הורד של דיקסי

הורד של דיקסי¹

כאשר יוסד כתב־העת הורד של דיקסי על ידי חברת מניות² בעיר טומס, ג'ורג'יה³, לא היה אלא מועמד אחד בעיני הבעלים, הראוי לאייש את תפקיד העורך הראשי. הקולונל אקוילה טלפייר⁴ היה האיש המתאים למקום. מתוקף כל זכויות הלימוד, המשפחה, המוניטין והמסורות הדרומיים, הוא היה העורך המיועד⁵, ההגיוני וההולם. אי־לכך, ועדה של אזרחי ג'ורג'יה נאמנים, אשר שילמו דמי מנוי לקרן המייסדת בסך $10,000, התקשרו למגורי הקולונל טלפייר בסיידר הייטס⁶, חוששים שמא המיזם והדרום יסבלו מסירובו האפשרי.
הקולונל קיבל אותם בספרייה הענקית, בה בילה את מרבית ימיו. היא עברה לו בירושה מאביו והכילה עשרת אלפים כרכים, כמה מהם אף פורסמו ממש לאחרונה, בשנת ⁷1861.
כאשר הגיעה המשלחת, ישב הקולונל טלפייר במרכז שולחן עצום מאורן לבן⁸ שהוצב במרכז החדר, קורא בהאנטומיה של המלנכוליה מאת ברטון⁹. הוא התרומם ולחץ ידיים בקפדנות עם כל חבר המשלחת. לו הכרת את הורד של דיקסי היית זוכר את דיוקנו של הקולונל, שהופיע בו מפעם לפעם. לא היית יכול לשכוח את שערו הלבן הארוך, המסורק בקפידה; את האף הנשרי בעל גשר אף גבוה, נוטה קלות לשמאל; את העיניים הנלהבות מתחת לגבות שחורות; את הפה הקלאסי מתחת לשפם לבן דליל, מתעגל מעט בקצוות.

הועדה הציעה לו את משרת העורך האחראי בחרדת קודש, מציגה בהכנעה מתאר של התחום אותו נועד הפרסום לכסות והזכירה משכורת נוחה. אדמותיו של הקולונל הפכו עניות יותר ויותר בכל שנה חולפת ואיבדו שטחים רבים בגין ערוצי המים האדומים¹⁰. מלבד זאת, הכבוד לא היה כזה שניתן היה לסרב לו. בנאום קבלה בן ארבעים דקות, מסר קולונל טלפייר סקירה על הספרות האנגלית החל מצ'וסר¹¹ וכלה במקאולי¹², נלחם שוב בקרב צ'נסלורסוויל¹³ ואמר שיוביל את הורד של דיקסי, יעזור לו האל, כך שריחו ויופי יתפשטו בעולם כולו ויפריך את אמנותם¹⁴ של הצפונים החביבים, לפיה לא תוכל להתקיים שום חוכמה או טובה במוחם ובליבם של אלה שרכושם נהרס וזכויותיהם קוצצו.

משרדים עבור העיתון הופרדו במחיצות ורוהטו בקומה השנייה של בניין הבנק הבין־לאומי הראשון¹⁵; והיה זה מתפקידו של הקולונל לגרום לורד של דיקסי לפרוח ולשגשג או לקמול באוויר המבושם של ארץ הפרחים.

צוות העוזרים והתורמים שהעורך־הקולונל טלפייר אסף סביבו היה אפרסקי¹⁶. הוא היה ארגז שלם של אפרסקי ג'ורג'יה¹⁷. אביו של עורך המשנה הראשי, טוליבר ליי פיירפקס¹⁸, נהרג בזמן הסתערות פיקט¹⁹. העוזר השני, קיטס אנטייק²⁰, היה אחיינו של אחד מפולשי מורגן²¹. מבקר הספרים, ג'קסון רוקינגהם²², שהיה החייל הצעיר ביותר בצבא הקונפדרציה, הופיע בשדה הקרב עם חרב ביד אחת ובקבוק חלב ביד שנייה. עורך האמנות, רונצסוייס סייקס²³, היה הדודן השלישי של אחיינו של ג'פרסון דיוויס²⁴. לעלמה לאביניה טרהון²⁵, הקצרנית והקלדנית של הקולונל, הייתה דודה שפעם נושקה על ידי סטונוול ג'קסון²⁶. טומי וובסטר, נער השליחויות, קיבל את תפקידו כשציטט את שירי האב ריין²⁷ במלואם בטקס הסיום של התיכון העירוני טומס. הנערות שארזו ומיענו את העיתונים היו בנות המשפחות הדרומיות שירדו מנכסיהן. הקופאי היה ברנש נמוך המכונה הוקינס²⁸ מאן ארבור²⁹, מישיגן, שקיבל המלצות ושטר חוב מחברת ערבויות עם חתימות הבעלים. אפילו חברות המניות של ג'ורג'יה הבינו שדרושים אנשים חיים כדי לקבור את המתים.

