הוכחת הרפרפת
הוכחת הרפרפת1
אביב קרץ עין זגוגיתית לעורך ווסטברוק בכתב העת מינרווה והסיט אותו ממסלולו2. הוא אכל צוהריים בפינתו האהובה במלון ברודווי והיה בדרכו חזרה למשרדו כשרגליו הסתבכו בפיתוי האביב המתחנחן. זו דרך לומר שהוא פנה מזרחה לכיוון רחוב עשרים ושישה, חוצה בבטחה את שֶׁפֶךְ האביב של כלי רכב בשדרה החמישית וזורם בנחת לאורך מדרכות כיכר מדיסון המניצה. האוויר הרך ותפאורת הגן הקטן כמעט יצרו תמונת נוף כפרית שלווה; הצבע המנחה היה ירוק – הגוון היושב בראש בריאת האדם והצמחייה.
הדשא הצעיר בין מסלולי ההליכה היה בצבע ירוק־נחושתי3, ירוק רעיל, מעלה זיכרונות על שבט נודד של בני אדם עזובים שנשמו על האדמה במהלך הקיץ והסתיו. ניצני העצים המבצבצים נראו דומים באופן מוזר לאלה שנאספו לחקירת בוטנית בין קישוטי מנת דגים בארוחה של ארבעים סנט. השמים מעל היה באותו גוון תרשיש כחלחל־ירקרק חיוור שמשוררי אולמות נשפים חרזו עם "אמיתה", "תביעה" ו"סונה". הצבע הטבעי והכן היחיד שנראה לעין היה הירוק המדומה של ספסלים שנצבעו מחדש זה מכבר – גוון שנע בין צבע של מלפפון כבוש למעיל גשם שחור דוחה מים מהשנה שעברה. אולם, לעינו העירונית4 של העורך ווסטברוק, נראה הנוף כיצירת מופת.
וכעת, בין אם אתם מאלה הנחפזים פנימה או התקהלות העדינה שחוששת לדרוך, עליכם להתלוות לפלישה קצרה למוחו של העורך.
רוחו של העורך ווסברוק הייתה רגועה ושבעת רצון. כל מהדורת אפריל של מינרווה נמכרה לפני העשרה בחודש – סוכן עיתונים בקוקוק5 כתב שהוא היה יכול למכור חמישים עותקים נוספים לו היו לו. בעלי כתב העת העלו את משכורתו (של העורך); הוא בדיוק התקין בביתו אבן יקרה של טבח שיובא לאחרונה ופחד מהשוטרים ועיתוני הבוקר פרסמו במלואו נאום שנשא בנשף המוציאים לאור. כמו כן הדהדו במוחו התווים הצוהלים של השיר הנפלא שאשתו הצעירה והמקסימה שרה לו לפני שעזב את דירתו בצפון העיר באותו בוקר. היא גילתה עניין נלהב במוזיקה שלה לאחרונה, מתאמנת מוקדם ובחריצות. כשהחמיא לה על השיפור בקולה, היא חיבקה אותו חזק משמחה על שבחו. הוא גם הרגיש את התרופה העדינה והמרעננת של האחות המיומנת, אביב, מועדת ברכות במורד העיר המחלימה.
בזמן שהעורך ווסטברוק טייל להנאתו בין שורות ספסלי הגן (כבר מתמלאים בנוודים ובמגיני יַלדוּת חסרת חוק), הוא חש ששרוולו נלפת והוחזק. בחושדו שהיה עתיד להתבקש לחלק נדבות, הוא הפנה פנים קרים וחסרי רווח וראה ששובו היה דאו, שאקלפורד דאו6, מלוכלך ואפל, מרופט כמעט, גינוניו המעושים כמעט ואינם נראים דרך קוויה העמוקים יותר של העליבות.
בשעה שהעורך מחלץ עצמו מהפתעתו, מוצע מבזק על תולדות חייו של דאו.
