החזרה למוטב של קאליופה
החזרה למוטב של קאליופה1
קאליופה קאטסבי2 שקע שוב במצב רוח. אנוי3 שרתה עליו. צוּק החוֹף העצום, האדמה – בפרט החלק ממנה המוכר כקוויקסנד4 – היו עבורו לא יותר מקהילה קטלנית של אדים. הפילוסוף, שנתפס לדיכאון, עשוי לחפש הקלה בדיבור אל עצמו; גבירתי מוצאת נחמה בדמעות; איש המזרח הרופס נוזף בחיובי הכובענות של להקת נשותיו. מפלט כזה היה בלתי מספיק לתושבי קוויקסנד. קאליופה, במיוחד, היה רגיל לבטא את האנוי שלו בהתאם לאורותיו.
במהלך הלילה קיבל קליאופה סימנים להתקרבות רוחות נמוכות. הוא בעט בכלבו במרפסת מלון אוקסידנטל5 וסירב להתנצל. הוא הפך להיות שִׁגָיוֹנִי ומצא פגמים בשיחה. בזמן שטייל כה וכה הוא תלש לעתים קרובות שתי זמורות של אפונה6 ולעס בפראות את העלים. תמיד היה זה מעשה מבשר רעות. תסמין מדאיג נוסף לאלה שהכירו את השלבים השונים של דכדוכו היה נימוסו הגובר ונטייה להשתמש בביטויים רשמיים. רכות צרודה החליפה את הנימה הנוקבת האיטית הרגילה בקולו. אדיבות מסוכנת סימנה את הליכותיו. מאוחר יותר, חיוכו הפך עקום, הצד השמאלי של פיו נוטה כלפי מעלה, וקוויקסנד התכוננה להימלט מהנפילה הצפויה7.
בשלב זה החל קליאופה בדרך כלל לשתות. לבסוף, בערך בחצות, הוא נראה הולך הביתה, מצדיע למי שפגש באדיבות מופרזת אך לא בלתי נעימה. המרה השחורה של קליאופה טרם הגיעה לנקודת הסיכון. הוא היה מושיב עצמו ליד החלון בחדר ששכר בסלוני המספרה של כספר8 ושם זימר בלאדות נוגות וחסרות מנגינה עד הבוקר, מלווה את הקולות על ידי התעמרות הולמת בגיטרה מרעישה9. אציל נפש יותר מנירון10, הוא היה נותן לפיכך אזהרה מוזיקלית על המהפך העירוני המתקרב, שאותו קוויקסנד הייתה עתידה לסבול.
אדם שקט, חביב, היה קאליופה קאטסבי בזמנים אחרים – מחריש לעצלות וידיד לחוסר ערך. במקרה הטוב הוא היה בטלן ומטרד; במקרה הגרוע ביותר הוא היה האימה של קוויקסנד. עיסוקו לכאורה היה משהו טְפֵלִי בקו הנדל"ן; הוא הסיע את איש המזרח המפותה בכרכרות11 כדי להביט במגרשים ונחלות חווה. במקור הוא בא מאחת ממדינות המפרץ, גובהו הכחוש מגיע לששה רגל, בולע את קצב הדיבור, ופתגמיו האזוריים העידו על מקום הולדתו.
ובכל זאת, לאחר שקיבל על עצמו את ההתאמות המערביות, מנסר ארונות קבורה נרפה זה, סודק חבית בחיבוק, בטלן בפינה חשוכה של שדות הכותנה וגבעות האוג של הדרום נודע כגבר הרע בקרב הגברים שבמשך כל חייהם למדו את אמנות התוקפנות12.
