ההבדל שבין אהבת אמת לגחמנות מלבלבת

 ההבדל שבין אהבת אמת לגחמנות מלבלבת

הסיפור השושנים האדומות של טוניה מאת או. הנרי מתחיל באסון: גשר מתמך נשרף ועקב כך סיכל את הגעת כובע חג הפסחא של טוניה וויבר. המטען הנוסף שנשאה הרכבת הבין־לאומית היה חסר חשיבות ונטול אזכורים. העובדה היחידה והחשובה באמת היא האופן האכזרי שבו סוכלה אפשרותה הטבעית של טוניה וויבר לחבוש כובע חדש לפסטיבל חג הפסחא.

שני גברים חשים לעזרתה של הצעירה הנואשת: ולס פירסון, מנהל עבודה של חוות בקר, ותומפסון בורוז, רועה כבשים. שני מחזרים אשר יוצאים מגדרם כדי לספק לטוניה וויבר תחליף חיוני בדמותו של כובע אחר.
פירסון מצטייר כטיפוס פטפטן, עליז, חברותי וקל דעת בהשוואה לבורוז השקול והמחושב. ברם, כדרכו של או. הנרי ושל אנשים הנוטים להסתמך על יכולותיהם וסגולותיהם יתר על המידה, תומפסון בורוז נחל כישלון צורב: לא רק שניסה להכשיל את ולס פירסון כשירה לעברו כדור אשר כמעט קיפד את חייו ואת חיי סוסו, הוא אף העז להגיש לטוניה וויבר כובע שהיה הניגוד המוחלט לכל דרישותיה. תומפסון בורוז היה צריך לדעת טוב יותר. אחרי הכול, הוא בירר ושמע על העדפותיה המדוקדקות של טוניה לשושנים אדומות דווקא ושנאתה הגלויה והעמוקה לכל גוון אחר.

השושנים האדומות אינן בחירה אקראית – לפחות לא מצד או. הנרי. הן (והסיפור שבו הן משמשות כציר מרכזי) מתכתבות באופן ברור עם סיפורו של אוסקר ווילד, הזמיר והשושנה: זמיר מנדב עצמו לשמש כגשר בין סטודנט צעיר לעלמה יפה. אם יביא לה הסטודנט שושנים אדומות, אזי תעניק לו את הזכות לרקוד עמה בנשף שיתקיים למחרת. אלא ששושנים אדומות אינן בנמצא בעונה זו והצעיר הנרגש אינו יכול לכבוש את דמעותיו או לרסן את סערת רוחו נוכח המכשולים הבלתי נתפסים, החוצצים בינו לבין אושר האהבה.
הזמיר, המקשיב קשב רב לבכיו הדואב של העלם הנרגש, מוצא בו את אוהב האמת אחריו חיפש כל חייו ושר על אודותיו בכל שיריו. מכאן הוא יוצא במסע צלב עיקש ונחוש, כשלנגד עיניו עומדת מטרה אחת ויחידה: להשיג לאוהב האמת את השושנה האדומה המיוחלת, אשר תקנה לו דריסת רגל בליבה של בחירת ליבו היפה.

הידור האהבה, כדרך שמאדירו הזמיר, אינו נמצא בסיפורו של או. הנרי, אך מחויבותו המוחלטת של הזמיר, המביאה אותו להקריב את חייו על מזבח השיח הקוצני ולצבוע בדמו את השושנה הלבנה כך שתאדים במחיר נשמת אפו האחרונה, מתקיימת גם בעניינו של ולס פירסון, איש הבקר, הצובע בדמו את השושנים הלבנות המלאכותיות בכובע הקש המאותגר אופנתית של טוניה וויבר. ולס, בשונה מהזמיר, אמנם לא ביקש למסור את נפשו על מזבח האהבה – זאת עשה כקורבן ירייתו של מתחרהו תומפסון בורוז – אך התוצאה (כמעט) זהה בשני המקרים.
המחיר הגבוה אשר גבתה שושנת הדמים של הסטודנט הצעיר אינו מצדיק את עלותו המופרזת: בת הפרופסור משיבה את פניו ריקם כשהוא מביא לה פרח כבקשתה. מחווה זו אפילו מכעיסה אותה, שכן השושנה אינה הולמת את שמלתה התכלכלה, העשויה משי מרפרף, ואף מחווירה בצילה של תשורה יקרה הרבה יותר: אבני חן אמיתיות, אותן קיבלה מאחיינו של חדרן המלך, לא פחות. הסטודנט מזדעף על תגובתה הזועפת של אהובת חייו לשעבר, מכנה אותה כפוית טובה ומשליך את השושנה אל הרחוב, שם רומסים אותה גלגליה המהירים של כרכרה חולפת, יחד עם רגשותיו המרוממים ומחשבותיו הנשגבות. זהו סיומה האומלל של פרשייה גחמנית מצד כל המעורבים.