ובכן, אדוני, אם הינך מאמין לי, הורד של דיקסי לבלבה חמש פעמים לפני שמישהו שמע על אודותיה מלבד האנשים אשר קונים את תפסניהם³⁰ בעיר טומס. אז ירד הוקינס ממושבו וסיפר 'ליהם לחברת המניות. אפילו באן ארבור הוא נהג להכריז על הצעותיו העסקיות בקולניות שהגיעה לפחות עד דטרויט. וכך הועסק סוכן פרסומת – בורגארד פיסי בנקס³¹, איש צעיר עם עניבה סגלגלה, שסבו היה ציפית גבוהה של קו־קלוקס־קלאן³².
חרף זאת, הורד של דיקסי המשיך לצאת לאור בכל חודש. על אף שבכל גיליון הוא פרסם תמונות של הטאג' מהאל³³ או גני לוקסמבורג³⁴ או כרמנסיטה³⁵ או לה פולט³⁶, מספר מסוים של אנשים קנו אותו ונרשמו כמנויים. כתגובה לכך³⁷, העורך־הקולונל פרסם שלוש דעות שונות על ביתו הישן של אנדרו ג'קסון³⁸, "הארמיטאז'"³⁹, חריטה בגודל דף שלם של הקרב השני של מנסס⁴⁰ המכונה "לי לעורף!"⁴¹ וביוגרפיה בת חמש מאות מילים על בל בויד⁴² בת אותו המספר. רשימת המנויים באותו חודש התקדמה ל־118. כמו כן היו באותו גיליון שירים מאת לאונינה ושתי הרקוט⁴³ (שם עט), המיוחסים להרקוט מצ'רלסטון, קרוליינה הדרומית⁴⁴, וביל תומפסון⁴⁵, אחיינו של אחד מבעלי המניות. ומאמר מתכתובת חברתית מיוחדת שתיאר מסיבת־תה שנערכה על ידי צוות בוסטון־אנגליה המופלא⁴⁶, שבה כמויות עצומות של תה נשפכו לים על ידי כמה אורחים שהתחזו לאינדיאנים⁴⁷.

יום אחד נכנס אדם, שנשימתו הייתה מעבה בקלות עננים על גבי מַרְאָה – עד כדי כך היה ערני ונמרץ, למשרד הורד של דיקסי. הוא היה גבר בעל מימדים של סוכן נדל"ן, עם עניבה שנענבה באופן עצמאי והתנהלות שוודאי שאל מו. ג'. ברייאן⁴⁸, הקנשמיט⁴⁹ והטי גרין⁵⁰ גם יחד. הוא הועמד למבחנו של העורך־הקולונל⁵¹. הקולונל טלפייר התרומם ופתח בקידה של הנסיך אלברט⁵².

"אני טאקר," אמר המפריע, מתיישב בכסאו של העורך – "ט. ט. טאקר⁵³, מניו יורק."

הוא השליך בחופזה על שולחנו של הקולונל כמה כרטיסים, מעטפת מנילה גדולה⁵⁴ ומכתב מבעלי הורד של דיקסי. המכתב הזה הציג את מר טאקר והורה בנימוס לקולונל טלפייר להעניק לו וְעִידָה וכל מידע על העיתון שיהיה מעוניין לקבל.

"התכתבתי עם מזכירת בעלי העיתון במשך כמה זמן," אמר טאקר בקרירות. "אני איש כתב־עת מעשי בעצמי, וממריץ תפוצה טוב ככל אחד, אם יורשה לי להעיד על עצמי. אבטיח עלייה בכל טווח שבין עשרת אלפים למאה אלף לשנה עבור כל פרסום שאינו מודפס בשפה מתה. שמתי את עיני על הורד של דיקסי מאז תחילת דרכו. אני מכיר כל היבט של העסק – מעריכה ועד סידור מודעות הדרושים. עכשיו, באתי הנה כדי להשקיע בעיתון סכום נאה של כסף, אם אוכל⁵⁵. הוא חייב להיות כלכלי⁵⁶. המזכירה מספרת לי שהוא מפסיד כסף. אני לא מבין מדוע עיתון בדרום, לו ינוהל בקפידה, לא יצליח להגיע לתפוצה טובה גם בצפון."

