הגזענות האנושית: עיון משווה ביצירותיהם של אנדרה ז'יד ורומן גארי
הגזענות האנושית:
עיון משווה ביצירותיהם של אנדרה ז'יד ורומן גארי
"העובדה המפליאה של היעדרות מאורעות ההיסטוריה מיצירותיו של [אנדרה] ז'יד משכה את תשומת ליבו של המבקר ריימן מאייה (Raymond Mahieu), אשר ניסה לבדוק את משמעות החסר הזה בספר מזייפי המטבעות. הוא הגיע למסקנה כי ההיסטוריה 'פולשת' לספר בעקיפין, באמצעות שני סיפורים משניים. ההיסטוריה, לפיו, נרמזת בסיוע חפץ, אשר ממחיש את נושא הספר כולו, והכוונה למטבע המזויפת."1
עיקרון היעדר ההתייחסות הישירה להיסטוריה או למאורעות חברתיים אמיתיים משרת את את אנדרה ז'יד, אחד מגדולי הסופרים צרפתיים, בספרו מרתפי הוותיקן וכן את רומן גארי, סופר משמעותי וחשוב לא פחות, בספרו כלב לבן.
על פניו, מדובר בשני סיפורים שונים בתכלית:
מרתפי הוותיקן עוסק במערומי מוסד הכמורה ואנשי החברה הגבוהה בצרפת.
כלב לבן דן בבעיית הגזענות השחורה בארה"ב, בין השנים 1968 – 1969.
עם זאת, עיון מדוקדק וקרוב מגלה כי שתי היצירות משיקות מספר רב של רעיונות דומים (גם אם לא זהים לחלוטין), המבקרים בעיקר את החברה "הטובה" המתרשלת בשמירה על אורח חייה התקין ומאפשרת את קיומם הרב מדי של "מרתפים" חשוכים למיניהם.
תחילתו ועלילתו של כלב לבן פשוטים מעיקרם: המספר, רומן גארי, מאמץ לביתו כלב זר ומגלה שהיצור החביב אינו אלא שונא שחורים מובהק. שלא כעצת חבריו, הוא בוחר להתמודד עם הבעיה, ולאחר שכשל להמית את הכלב, הוא מעבירו לידי מאמן כלבים מכובד, לשם "אילופו" מחדש.
עד כאן המסר ברור: הכלב נושא בעול הגזענות ורומן גארי הוא האדם הנאור החדש, המנסה לעוקרו מן השורש. אך דווקא בנקודה זו מאמץ גארי את שיטתו הפתלתלה של ז'יד (המרבה לזרות חול בעיני קוראיו כדי להסיטם לקו מחשבה אחר) ושובר את הכלל המנחה שיצר בעצמו: הכלב הלבן שונא השחורים הופך, דווקא הודות לאילוף "המתקן", לכלב לבן שונא לבנים.
הביקורת הסמויה אך הנוקבת היא אולי מרכיב עיקרי בעלילה זו, אולם כלב לבן צופן בחובו הרבה יותר מאשר שיפוט חברתי על עיוורון הגזענות. הוא מוסיף ומרחיב אמירה עלינו, כציבור, על הדרך בה בחרנו להוסיף ולהתעלם מן הבעיות שאנו עצמנו יצרנו, שעה שהבדלנו עצמנו זה מזה על פי אמות מידה של צבעוניות כזו או אחרת.
בדומה לאנדרה ז'יד ש"על פי כל כתביו […] ניכר כי תמיד הציג ציבור מסוים (הכללי) באמצעות התמקדות על הפרט (האינדיבידואלי)"2, בוחר רומן גארי למקד את מירב תשומת הלב בסיפור שולי אך מייצג, כזה המיטב לכלול בתוכו את חתך הציבור הרחב: משל האדם וכלבו.
הכלב הוא אחד מסממני "המשפחה המושלמת" (שני ילדים, כלב וחתול…), שאין בו לא את הבינה המספקת כדי לערוך שיקולי העדפה גזעניים ולא את הרצון לעשות זאת. הוא כולו נאמנות צרופה לאדוניו, חוש יצרי למרדף אחר ארנבות ותאווה בלתי נשלטת לעצם בסיסית.
ברם, דווקא חוסר יכולת זו לשיפוט עצמאי ולפיכך תלותו המוחלטת בבעליו היא אשר הופכת את הכלב לשיקוף מושלם של התנהגות אדונו. בכך עולה בידו של רומן גארי למתוח ביקורת חריפה וחבויה דרך הכלב על אדונו ודרך שניהם – על העולם אותו הם מייצגים.