הוא היה סופר של ספרות יפה ואחד ממכריו הוותיקים של ווסטברוק. בזמן מסוים הם אף היו עשויים לכנות זה את זה חברים וותיקים. לדאו היה סכום כסף בימים ההם, והוא חי בבית דירות נאה ליד ווסטברוק. לעתים קרובות יצאו שתי המשפחות יחד לתיאטראות ולארוחות. הגברת דאו והגברת ווסטברוק הפכו לחברות "היקרות ביותר". ואז יום אחד זרוע קטנה של התמנון, רק כדי לשעשע את עצמה, זלזלה בחמדנות את הונו של דאו, והוא עבר לשכונת גרמרסי פארק שבו אדם, בעבור כמה גריסים7 לשבוע, עשוי לשבת על תל המטען מתחת לנברשות עם שמונה קנים ממול למדפים משיש קאררה ולצפות בעכברים משחקים על הרצפה. דאו חשב לחיות מכתיבת ספרות. מדי פעם בפעם הוא מכר סיפור. הוא הגיש רבים לווסטברוק. המינרווה הדפיסה אחד או שניים מהם; היתר הוחזרו. ווסטברוק שלח מכתב אישי זהיר ומצפוני עם כל כתב יד שנדחה, מצביע בפירוט על סיבותיו, מדוע לדעתו לא ניתן להשתמש בו.
לעורך ווסטברוק הייתה תפיסה ברורה משלו בנוגע למה שמהווה ספרות טובה. כך גם לדאו.
הגברת דאו דאגה בעיקר בנוגע למרכיבי מנות האוכל הדלות שעלה בידה להרכיב יחד. יום אחד דאו דיבר איתה ארוכות ומייגעות על הצטיינותם של סופרים צרפתיים מסוימים. בארוחת הערב הם התיישבו לצלחת שתלמיד בית ספר הונגרי יכול היה לגמוא בבליעה אחת.
דאו הגיב.
"אלה שיירי מופסאן," אמרה הגברת דאו. "זו אולי לא אמנות, אבל אני כן מקווה שתעשה סדרת חמש מנות של מריון קרופורד עם סונטה של אלה ווילר וילקוקס לקינוח8. אני רעבה."
כמרחק מציאות זו מהצלחה כן היה שאקלפורד דאו, שעה שמרט את שרוולו של העורך ווסטברוק בכיכר מדיסון. זו הייתה הפעם הראשונה שהעורך ראה את דאו מזה כמה חודשים.
"מה, שאק9, האם זה אתה?" אמר ווסטברוק במגושמות מסוימת, שכן צורת הביטוי שלו נראתה כמתייחסת לשינוי בהופעתו של האחר.
"שב לרגע," אמר דאו, מושך בשרוולו. "זהו משרדי. איני יכול לבוא לשלך, נראה כפי שאני נראה. הו, שב – לא תתבזה. הציפורים המרוטות למחצה האלה על הספסלים האחרים יחשיבו אותך למטפס מרפסות נהדר. הן לא יודעות שאתה רק עורך."
"סיגר, שאק?" אמר העורך ווסברוק, משתקע בזהירות על הספסל הירוק הארסי. הוא תמיד נכנע בחינניות כאשר נכנע.
דאו הסתער את הסיגר כפי ששלדג מזנק על דג שמש או נערה מנקרת בקרם שוקולד.
"אני רק…" פתח העורך.
"הו, אני יודע, אל תסיים," אמר דאו. "תן לי גפרור. יש לך רק עשר דקות פנויות. איך הצלחת לעבור את ילד המשרד שלי ולפלוש למקדשי? הנה הוא הולך עכשיו, משליך את מקלו על כלב שלא היה יכול לקרוא את סימני "אל תדרוך על הדשא"."
"איך מתקדמת הכתיבה?" שאל העורך.
"הסתכל עלי," אמר דאו, "לתשובתך. כעת אל תעטה את המבט הנבוך, הידידותי־אך־הכן ושאל אותי מדוע איני משיג עבודה כסוכן יין או נהג מונית. אני במאבק עד הסוף. אני יודע שאני יכול לכתוב ספרות טובה ואני אכריח אותך להודות בכך. אני אגרום לך לשנות את האיות של "בברכה," ל"המחאה" לפני שאסיים איתך."
העורך ווסטברוק הסתכל מבעד למשקפי האף שלו עם הבעה מתוקה יודעת־כל של צער, אהדה, חשדנות – הבעה המוגנת בזכויות יוצרים של עורך נצור על ידי תורם בלתי זמין.
"האם קראת את הסיפור האחרון ששלחתי לך – אזעקת הנשמה?" שאל דאו.