הקולונל טלפייר נשען לאחור בכסאו ומירק את משקפיו בעלי שולי הזהב.

"מר טאקר," אמר באדיבות אך בתקיפות, "הורד של דיקסי הוא פרסום המיועד לטיפוח והשמעת קולם של גאונים דרומיים. סיסמתו, אשר ייתכן כי ראיתיה על השער, היא: "של, למען ועל ידי הדרום"."

"אך לא תתנגד לתפוצה צפונית, לא כן?" שאל טאקר.

"אני מניח," אמר העורך־קולונל, "שנהוג לפתוח את רשימת התפוצה לכול. איני יודע. אין לי דבר עם ענייניו העסקיים של העיתון. נקראתי ליטול את תפקיד העורך המפקח, ותרמתי לניהולו את הכישרונות הספרותיים העלובים שברשותי וכל בקיאות שאי־פעם רכשתי."

"וודאי," אמר טאקר. "אבל דולר הוא דולר בכל מקום, צפון, דרום או מערב – בין אם אתה קונה בָּקָלה⁵⁷, בוטנים⁵⁸ או מלון⁵⁹. עכשיו, בחנתי את גיליון נובמבר שלך. אני רואה העתק אחד על שולחנך כאן. לא אכפת לך לעבור עליו יחד איתי? ובכן, מאמר העורך שלך הוא בסדר גמור. סקירה טובה של חגורת הכותנה⁶⁰ עם צילומים בשפע היא כתיבה מנצחת כל פעם. ניו יורק מתעניינת תמיד ביבול הכותנה. והדו"ח המרעיש הזה, על סכסוך הטפילד־מק'קוי⁶¹ מאת חברה לספסל הלימודים של אחייניתו של מושל קנטאקי, הוא לא רעיון רע כל־כך. זה אירע לפני זמן כה רב שמרבית האנשים שכחו ממנו. עכשיו, הנה שיר באורך שלושה עמודים המכונה רגל הרודן⁶² מאת לורלה לוסילס⁶³. נתקלתי בכמות לא מבוטלת של כתבי יד, אך מעולם לא ראיתי את שמה על מכתב סירוב⁶⁴."

"העלמה לוסילס," אמר העורך, "היא אחת המשוררות הדרומיות המוכרות ביותר שלנו. היא מקורבת מאוד למשפחת לוסילס מאלבאמה, והכינה במו ידיה את כרזת המשי של הקונפדרציה, שהוצגה למושל של אותה מדינה בעת כניסתו הרשמית לתפקיד."

"אך מדוע," התעקש טאקר, "השיר מלווה באיור מחסן המטען של חברת הרכבות מ' את או'⁶⁵ בטוסקלוסה⁶⁶?"

"האיור," אמר הקולונל באצילות, "מציג פינה של הגדר המקיפה את האחוזה הישנה בה נולדה העלמה לוסילס."

"בסדר גמור," אמר טאקר. "קראתי את השיר, אבל לא הבנתי האם הוא דיבר על תחנת הרכבת של קרב בול ראן⁶⁷. עכשיו, הנה סיפור קצר המכונה הפיתוי של רוזיות⁶⁸ מאת פוסדיוק פיגוט⁶⁹. הוא מזעזע. מה זה פיגוט, בכלל?"

"מר פיגוט," אמר העורך, "הוא אחיו של בעל המניות הראשי של העיתון."

"הכול בסדר עם העולם – פיגוט עובר," אמר טאקר. "גם המאמר הזה על חקר הקוטב וזה על דיג טרפון⁷⁰ יכולים לעבור. אבל מה בנוגע לסקירה הזו על מבשלות השיכר של אטלנטה, ניו אורלינס, נאשוויל וסוואנה? נראה שהוא מורכב בעיקר מסטטיסטיקות בנוגע לתפוקה ולאיכות הבירה שלהם. מה השביב מעל החרק⁷¹?"