"ביומניו הבחין ז'יד בין ההיסטוריה האנושית וחוקי הטבע, וטען שאת חוקי הטבע אי אפשר לשנות אולם את ההיסטוריה האנושיות יוצרים בני אדם, ולכן היא יכולה להשתנות […]. בני אדם מנציחים מצבים אומללים ומתייחסים אליהם כאילו היו חוקי טבע, שאין לשנותם.
ההיסטוריה מוצגת [במזייפי המטבעות] באמצעות משל, הנשען על חייהם של בעלי חיים בטבע […]. מודגשת השפעת הטבע על בעלי החיים והיחס של היצורים החזקים אל החלשים מהם, תוך ניצול נקודות התורפה שלהם […]. גם אם אין מלחמה ספציפית נזכרת, הרי שטבע המלחמה מצוין כאן."3
יצר העליונות והקנאה – שהם בבחינת תולדות או רגשות נרדפים למהות הגזענות – ליוו את העולם מאז חטא קין והבל. אלה חוקי הטבע המכתיבים בהכרח את ההיסטוריה האנושית, והם מצויים בכל אחד ואחד מאיתנו.
מבחינה זו, כלב לבן הינו בפשטות ניתוח היסטורי־חברתי־אנושי, הסוקר סקירה עניינית־יבשה את השתלשלות העניינים המוכתבת על פי חוקים אלה. ואולם, משום שמדובר כאמור ביומנו האישי של הסופר, אשר חווה את כל המאורעות המתרחשים, או לפחות נפגש עם אחרים אשר חוו אותם, הרי שמדובר בהכרח באסופה של מחשבות ומסקנות, המפרטות את הגילוי, העיבוד והדרך עד גיבוש רעיון סופי. בשום אופן אין לראות בו ביטוי שטחי, חף מכל מסר.
כלב לבן הוא עדות חיה למאבק שנאבק הסופר בעצמו ובדעותיו, בהן הורגל ואשר על ברכיהן גדל מאז קטנותו. זהו התיעוד המלווה את רומן גארי במהלך כל תקופת התפכחותו והתנערותו מהם. יותר מכך: זו תעודת עניות התלויה על דלת עולמנו, המזכירה תדיר את ההרס שזרענו בו ואת ניסיונותיו הנואשים והעקרים לעתים לתקנו.
"מכל מקום, ההתייחסות להיסטוריה מבעד לשולי ובדרך אירוניה מאפשרת לז'יד להביע את ביקורתו על ההיסטוריה האנושית, ובד בבד להשאיר את יצירתו הבדיונית בתחום ה'מבדה', מבלי לשעבדה לזמני."4
דרך הספר מרתפי הוותיקן, שאינו מזכיר ולו ברמז את המילים "מלחמה" או "עריצות רודנית", מותח אנדרה ז'יד את ביקורתו על הכנסייה, על שליחיה ועל עמודי התווך של החברה הגבוהה.
דרך הספר כלב לבן סוקר רומן גארי מפורשות את המלחמות והעריצות הרודנית של ארצות הברית, צרפת ומדינות אחרות הנוגעות בגישה גזענית פסולה. עם זאת, ביקורתו מתייחסת לעיקרון העומד מאחורי הדברים, גישה אשר מנתקת את הסיפור ממאורעות מוחשיים של כאן ועכשיו ומעלה אותו לכדי ייצוג התקף לכל החברות ולכל הזמנים.
הדמויות הבדיוניות כדימויים מייצגים
אנתים ארמאן דיבואה, המדען בעל השם העולמי בספרו של אנדרה ז'יד, מעוצב על פי רעיון "האדם העליון" של פרידריך ניטשה והפרכתו;
על פי תורתו של ניטשה, עם מות האלוהים הובילה הנצרות את מאמיניה למוסר עבדים. כתגובה לכך נדרש לקום מנהיג חזק – "האדם העליון הדיוניסי" שהינו על־אדם יצרי, המתנשא מעל חוקי הטוב והרע ומעל לחוקי המוסר. רק כך יוכל לצאת נגד התרבות המערבית, אשר חנקה את האדם בכך שהפכה אותו למלומד שכלתני יתר על המידה.
