הדוב – בדיחה שהפכה לאהבה
הדוב – בדיחה שהפכה לאהבה
עיון במחזה הדוב לאנטון צ'כוב
שני אנשים המתנהגים כהפכים מוחלטים מתגלים כדומים להפליא זה לזה, בנקודת ההשקה והחיבור הפנימיים ביותר של אישיותם. מה שנראה על פניו כמעשה של טירוף מתברר כהתאמה מטורפת לא פחות, הגעה אל המנוחה והנחלה לאחר שנים רבות, רבות מדי, של סבל, יגיעה וייסורים.
זו נקודת המוצא והסיום של הדוב, מחזה שהינו "בדיחה בפעולה אחת"1 כפי שמגדיר אותו אנטון צ'כוב, המחזאי היוצר.
הדמויות הן שלוש: אלנה פופובה, אלמנה עם גומות חן, בעלת אחוזה; גריגורי סטפנוביץ' סמירנוב, בעל אחוזה, לא זקן; לוקה, משרתה של אלנה, ישיש.
אלנה פופובה היא אשה של גבר אחד. לא משום שבעלה המנוח היה נערץ ומסור – דווקא להיפך ("כן, אני יודעת שזה לא סוד שהוא היה לא הוגן ואכזרי כלפי, ואפילו… לא נאמן"2) – אלא משום שהיא מעמידה את עצמה מולו3 בהנגדה ניצחת, מתריסה ("אבל אני אשמור לו אמונים עד לקבר, אני אוכיח לו איך אני יודעת לאהוב"4).
גריגורי סמירנוב היה גבר של הרבה נשים ("שלוש פעמים יצאתי לדו־קרב בגלל אשה, שתיים עשרה נשים נטשתי, תשע נטשו אותי!"5). העניין שלו בפופובה מתעורר במקרה, כשהוא מגיע לתבוע חוב שחייב לו בעלה המנוח בגין אספקה של שחת.
תחילת ההכרות ביניהם מאופקת, בעלת ארשת סבירה של מהוגנות: סמירנוב מבקש את הכסף; פופובה מסבירה שסכום כזה אינו ברשותה ומבקשת ממנו לחזור ביום שאחרי מחר6; סמירנוב אינו יכול לחכות שכן מחר יעקל הבנק את נכסיו ויכריז עליו כפושט רגל, באם לא ישלם את חוב הריבית הנדרש; פופובה אינה מעוניינת לדון בענייני כספים ביום שכזה, עת מלאו שבעה חודשים לפטירת בעלה, וכך מתפתחת לה מריבה בלתי נמנעת שהיא בחזקת נקודת מוצא לכינונה של מערכת יחסים רומנטית. מריבה כבסיס להתחלתה של אהבה היא זרז מוכר וידוע (גם אם לא בהכרח מציאותי). במקרה הנדון, נראה שהמריבה, שהינה תוצאה ברורה של העדר הקשבה7, נדרשת כדי לאפשר לשני הגיבורים לפרוש את משנתם באופן מתנצח, שבלהט הוויכוח משיל מעליו כל גינוני התחנחנות והתחנפות, ועל ידי כך לחשוף את עצמם באמת ובתמים זה מול זה וכל אחד בפני עצמו.
אלנה פופובה פותחת את המחזה במפגן בולט ומוחצן של אבלות: לובשת שחורים, מתייפחת, מביטה ללא הרף בתמונת בעלה. הצהרותיה מופרזות, ראוותניות, יומרניות ("לא אצא [מהבית] לעולם… מה הטעם? החיים שלי גמורים. […] נדמה לך שאני חיה, אבל זה רק נדמה! נשבעתי ללבוש שחורים עד יום מותי ולא להראות את פני בחברה…"8) ויוצרות רושם, אולי בראש ובראשונה בעיני עצמה, של מישהי כה נעלה, כה מיוחדת, המסוגלת לדרישות נפשיות עצומות המעידות על נשגבותה שלה כאלמנה, כרעייה וכבראש ובראשונה כאשה.
איש הספרות והתיאטרון לורנס סנליק טוען כי עלילת המחזה מציגה עיבוד עכשווי לסיפורו הרומי העתיק של פטרוניוס על אלמנת אפסוס המתמסרת לחיזוריו של חייל־שומר ולבסוף משתמשת בגופת בעלה כדי להגן על מאהבהּ9. הסיפור מבקש להמחיש את הפכפכותן של נשים, על הקלות שבה הן מתאהבות ומאבדות את ראשן, ולהוכיח כי אף אשה אינה כה טהורה עד שלא ניתן לעורר אותה לשיגעון על ידי תשוקה מקרית10.