בתשע בבוקר היה קאליופה כַּשִׁיר. בהשראת מנגינותיו האכזריות ותוכן הכד שלו, הוא היה מוכן לאסוף עלי דפנה טריים ממצחה הביישני של קוויקסנד. מוקף ומוצלב עם חגורות מחסנית, מעוטרות בשפע עם אקדחים ומבוסם למכביר, הוא נשפך לרחוב הראשי של קוויקסנד. אבירי מדי מכדי להפתיע וללכוד עיר בגיחה אילמת, הוא עצר ליד הפינה הקרובה ביותר ופלט את סיסמתו – אותה צווחה איומה, נחושתית, כה מזכירה את פסנתר הקיטור13, שזיכתה אותו בכינוי הקלאסי שהחליף את שם ההטבלה שלו. מיד לאחר שסיים את קריאתו הגיעו שלוש יריות מהארבעים וחמש שלו על ידי חימום האקדחים ובדיקת מטרתו. כלב צהוב, רכושו הפרטי של קולונל סווזי14, בעל האוקסידנטל, נפל באבק על רגליו כלפי מעלה עם יללת פרידה אחת. מקסיקני שחצה את הרחוב ממכולת החזית הכחולה15, נושא בידו בקבוק נפט, הומרץ לכדי פרץ פתאומי וראוי להערכה של מהירות, אוחז עדיין בצוואר הבקבוק השבור. תרנגול מזג האוויר המוזהב החדש על בית המגורים בן שתי הקומות בצבעי לימון וכחול עז של השופט ריילי16 נרעד, התנודד ונתלה על רסיס, התעמלותה של רוח שובבה.
התוֹתְחָנוּת הייתה מסודרת. ידו של קליאופה הייתה יציבה. ההתלהבות הגבוהה והרגועה של הקרב הרגיל שרתה עליו, אם כי ממורמרת מעט מעצבותו של אלכסנדר, שכיבושיו היו מוגבלים לעולם הקטן של קוויקסנד.
קליאופה הלך במורד הרחוב, יורה ימינה ושמאלה. זכוכית נפלה כמו ברד; כלבים נמלטו; תרנגולות התעופפו, מקרקרות; קולות נשיים צווחו בדאגה לצעירים בכללותם. ההמולה הייתה מנוקבת במרווחים על ידי הסטַקָטוֹ של אקדחי האימה, ונטבעה מעת לעת בצווחה נחושה שקוויקסנד הכירה היטב. אירועי הרוחות הנמוכות של קליאופה היו חופשות חוקיות בקוויקסנד. לכל אורך הרחוב הראשי הקדימו הפקידים להגיף תריסים ולסגור דלתות. עסקים התפוגגו לפרק זמן. זכות הדרך הייתה של קליאופה וככל שהתקדם, בוחן את צמצום ההתנגדות ואת ההזדמנויות המועטות להסחת דעת, גדלה האנוי שלו באופן מורגש.
אבל כארבע כיכרות רחוק יותר נערכו הכנות תוססות כדי לשרת את אהבתו של מר קאטסבי למחלף של מחמאות ותשובות שנונות. בלילה הקודם מיהרו שליחים רבים להודיע לבאק פטרסון17, שריף העיר, על התפרצותו הממשמשת ובאה של קליאופה. סבלנותו של אותו פקיד, הנאלצת לעתים קרובות להרחיב את הסבלנות כלפי פשעיו של עוכר השלווה, הייתה מוגזמת. בקוויקסנד הונהגה סלחנות מסוימת כלפי הרתיחה הטבעית של הטבע האנושי. בהנחה שחייהם של האזרחים השימושיים יותר לא בוזבזו באופן חסר אחריות, או שרכוש רב מדי לא הושחת שלא לצורך, רגשי הקהילה היו מנוגדים לאכיפה חמורה מדי של החוק. אבל קליאופה העלה את הגבול. התפרצויותיו היו תכופות מדי ואלימות מדי מכדי שיוכלו להיכנס לסיווג של הרפיה רגילה ותברואתית של הנפש.
באק פטרסון ציפה והמתין במשרדו הקטן במבנה של עשר על שתיים־עשר לצווחה המקדימה המודיעה כי קליאופה הרגיש מדוכדך. כשהגיע האות התרומם שריף העיר על רגליו וחגר את אקדחיו. שני סגני שריף ושלושה אזרחים שהוכיחו את תכונותיה המאכלות של האש18 התרוממו גם הם, מוכנים להחליף עם קליאופה עופרת היתולית.
