הזִקְנָה כראי המציאות: עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 4
            [name] => מחזות וסרטים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 4
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 30
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 4
            [category_count] => 30
            [category_description] => 
            [cat_name] => מחזות וסרטים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

הזִקְנָה כראי המציאות:
עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

זִקְנָה היא מושג שיש לגשת אליו בזהירות מרבית; דימוי קשה לתקופה של ניוון, חידלון וסמיכות מאיימת למוות.
בשונה מתחנות אחרות בחיים, זקנה היא כביכול התחנה היחידה שהינה בלתי נמנעת.
בשונה מתחנות אחרות בחיים, זקנה הינה התחנה היחידה שאנשים חוששים מלהגיע אליה.

אנשים אינם אוהבים להיקרא זקנים. יתר על כן, אנשים אינם אוהבים להיות זקנים.
אמנם, באם יתמזל מזלם, הרי שיגיעו לידי כך ואף יודו על מזלם הטוב.
ועדיין.
זקנה היא מצב שאף אחד אינו רוצה להודות בו.

שיממון¹ הוא סיפור על זִקְנָה. הבנה זו לא מתגבשת לאיטה לאור ההשתלשלות העלילתית, אלא מכריזה על עצמה כבר בהקדמה ממש, בשתי דרכים בולטות.
ראשית, בציטוט הפותח: "לפי תצפיותיהם של בעלי ניסיון, הישישים אף הם אינם נפרדים מחיי העולם הזה בקלות; או אז מגלים הם לא אחת כילות ותאוותנות האופייניות לגילם, וכן חששנות חולנית, מורך לב, עיקשות, אי שביעות רצון וכדומה."²
שנית, באמצעות הצבת אירוע מחולל שינוי – מות בתה הצעירה של אנה מיכאילובנה לבדבה –  כגורם המכונן של היצירה ושל חיי הגיבורה הראשית: "הזקנה, נדהמת מטביעת אצבעו של אלוהים, חשה שכל עברה מת לבלי שוב ושמהיום הזה והלאה נגזר עליה לחיות חיים אחרים, שאין להם כמעט דבר עם חייה הקודמים."³

כבר בפתיחה זוכה אנה מיכאילובנה לבדבה לשני שמות תואר, המייצגים את שני הצדדים המרכזיים באישיותה: אשת קולונל (רמז מטרים לאיחודה העתידי עם בעלה בנפרד) וזקנה. הכינוי "זקנה", יותר משהוא ביטוי לגילה, הריהו מאפיין אישיותי לדמותה של אישה ולהתמודדותה עם האסון הכואב שפקד אותה.

אנה מבקשת למצוא מפלט מן המוות הנראה כעת קרוב מאי־פעם; החרטה על עברה החוטא גורמת לה להתמסר למעשי סיגוף ואדיקות דתית, אלא שתהליך זה אינו אורך זמן רב דווקא משום שהוא מעורר באנה את תחושת הקץ המתקרבת וכך מסתיימת קדחתנותה הנוצרית באותה המהירות שבה החלה.
מכאן פונה אנה לחפש את משמעות חייה בכפר, וזו מתגלה – במלוא הדרה – באירוע קשה במיוחד:

"ביום בואה לאחוזה נכווה מרטין הטבח בשתי רגליו ממי רותחין. שלחו לקרוא לרופא המחוזי, אך לא מצאו אותו בבית. ואז, אנה מיכאילובנה, אישה רגישה ואנינת נפש, רחצה במו ידיה את פצעיו של מרטין, משחה אותם בתערובת מיוחדת של דונג ושמן והניחה תחבושות על שתי רגליו […]. כאשר הודות למאמציה חדל מרטין להיאנק והתנמנם, חשה בנשמתה מאין 'הארה', כדרך שסיפרה אחר כך. פתאום היה נדמה לה שתכלית חייה נתגלתה לפניה כמו ספר פתוח. חיוורת, עיניה לחות, היא נשקה ברטט של קדושה למצחו של מרטין הישן והחלה להתפלל. לאחר אותו מקרה שלחה לבדבה את ידה בריפוי חולים."⁴