בסיפורו אפרסקים משתמש או. הנרי בציר דומה של גחמנות מתפנקת, המתחלפת עד מהרה בגחמנות סתמית אחרת: כלה טרייה שולחת את בעלה המסור, קיד מקגרי, לצוד לה אפרסק בתקופה שאין אפרסקים בנמצא. כוונת הרעייה הייתה רק להפגין את כוחה הבלתי מעורער על בן זוגה המאולף. אולם הוא, שאינו יורד לסוף דעתה ונזעק למלא אחר רצונה באדיקות דתית-קפדנית, כמעט מאבד את כל עולמו רק כדי לחזור לבסוף עם האפרסק המיוחל ולגלות כי בעצם חשקה נפשה של כלתו הצעירה בתפוח זהב. עם זאת, בהשושנים האדומות של טוניה גומל המספר טובה לולס פירסון האומלל שכמעט קיפח את חייו ומניח לטוניה וויבר, אסירת התודה, להזמינו ללוותה לכנסייה, המקבילה המכובדת לנשף הריקודים של אוסקר ווילד ובת הפרופסור.

רצונה של טוניה וויבר בשושנים אדומות דווקא אינו התעקשות מתפנקת נטולת סיבה. כלומר, הוא עשוי היה להיות כזה, אלמלא האופן המצער שבו ביכתה באומללות את כובע הקש עם השושנים הלבנות המלאכותיות שקיבלה מאת תומפסון בורוז היהיר ולחילופין, קרנה מאושר נוכח השושנים האדומות בכובעו המעוך של ולס פירסון. ללא ספק, הנהירה החברתית אחר מה שאופנתי ועכשווי זוכה לביקורת מעודנת ונוקבת  כאחד, אך טוניה וויבר אינה חוטאת בכך יותר מחברותיה הנאמנות וטובות הלב. עם זאת, תגובתה מסגירה כי השושנים האדומות – עד כמה שהן עשויות להיראות שוליות בעיניו של מתבונן מבחוץ – היו אכן חשובות לה באמת ובתמים, וודאי חשובות הרבה יותר משהיו לבת הפרופסור או לכלתו של קיד מקגרי ואפרסקיה.

מהו טבעם של סיפורים אלה? האומנם הם מבקשים רק לגנות את המחויבות הקיצונית בשם "האהבה", כפי שמסכם הסטודנט המפוכח בסיומה של פרשיית הזמיר והשושנה – "כמה אווילית היא האהבה […] אין בה אפילו מחצית מתועלת הלוגיקה. כי היא אינה מסוגלת להוכיח דבר. ותמיד היא שחה דברים שבסופו של דבר אינם מתקיימים והיא אף מוליכה את האדם שולל. למען האמת, היא אינה מעשית כלל וכיוון שבימינו להיות מעשי פירושו הכול – הנה אשוב לי אל הפילוסופיה ואלמד מטאפיסיקה."¹ – או כדרך שמצהיר מספר אפרסקים: "אהבה, אשר היא שלנו, הריהי שם נרדף להתבטלות־האני ולהקרבה. כאשר היא שייכת לשכנים שמעבר לצינור האוורור, פירושה גאוותנות והתנשאות."²

