הון הפכפך או כיצד גלדיס מיהרה
הון הפכפך או כיצד גלדיס מיהרה1
"אל תוסיף ללחוץ עלי, אדון סנופר," אמרה גלדיס וושאור־סמית2. "לעולם לא אהיה שלך."
"גרמת לי להאמין אחרת, גלדיס," אמר ברטרם ד. סנופר3.
השמש השוקעת הציפה באור זהב את החלונות הבולטים4 של האחוזה המופלאה הממוקמת באחד הרחובות האריסטוקרטים ביותר מערב לחצר הלבנים. ברטרם ד. סנופר, עורך דין צעיר, עני אך שאפתני ומוכשר, בדיוק הפסיד בתביעת חיזורו הראשונה5. הוא הרהיב עוז לשאוף לידה של גלדיס וושאור־סמית, בתה היפה והמוכשרת של אחת המשפחות הוותיקות והגאות ביותר במדינה. הדם הכחול ביותר זרם בעורקיה. סבה חטב עצים עבור משפחת הורנסבי6 ודודתה מצד אמה נישאה לאיש שנבעט על ידי פרדתו של הגנרל לי7. החריצים שעל ידיו של ברטרם ד. סנופר וסביב פיו התהדקו אף יותר שעה שפסע כה וכה, ממתין למענה על השאלה שהתכוון לשאול את גלדיס מיד כאשר חשב עליה. לבסוף נגלה לפניו רעיון.
"מדוע לא תינשאי לי?" הוא שאל בקול חלוש, שכמעט לא ניתן לשמעו.
"בגלל," אמר גלדיס בחומרה, מדברת בחופשיות עם קושי רב, "הקדמה והנאורות הנמצאות ברשותה של אישה בת־ימינו תובעות שהגבר יביא אל מזבח הנישואין לב וגוף חופשיים מפגמים ועוולות תורשתיות שאינן קיימות יותר למעט בדמיונם המתעתע של מנהגי שיעבוד."
"כפי שצפיתי," אמר ברטרם, מנגב את גבתו המחוממת בווילון החלון. "קראת ספרים."
"מלבד זאת," המשיכה גלדיס, מתעלמת מהאשמה הקטלנית, "איך לך שום כסף."
דמם של הסנופרים עלה במהירות וכיסה את לחייו של ברטרם ד. הוא לבש את מעילו ונע בגאווה אל הדלת.
"הישארי כאן עד שאשוב," אמר, "אחזור בתוך חמש־עשרה שנה."
כשסיים לדבר הוא הפסיק ועזב את החדר. לאחר שנעלם, גלדיס הרגישה כמיהה בלתי נשלטת משתלטת עליה. היא אמרה לאט, לעצמה יותר מאשר לצורך פרסומי: "אני תוהה אם נשאר כרוב קר מארוחת הערב".
היא עזבה אז את החדר.
כשעשתה זאת, גבר עם גוון עור שחור, שיער שחור ובגדים עגמומיים, מיואשים למראה, יצא מהאח שבו הסתתר והצהיר: "אהה! לבסוף השגתי שליטה עליך, ברטרם ד. סנופר. גלדיס וושאור־סמית תהיה שלי. יש ברשותי סוד שאף נפש בעולם אינה חושדת בו. יש לי ניירות שיוכיחו שברטרם סנופר הוא היורש של אחוזת טום בין8 וגיליתי שסבה של גלדיס שחטב עצים עבור משפחת הורנסבי היה גם טבח בפקודתו של רב־סרן רודס פישר9 במהלך המלחמה10. לפיכך, המשפחה התנערה ממנה והיא תינשא לי כדי לגרור את שמם הגא באבק. חה, חה, חה!"
כפי שהקורא ללא ספק גילה כבר לפני זמן רב, איש זה לא היה אחר מאשר הנגרי ר. גרסטי11. אדון גרסטי הוסיף עוד לשמוח לאיד ואז, עם צחוק לעגני, עזב לניו יורק.
חמש־עשרה שנים חלפו. קוראינו יבינו כמובן שזה רק נדמה להיות המקרה. לאמתו של דבר לקח פחות מדקה ליצור את הכוכבים הקטנים המייצגים את ההפוגה בזמן. לא נוכל להרשות לעצור יצירה באמצע ולהמתין חמש־עשרה שנים לפני שנמשיך אותה. אנו מקווים שהסבר זה מספק דיו. אנו זהירים לא ליצור רושם מוטעה מכל סוג שהוא. גלדיס וושאור־סמית והנרי ר. גרסטי עמדו לפני מזבח החתונה. אדון גרסטי הפעיל את רגל הארנב שלו12 בהצלחה, ללא ספק, למרות שהוא עשה זאת במשך תקופה ממושכת. בדיוק כאשר התעתד הכומר13 להכריז את המילים הגורליות, עליהן היה מקבל עשרה דולרים וצחוק על חשבונו של אדון גרסטי, צריח הכנסייה נפל וברטרם ד. סנופר נכנס. הכומר נפל לקרקע בחבטה עמומה. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להפסיד עשרה דולרים. הוא סולק בחופזה וכומר זול יותר הבטיח את מקומו.
ברטרם ד. סנופר אוחז מְדִינָאִי14 בידו.
"הא!" אמר, "חשבתי שאפתיע אותך. השגתי את זה רק הבוקר. הנה הנייר המכריז על הגעתי."
הוא הושיט אותו להנרי ר. גרסטי. אדון גרסטי הביט בנייר והחוויר כמת. הוא תוארך שלושה ימים לאחר הגעתו של אדון סנופר.
"הובסת שוב!" לחשש.
"דבר, ברטרם ד. סנופר," אמרה גלדיס, "מדוע נכנסת ביני ובין הנרי?"
"בדיוק גיליתי שאני היורש היחיד לאחוזתו של טום בין ושווה שני מיליון דולר."
עם קריאת שמחה השליכה עצמה גלדיס לזרועותיו של ברטרם. הנרי ר. גרסטי הוציא מכיס חזייתו קופסת פח גדולה ופתח אותה, מוציא 467 דפים כתובים בצפיפות15.
"מה שהינך אומר הוא נכון, אדון סנופר, אולם אבקשך לקרוא את זה," אמר, מושיט את הצרור לברטרם סנופר. אדון סנופר קרא את המסמך באותה המהירות שבה השמיע צווחה נוקבת וירק חתיכה גדולה של טבק.
"הכול אבוד," אמר.
"מהו המסמך הזה?" שאלה גלדיס. "מסר מהמושל הוג?16"
"זה לא גרוע עד כדי כך," אמר ברטרם, "אך זה שולל ממני את כל הוני. אך לא אכפת לי מכך, גלדיס, מאז שזכיתי בך."
"מה זה? דבר, אני מפצירה בך," אמרה גלדיס.
"ניירות אלה," אמר הנרי ר. גרסטי, "הם ההוכחות למינויי למִנְהֲלָן אחוזתו של טום בין."
עם קריאת אוהבת השליכה עצמה גלדיס לזרועותיו של הנרי ר. גרסטי.
****
עשרים דקות לאחר מכן נראה ברטרם ד. סנופר כמתכוון להיכנס למסבאה ברחוב שבעה־עשר.