הטיפול הסיעודי במרטין⁵ מביא את אנה לכדי התגלות דתית והיא מכריזה על עצמה כקדושה. גם המספר תומך לכאורה בתחושותיה אלה, כשהוא חדל מלכנותה "זקנה" ומתחיל לקרוא לה בשמה – אנה מיכאילובנה, מצביע בכך על היותה אדם שחייו ופועלו עדיין נחוצים והכרחיים.

אנה מאמצת בלהט את ייעודה החדש מבלי להבחין בעיוותו החמור, המחשיב את מצוקת הזולת למזלה הטוב; עינוייהם הגופניים של הסובלים מסבים לה התעלות נשגבת. נדכאי העולם נתפסים בעיניה כיצורים שנבראו לכבודה ולמענה והיא מבקשת להתמסר לטיפולם, גם אם ובפרט כאשר כרוך הדבר בהארכת סבלם. במחשבותיה הצדקניות אין אנה מבינה כי לא את ריפוי החולים וההקלה על כאבם היא מבקשת, אלא אתגר לאישיותה המעודנת וניצחון על הזקנה הנוגסת בחיוניותה.

הפגם היחיד באושרה העילאי הוא תחושת אשמה עמוקה שהיא חשה כלפי ארקדי פטרוביץ', בעלה, ש"לפני כשבע עשרה שנים, זמן קצר לאחר שנולדה בתם, בגדה [בו] ונאלצה להיפרד ממנו"⁶ – אשמה הנפתרת עת היא מזמינה את ארקדי לדור עמה בביתה שבכפר.

להבדיל מאנה, שחייה החדשים הביאו אותה לחוש "רעננה, מרוצה וכמעט מאושרת"⁷, היה ארקדי פטרוביץ' "זקן קטן שקומתו שחוחה, ישיש גמור, חלש, רופף [… שצבע פניו] צהוב חולני […ועיניו] בולטות כשל לטאה [וזקנקנו] דליל, ששערות שיבה התערבבו בו עם שיער אדמוני"⁸. מות בתו היה עבורו ניתוק החוליה האחרונה בשרשרת שקשרה אותו אל העולם וענייניו. מאותו רגע נכנע ארקדי, מובס בפני אפשרות המוות הקרב; הוא לא חדל לריב ולהתקוטט, הזניח את הופעתו ומשרתו וכל מבוקשו היה רק לפרוש מחייו חסרי הטעם, שלא העלו בו אלא תחושת ייאוש ומיאוס.

ארקדי מתייחס לזקנתו ולאופיו הבלתי נסבל כדרך שהוא מתייחס להתקפי השיגרון הפוקדים אותו: מחלה חשוכת מרפא שאין להשתחרר ממנה – רק להתייסר בגינה. ארקדי מתרעם על מצבו, כועס על כעסו אך יודע שכל שביכולתו לעשות הוא רק לזעום ולרטון. הזקנה מכלה את גופו ומכרסמת את שלוותו הנפשית שעה שמודעותו לדבר רק מוסיפה לממדי האסון ולתחושותיו הקשות⁹.

אנה, שמלאכת הריפוי הייתה למרכז חייה ותכלית קיומה, יוצאת חוצץ נגד תוכחות בעלה, העולות לה במחיר מטופליה היקרים. ארקדי משכיל לזהות את ההיבט הפגום שבהתנהלותה ואינו חוסך גם ממנה את חיצי ביקורתו הנוקבים: "'הפסיקו, אהה! […] נעלבו! […]. את יודעת, אניוטה, טוב שהם הפסיקו לבוא. אני שמח מאוד […]. הרי הריפוי שלך לא עוזר בכלל, רק מזיק! במקום שילכו לרופא, לבית החולים המחוזי, שם ירפאו אותם לפי כל כללי המדע, הם באים אליך ואת נותנת להם סודה ושמן קיק, תרופה לכל המחלות. מזיק מאוד!'
אנה מיכאילובנה הביטה בגנרל בעיון, חשבה על דבר מה והחווירה לפתע."¹⁰