"בזהירות. היססתי בנוגע לסיפור הזה, שאק, באמת שהיססתי. היו לו כמה נקודות טובות. כתבתי לך מכתב לשלוח יחד איתו כשהוא חזר אליך. אני מתחרט…"
"אל תתייחס לחרטות," אמר דאו בקדרות. "אין ב'ן עוד משחה או עוקץ. מה שאני רוצה לדעת זה למה. בוא, תוציא את הנקודות הטובות קודם."
"הסיפור," אמר ווסטברוק בתשומת לב לאחר אנחה כבושה, "נכתב סביב עלילה כמעט מקורית. אפיון – הטוב ביותר שאי־פעם עשית. מבנה – כמעט טוב באותה מידה, להוציא כמה נקודות חלשות שיכולות להתחזק באמצעות כמה שינויים ונגיעות. זה היה סיפור טוב, מלבד…"
"אני יכול לכתוב אנגלית, לא?" הפריע דאו.
"תמיד אמרתי לך," אמר העורך, "שהיה לך סגנון."
"אז הבעיה היא…"
"אותו דבר ישן," אמר העורך ווסטברוק. "אתה מפלס את דרכך אל השיא כמו אמן ואז אתה הופך את עצמך לצלם. אני לא יודע איזה סוג של טירוף עיקש אוחז בך, אבל זה מה שאתה עושה עם כל דבר שאתה כותב. לא, אסוג מההשוואה לצלם. מדי פעם בפעם הצילום, למרות נקודת מבטו הבלתי אפשרית, מצליח לתעד הצצה חולפת של אמת, אבל אתה מקלקל כל התרת פיתול באמצעות אותן משיכות שטוחות, משעממות, משמידות של המברשת שלך שלעתים כה קרובות התלוננתי עליהן. אם היית עולה לשיא הספרותי של חושייך הדרמטיים, וצובע אותם בצבעים הגבוהים שהאמנות דורשת, הדוור היה משאיר פחות מעטפות עבות שמיענת אל עצמך על סף דלתך."
"הו, כינורות ואורות הבמה!" קרא דאו בלעג. "עדיין יש לך את אותו שיגעון דרמה של המנסרה הישנה בראש שלך10. כשהאיש עם השפם השחור חוטף את בסי זהובת השיער אתה מוכרח להוסיף את כריעת האם, להרים את ידיה לתאורת הבמה ולומר: "יהיו השמיים במרום עדיי שלא אשקוט לא ביום ולא בלילה עד שהנבל חסר הלב שגזל את ילדתי יחוש את משקל נקמתו של האחר.""
העורך ווסטברוק הודה לבסוף בחיוך של שאננות אטומה.
"אני חושב," אמר, "שבחיים האמיתיים האשה תבטא עצמה במילים אלה או במילים דומות מאוד."
"לא בשש מאות ערבים שרצים לשום מקום מלבד על הבמה," אמר דאו בלהט. "אני אומר לך מה היא תאמר בחיים האמיתיים. היא תגיד: "מה! בסי ברחה עם גבר זר? ה' ישמור! זו צרה אחת אחרי השנייה! תני לי את הכובע השני שלי, אני חייבת למהר לתחנת המשטרה. למה אף אחד לא השגיח עליה, אני רוצה לדעת? למען השם, זוזי מדרכי או שלעולם לא אהיה מוכנה. לא הכובע הזה – החום עם לולאות הקטיפה. בסי בטח הייתה משוגעת, היא בדרך כלל מתביישת מזרים. האם זו יותר מדי פודרה? אוי לי! כמה אני עצובה!" – זו הדרך שבה היא הייתה מדברת," המשיך דאו. "אנשים בחיים האמיתיים לא עפים לתוך חרוזים לבנים11 וחרוזי גבורה במשברים רגשיים. הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. אם הם מדברים בכלל במקרים כאלה, הם שואבים מאותו אוצר המילים שבו הם משתמשים בכל יום ומבלבלים את המילים והרעיונות שלהם מעט יותר, זה הכול."
"שאק," אמר העורך ווסטברוק ברוב רושם, "האם אי־פעם קלטת את הצורה המרוסקת וחסרת החיים של ילד מתחת לפגוש של חשמלית ונשאת אותו בזרועותייך והנחת אותו לפני האם פזורת הדעת? האם אי־פעם עשית זאת והקשבת למילות הצער והייאוש כשהן זורמות באופן ספונטני משפתיה?"
"מעולם לא," אמר דאו. "ואתה?"