"תאספו את הבחור הזה," אמר באק פטרסון, פורש את קווי המערכה. "אל תדברו שום דיבור, רק תירו מיד כשאתם יכולים לראות. תישארו מאחורי מחסה ותביאו אותו הנה. הוא חסר ערך. זה התפקיד של קליאופה להציג את הבהונות שלו הפעם, אני מניח. תתפזרו כשאתם הולכים אליו, בחורים. ואל תתנהגו יותר מדי בפזיזות, כי קליאופה יורה במה שהוא פוגע."19
באק פטרסון, גבוה, שרירי ובעל פנים חמורי סבר עם תג "שריף העיר" הבוהק שלו זוהר על חזיית חולצת הפלנל הכחולה שלו, נתן את הוראותיו לקבוצת הגברים החמושים להסתערות על קליאופה. התוכנית הייתה להשלים את מפלת האימה של קוויקסנד ללא אובדן לצד התוקף, אם אפשר.
קליאופה בעל המרה השחורה, לא מודע למזימות המגינות, העלה אדים בערוץ, פורק אקדחים כבדים באופן מתמשך מכל צד, ולפתע הפך ער לנחשולים מקדימה. שריף העיר ואחד מסגניו התרוממו כנגד כמה ארגזים של סחורות יבשות חצי ריבוע לפנים ופתחו באש. באותו זמן שאר הקבוצה החמושה, מחולקת, הפגיזה אותו משני צדי הרחוב בהם תמרנו בזהירות מתוך מעקוף מבוצע היטב.
מטח היריות הראשון שבר את המנעול של אחד מאקדחיו של קאליופה, חתך חתיכונת נקייה מאוזנו הימנית ופיצץ מחסנית בחגורת הצלב שלו20, סודק את צלעותיו בזמן שהתפרץ. קאליופה, חש מחוזק בגין המרענן הבלתי צפוי בדיכאונו הרוחני, ביצע קטע קולני במיוחד מרשימתו העליונה והשיב אש כמו הד. שומרי החוק התחמקו מהבזקו אך מאוחר מעט מכדי להציל את אחד הסגנים מכדור מעל המרפק ואת הלחי המדממת של השריף משביב שקרע הכדור מהקופסה שמאחוריה השתופף.
וכעת פגש קאליופה את הטַכסִיסָנוּת של האויב בטוב לב. בוחר עם עין מהירה את הרחוב ממנו הגיעה האש החלשה ביותר והמדויקת פחות, הוא חדר אליו במהירות כפולה, נוטש את מרכז הרחוב הבלתי מוגן. בערמומיות נדירה המתין הכוח הנגדי בכיוון זה – אחד מהסגנים ושניים מהמתנדבים האמיצים – מוסתר על ידי חביות בירה, עד שקאליופה חלף על פני מפלטם ואז פִּלְפֵּל אותו מאחור. כעבור רגע הם תוגברו על ידי השריף ואנשיו האחרים ואז חש קאליופה שכדי להאריך בהצלחה את תענוגות המחלוקת עליו למצוא כמה אמצעים להפחית את הסיכויים הגדולים כנגדו. עיניו נפלה על מבנה שנראה כמקיים הבטחה זו, בתנאי שיוכל להגיע אליו.
לא הרחק משם הייתה תחנת הרכבת הקטנה, בניינה בית קופסה חזק, עשר על עשרים רגל, נח על משטח של ארבעה רגל מעל הקרקע. חלונות היו בכל אחד מקירותיו. משהו שעשוי להיות כמבצר לאיש בעמדת מיעוט אנושה על ידי דברים נעלים.
קאליופה ביצע התפרצות אמיצה ומהירה לעברו, קהל השריף "מעשן" אותו כשרץ. הוא הגיע למקום המבטחים בשלום. סוכן התחנה עזב את הבניין דרך החלון כמו סנאי מעופף בזמן שחיל המצב נכנס בדלת.
פטרסון ותומכיו עצרו תחת הגנתה של ערמת עצים וקיימו התייעצויות. בתחנה היה פושע נכון לכל וחסר פחד שהיה צלף מצוין ונשא שפע תחמושת. שלושים יארד מכל צד של המקום המכותר התפרשה רצועת אדמה חשופה ופתוחה. היה זה דבר בטוח שהאיש שניסה להיכנס לאותו אזור לא מוגן ייעצר על ידי אחד מקליעיו של קאליופה.