התרסתו של ארקדי נגד אשתו יכולה הייתה לנבוע מצרות עינו של גנרל לשעבר, המתקנא ביכולותיה של מי שהמשיכה לתרום לחברה באופן שהוא עצמו לא יוכל עוד לעשות בימי זקנתו. אולם, תגובתה הנסערת של אנה מעידה שהיה גרעין של אמת בדבריו. הבנה זו גורמת לה לפרוש מיד מעיסוק הריפוי ולחפש נתיב אחר שיבלום את מורא הזקנה והמוות הקרב. כך, בתחנה האחרונה של חיפושיה, מתמסרת אנה – ועמה ארקדי – אל הבלי העולם הגשמיים והמוחשיים ביותר: גרגרנות של אכילה תאוותנית חסרת מעצורים.

המחזה הדוד וָניה  – תמונות מחיי הכפר בארבע מערכות¹¹ מספר אף הוא סיפור על התמודדות עם זקנה.
אמנם, באופן רשמי, קיימים רק שלושה ישישים מוצהרים במחזה – סרבריקוב אלכסנדר ולדימירוביץ, פרופסור לאמנות שפרש לגמלאות, חותנתו לשעבר, וויניצקיה מריה וסיליבנה, ומרינה, אומנת כבדת בשר, ברם הלכה למעשה, גם גברים צעירים מהם חשים את אימת הזקנה נושפת בעורפם: וויניצקי איון פטרוביץ' ואסטרוב מיכאיל לבוביץ'.
וויניצקי – הלוא הוא הדוד וניה – הינו גיסו לשעבר של סרבריקוב; הוא חי באחוזתו של האחרון עם מריה אמו ואחייניתו סוניה, בתו של סרבריקוב מנישואיו הראשונים.

וניה הוא אדם אבוד; את שנותיו היפות, הצעירות, מלאות המרץ, הקדיש לסרבריקוב במסירות אין קץ. בלילות תרגם עם אמו ספרים עבור הפרופסור המלומד, ובימים הגה בכל כתביו וידע לצטט בעל פה את כל מאמריו. האחוזה, בה התגורר ומתגורר כעת, נקנתה במחיר 70,000 רובל במקום 95,000 משום שאת יתרת החוב שילם הוא, באמצעות ויתורו על חלקו בירושה המשפחתית ועבודתו המאומצת במשך עשר שנים. את כספי הרווחים העביר ישירות לסרבריקוב, לא לוקח לעצמו ולו פרוטה אחת יותר ממנת חלקו הזעומה.

עשרים וחמש שנה הקדיש וניה לסרבריקוב: מחשבותיו, דיבוריו, מעשיו – הכול למען הפרופסור ועבודתו. הישגיו, מעלותיו, אישיותו של איש האקדמיה היו לוניה, כמו לאימו, מושא להערצה, גאווה ואהבה.
אך כעת סרבריקוב הינו אדם זקן וחולה. משהוא חוזר להתגורר באחוזה עם אשתו הצעירה, ילנה, מבין וניה כי גיבורו הנערץ, הכול יכול, הינו אדם חלש ופגיע בסופו של דבר. הישות הנשגבת לה הקדיש את חייו, את מיטב מרצו, כישרונו וכוח שכלו, אינה עומדת עוד במבחן הזמן. קריסתו של סרבריקוב מייצגת עבור וניה את קריסתו שלו עצמו ומולידה בו את ההבנה כי השחית את חייו לריק בסגידה ושעבוד לאל שקר.

