הדרורים בכיכר מדיסון
הדרורים בכיכר מדיסון1
לאיש הצעיר בנסיבות הדחוקות שמגיע לניו יורק כדי להיכנס לעולם הספרות יש אך דבר אחד לעשות, בהנחה שלמד בקפידה את תחומו מבעוד מועד. עליו ללכת הישר לכיכר מדיסון, לכתוב מאמר על הדרורים שם, ולמכור אותו לסאן2 בעבור $15. איני יכול לזכור רומן או סיפור הנוגע בנושא החָבִיב עַל הַקָּהָל של סופר צעיר מעיר שדה המגיע לכרך הגדול כדי לזכות בהון ותהילה בעזרת עטו -שגיבוריהם לא התחילו בזה האופן.
זה אכן נראה מוזר שסופר מסוים, המלהק בחרדה עלילות מקוריות, לא פגע ברעיון המאפשר לגיבורו לכתוב על אודות הכחליליות3 בכיכר מדיסון ולמכור זאת להרולד4. אך חיפוש דרך שדותיה של ספרות העיר הגדולה והחשובה מונה באופן מדהים את הכחליליות וכיכר הפרחים הישנה, והסאן מפרסם תמיד את תוצאות הבדיקה.
כמובן, קל להבין מדוע ההסתכנות העירונית הראשונה של הסופר הנובט מצליחה תמיד. הוא משובח על ידי הצורך למאמץ משבח5; בתוך הברזל והאבן והשיש של העיר השואגת הוא מצא את הנקודה של ציפורים שרות ודשא ירוק ועצים; כל רגש רך בטבעו מתבלבל עם הכאב המתוק של געגועים הביתה; גאוניותו מתעוררת כפי שלעולם לא תתעורר בשנית; הציפורים מצייצות, ענפי העצים מתנועעים, רעש הגלגלים נשחק; הוא כותב עם נשמתו בעטו – והוא מוכר זאת לסאן בעבור $15.
קראתי על נוהג זה במהלך שנים רבות קודם שהגעתי לניו יורק. כשהפעילו עלי חבריי את טיעוניהם החזקים ביותר להניאני מלבוא, כל שעשיתי היה לחייך בשלווה. הם לא ידעו על אודות שתל הדרור שהחזקתי בשרוולי. כשהגעתי לניו יורק, והמכונית לקחה אותי הישר מהמעבורת במעלה רחוב עשרים ושלוש לכיכר מדיסון, יכולתי לשמוע רשרוש המחאה של $15 בכיס מקטורני הפנימי. השגתי מגורים באכסניה בלתי ממוקפת6, ובבוקר המחרת הייתי על ספסל בכיכר מדיסון כמעט באותו זמן שבו הקיצו הדרורים משנתם. ציוציהם הערבים, עלוות האביב הנעימה של העצים האצילים והדשא הריחני והנקי הזכירו לי בעוצמה רבה את החווה הישנה שעזבתי עד שדמעות כמעט עלו בעיני.
אז, ברגע אחד, חשתי בהשראתי. הצלילים הנועזים, החודרים של הציפורים הקטנות העליזות ההן יצרו צליל מנחה של שיר נפלא, קליל ודמיוני על אודות תקווה ואושר וזולתנות. כמוני, הן היו יצורים עם לבבות שנטו ללחן העצים והשדות; כפי שהייתי אני, כך היו הן שבויות על ידי הנסיבות בעיר צורמת ומשעממת, אך באיזה חן רב ועליצות נשאו את איפוקן!
ואז השכם בבוקר החלו אנשים לחלוף דרך הכיכר לעבודתם – אנשים זועפים, עם מבטים מרפרפים, אלכסוניים7 ופנים עגומות, ממהרים, ממהרים, ממהרים. וקיבלתי את נושאי שנגזר בשלמות נקייה מתוך קולות הציפורים, ועיבדתי אותו לכדי שיעור, ושיר, וריקוד קרנבל ושיר ערש; ואז תרגמתי הכול לשפת הסיפור והתחלתי לכתוב. למשך שעתיים טייל עפרוני על בלוק הכתיבה עם מנוחה זעומה בלבד. לאחר מכן הלכתי לחדר הקטן ששכרתי למשך יומיים, ושם חתכתי זאת לחצי, ושלחתי זאת, לבן בוהק, לסאן. בבוקר המחרת קמתי עם הזריחה והוצאתי שני סנט מהוני בעבור העיתון. אם המילה "דרור" הופיעה בו, לא יכולתי לאתרה. לקחתיו אל חדרי ושיטחתי אותו על המיטה ועברתי עליו, טור אחר טור. משהו היה לא כשורה. שלוש שעות לאחר מכן הביא לי הדוור מעטפה גדולה שהכילה את כתב ידי ופיסת נייר זולה, בגודל של כ – 3 אינץ' על 4 – אני מניח שכמה מכם ראיתם כמותם – שעליו נכתב בדיו סגולה, "עם תודות הסאן".