"אם אני מבין נכונה את שפתך הציורית," השיב הקולונל טלפייר, "התשובה היא זו: המאמר שאליו אתה מתייחס נמסר לי על ידי בעלי העיתון עם הוראות לפרסמו. איכותו הספרותית לא נשאה חן בעיני. אולם, במידת־מה, אני חש שעלי להיענות, בעניינים מסוימים, לרצונותיהם של האדונים המעוניינים בהיבט הכלכלי של הורד."

"אני מבין," אמר טאקר. "לאחר מכן יש לנו שני דפים של מבחר מללה רוקה מאת תומס מור⁷². עכשיו, מאיזה כלא פדרלי נמלט מור או מה השם של משפחת פ. פ. ו⁷³ שהוא גורר אחריו כמגבלה?"

"מור היה משורר אירי שנפטר בשנת 1852," אמר הקולונל בחמלה. "הוא קלאסיקה. שקלתי להדפיס מחדש את תרגומו לאנאקראון⁷⁴ בעיתון באופן סדרתי."

"תמתין לחוקי זכויות היוצרים," אמר טאקר בקלות ראש. "מי זו בסי בלקלר⁷⁵ שתרמה מאמר על מפעל עבודת־המים שהושלם זה עתה במילדגוויל?⁷⁶"

"השם, אדוני," אמר הקולונל טלפייר, "הוא שם בדוי⁷⁷ של העלמה אלווירה סימפקינס⁷⁸. לא היה לי את הכבוד להכיר את הגברת אולם תרומתה נשלחה אלינו על ידי חבר הקונגרס בראוור⁷⁹ ממדינת מולדתה. אמו של חבר הקונגרס בראוור הייתה מקורבת לאנשי טנסי."

"עכשיו, ראה כאן, קולונל," אמר טאקר, משליך מאליו את העיתון. "אתה לא יכול לנהל בהצלחה כתב־עת עבור חלק אחד של המדינה. אתה חייב ליצור משיכה כלל־עולמית. ראה איך המפרסמים הצפוניים התאימו עצמם לדרום ועודדו את הסופרים הדרומיים. ואתה חייב ללכת מרחק רב⁸⁰ למען הכותבים שלך. אתה חייב לקנות חומר בהתאם לאיכותו, ללא קשר לאילן היוחסין של הכותב. עכשיו, אתערב על רבע דְּיוֹ שעוגב הסלון הדרומי⁸¹ שאתה מנהל כאן לא השמיע מעולם צליל שהופק מקו הייצור של מנסון והמלין⁸². האם אני צודק?"

"דחיתי בזהירות ובאופן מצפוני את כל הכותבים מהאזור הזה של הארץ – אם אני מבין נכונה את שפתך הציורית," השיב הקולונל.

"טוב ויפה. עכשיו אראה לך משהו."

טאקר הושיט את ידו למעטפת המנילה העבה שלו והטיל ערמה גדולה של כתבי יד מודפסים על שולחנו של העורך.

"הנה מטען," אמר, "ששילמתי עבורו במזומן והבאתי איתי."

אחד אחרי השני הוא קיפל חזרה את כתבי היד והראה את דפיהם הראשונים לקולונל. היו כאן ארבעה סיפורים קצרים מאת ארבעת הסופרים המוערכים ביותר בארצות הברית – שלושה מ'ם מתגוררים בניו יורק ואחד נוסע באופן קבוע ממקום למקום. הנה מאמר מיוחד על חברת הלחם הוינאי⁸³ מאת טום ומפסון⁸⁴. הנה סדרה איטלקית מאת קפטן ג'ק… לא, זה הקרופורד⁸⁵ האחר. הנה שלוש חשיפות נפרדות של השלטון העירוני מאת סניפינג⁸⁶ והנה אחת גנדרנית שכותרתה מה נשים נושאות במזוודות בגדים – עיתונאית משיקגו השכירה את שירותיה כמשרתת אישית במשך חמש שנים כדי לקבל את המידע הזה. והנה התקציר הפרקים הקודמים בסדרה החדשה של קעין האל⁸⁷ שעתידים לראות אור ביוני הבא. וכאן יש כמה ק"ג של חרוזים שנונים ועוקצניים⁸⁸ שקיבלתי בהקפה מכתבי־העת החכמים. זה החומר שאנשים בכל מקום רוצים. ועכשיו הנה סקירה עם תמונות בגילאי ארבע, שתיים־עשרה, עשרים ושתיים ושלושים של ג'ורג' מקללן⁸⁹. זו תחזית. אין ספק שהוא ייבחר לראש עיירית ניו יורק. זה ייצר הדים גדולים בכל המדינה⁹⁰. הוא…"

"אבקש את סליחתך," אמר הקולונל טלפייר, מתקשח בכיסאו. "מה היה השם?"