פופובה אכן נחושה להצטייר כרעייה נפלאה בעלת נאמנות אין־קץ ואכן משנה את דעתה באופן קיצוני, אך נראה שהדברים עמוקים יותר מכפי שהם נדמים להיות בהקבלה לאלמנה מאפסוס11. במעשיה ובעיקר בהצהרותיה, פופובה מנסה להתעלות מעבר להתחשבנות קטנונית עם גבר מנוכר, רמאי ובוגדני. בהתמסרות הכמעט נשגבת שלה היא מזכירה את אנה פטרובנה, רעייתו של איבנוב12, גיבור המחזה איבנוב, שהייתה רעייה מסורה ונאמנה לכל הדעות: אנה ויתרה על דתה, על הוריה ועל כל הונה כדי להינשא לאיבנוב והוסיפה לאהוב אותו בעוצמה גם כאשר עזב אותה ערב־ערב, נבגדת וננטשת13, משום שאיבד כל רגש אהבה כלפיה ולא היה מסוגל לשהות במחיצתה דקה אחת מיותרת14.
אנה פטרובנה אוהבת את איבנוב אהבת אמת ומוסיפה לאהוב אותו – על אף ולמרות הכול15.
אלנה פופובה טוענת שהיא אוהבת את בעלה אך ניכר מהתנהגותה ומדבריה שהיא מאוהבת יותר ברעיון האהבה וליתר דיוק ברעיון האשה האוהבת, הראויה, כיוון שכך, לכל השבחים והמחמאות:
"הייתי צייתנית, נאמנה, נעלתי את עצמי על מנעול ואהיה נאמנה עד יום מותי […]. אהבתי אותו בכזה להט, בכל כולי, כמו שיכולה לאהוב רק אשה צעירה עם ראש על הכתפיים. נתתי לו את נעורי, את אושרי, את חיי, את כל כספי, נשמתי לפי הנשימות שלו, סגדתי לו כמו עובדת אלילים, ו… ו… – מה בסוף? הטוב שבגברים הזה רימה אותי על ימין ועל שמאל! מצאתי בשולחן שלו מגירה מלאה במכתבי אהבה – מזעזע להיזכר! – הוא היה משאיר אותי לבד במשך שבועות שלמים, מחזר אחרי נשים אחרות מול העיניים שלי, ובוגד בי. הוא בזבז את הכסף שלי, זלזל ברגשות שלי… ולמרות כל זה, אהבתי אותו והייתי נאמנה לו… יותר מזה, הוא מת, ואני עדיין נאמנה לו."16
פופובה כמו באה חשבון עם זכרו הנוכח של בעלה הנפקד, מספרת על אודות העוולות שעשה לה ומאדירה את עצמה כשהיא משבחת את נאמנותה הבלתי מובנת מאליה. מחמת ההתלהבות, שכעת ניתנה לה ההזדמנות להתעלות על שאירע לה ולהצטייר כטהורה וצדקת, היא נסחפת מבלי להבין את מופרכות התיאור שהיא מציירת ביד רחבה, לרבות השילוב הבלתי מתיישב של להט עיוור וראש על הכתפיים.
להט הוא מאפיין בולט מאוד גם אצל סמירנוב, התופס את המין הנשי בהתאם לאופן שבו הוא תופס את מושג האהבה: משהו גדול מהחיים, עוצמתי, עמוס ריגושים אך גם שקרי, מוגזם ומיותר. הוא מכיר ביופי אך בה־בעת סולד ממנו17 ומכל מה שהוא מייצג – תחושת זכאות מוחלטת, התפנקות חתולית18, חוסר מחויבות והעדר מוחלט של אכפתיות לרגשות הזולת.