הלכתי לכיכר וישבתי על הספסל. לא; לא חשבתי שהיה זה הכרחי לאכול ארוחת בוקר כלשהי אותו בוקר. המזיקים הארורים של הדרורים החרידו את הכיכר עם ציוץ ה "ציפ', צ'יפ" שלהם והפכוה לבלתי נסבלת. מעולם לא ראיתי ציפורים כה רעשניות, חצופות ומרגיזות שכאלה במשך כל חיי. בזמן זה, לפי כל המסורות, הייתי צריך לעמוד במשרדו של עורך הסאן. האדם החשוב הזה – גבר גבוה, חמור סבר, בעל שיער לבן – היה מצלצל בפעמון כסף שעה שהיה אוחז בידי ומוחה לחות חשודה ממשקפיו.
"מר מק'נזי8," הוא היה אומר בהכנעה, "זהו מר הנרי, הגבר הצעיר ששלח את אבן החן המשובחת על אודות הדרורים בכיכר מדיסון. אתן לו שולחן עבודה בזה הרגע. משכורתך, אדוני, תהיה $80 לשבוע, להתחלה." זה היה מה שלמדתי לצפות מצד כל הסופרים שפיתחו רומנים לספרות ניו יורק.
משהו היה שגוי בהחלט עם המסורת.
לא יכולתי להשלים עם האשמה, כך שקיבעתי אותה על הדרורים. התחלתי לשנוא אותם בעוצמה וזעם. באותו רגע אדם בעל פאות לחיים פרועות, שני כובעים ורושם קטלני כשל מגפה החליק על המושב לצידי.
"תגיד, ווילי9," רטן בחנפנות, "תוכל להעביר ניקל מהכספות שלך לספל קפה הבוקר?"
"אני עייף מכדי לנשום, ידידי," אמרתי. "המיטב שביכולתי לעשות הוא שלושה סנט."
"ואתה נראה גם כאדון מכובד," אמר. "מה הביא אותך למטה10? … מסבאה?"
"ציפורים," אמרתי בפראות. "המנון של ציפורי שיר חומות גרון על תקווה ועליזות לאדם היגע העמל בתוך אבק והמולת העיר. השליחים המנוצים הקטנים מהאחו והעצים המצייצים לנו במתיקות על שמיים כחולים ושדות פורחים. המטרדים הארורים בעלי העיניים הפוזלות הקטנות המפטפטים בצווחות כעדר של קליופות11, וממלאים עצמם כמו חברי מועצת העיר עם זרעי דשא וחרקים, בעוד אדם יושב על ספסל וממשיך את יומו מבלי לאכול את ארוחת הבוקר שלו. כן, אדוני, ציפורים! הסתכל עליהן!"
שעה שדיברתי הרמתי ענף עץ מת שהיה מונח על הספסל, והשלכתיו בכל כוחי אל תוך קהילת הדרורים הצפופה על הדשא. הלהקה התעופפה לעצים עם המולת קריאות צווחניות; אולם שנים מהם נותרו חסרי אונים על משטח הדשא. ברגע אחד זינק חברי הדוחה מעל לשורת ספסלים והגן על הקורבנות המרפרפים, תוחב אותם בחופזה לתוך כיסיו. אז אותת לי עם אצבע מורה מלוכלכת.
"בחייך, חבר," אמר בצרידות. "אתה משתתף באכילה12."
תודה רבה לך! בחולשה הלכתי בעקבותיו של מכרי המטונף. הוא הוביל אותי הרחק מהפארק במורד רחוב צדי ודרך סדק בגדר אל מגרש ריק שבוצעו בו חפירות. מאחורי ערמת אבנים ועצים עצר והוציא את ציפוריו.
"יש לי גפרורים," אמר. "יש לך נייר כדי להצית איתו אש?"
משכתי החוצה את כתב היד שלי עם סיפור הדרורים, והצעתיו כקורבן שרוף. היו שם קרשים, שבבים ופיסות עץ למדורתינו. חברי המרושל הפיק מתוך בגדיו הבלים חצי כיכר לחם, פלפל ומלח. תוך עשר דקות אחז כל אחד מאיתנו דרור משופד על זרד מעל הלהבות המזנקות.
"אתה יודע," אמר עמיתי מחוסר הבית, "זה לא כל כך נורא, כשהבנאדם רעב. זה מזכיר לי את הזמן שהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק – לפני כחמש עשרה שנה. באתי מהמערב לראות אם אוכל להשיג עבודה בעיתון. התייצבתי בפארק מדיסון בבוקר יום המחרת, וישבתי על הספסלים. שמתי לב לציוצי הדרורים והדשא והעצים היו כה נחמדים וירוקים שחשבתי שהייתי שוב בכפר. אז הוצאתי כמה ניירות מכיסי ו…13
"אני יודע," נכנסתי לדבריו. "שלחת אותם לסאן וקיבלת $15."
"תגיד," אמר חברי בחשדנות, "נראה שאתה יודע די הרבה. איפה היית אתה14? הלכתי לישון על ספסל שם, בשמש ומישהו כייס אותי עד האגורה האחרונה שהייתה לי – $15."