"הו, אני מבין," אמר טאקר עם חצי גיחוך. "כן, הוא בנו של גנרל. נעביר את כתב היד למעלה. אבל, אם תסלח לי, קולונל, זהו עיתון שאנו מנסים להתניע – לא האקדח הראשון בפורט סאמטר⁹¹. עכשיו, הנה דבר שוודאי יתיישב לידך. זהו שיר מקורי מאת ג'יימס וויטקומב ריילי⁹². ג'. וו. בעצמו. אתה יודע מה זה אומר עבור עיתון. לא אומר לך מה הייתי צריך לשלם בעבור השיר הזה; אך אומר לך זאת – ריילי יכול לעשות יותר כסף כשהוא כותב בעט נובע משאתה או אני נוכל לעשות עם אחד שנותן לדיו לרוץ. אקריא לך את שני הבתים האחרונים:

"'בא מתבטל ולא עושה כלום כל יום,
וקורא וגורם לנו לעזוב 'תו בשקט.
הוא נותן לי לעשות מה שאני רוצה,
וכשאני במיטה הוא צוחק עלי,
וכשאני צועק ואומר
מילים רעות ואז מתחיל להציק
החתול ו'בא רק מחייכים,
'מא מת'צבנת ומפליקה לי
תמיד חשבתי למה זה ככה
אני חושב שזה ב'לל
ש'בא אף פעם לא."⁹³

"זה החומר," המשיך טאקר. "מה אתה חושב על זה?"

"איני בלתי מיודע עם עבודתו של מר ריילי," אמר הקולונל בשיקול דעת. "אני מאמין שהוא חי באינדיאנה. במשך עשר השנים האחרונות הייתי מתבודד ספרותי במידת־מה ואני מכיר כמעט את כל הספרים בספריית סיידר הייטס. כמו כן אני מחזיק בדעה שעיתון צריך להכיל כמות מסוימת של שירה. רבים מהזמרים המתוקים ביותר של הדרום כבר תרמו לדפי הורד של דיקסי. אני עצמי חשבתי לתרגם מהמקורות כדי לפרסם בין עמודיו את עבודתו של המשורר האיטלקי הדגול טאסו⁹⁴. האם אי פעם שתית ממעיין שורותיו הנצחיות של משורר זה, מר טאקר?"

"אפילו לא כוסית⁹⁵," אמר טאקר. "עכשיו, בוא נגיע לנקודה, קולונל טלפייר. כבר השקעתי בזה סכום כסף כעָלוֹן. ערמת כתבי היד האלה עלתה לי $4,000. המטרה שלי הייתה לנסות כמה מהם בגיליון הבא – אני מאמין שאתה עורך אותו פחות מחודש קודם לכן – ולראות איזו השפעה תהיה להם על התפוצה. אני מאמין שעל ידי הדפסת החומר הטוב ביותר נוכל להשיג את הצפון, הדרום, המזרח או המערב ונוכל לגרום לעיתון להצליח. יש לך שם את המכתב מהחברה המבקש ממך לשתף איתי פעולה בתוכנית. בוא נבדוק קצת מהרפש הזה שפרסמת רק בגלל שהכותבים היו קשורים למשפחת סקופדודל⁹⁶ ממחוז סקופדודל. האם אתה איתי?"

"כל עוד אני ממשיך להיות העורך של הורד של דיקסי," אמר הקולונל טלפייר בכבוד, "אוסיף להיות העורך שלו. אולם אני רוצה גם להיענות לרצון הבעלים, אם אוכל לעשות זאת באופן מצפוני."

"זו הדרך," אמר טאקר נמרצות. "עכשיו, כמה מהחומר הזה שקניתי נוכל להכניס לגיליון ינואר? אנחנו רוצים להתחיל תיכף ומיד."

"יש עדיין מקום בגיליון ינואר," אמר העורך, "בערך בסביבות 800 מילים, בהערכה גסה."

