין כשירות, עמידות, שליטה עצמית  גם, או בעיקר, כאשר הסביבה החיצונית מנסה להכשיל ולטעון את ההיפך מכפי שנראה כלפי חוץ.
המאבק הפנימי אינו קל: הוא מייסר, הוא מייאש, הוא מפחיד ועד לרגע האחרון הוא גם חסר ודאות.

החייל שאיבד את העולם היחיד שהכיר – המסגרת הצבאית, המשפחתית, האנושית – שנע ונד במשך שבע שנים דחוי ונלעג, נפקד־נוכח, חי בשולי החברה בבדידות לא מזהרת, מצליח לשרוד מפני שיש לו מטרה ברורה לחיות עבורה ומפני שהתנהגותו, נדיבותו וטוב ליבו סוללים לו את הדרך. זהו לא רק התגמול הכספי הממתין לו בסיום המסע אלא האופן שבו הוא צולח אותו ובחירתו להשתמש בכסף שנמסר לו כדי לעזור לאחרים ככל שידו משגת – בצדקה, בנדבה, בתפילה⁹.
חייל אבוד בעולם שהפנה לו עורף בנה את עצמו מחדש כנגד רשעותם וקטנוניותם של אנשים ואכזריותו צמאת הדם של שטן תאוותן.

החייל האמיץ ורעייתו טובת הלב מוכיחים כי הנחישות משתלמת אך כשהיא צועדת יד ביד עם אמונה וטוב לב היא משתלמת הרבה יותר. אלה הם הכלים לנצח מציאות שלפעמים נדמה כי לא ניתן לצלוח אותה בחתיכה אחת ולהישאר בחיים.
מעשיית עור הדוב אינה מציגה מציאות קלה, שכיף ונעים להתמודד איתה, אך הערכים החשובים שהיא מקדשת גורמים למאמץ המציאותי מאוד הזה להיראות הרבה יותר מוצדק, הרבה יותר מתגמל והרבה יותר אפשרי.