כדי להתמודד עם רגשותיו הסוערים, ההמומים מגודל הכישלון ומעוצמת ההכרה באמת, משליך וניה על סרבריקוב את כעסו: בתחילת המחזה הוא מגדפו בפני הרופא אסטרוב, משמיץ את אחיזת העיניים של זה שבמשך עשרים וחמש שנה לא היה אלא מלומד שלא חידש מאומה, עוסק ברעיונות שאינם שלו, לועסם כמעלה גרה מבלי להבינם ומבלי לעניין איש. אדם שעלה לגדולה לא בגין כישורים ויכולת אלא הודות למזל, אותו מזל שגורם לו להיות כה נאהב ונערץ על ידי גברים ונשים כאחד.

וניה מגנה את סרבריקוב על שלא השיג דבר, אך חמור מכך – וניה מאשים את סרבריקוב על שהשחית את חייו שלו בהבליו חסרי התוחלת¹².
גם על ילנה, אשת הפרופסור, משליך וניה את תסכולו; הוא מרחם עליה – על האישה הצעירה, היפה, המשכילה, ש"נישאה ל[סרבריקוב] כשהיה כבר זקן, הקריבה לו את עלומיה, את יופייה, את זיו תפארתה"¹³. וניה חושב שהוא מאוהב בה, אך למעשה רגשותיו אינם אלא צער עמוק על נעוריו שחלפו: "הנני עכשיו בן ארבעים ושבע […]. לילות שלמים אינני ישן מרוב רוגז, מכעס שהחמצתי את הזמן בדרך טיפשית כל כך, בשעה שיכולתי להשיג כל מה שנמנע ממני עכשיו מפני זקנותי!"¹⁴

ילנה אנדריבנה היא אשתו השנייה של סרבריקוב. אשתו הראשונה הייתה אחותו של וניה, עליה הוא מדבר בסגידה ממש. לדידו הייתה אחותו מלאך עלי אדמות, יצור עדין ונאצל, יפיפייה טהורה ונדיבת לב. היא אהבה את סרבריקוב ו־וניה אהב אותה. את חייו הקדיש לה כשהתמסר לטיפול באחוזה שהייתה מתנת הנדוניה שלה ולהצלחתו האקדמית של בעלה. כעת, משנפטרה, נשא סרבריקוב אישה אחרת, את ילנה, ו־וניה , מבלי משים, העתיק את רגשותיו מאחותו אל "ממלאת המקום" המחליפה.

ילנה הופכת למושא כיסופים נשגב. אישה אשר תוכל, וודאי, להעלות את חייו חזרה מתהום הפיכחון והאכזבה אליהם נפל. אישה אשר תוכל להעניק שוב משמעות לעשרים וחמש השנים שחלפו בהחמצה חריפה ומרה מאין כמוה. כך, על אף שגם הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה¹⁵, וניה כואב את כאב נישואיה לסרבריקוב ומחזר אחריה בשיגעון הולך וגדל.

גם אסטרוב מאוהב בילנה ורגשותיו של הרופא מעידים עד כמה אהבתו של וניה הייתה אהבה דמיונית, בלתי ניתנת למימוש¹⁶. וניה אמנם מפציר בילנה להפר את נאמנותה לבעלה ובאישון לילה, כשהוא נותר בגפו, הוא מצר על האפשרות שחמקה ממנו, עשר שנים קודם לכן, לשאתה לאישה. אלא שעובדה היא שלפני אותן עשר שנים אותה מחשבה נפלאה, מקסימה ומלאת אושר – כפי שהיא נדמית להיות כעת – לא חלפה כלל במוחו. עצם הצטערותו כעת על דבר שלא עשה בעבר נגזרת אך ורק משיוכה הנוכחי של ילנה לזה שמייסר את ליבו של וניה באמת ובתמים: "הה, מה רומיתי! הערצתי את הפרופסור הזה, את הפודאגריקון העלוב הזה, עמלתי למענו, כשור גרם! אני וסוניה סוחטים היינו מן האחוזה הזאת את לשד התמצית […]. לחם צר אכלנו, כדי לחסוך ולצרף פרוטה לפרוטה ואגורה לאגורה ואת האלפים לשלוח אליו. התגאיתי בו ובמדעו, טעם חיי היה, נשמת אפי! כל דיבור, שיצא מפיו או מעטו, נראה לי גאוני […]. אל אלוהים, ועכשיו? הנה יצא בדימוס, ועכשיו נתגלה בעליל הסך הכולל של כל חייו: הוא לא יניח אחריו אפילו דף אחד של איזה מחקר, הוא בלתי מפורסם לחלוטין, הוא אפס ואין! שלפוחית של סבון! ואני מרומה […] עיני הרואות, – מרומה באופן אווילי […]"¹⁷.