שריף העיר היה נחרץ. הוא החליט שקאליופה קאטסבי לא יעיר עוד את ההדים של קוויקסנד עם קריאתו מחרישת האוזניים. הוא הכריז על כך. באופן רשמי ואישי הוא חש מחויב באופן מוחלט להניח את הדוושה הרכה על מכשיר מחלוקת זה. הוא ניגן מנגינות רעות.
קרון משאית המשמש לתפעול משא קטן עמד קרוב. הוא ניצב סמוך לצריף מלא שקי צמר, משלוח מאחת מחוות הכבשים. על קרון זה ערמו השריף ואנשיו שלושה שקי צמר כבדים. משתופף נמוך, פנה באק פטרסון לכיוון מבצרו של קאליופה, דוחף באיטיות את הקרון הטעון לפניו לשם הגנה. הצוות החמוש, שהתפזר באופן נרחב, עמד מוכן להסתער על המתבצר למקרה שיראה עצמו במאמץ להדוף את כוח הצדק הנורא שהתגנב אליו. רק פעם אחת הפגין קאליופה את יכולותיו. הוא ירה מהחלון וכמה גדילי צמר פרצו מסוללת המגן האמינה של השריף. היריות החוזרות מהקבוצה החמושה טפחו קלות על מסגרת החלון של המבצר. לא פחות התרחש בכל צד.
השריף היה שקוע כל־כולו בניתוב אֳנִיַת המִלְחָמָה המגינה שלו מכדי להיות מודע לרכבת הבוקר המתקרבת עד שהיה במרחק מספר צעדים מהרציף. הרכבת התקרבה מצדו השני. היא עצרה למשך דקה אחת בלבד בקוויקסנד. איזו הזדמנות היא מציעה לקאליופה. כל שהיה צריך לעשות היה רק לצאת מהדלת האחרת, לעלות על הרכבת ולהסתלק.
נוטש את הגנתו הזמנית, באק, עם אקדחו מוכן, זינק במעלה המדרגות לתוך החדר, הודף את הדלת הסגורה עם הנפה של כתפו הכבדה. חברי הקבוצה החמושים שמעו ירייה אחת שנורתה בפנים ואז השתררה דממה.
***
לבסוף האיש הפצוע פקח את עיניו. לאחר זמן־מה הוא שוב היה יכול לראות ולשמוע ולהרגיש ולחשוב. כשהפנה את עיניו סביב הוא מצא עצמו שוכב על ספסל עץ. גבר גבוה עם ארשת נבוכה, עונד תג גדול עם הכיתוב "שריף העיר" חרות עליו, עמד מעליו. איש זקנה קטנה בשחור, עם פנים מקומטים ועיניים שחורות נוצצות, החזיקה מטפחת רטובה כנגד אחת מרקותיו. הוא ניסה לקבע את העובדות האלה במוחו ולחברן עם אירועי העבר, כאשר הזקנה החלה לדבר:
"הנה עכשיו, איש גדול, ענק, חזק! הכדור אף פעם לא שרט 'תך! רק גירד קצת לצד הראש שלך וקצת שיתק 'תך לאיזה זמן. שמעתי על דברים 'אלה קודם; מוח זעזוע זה מה שהם קוראים לזה. אבל וודקינס היה הורג סנאים באותה דרך – נובח 'תם, אב קרא לזה. אתה רק נבחת קצת, אדון, ואתה תהיה בסדר גמור בעוד קצת זמן. מרגיש הרבה יותר טוב כבר, נכון! אתה פשוט תשכב בשקט עוד כמה זמן ותיתן לי לשטוף את הראש שלך. אתה לא מכיר אותי, אני חושבת, אבל 'ה 'א מפתיע שאתה לא צריך. באתי הנה ברכבת מאלבאמה לראות את הבן שלי. בן גדול, לא ככה? אדמות! בקושי היית חושב שהוא היה פעם תינוק, לא ככה? זה הבן שלי, אדון."21
פונה למחצה, הזקנה נשאה את עיניה אל הגבר העומד, פניה השחוקים מוארים בגאווה וחיוך נהדר. היא הושיטה יד מגוידת ויבלולית ונטלה יד אחת של בנה. אז, מחייכת בעליזות אל האיש השרוע, היא המשיכה לטבול את הממחטה בכיור שבחדר ההמתנה ובעדינות הניחה אותה על רקתו. הייתה לה פטפטנות נדיבה של גיל מבוגר.