הסיפור תשעים האקרים שלי מאת לואי ברומפילד מספר סיפור אחר על אודות האהבה. ואלטר אוֹכּס אינו סטודנט צעיר בעל שיער כהה כפריחת היקינתון ושפתים אדומות כשושנה (על אף שהיה בצעירותו עלם אמיץ ויפה תואר). הוא איכר פשוט, המעבד במסירות את נחלתו בת תשעים האקרים. אך על אף הדמיון "המקצועי" למשלוח ידם של ולס פירסון ותומפסון בורוז, ואלטר אוֹכּס אינו גנדרן או פטפטן כלל ועיקר. למען האמת, הוא אדם המקמץ במילים וחוסך בדיבורים כל אימת שאינו מחויב להם. ואכן, "בצדק יכול ואלטר הזקן להתגאות באחוזתו. זו לא הייתה נחלה מתהדרת, מבריקה, נוצצת; אבל נהדר היה מראה הבית הקטן, הלבן, עם תריסיו הירוקים, מרהיב־עין – המתבן המאדים באודם אש, והבקר שבאחוזה – לא היה משובח כמוהו בכל המחוז. היה למקום נוי טבעי, פראי. חלקות הדשא היו מטופחות, גזומות כהלכה, ומאחוריהן השתרע יער־עד של פרחים ושיחים סבוכים; אף את גן־הירק, הערוך ומטופח יפה, הקיף סבך רומנטי זה. לאורך הגדר צמחו פרחי־בר והיו בה קטעים, ששיחי־פטל הסתירום מעין רואה.
למראית עין ראשונה נראה המקום עזוב. ולא שואלטר עצל היה או איכר גרוע – לא היה בכל העמק חרוץ ממנו – אלא כך רצונו היה שיהיה, רצונו ורצונה של נֶלֶי."³

יפעת החווה הקטנה טמונה בחזותה הפראית והטבעית, הנובעת מהיעדר כניעה למוסכמות צורניות מעוצבות. במובנים רבים חוות תשעים האקרים מייצגת את החיים האמיתיים, כפי שנועדו להיות. לא לחינם מאריך המספר בתיאוריה. מעבר להיותה תמונת ראי לאישיותו של ואלטר והד לטיפולו המסור והמרשים, היא משמשת גם כתמונת ראי רגישה ונדירה לאהבתו הכנה והעוצמתית לרעייתו המנוחה, נֶלִי.
נֶלִי הייתה יפיפייה צעירה שביכרה את ואלטר אוֹכּס על פני כל בחורי העמק, אשר חיזרו אחריה בלהט. אישיותה הייתה טובה ומרשימה לא פחות מהופעתה שובת הלב, והיא תרמה תרומה משמעותית להפיכת חלקת תשעים האקרים לאחוזה מפוארת, בעצותיה הנבונות וברעיונותיה החכמים. משנפטרה בלידת בנה השני נותר ואלטר בגפו. מעולם לא נשא אישה שנייה ומעולם לא עזב את ביתו ונחלתו, על אף הפצרותיו של בנו רוברט, כי יעתיק את מגוריו לעיר.

באישיותו של ואלטר התקיימו שני המאפיינים הבולטים והמנוגדים שבמראהו: ארשת פנים עדינה וחזות חזקה ושרירית. הוא אינו נוהג כולס פירסון ותומפסון בורוז, אנשי הבקר והכבשים, הגומעים ברכיבה מרחק של חמישים ושישה מייל בלילה אחד, רק כדי להשביע את גחמתה האופנתית של צעירה מפונקת ולהרוויח את הזכות ללוותה לכנסייה. הוא גם אינו הולך בדרכי הסטודנט המתייסר מעומק ליבו על היעדרה של שושנה אדומה אחת, אשר שללה ממנו את הזכות לחולל עם אהובתו בנשף ריקודים שמימיי, או של הזמיר – משורר האהבה, או אפילו של קיד מקגרי, אלוף אגרוף במשקל בינוני, אשר יוצא במרדף לילה ארוך ועיקש כדי להגשים את משאלת ליבה של כלתו.
כל שואלטר אוֹכּס עושה הוא רק לטפח את חלקת גן העדן הקטנה שלו, שהגידולים בה מרובים פי חמישה בהשוואה לכל מקום אחר, התבואה בה מפיזה כזהב, התלתן והשיפון מתנשאים לגובה ושיבוליה צומחות בשלות ויציבות. על אף שהוא אינו מרבה לצאת וחי באחוזה לבדו, ואלטר אוֹכּס אינו אדם בודד. כשמלווה אותו המספר, בן המקום לשעבר שחזר לביקור, באחד מטיוליהם הרגליים בתחילת ספטמבר, הוא מבין לפתע לאושרו את הרגש העמוק והמשמעותי כל־כך, השוכן בבסיס נפשו של חקלאי חסון ומחוספס זה: "כשהתבוננתי בידו הגדולה, הגרומה, שאותות עבודה קשה נחרתו בה וראיתי אותה מונחת על הגבעול, הבינותי לפתע את כל מעשה ואלטר ונלי ו"תשעים האקרים שלי": היד הגסה, שליטפה את התבואה, הייתה יד של מאהב. זו הייתה יד שליטפה אישה נאהבת כדרך שרק נשים מעטות זוכות ליאהב, אהבה עמוקה ועדינה כל־כך שלעולם לא יכלה אישה אחרת לבוא במקומה. […] לעולם לא תיעבד הנחלה הזאת כמו שואלטר הזקן עיבד אותה. כי אין איש בעולם, שיעבוד שוב אדמה זו כאילו היא האישה האחת שאהב מעולם."⁴