סרבריקוב כואב את כאב זקנתו אף יותר משכואב אותה וניה; הוא חולם חלומות אימה על איברים שנעלמו, מתענה בכאבים חשוכי מרפא, מתקשה לנשום וכמעט שאינו ישן. פתיחת המערכה השנייה מוקדשת כמעט כולה לתלונותיו על זקנותו המבחילה והגועלית, אשר שודדת ממנו לא רק את בריאותו, אלא גם את אישיותו ומזגו. הזקנה משנה את הפרופסור הדגול, הופכת אותו לאדם טרחן ורוגז, ממאיסה אותו על כולם ובעיקר – על עצמו. בעיקר קשה עליו ההתמודדות עם אשתו הצעירה, ילנה: "הרי את הראשונה המתעבת אותי […]. כמובן, את צודקת. אינני טיפש ומבין זאת. את צעירה, בריאה, יפה, רוצה לחיות, ואני זקן, כמעט בר מינן. וכי מה? שמא איני מבין? וכמובן, איוולת היא, שעודני חי. אך האריכו רוח, בקרוב אשחרר את כולכם. לא זמן רב עוד תהיה הנשמה באפי."¹⁸

דבריו מתישים את ילנה והיא מתחננת בפניו שישתוק. התפרצותה משולחת רסן. לשיטתו של מוטי לרנר, "בשעת לילה מאוחרת זו, כאשר כל הגנותיה התרופפו, מגלה ילנה את גודל המחיר ששילמה בנישואיה לסרבריאקוב. היא אינה כועסת עליו על שהזקין, אלא על עצמה שלא צפתה את הזדקנותו"¹⁹. לדידו של לרנר, סרבריקוב "אינו מביא בחשבון שזקנותו היא פצע כואב בלבה של ילנה […]. הוא אינו ער לעובדה שבכל פעם שהוא מזכיר את זקנותו, הוא כופה על ילנה להודות בטעות הנוראה שעשתה כשנישאה לו, טעות שהדחיקה בהצלחה עד כה"²⁰. ברם, האופן שבו נוהגת האומנת הזקנה בסרבריקוב, האישה היחידה שיכולה להבין את אשר עובר עליו משום שהיא עצמה חווה את אותם כאבים ושינויים קשים, מוכיח כי לא משנאה או מחרטה דיברה ילנה כפי שדיברה, אלא מתוך תשישות ואפיסת כוחות.

מרינה האומנת נוהגת בסרבריקוב כבתינוק. בכך היא מגלה שוב את כוחה כאישה היחידה היכולה להשקיט את העולל הסורר בבית ולהשכיבו לישון. לעומתה נראית ילנה כאם צעירה ואבודה, אמא טרייה שבנה הפעוט התיש אותה בסירובו לנוח ובמכאוביו הבלתי פוסקים.