"כן, היו זמנים שהתנהגתי כמו שוטה, התחנחנתי, התפרצפתי, נטפתי צוף וקדתי קידות… אהבתי, סבלתי, נאנחתי לירח, קפאתי, כססתי, התמוססתי… אהבתי בתשוקה גדולה, בטירוף דעת, בכל הסגנונות, […] קרקרתי כמו תוכי על שחרור האשה, חצי מהרכוש שרפתי על הרגשות המעודנים האלה. אבל עכשיו – תם הטמטום, אותי לא יובילו יותר ברצועה! נגמר! עיניים שחורות, עיניים סוערות, שפתיים בוערות, גומות חן, ירח, לחישות, התנשפויות – אני, גברתי, תמורת כל זה לא נותן היום אף לא פרוטה שחוקה! […] כל הנשים כולן, מקטנה ועד גדולה, נוכלות נכלוליות, שחצניות, רכלניות, שקרניות, קטנוניות, אכזריות, עם היגיון מעוות, ובכל מה שנוגע לאיבר הזה (מכה במצחו) תסלחי לי על הכנות, לתוכי יש יותר שכל מאשר לכל פילוסוף עם מחשוף! מבחוץ: יצורה פיוטה חצי אלה, שקפקפה, עדנדינה, אבל בפנים: קרוקודיל מצוי! […] והקרוקודיל הזה מאמין שיש לו בלעדיות מוחלטת על האוצר שנוצר רק עבורו – הלב! לעזאזל הכול, שיתלו אותי על המסמר הזה עם הרגליים למעלה אם אשה יכולה לאהוב משהו חוץ מפודל. כשזה מגיע לאהבה כל מה שהיא יודעת זה להתחנחן ולהתבכיין! בזמן שהגבר סובל ומקריב, האהבה שלה מתבטאת בנפנוף השמלה והידוק הרצועה. […] ראית פעם אשה נאמנה ומסורה? לא ראית! נאמנות ומסירות פוגשים רק אצל זקנות או מכוערות! את תמצאי חתולה עם קרניים או עורב לבן לפני שתמצאי אשה נאמנה!"19
סמירנוב מצליח להבין את האמת מאחורי מעשיה של פופובה וקורא למעשה ההתמסרות שלה בשמו – הצגה שנועדה לייצר רושם פיוטי ומסתורי, כדי להזין את נפשה בתשומת הלב שהתנהגותה תעורר באחרים20. כשהוא אומר לה זאת ("את קברת את עצמך בעודך בחיים, אבל לא שכחת לשים פודרה"21) פופובה מתרתחת. לו לא היה מדובר בנקודה פנימית כנה, גם אם בלתי מודעת, לא היו מעוררים דבריו התפרצות תוקפנית, משתוללת, כפי שעוררו אך פופובה סוערת עד אין קץ בתגובתה.
גם סמירנוב נמצא במצב בלתי נסבל: אם לא ישלם מחר לבנק את הריבית הנדרשת – יוכרז כפושט רגל ויאבד את כל נכסיו; איש מבין האנשים להם הלווה ממיטב כספו אינו מוכן לשלם לו (פופובה היא התחנה האחרונה בדרך, תרתי משמע22); היום חם; בלילה כמעט ולא ישן; הוא מלוכלך, עייף וככל הנראה גם צמא ורעב.
סמירנוב רותח מעצבים, בצדק לא מבוטל23. למעשה, דווקא האופן שבו הוא מצליח בתחילה להתאפק ולשמור על ארשת מנומסת ומכובדת הוא הגורם המפתיע לאור ההתרחשויות.
סמירנוב מכיר בהופעתו המרופטת, עדות ותוצאה של המסע הארוך והמייגע שעבר24. חזותו המוזנחת מפריעה גם לו ומעידה בכך כי הוא אינו באמת "דוב" (בלשונה של פופובה) אלא אדם מכובד25 הנדחק אל הקצה בגין נסיבות שאינן בשליטתו ואינו מסוגל להבליג עוד ולהשתיק את תסכולו. מבחינתו הוא אדם חלש, עבד נרצע למציאות שכל האחרים, נשים וגברים כאחד, מנצלים לטובתם ולגחמתם האנוכית. בנקודה זו של חייו הוא מצוי במצב של להיות או לחדול, מלחמת הישרדות של ממש, ואין ביכולתו להפגין התנהגות מנומסת ונאותה, כיאה וכנדרש, אלא רק לשחרר עצמו מן הכבלים החברתיים שהובילו אותו למצב זה ולתובע בחוזקה את שמגיע לו.
סמירנוב ופופובה הונו שניהם על ידי אחרים. קיצוניות התנהגותם נובעת ממצוקתם הקשה.
סמירנוב משליך על פופובה את כאב הביזיון והעליבות שלו. למרבה ההפתעה, פופובה מתגלה בדיוק ככתובת הנכונה להבין ולהכיל את הרגישות הזאת, שכן היא זו שנפגעה בדיוק באותו האופן.
מנגד, כשפופובה מתעמתת עם סמירנוב ונענית לאתגר דו־הקרב שהוא מציב בפניה, הוא מזהה בה לפתע נקודת השקה לערכים החשובים לו – מעשיות נטולת הצטעצעות, להט העובר הישר למעשה, נאמנות למטרה ולצלם האנוש הפנימי. הוא מהרהר על התנהגותה בינו לבינו עצמו – מופתע, מבולבל, נרגש. מעשיה מערערים אותו לרגע, מסיטים אותו מן המסלול הזועם אל המסלול המוקסם, הנפעם. הוא מתבייש להודות בפניה שהיא מוצאת חן בעיניו אך לאט־לאט, בהדרגתיות מובנית (גם אם מהירה) הרגש משתלט עליו ופורץ ממנו החוצה.