"ובכן, לא," אמר העורך ווסטברוק עם זעף קל. "אבל אני יכול לדמיין היטב מה היא הייתה אומרת."
"גם אני," אמר דאו.
וכעת הגיע הרגע המתאים עבור העורך ווסברוק לגלם את תפקיד האורקל ולהשתיק את תורמו העיקש. אין זאת מתפקידו של כותב הספרות חסר ההיגיון להכתיב מילים שתבוטאנה על ידי גיבורי וגיבורות כתב העת מינרווה, בניגוד לתפיסות העורך הנזכר לעיל.
"שאק היקר שלי," אמר, "אם אני יודע משהו על החיים אני יודע שכל רגש פתאומי, עמוק ומצער בלב האנושי מזמן הבעה הולמת, מתאימה, תואמת ומידתית של תחושה. עד כמה יש לייחס לטבע את ההתאמה הבלתי נמנעת הזו בין ביטוי לרגש וכמה להשפעת האמנות – יהיה קשה לומר. שאגתה האיומה להחריד של הלביאה שקיפחה את גוריה נמצאת, מבחינה דרמטית, הרבה מעבר ליללה ולגרגור הרגילים שלה כפי שהביטויים המלכותיים והחורגים מגבולות הטבע של המלך ליר נמצאים מעבר לאידוי הזיכרון הנחלש שלו, אך זה גם נכון שלכל הגברים והנשים יש את מה שניתן לכנות חוש דרמטי תת־הכרתי שמתעורר על ידי רגש עוצמתי ועמוק מספיק – חוש שנרכש באופן לא־מודע מהספרות והבמה שמניעות אותם לבטא רגשות אלה בשפה ההולמת את חשיבותם וערכם ההיסטורי."
"ובשם שבע שמיכות אוכף מקודשות של מזל קשת, היכן משיגות הבמה והספרות את המעשה הנועז?" שאל דאו.
"מהחיים," השיב העורך בניצחון.
כותב הסיפור התרומם מהספסל ונופף בידיו באופן רהוט אך אילם. הוא התרושש ממילים מהן יכול היה לנסח באופן הולם את אי־הסכמתו. על ספסל סמוך בטלן מרושל פקח את עיניו האדומות והבין שתמיכתו המוסרית הייתה נתונה לאח מקופח ונרמס.
"תכניס לו אגרוף, ג'ק," קרא בצרידות לדאו. "מה הוא מג'ע, עושה רעש כמו מעבר אגרה בשביל האד'נים שבאים לכיכר לשבת ולחשוב?"12
העורך ווסטברוק הביט בשעונו עם מפגן מזויף של פנאי.
"אמור לי," שאל דאו בחרדה תוקפנית, "אילו פגמים מיוחדים באזעקת הנשמה גרמו לך לדחות אותו?"
"כשגבריאל מאריי," אמר ווסטברוק, "ניגש לטלפון ונאמר לו שארוסתו נורתה על ידי פורץ, הוא אומר – אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל –"
"אני כן," אמר דאו. "הוא אומר: "מרכזנית ארורה; היא תמיד קוטעת אותי באמצע." (ואז לחברו) "תגיד, טומי, כדור של שלושים ושניים יוצר חור גדול? זה סוג של מזל קשה, לא ככה? אתה יכול להביא לי משקה מהמזנון, טומי? לא, נקי, שום דבר בצד.""
"ושוב," המשיך העורך, מבלי לעצור להתווכח, "כאשר ברניס פותחת את המכתב מבעלה שמודיע לה שהוא נמלט עם נערת המניקור, מילותיהן הן – תן לי לחשוב – "
"היא אומרת:" התערב הסופר, "ובכן, מה אתה חושב על זה!"
"מילים לא ראויות באופן מגוחך," אמר ווסטברוק, "מציגות נפילת מתח לאחר התרגשות שיא – מצניחות את הסיפור לרגשנות מעושה באופן חסר תקנה. גרוע מכך: הן משקפות את החיים בצורה שקרית. אף בן אדם לא ביטא מעולם דברים13 שגרתיים בשעה שהתמודד עם אסון פתאומי."
"לא נכון," אמר דאו, סוגר את לסתותיו הלא־מגולחות בעקשנות. "אני אומר ששום גבר או אשה לא מוציאים דיבורים גבוהים כשהם יוצאים כנגד שיא של ממש. הם מדברים באופן טבעי וקצת יותר גרוע."