מרינה האומנת מבטאת את החיבור שבין ימי הינקות לימי הזקנה: העיסוק הבלתי פוסק בעצמי, חוסר האפשרות להתמודד עם כאבים, התסכול, אי־היכולת לעזור או לחילופין להפסיק את הבכי – הכול מופיע כאן וגם כאן. הסיבות המעוררות את התינוק לבכות, להיות עצבני, מרוגז ומרגיז, הן הסיבות המעוררות את סרבריקוב וארקדי פטרוביץ' להיות הזקנים הנרגנים, רעי המזג שהינם. אלא שלא כמו אצל תינוקות, בגידת הגוף והתמעטות אפשרויות הפעולה מולידות או מעמיקות בפרופסור ובגנרל לשעבר תחושות של אי־נסבלות ושנאה עצמית: "[ארקדי פטרוביץ'] רטן, גער, הריץ את המשרתים, אבל אחרי כל מילת גנאי היה תופס בראשו ואומר בקול בוכים: "אלי! איזה אופי יש לי! בלתי נסבל!" ובשעת סעודת הצהרים הרבה לאכול ודיבר בלי הפסקה"²¹; ואילו אצל סרבריקוב – "זקנה ארורה, מנוולת. יימח שמה. משזקנתי, התחלתי לתעב את עצמי. וגם אתם כולכם, ודאי, תועבה היא לכם להביט אלי"²².
סגירת המעגל בין הילדות לזקנה מעידה עד כמה עגום באמת מצבם של סרבריקוב וארקדי פטרוביץ'. הלעגנות המרירה שבה הם מתבטאים אינה מסייעת בידם "להבין" את מצבם ולא להשלים עם רוע הגזירה, אלא רק לנסות ולהפיג במעט את המצוקה הנוראה שבה הם מצויים וחמור מכך – נדונים להישאר.

אף ילנה כואבת את זקנתו של בעלה: למרות שוניה ואסטרוב מחזרים אחריה, ועל אף שהיא מתפתה לחוש עצמה מאוהבת ברופא הצעיר, היפה והמוכשר, היא נותרת נאמנה לבעלה ולנישואיה. כשאסטרוב חושף כביכול את זיופה ביחסה כלפיו ומנסה להתקדם אל מעבר למותר מבחינה מוסרית וחוקית, ילנה נבהלת באמת ונרתעת ממנו. אסטרוב, לדידה, הינו אך אשליה שתשכיח ממנה את החשיכה שבה היא מצויה כעת. היא מתוודה בפני סוניה, בתו של סרבריקוב, כי אמנם אהבה את הפרופסור כשנישאה לו, ועל אף שאהבה זו הייתה "לא אמיתית, מלאכותית"²³, היא נותרת נאמנה ומסורה לו גם כעת: משגיחה עליו כשהוא ער וישן²⁴, סוגרת את החלון (פעמיים) כדי שלא יצטנן, עוטפת את רגליו בשמיכת הצמר שנפלה, מקפידה שלא לפרוט על הפסנתר גם כשנפשה כמהה לכך, קודם שתבקש סוניה את רשותו (נגינה מכעיסה אותו כשהוא אינו חש בטוב), משתיקה את השומר המתהלך בחוץ כדי שלא יטריד את מנוחתו ומבקשת מוניה שוב ושוב להתפייס עמו, אחרי מריבותיהם הקשות. אפילו בבדידותו הזקנה אין היא מניחה לו לשהות לבדו וכשהוא מדגיש את הסאה עם מרמורו על מצבו הנוכחי, היא מרגיעה אותו בדבריה כי בעוד מספר שנים תצטרף אליה בזקנתה שלה.