כבר נאמר כי הגבול שבין אהבה לשנאה הינו דק, לפעמים דק מדי. ואכן, נראה שהמעבר החד בין רגשותיו של סמירנוב, שהופך מהרצון לירות בפופבה לצורך להציע לה נישואין בצורה נואשת משום שהתאהב בה כפי שלא התאהב באחרת מימיו, הולם היטב את ההנחה. ברם אין להקל ראש בעובדה כי מתוך חוסר כוונה ותכנון מוקדם, מתקיים בין השניים שיח גלוי, בו הם אומרים בכנות את אשר על ליבם, אולי בפעם הראשונה.
סמירנוב אמנם מתוודה בהרחבה על רגשותיו לפופובה, אך ביטוי יפה להתפרקות רגשותיה כלפי בעלה נמצא באופן התפרקותם של הרהיטים בביתה, הנשברים תחת ידיו הנסערות של סמירנוב26.
האם התנהגותו של סמירנוב משדרת בעיניה כוח? עוצמה? גבריות? היא, שרק לפני רגע הרהרה באפשרות ללכת למנזר כדי לשמר את השקט שהשתרר בחייה27, מתמסרת לרעש ההמולה החדש, אך ממקום אחר.
בהשוואה למצוקתו הכספית של סמירנוב ניכר כי בעלה של פופובה, איום ונורא ככל שהיה, הותיר לה כסף מספיק לרווחה טובה בהחלט: יש לה משרת אישי, טבחית, חדרנית, עגלון, גנן ורכב; היא אינה מתרגשת כמלוא הנימה מדרישת או גובה החוב ומסכימה מיד לשלמו; היא מבודדת עצמה קרוב לשבעה חודשים בבית ללא כל דאגות כלכליות, שבנסיבות מיטיבות פחות היו מונעות ממנה כל אפשרות שכזו.
כשהיא מתרתחת על דבריו של סמירנוב, וכיוון שכך על סמירנוב עצמו, פופובה בעצם מאששת את קיומה כמישהי בעלת קול, חשיבות ועמדה: היא מדברת בקול נחרץ, רם, תקיף ויחד עם הדברים שהיא אומרת מעבירה את המסר כי היא אינה אשה שניתן בקלות לתמרן או לדבר אליה במילים שאינן הולמות כראוי את אישיותה ומעמדה.
התנהגות זו חושפת את הדבר האמיתי החסר בחייה של אלנה פופובה: כבוד והערכה.
בעלה שנמלט ממנה לזרועותיהן של נשים אחרות לא גרם לה להרגיש מוערכת, ודאי שלא מכובדת; כשהיא מאשימה אותו שגזל את נעוריה, כספה וחייה היא למעשה אומרת שהוא היה חזק ממנה והיא, כנועה וחלשה, נאלצה להסכים למציאות שלא הייתה מקובלת עליה. כעת, משמת, היא יכולה להטיח בפניו את כל מה שלא הייתה מעיזה לומר לו בחייו; כעת היא יכולה לדרוש את הכבוד שמעולם לא קיבלה – לא ממנו ואפשר שגם לא מאחרים. מסיבה זו היא נעתרת מיד להצעת דו־הקרב שמעלה סמירנוב, מעשה כל מטרתו היא מלחמה על כבוד. העובדה שמעולם לא אחזה באקדח אולי נתפסת כסוג של בדיחה, אך מבחינתה של פופובה אין בעובדה פעוטה זו לשמש כמכשול בדרך למטרה המוצדקת והחשובה יותר: המלחמה על כבודה, ומשום שהיא נכונה להילחם על כבודה, מזהה בה סמירנוב את ההשקה לנקודה הפנימית שלו, הנכונה להילחם על כבודו, לאחר שהגיע לשפל המדרגה מבחינתו, לאור מסכת הוויתורים והכניעות הנרצעת שלו – בדיוק כמו פופובה.
הרגע שאמור להיות נקודת השיא של המופרכות העלילתית – גבר ואשה היוצאים לדו־קרב בשם ההגנה על כבודם העצמי (בשונה לחלוטין ממטרתו המוצהרת של דו־קרב, שנועד להגן על כבוד האשה) – הופך לרגע ההיפוך, שבו שני הגיבורים מגלים שהם דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שהיו יכולים בכלל להעלות על דעתם.
הדוב הוא ללא ספק מהתלה משעשעת אך הוא הרבה יותר מחוויה בידורית במשקל נוצה. יש בו הבנה מעמיקה של נפש האדם, בעיקר על הצד הנפגע והנעלב שבה, המבקש את התיקון וההכרה המגיעים לו מעצם היותו אנושי.
פופובה וסמירנוב אולי נראים כמו הפכים גמורים שאינם מתאימים זה לזה, אך החיבור האמיתי ביניהם, המשוחרר מכבלי דרישות החברה והעמדת הפנים המזויפת, מגלה חיבור כן בין שני אנשים מתאימים להפליא.
נראה כי אכן מאחורי כל בדיחה מסתתרת אמת שרק חיכתה שיבחינו בה.