יפעת הטבע אינה נעדרת גם מסיפוריהם של אוסקר ווילד ואו. הנרי:
שיחי השושנים מציעים לזמיר, הממנה עצמו לשגרירו של הסטודנט המאוהב שושנים "[…] לבנות כקצף הים, ולבנות מן השלג בהרים […], צהובות כשיער בתולות הים היושבות על סלעי הענבר, וצהובות מן הנרקיסים הפורחים באחו טרם בוא הקוצר עם חרמשו."⁵ אולם הוא דוחה את הצעותיהם מפני גחמותיה הנבובות והריקניות של בת הפרופסור – עלמה לא מלומדת אשר סיגלה לעצמה את הבורות היהירה המתיימרת לדעת כל דבר – טוב יותר.

סיפורם של הזמיר והשושנה מתקיים בטבע אך הוא מנותק מן ההוויה האנושית (המואנשת) הרוחשת סביב: היצורים הקטנים – לטאה ירוקה, פרפר וחרצית – תמהים על נהי התמרורים של הסטודנט הרגיש ועוד יותר, על הסיבה המגוחכת שבשמה נשפכו כמים דמעותיו. רק הזמיר מבין לליבו. ברם, כשהוא שר אליו ומבטיח לו נאמנה כי קבל יקבל את השושנה האדומה החיונית לו כל־כך, הסטודנט אינו מבין אותו, "[…] כי הוא ידע רק את הכתוב בספרים"⁶ . וכמו לא די בכך,  הוא אף מטיל ספק במידת רגישותו של הזמיר: " 'אכן יש לו יכולת שירה […] זאת אין להכחיש, ואולם האם גם רגשות יש לו? חוששני שלא. למען האמת, כמוהו כשאר האמנים – כולו סגנון, ואילו אמת אין בו כלל. הוא לא יקריב עצמו למען האחר. הוא חושב על השירה בלבד, והרי הכול יודעים כי האמנות אנוכית היא. ובכל־זאת, יש להודות כי צלילי קולו יפים ביותר. מה צר על כן כי הם נטולי מובן, ואין בהם כל תועלת'. אולם עץ האלון הבין, והוא נעצב מאוד, כי הוא כה אהב את הזמיר הקטן אשר בנה את קינו בין עפאיו."⁷

עלילת השושנים האדומות של טוניה מתרחשת כולה בטבע – בחוות החקלאיות ובכובעיהן הפורחים של העלמות הצעירות, במקומות כמו קקטוס והעמק הירוק, באזכורי סוסים מלחכי עשב, ארנבים וינשופים ישנים ובתיאורי בּוּקִיצָת מים, חורשת אלונים, נחלים וערבות. אולם הטבע בסיפור זה מבקש להתחפש לחיות הכרך של ניו יורק והשדרה החמישית. חיפושיהם של ולס פירסון ותומפסון בורוז ממדינה למדינה הם כחיפושיו העירוניים של קיד מקגרי, מרחוב אחד למשנהו, מחנות לחנות, בכל מקום אפשרי.
גם אפרסקים מתרחש בעונת האביב, בדומה להזמיר והשושנה, אך כמו בסיפורו של אוסקר ווילד, דווקא עונת האביב היא הסיבה למחסור בדבר הנחשק והמבוקש כל־כך, אשר נדרש מחוץ לזמנו מתוך רצייה בטלנית ונטולת מחשבה עמוקה.