העורך התרומם מהספסל עם נימה של סלחנות ומידע פנימי.
"תגיד, ווסטברוק," אמר דאו, מחזיק אותו בדש, "האם היית מקבל את אזעקת הנשמה לו היית מאמין שהפעולות והמילים של הדמויות היו נאמנות לחיים בחלקי הסיפור שעליהם דיברנו?"
"סביר מאוד להניח שהייתי עושה זאת, אם הייתי מאמין בדרך הזאת," אמר העורך, "אבל הסברתי לך שאני לא."
"אם הייתי יכול להוכיח לך שאני צודק?"
"אני מצטער, שאק, אבל אני חושש שאין לי זמן להתווכח עוד עכשיו."
"אני לא רוצה להתווכח," אמר דאו. "אני רוצה להדגים לך מהחיים עצמם שההשקפה שלי היא הנכונה."
"איך היית עושה זאת?" שאל ווסטברוק בנימה מופתעת.
"תקשיב," אמר הסופר ברצינות. "חשבתי על דרך. חשוב לי שתורת הספרות־הנאמנה־לחיים תוכר כנכונה על ידי העיתונים. נלחמתי בעבור זה במשך שלוש שנים והגעתי לדולר האחרון שלי, עם חוב של חודשיים שכר דירה."
"יישמתי את ההיפך מהתורה שלך," אמר העורך, "בבחירת הספרות לכתב העת מינרווה. התפוצה עלתה מתשעים אלף ל…"
"ארבע מאות אלף," אמר דאו, "בעוד שזה היה צריך להעלות למיליון."
"אמרת לי משהו ממש עכשיו בנוגע להדגמת תורת המחמד שלך."
"אני אראה. אם תיתן לי כחצי שעה מזמנך אוכיח לך שאני צודק. אוכיח זאת באמצעות לואיז14."
"אשתך!" קרא ווסטברוק. "כיצד?"
"ובכן, לא בדיוק באמצעותה אלא איתה," אמר דאו. "עכשיו, אתה יודע כמה מסורה ואוהבת לואיז הייתה תמיד. היא חושבת שאני התכשיר האמיתי היחיד בשוק הנושא את חתימתו של הרופא הזקן. היא הייתה אוהבת ונאמנה יותר מאי־פעם, מאז שהשליכו אותי בשביל חלק גאוניות מוזנח."
"אכן, היא מקסימה ובת לוויה מעוררת הערצה," הסכים העורך. "אני זוכר אלו חברות בלתי נפרדות היא והגברת ווסטברוק היו פעם. אנחנו שנינו בחורים ברי־מזל, שאק, שיש לנו נשים כאלה. אתה חייב להביא את הגברת דאו באיזה ערב בקרוב, ונערוך את אחת מאותן ארוחת ערב לא רשמיות מחוממות15 שנהגנו כל־כך ליהנות מהן."
"מאוחר יותר," אמר דאו. "כשאשיג חולצה אחרת. ועכשיו אספר לך על התוכנית שלי. כשעמדתי לעזוב את הבית לאחר ארוחת הבוקר – אם אתה יכול לקרוא לתה ודייסת שיבול שועל ארוחת בוקר – לואיז אמרה לי שהיא מתכוונת לבקר את הדודה שלה ברחוב שמונים ותשע. היא אמרה שהיא תחזור עד השעה שלוש. היא תמיד מגיעה בזמן, על הדקה. עכשיו השעה…"
דאו הציץ אל שעון הכיס של העורך.
"עשרים ושבע דקות לשלוש," אמר ווסטברוק, סורק את יחידת הזמן שלו.
"יש לנו מספיק זמן," אמרו דאו. "נלך לדירה באחת. אני אכתוב פתק, אמען אותו אליה והשאיר אותו על השולחן שבו היא תראה אותו כשהיא תיכנס דרך הדלת. אתה ואני נהיה בחדר האוכל, מוסתרים מאחורי הווילונות16. בפתק הזה אומר לה שברחתי ממנה לתמיד עם מישהי שמבינה את הצורך של נפשי האמנותית כפי שהיא מעולם לא הבינה. כשהיא תקרא אותו אנחנו נבחן את פעולותיה ונשמע את מילותיה. אז נדע איזו תורה היא הנכונה – שלך או שלי."