"לא ראיתי 'ת הבן שלי קודם," היא המשיכה, "בשמונה שנים. אחד מהאחיינים שלי, אלקנה פרייס, הוא כרטיסן באחת מאותן מסילות רכבת והוא השיג לי מעבר לבוא הנה. אני יכולה להישאר שבוע שלם על זה, ואז זה ייקח אותי חזרה שוב. רק 'חשוב, עכשיו, שהילד הקטן שלי הפך להיות קצין – שריף של כל העיר! זה משהו כמו שוטר, לא ככה? אף פעם לא ידעתי שהוא היה קצין; הוא לא אמר שום 'בר על זה במכתבים שלו. אני חושבת שהוא חשב שהאמא הזקנה שלו ת'פחד בגלל הסכנה שהוא היה בה. אבל, בחיי! אף פעם לא הייתי כזו שמתחילה לפ'חד. אין שום טעם. שמעתי ת'אקדחים האלה בתחנה אבל רק הלכתי ישר קדימה. אז ראיתי ת'פנים של הבן מסתכלים דרך החלון. הכרתי אותו תיכף ומיד! הוא פגש אותי בדלת ומחץ 'ותי כמעט עד מוות. ושם אתה היית, אדון, שוכב שם כאילו שאתה מת, וחשבתי שכדאי שנראה מה אפשר לעשות כדי לתקן 'תך."22
"אני חושב שאתיישב עכשיו," אמר המטפל מזועזע המוח. "אני מרגיש כעת טוב למדי."
הוא התיישב, עדיין בחולשה מסוימת, נשען כנגד הקיר. הוא היה איש מחוספס, גדול גוף וישר. עיניו, יציבות וחודרות, נראו כמתעכבות על פני הגבר שעמד כה דומם מעליו. מבטו נדד לעתים קרובות מהפנים שלמד לתג השריף על חזהו של האחר23.
"כן, כן, אתה תהיה בסדר גמור," אמרה הזקנה, טופחת על זרועו, "אם לא תיתן שיחתכו אותך שוב ואנשים שירו בך. בן סיפר לי עליך, אדון, כששכבת חסר הכרה על הרצפה. אל תתייחס לזה כמו התערבות מאשה זקנה עם בן גדול כמוך לדבר על זה. ואסור לך לשמור שום טינה על הבן שלי בגלל שהוא ירה בך. קצין חייב לעמוד ליד החוק – זו החובה שלו – והם שמתנהגים לא יפה וחיים לא נכון חייבים לסבול. אל תאשים את הבן שלי בכלל, אדון – זה לא אשמתו. הוא תמיד היה ילד טוב – טוב כשהוא גדל ועדין וצייתן ומתנהג יפה. לא תיתן לי לתת לך עצה, אדון, לא להתנהג ככה יותר? תהיה איש טוב, ותשאיר את המשקאות בצד ותחיה בשלום ובטוב. תתרחק מחברה רעה ותעבוד ישר ותישן שינה מתוקה."24
ידה של השתדלנית הזקנה, עטויה כפפה שחורה שאינה מכסה את אצבעותיה, נגעה בעדינות בחזהו של האיש אליו פנתה. פניה הזקנים, השחוקים נראו כנים וגלויי לב עד מאוד. בשמלתה השחורה והלא־אופנתית ומגבעתה העתיקה היא ישבה קרוב לסיומם של חיים ארוכים ותמצתה את חווית העולם. דומם הביט הגבר אליו דיברה מעל ראשה, מהרהר את שתיקת הבן של האם המבוגרת.
"מה השריף אומר?" שאל. "האם הוא מאמין שהעצה טובה? נניח שהשריף ידבר ויגיד אם הדיבור הוא בסדר גמור?"