קיד מקגרי מעמיד את חייו בסכנה כשהוא מסגיר מאורת הימורים שבה חבוי האפרסק הנחשק, אך הוא אינו נותן דעתו על כך. למעשה, הוא אינו נותן דעתו על שום דבר העשוי לחצוץ בינו לבין רצונה האתגרי של כלתו החדשה. הזמיר עושה בדיוק את אותו הדבר – ואף גרוע מכך: כשהוא מפציר בשיח השושנים האדומות שיעניק לו שושנה אדומה ומחפש נואשות את האפשרות להשיגה, משיב לו השיח: "ישנה דרך […] ואולם היא נוראה, שאיני מעז לספרה לך […]. אם אתה מבקש שושנה אדומה […] עליך להולידה מן הצלילים בנוגה הלבנה, ולצבעה בדם לבך שלך. עליך לשיר לי את שירך, בעוד חוח מחוחיי נעוץ בחזך. כל הלילה כולו עליך לשיר לי, והחוח ייקוב את לבך, ודם חייך ישטוף אל עורקי ויהיה דמי שלי."
"המוות הוא מחיר יקר בעבור שושנה אדומה אחת," קרא הזמיר, "והחיים יקרים מכל. כי מה נפלא לשבת בעץ הירוק ולחזות בחמה במרכבת זהבה, ובלבנה במרכבת פניניה. מה מתוק הוא ניחוח העוזרד ומה נפלאות הפעמוניות הנחבאות בגיא, ומה נפלא עץ הערבה המְאַוֵש בגבע. ובכל זאת, טובה האהבה מן החיים, ומהו לב ציפור לעומת לב אדם?"⁸

הזמיר מאבד את חייו – גורל כמעט זהה לזה של ולס פירסון, אך הקרבתם המהוללת אינה ראויה אפילו להימנות במשפט אחד עם אהבתו ומסירותו האמיתית של ואלטר אוֹכּס אל רעייתו הראויה והמסורה לא פחות – נֶלִי.

נֶלִי אינה דומה במאומה לבת הפרופסור, לטוניה וויבר או לרעייתו הטריה והאלמונית של קיד מקגרי. היא אישה יציבה, מהוגנת, חכמה ומעשית. עצותיה הטובות מלוות את בעלה שנים לאחר פטירתה ועוצמת אהבתו אליה ממלאת כל נקודה וכל חלל בביתו הצנוע, בנחלת תשעים האקרים שלו ובליבו העצום, העולה על גדותיו מעוצמת רגשותיו כלפיה. נֶלִי מעולם לא ניצלה לרעה את רגשותיו של ואלטר ומעולם לא השתעשעה בהם כדרך שעשו כל האחרות⁹. עובדה זה אינה טמונה רק בהבדל שבין חדוות החיזור לשיקול הדעת של חיי הנישואין, אלא צומחת מהיבט משמעותי וחשוב, הטמון בלב אצילי וראוי פי כמה וכמה.

נֶלִי אוֹכּס אינה צעירה גנדרנית המחפשת אחר נהנתנות ונשפים, כובעי פאר ושמלות מלמלה. היא אינה בוחנת את מחזריה בהסתמך על השלל שהם מעניקים לה או במדידת המהירות שבה הם מרעיפים עליה את מתנותיהם. לבושה צנוע ופשוט והמתנות שהיא מסתפקת הן כולן מעשה ידיו הנפלא של הטבע. בת הפרופסור הייתה וודאי מעירה שמחירן של אבני חן עולה על מחירם של פרחים, וודאי של פרחי הבר, אך כיצד תוכל צעירה כסילה זו (ושתי חברותיה) להשתוות לחינה, חוכמתה, אצילותה ואפילו יופייה של נֶלִי אוֹכּס?

השושנה האדומה אכן הופכת לסמלית במיוחד בסיפורו של או. הנרי פשיטת רגלו של הממון. כאן משמשת השושנה כאות להסכמת נישואין – בחירה אקראית בפרח הנעוץ באופן מקרי בשיערה של הצעירה המחוזרת. שלא כמו בשושנים האדומות של טוניה, שם שושנים אדומות הן עניין עקרוני, כמו בסיפורו של אוסקר ווילד, דווקא שושנה זו טומנת בחובה עולם ומלואו. בשונה מחברותיה למין ולגוון, מייצגת שושנה זו ערך חיובי וראוי שאינו תלוי בה עצמה. כל עוד מהות זו קיימת בנמצא, היא יכולה למצוא לה שגרירים לרוב, וכולם יענו על דרישותיה. אולם כשהיוצרות מתהפכות והטפל הופך לעיקר, אזי גם הגחמנות המלבלבת עתידה עד מהרה לקמול תחת חוסר ממשותה והיעדרה של אהבה אמת, חזקה ואיתנה.