"הו, לעולם לא!" קרא העורך, מטלטל את ראשו. "זה יהיה אכזרי מעבר לכל מחילה. לא הייתי מסכים שישחקו ברגשותיה של הגברת דאו באופן שכזה."
"תתכונן," אמר הסופר. "אני מניח שאני חושב עליה כפי שאתה חושב. זה לטובתה כמו גם לטובתי. אני חייב להשיג שוק לסיפורים שלי בדרך כל שהיא. זה לא יפגע בלואיז. היא בריאה ושלמה. לבה פועם בחוזקה כמו שעון של תשעים ושמונה סנט. זה יימשך רק דקה ואז אצא החוצה ואסביר לה. אתה באמת חייב לתת לי את ההזדמנות, ווסטברוק."
העורך ווסטברוק נכנע לבסוף, אם כי בחצי רצון. בחצי שהסכים הסתתר אדם כירורגי17 הנמצא בכל אחד מאיתנו. תנו לזה שלא השתמש באזמל לקום ולעמוד במקומו. חבל שאין מספיק ארנבים וחזירים בסביבה18.
שני נסייני האמנות עזבו את הכיכר ומיהרו מזרחה ואז דרומה עד שהגיעו לשכונה גרמרסי. בין מעקות הברזל הגבוהות, הגן הקטן לבש את מעיל האביב הירוק והתפעל מעצמו במראת המזרקה. מעבר למעקות, ריבוע חלול של בתים מתפוררים, קונכיות של מיוחסים לשעבר, נשענו כמו רכילות רפאים מעבר לעשייה הנשכחת של איכות נעלמה. כך חולפת תהילת העיר19.
גוש בניינים אחד או שניים מהגן, דאו כיוון את העורך שוב לכיוון מזרחה ואז, לאחר שכיסו מרחק קצר, אל תוך בית דירות רם אך צר, הגובל בחזית זוהרת, מקושטת יתר על המידה. הם עמלו עד הקומה החמישית20 ודאו, מתנשף, דחף את מפתח הבריח שלו לתוך דלת של אחת הדירות הקדמיות.
כשהדלת נפתחה העורך ווסטברוק ראה, ברחמים, עד כמה רוהטה הדירה באופן דל ועלוב.
"קח כיסא, אם תוכל למצוא אחד," אמר דאו, "בזמן שאני צד עט ודיו. שלום, מה זה? הנה פתק מלואיז. היא וודאי השאירה אותו שם כשיצאה הבוקר."
הוא הרים מעטפה שהייתה מונחת על השולחן המרכזי וקרע אותה. הוא התחיל לקרוא את המכתב שמשך מתוכה ומרגע שהתחיל לקרוא אותו בקול הוא המשיך לקרוא אותו עד הסוף. אלו היו המילים שווסטברוק שמע:
"שאקלפורד היקר:
עד שתקבל את הפתק הזה אני אהיה במרחק של מאה מייל הרחק מכאן ועדיין ממשיכה בדרכי. השגתי מקום במקהלה של חברת האופרה המערבית21, ואנחנו יוצאים לדרכים היום בשעה שתיים־עשרה. לא רציתי לרעוב למוות, ולכן החלטתי להתפרנס בכוחות עצמי. אני לא חוזרת. הגברת ווסטברוק באה איתי. היא אמרה שנמאס לה לחיות עם שילוב של פטיפון, קרחון ומילון וגם היא לא חוזרת. התאמנו בחשאי על השירים והריקודים במשך חודשיים. אני מקווה שתצליח ושתסתדר!
להתראות,
לואיז."
דאו שמט את המכתב, כיסה את פניו עם ידיו הרועדות וקרא בקול עמוק ורוטט: "אלוהים אדירים, מדוע נתת לי גביע זה לשתות ממנו? משום שהיא כזב, אזי תן למתנות שמיים היפות ביותר, אמונה ואהבה, להפוך ללצון דרך מילותיהם של בוגדים ורשעים!"
משקפיו של העורך ווסטברוק נפלו לרצפה. אצבעות יד אחת מוללו בחוסר מטרה את כפתור מעילו שעה שפלט מבין שפתיו החיוורות: "תגיד, שאק, זה לא פתק יוצא מן הכלל? זה לא היה מעיף אותך מהמוט, שאק? זה לא יוצא מן הכלל, שאק, לא ככה?"22