הגבר הגבוה נע באי־נוחות. הוא ליטף באצבעו את התג על חזהו למשך רגע ואז הניח יד סביב הזקנה ומשך אותה קרוב אליו. היא חייכה את חיוך האם הבלתי משתנה של שישים שנה25 וטפחה על ידו החומה הגדולה עם אצבעותיה העקומות, הנתונות בכפפה החשופה, עד שבנה דיבר.
"אומר זאת," אמר, מביט בהגינות כנה אל עיניו של הגבר האחר, "שאם הייתי במקומך הייתי ממלא אותה. אם הייתי שתיין, טיפוס מיואש בלי בושה או תקווה, הייתי ממלא אותה. אם הייתי במקומך ואתה היית במקומי הייתי אומר: שריף, אני מוכן להישבע שאם תיתן לי הזדמנות אעזוב את המחבט. אניח לויסקי הזול ולמשחק האקדחים ולא אתעסק איתך יותר. אהיה אזרח טוב ואלך לעבוד ואפסיק עם השטויות שלי. כה יעזור לי אלוהים! זה מה שהייתי אומר לך אם היית השריף ואני הייתי במקומך."26
"שמע את הבן שלי מדבר," אמרה הזקנה ברכות. "שמע אותו, אדון. אתה מבטיח להיות טוב והוא לא יעשה לך שום נזק. לפני ארבעים ואחת שנה הלב שלו פעם לראשונה כנגד שלי והוא פועם את האמת מאז ועד עכשיו."27
האיש האחר קם על רגליו, בודק את איבריו ומותח את שריריו.
"אם כך," אמר, "אם היית במקומי ואמרת את זה, ואני הייתי השריף, הייתי אומר: לך לחופשי ועשה כמיטב יכולתך כדי לשמור על הבטחתך."
"אוי לי!" קראה הזקנה בהתרגשות פתאומית, "אם לא שכחתי לגמרי את המזוודה שלי! אני רואה איש יושב עליה ברציף בדיוק כמו שראיתי את הפנים של הבן בחלון וזה יצא מהראש שלי. יש שמונה צנצנות של ריבת חבושים תוצרת בית שעשיתי בעצמי במזוודה. לא הייתי רוצה שיקרה משהו לצנצנות האלה בשביל תפוח אדום."28
היא דידתה אל הדלת, קלת תנועה ומודאגת, ואז קאליופה קאטסבי דיבר אל באק פטרסון:
"לא יכולתי לעצור בעצמי, באק. מבעד לחלון ראיתי אותה נכנסת. היא אף פעם לא שמעה מילה על הדרכים הקשות שלי. לא היה לי את האומץ לתת לה לדעת שהייתי עקשן חסר ערך שניצוד על ידי הציבור. אתה שכבת במקום שבו הירייה שלי השכיבה אותך, כמו שהיית מת. הרעיון הכה בי פתאום ופשוט לקחתי את התג שלך והידקתי אותו לעצמי והידקתי את המוניטין שלי אליך. אמרתי לה שאני הייתי השריף ואתה היית אדם מטריד, תוקפני ואלים. אתה יכול לקחת את התג שלך חזרה עכשיו, באק."29
עם אצבעות רועדות קאליופה החל לפתח את דיסקית המתכת מחולצתו.
"הי אתה!" אמר באק פטרסון. "תשאיר את התג הזה בדיוק שם, קאליופה קאטסבי. אל תעז להסיר אותו עד היום שבו אמא שלך תעזוב את העיר. אתה תהיה השריף של העיר קוויקסנד כל עוד היא כאן כדי לדעת זאת. אחרי שאנער קצת את העיר ואזהיר אותם אני ערב לך שאף אחד לא יסגיר את הדבר באוזניה. ותגיד, ראש־עור, רעשן, שפל ובן סופת ציקלון שכמוך, אתה תמלא אחרי העצה שהיא נתנה לי! אני הולך לקחת קצת ממנה לעצמי, גם."
"באק," אמר קאליופה ברגע, "אם אני לא אני מקווה שאני יכול…"
"שתוק," אמר באק. "היא חוזרת פנימה."