ילנה אמנם אומרת – "הכול מדברים בגנות בעלי, הכול מסתכלים בי מתוך רחמים: מסכנה, בעל זקן יש לה! חמלה זו עלי – הה, כמה אני מבינה אותה!"²⁵ אך מיד מוסיפה הבהרה לגבי הכוונה האמיתית העומדת מאחורי הדברים: "[…] מתוך קלות דעת, אתם מביאים כליה על האדם, ובקרוב, באשמתכם, לא יישארו עלי אדמות לא רגש הנאמנות, לא טוהר המידות, לא הכישרון להקרבה עצמית. מדוע אינכם מסוגלים לראות בשוויון רוח אישה, אם אינה שלכם? משום שבכולם שוכנת הרוח הרעה של ההרס."²⁶
ילנה מבינה כי הגברים הדואגים לציין את פער הגילאים החריף בינה ובין בעלה, המבהירים לה, חזור והבהר, כי אישה צעירה, יפה ובריאה היא, אישה במיטב שנותיה, וכי עליה לבחור לה בן זוג אחר, צעיר יותר מבעלה הזקן – גברים אלה אינם פועלים מתוך דאגה לרווחתה אלא סדר אחר מניע את כוונותיהם: תאווה גחמנית, נטולת מורא ואחריות לכבוש, להשיג ולהחזיק²⁷.
ילנה, ככל שהדבר תלוי בה, אינה מתכוונת לעזוב את בעלה – לא בעבור אף גבר אחר וגם לא בעבור הזקנה.

הזקנה אצל צ'כוב מתוארת בצבעים קודרים, עגומים ומצמיתים. צ'כוב, שעוד מילדותו האמין ודגל בקדמה, ראה בבטלה ובשעמום את הרעה החולה החמורה ביותר. זקנה, שפירושה חוסר פעולה והתעסקות חד־גונית בתחלואי הגוף, הינה מצב מסוכן כזה. ברם, אם נחדד את הנקודה, נגלה כי אין זו אשמת הזקנה כי אם אשמת האדם ויחסו אליה²⁸.

תחושת המרמור בגין השנים שחלפו לשווא ומכאובי הגיל מבוטאים היטב בדמותם של סרבריקוב וארקדי פטרוביץ', אך לא בדמותן של אנה מיכאילובנה ומרינה האומנת. לאנה ולמרינה יש תמיד מה לעשות: דברים לסדר, אנשים להשגיח עליהם, חובות להסדיר. הבטלה אליה מתמסרים וניה ואסטרוב במחיצת הפרופסור ואשתו, היא זו שגורמת להם לחוש זקנים ומיואשים כמעט כמוהם²⁹.
גם וניה מחפש בקדחתנות אחר משהו לעסוק בו, עם עזיבתם של סרבריקוב וילנה את הבית. הוא מרגיש כי רק העבודה תוכל להציל את חייו מכאב השיממון. סוניה, הנערה הצעירה, יודעת זאת היטב; רבות התחננה בפניו במרוצת המחזה שישוב וייטול חלק במטלות האחוזה, כדרך שנהג קודם, שעה שהרגיש נמרץ, צעיר ומלא חיים. או שמא הייתה זו העשייה עצמה אשר גרמה לו לחוש כך מלכתחילה?

התמסרותה של אנה מיכאילובנה לדבקות הדתית, העשייה הטיפולית־רפואית והאכילה הגרגרנית, היא דרך להדוף את רגלי הזקנה ואת קרבתו המאיימת של המוות. אנה אמנם טועה בדרכה, אך רוחה ומצבה טובים בהרבה מעגמומיותו של בעלה, ארקדי פטרוביץ', ומדכדוכם של וניה וסרבריקוב; וניה – שבטלנותו מחריפה את מצבו הנפשי המעורער וסרבריקוב הנוגה, שאינו יכול להתמסר עוד לעבודתו כמקודם³⁰.

מרינה, סרבריקוב, וניה – כל אלה מחפשים את החיים שהיו להם ואבדו, מותירים אחריהם ריק מייסר של אין.

הבטלה היא שמחריפה את מצב הרוח העכור.
אי־העשייה מעוררת את תחושת אין האונים.

זקנה הינה הביטוי הצרוף והמזוכך של מצבים אלה.
לדידו של צ'כוב³¹, זהו הביטוי החריף והחמור ביותר.