"נהדר!" אמר טאקר. "זה לא הרבה, אבל זה ייתן לקוראים קצת שינוי מבוטנים, מושלים וגטיסברג⁹⁷. אניח את בחירת החומר שהבאתי למלא את החלל שלך, שכן הכול טוב. אני חייב לרוץ חזרה לניו יורק, וארד מטה שוב בעוד מספר שבועות."

הקולונל טלפייר הניף באיטיות את משקפיו באמצעות סרטם השחור הרחב.

"המקום הריק בגיליון ינואר שאני מתייחס אליו," אמר במידתיות, "נותר פתוח בכוונה תחילה, תלוי וממתין להחלטה שטרם קיבלתי. זמן קצר קודם לכן מסר תורם לורד של דיקסי את אחד המאמצים הספרותיים יוצאי הדופן שאי פעם עברו תחת השגחתי. רק רב־אמן ובעל כישרון עצום יכול היה להפיק מסמך שכזה. הוא ימלא בדיוק את החלל ששמרתי לשימושו האפשרי."

טאקר נראה חרד.

"איזה סוג חומר הוא זה?" שאל. "800 מילים נשמעות חשודות. המשפחות הותיקות ביותר וודאי שתפו פעולה. האם יש פרישה נוספת?"

"מחבר המאמר," המשיך הקולונל, מתעלם מאזכוריו של טאקר, "הוא כותב בעל שם מסוים. הוא זכה להוקרה וכבוד גם בדרכים אחרות. איני חש כי יש לי את החופש לגלות לך את שמו – לפחות עד שלא החלטתי האם לקבל את תרומתו או לא."

"ובכן," אמר טאקר בעצבנות, "האם זה סיפור משולב או דין וחשבון על גילוי המשאבה העירונית החדשה בוויטמיר, קרוליינה הדרומית⁹⁸ או רשימה מתוקנת של עוזרי הגנרל לי או מה?"

"אתה נוטה להיות משעשע," אמר הקולונל טלפייר ברוגע. "המאמר הוא פרי עטו של חושב, הוגה דעות, אוהב אנושות, תלמיד ונואם בחסד, מן המעלה הראשונה."

"הוא נכתב בוודאי על ידי תאגיד," אמר טאקר. "אבל, בכנות, קולונל, אתה רוצה ללכת לאט. איני מכיר אף מנה של 800 מילים של חומר כתוב שנקראות על ידי מישהו בימים אלו, להוציא תקצירים של בית המשפט העליון ודיווחים על משפטי רצח. לא השגת במקרה העתק של אחד מנאומיו של דניאל וובסטר⁹⁹, נכון?"

קולונל טלפייר התנדנד מעט בכסאו והביט בתשומת לב מתחת לגבותיו העבותות ביזם מקדם המכירות של כתב־העת.

"מר טאקר," אמר בחומרה, "אני מוכן להפריד את הביטויים הגסים למדי של חוש ההומור שלך משאיפתך הנחושה שהשקעותיך העסקיות ללא ספק העניקו לך. אך אני חייב לבקש ממך לחדול מלגלוגיך והערותיך המבזות על הדרום ואנשי הדרום. אלה, אדוני, לא ימצאו להם מקום במשרד הורד של דיקסי ולו לרגע אחד. ולפני שתמשיך עם עוד מהאשמותיך הכמוסות שאני, עורך העיתון, איני שופט ראוי של מעלות החומר המוגש לשיקול דעתי, אני מפציר בך להציג תחילה כמה עדויות או הוכחות שאתה הממונה עלי בכל דרך, צורה או מסגרת הקשורה לנושא הדיון."

"הו, בחייך, קולונל," אמר טאקר ברוח טובה. "לא עשיתי לך שום דבר כזה. זה נשמע כמו האשמה של העוזר הרביעי של היועץ המשפטי. בוא נחזור לעניינים. מה זה הסיכוי של 8,000 ל־1 שדיברת עליו?"

"המאמר," אמר הקולונל טלפייר, מכיר בהתנצלות באמצעות קידה קלה, "מכסה שטח נרחב של ידע. הוא מעלה תפיסות ושאלות שהטרידו את העולם במשך מאות שנים ופותר אותן באופן הגיוני ותכליתי. אחת אחרי השנייה הוא מציג את עוולות העולם, מציין את הדרכים להשמידן ואז מורה על הטוב באופן מצפוני ומפורט. אין כמעט שלב אחד בחיים האנושיים שאינו נסקר באופן חכם, שקול והגון. המדיניות הגדולות של ממשלות, חובותיהם של אזרחים פרטיים, מחויבות חיי משפחה, חיי חוק, אתיקה, מוסר… כל הנושאים החשובים האלה מטופלים בחוכמה, בשלווה ובביטחון שעלי להודות כי לכדו את הערצתי."

"זה חייב להיות ממתק מיוחד¹⁰⁰," אמר טאקר, מתרשם.

"זו תרומה גדולה לעולם החוכמה," אמר הקולונל. "הספק היחיד שעדיין מקנן בי בנוגע ליתרון העצום שיהיה לנו, כשנעניק לו במה בורד של דיקסי, הוא שטרם קיבלתי מידע מספק על המחבר כדי לתת להעניק לעבודתו פרסום בעיתוננו."

"חשבתי שאמרתי שהוא גבר מכובד," אמר טאקר.

"וכזה הוא," השיב הקולונל, "הן בספרות והן בתחומים מגוונים ולא נחוצים אחרים. אולם אני זהיר ביותר בנוגע לנושא שאני מקבל לפרסום. הכותבים שלי הינם אנשים בעלי קשרים ומוניטין נטולי דופי, אשר ניתנים לאימות בכל רגע. כפי שאמרתי, אני מחזיק במאמר זה עד שאשיג מידע נוסף על מחברו. איני יודע אם אפרסמו או לא. אם אחליט שלא לפרסמו, אהיה מרוצה מאוד, מר טאקר, להחליף את הנושא שאתה מותיר עמי במקומו."

טאקר היה מבולבל קמעה¹⁰¹.

"לא נראה שאני מצליח להבין," אמר, "הרבה ממהותה של יצירת הספרות מעוררת ההשראה הזו. זה נשמע לי יותר סוס שחור מאשר פגסוס¹⁰²."

"זהו מסמך אנושי," אמר הקולונל־העורך בביטחון, "מגבר בעל הישגים גדולים אשר, לדעתי, השיג אחיזה חזקה על העולם ותוצאותיו יותר מכל גבר אחר החי כיום."

טאקר התרומם על רגליו בהתרגשות.

"תגיד!" אמר. "זה לא אפשרי שלכדת את זיכרונותיו של ג'ון ד. רוקופלר¹⁰³, נכון? אל תגלה לי הכול בבת אחת."

"לא, אדוני," אמר הקולונל טלפייר. "אני מדבר על תרבות וספרות, לא על המורכבות פחותת הכבוד של המסחר."

"ובכן, מה הבעיה בהרצת המאמר," שאל טאקר, מעט חסר סבלנות, "אם הגבר מוכר ויש לו את החומר?"

קולונל טלפייר נאנח.

"מר טאקר," אמר, "הפעם התפתיתי. טרם הופיע בורד של דיקסי דבר פרי עטו של אחד מבניו או בנותיו. אני יודע מעט על מחבר מאמר זה למעט העובדה שהוא רכש חשיבות בחלק של המדינה שתמיד היה עוין לליבי ודעתי. אולם אני מכיר בגאוניותו וכפי שאמרתי לך, פתחתי בחקירה על אישיותו. ייתכן שהיא תהיה חסרת ערך, אך אמשיך בה. עד שהנושא יסתיים, עלי להותיר על כנה את השאלה בנוגע למילוי החלל הריק בגיליון ינואר שלנו."

טאקר קם כדי ללכת.

"בסדר גמור, קולונל," אמר בלבביות ככל שהיה יכול. "הפעל את שיקול דעתך. אם באמת יש לך ידיעה עיתונאית חדשה ומרעישה או משהו שיגרום ל'ם להתיישב, פרסם אותם במקום החומר שלי. אקפוץ שוב בעוד כשבועיים. בהצלחה!"

קולונל טלפייר ומקדם כתב־העת לחצו ידיים.

כששב שבועיים לאחר מכן, התנמנם טאקר בקרון שינה מטלטל¹⁰⁴ בעיר טומס. הוא מצא את גיליון ינואר של העיתון מוכן ואת הטורים מלאים. החלל הריק שפיהק לדפוס¹⁰⁵ התמלא במאמר שכותרתו הייתה כדלהלן:

מסר שני לקונגרס
נכתב עבור
הורד של דיקסי
מאת
חבר ידוע מאוד של
משפחת בולוץ'¹⁰⁶ מג'ורג'יה
ט. רוזוולט¹⁰⁷