כבר למן ראשית דרכו האמין אנדרה ז'יד בסכנה הגלומה בתורתו של ניטשה והחשיב את האדם העליון, הנעדר כל עול מוסרי, למפלצת בלתי אנושית. מודל זה מומחש היטב גם בכלב לבן, בדמותו של הסב הזקן, בעליו של הכלב האובד (פידו / באטקה): "הוא יצא ממכונית שברולט […] גבר קשיש וכיפח […]. יכולת לנחש מסכת חיים ארוכה ומאושרת, קצבה נוחה וחסכונות, משכנתה מסולקת במלואה, ביטוח רפואי, דיג בחכה וציד ברווזים, והכול יחד נתון בחולצת משבצות אדומה של פנדלטון. הוא התייצב בין הילדים, יד אחת על כל כתף […].
"אני בטוח שמדובר באותו הכלב […]" אמרתי. פני המלאכים הבלונדינים הקטנים אורו […].
"היינו בחופשה" אמר הזקן. "בני ואשתו באו ללוס אנג'לס כדי לבדוק אם המקום מוצא חן בעיניהם, ואם כן, לחפש בית. אחר כך הוא שב לאלבאמה להסדיר את ענייניו, לפי שיבוא להשתקע כאן סופית […]. בני פרש מהמשטרה אחרי עשרים שנות שירות, והוא מתכוון לפתוח עסק עצמאי […]. כן הוא היה במשטרת המדינה. אני עצמי הייתי שריף […]. אבי בעצמו היה סגן שריף […]"5.
זהו דיוקנו של האמריקאי המושלם: סב גא לשני נכדים מושלמים, נצר לשושלת אנשי חוק. אדם מוסרי, המשלם את מיסיו בזמן ויוצא בקביעות לדייג רגוע. כל מעשה שעשה בחייו קידם אותו במעלה סולם ערכי החברה, עד שקנה לו את המקום המכובד בפסגתו, מקום שבדיעבד יחשוף בו את כל פגמיו החייתים. שכן, דיוקן זה הינו דיוקן שווא – חזות מרשימה אך לכאורה.
הראשון ששבר את התדמית המושלמת היה אזכורה של אלבאמה: אלבאמה הייתה בין המדינות הגזעניות ביותר בארצות הברית, שיצאה כנגד כל הגזעים – שחורים, אינדיאנים ויהודים. ממדינה כזו – רומז רומן גארי – לא יוכל לצמוח אדם הדוגל בסובלנות ובחברה שוויונית, אדם בעל חוש צדק מפותח, הקורא לתיקון עוולות חברתיות והשומר על מידה נאותה של התחשבות אנושית. מדיניות האפליה אינה מטפחת ערכים מסוג זה.
אך לא בהבדלי גזע ודת תסתפק מדינה כמו אלבאמה: גם היא, כאשר יתירו לה לפעול בחופשיות, תשלח את גרורותיה למקומות פרטיים יותר, כדרכו של כל נגיף מתפשט: ""כלב מאולף להפליא," אמרתי. שכחתי שבעיני האיש החביב כל זה טבעי לגמרי, ואין לו במה להאשים את עצמו. כך שהרמז הארסי שלי אפילו לא נקלט.
"זהו כלב משטרה," ביאר לי. "מן המעולים ביותר. בני אילף אותו בעצמו. במשטרה, הוא התמחה באילוף כלבים. מאז ומתמיד אהב חיות, גם את ההורים אילף. לפידו שני דורות של כלבי משטרה מאחוריו. אחרי גיל שמונה, מוציאים אותם לגמלאות. הם מבוקשים מאוד. בני קנה מהמשטרה את הכלב האהוב עליו. אין כמוהו בשמירה על בית""6.
אהבתו הבן אל הכלב אילפה את החיה האומללה לבצע "מטלות מלוכלכות" של "ניקוי" החברה מגורמים טורדניים, שכן לדידו זו הדרך בה צריך "להילחם" בהם: לתקוף, לאיים ואף להרוג. רומן גארי, כבעליו החדש של הכלב "המאולף", מנסה לחנכו מחדש, אך התוצאה המתקבלת היא בחזקת אסון: הכלב שהפך משונא שחורים לשונא לבנים מתקשה לשאת את דו־הערכיות הקיצונית של התנהגותו ובוחר למות בזרועות בעליו "הטובים", אלה שהצילוהו מהיות כלי לגחמות של שנאה ודיכוי. בכך הוא מבטא אמת גדולה יותר ממנו עצמו – העובדה שאין בכוחה של אנושיות אמיתית לשאת שנאה לאורך זמן. המוות, לדידה של החיה, הוא הפתרון השפוי היחיד.
הסב הוא דמות מייצגת בחברה הרואה בכלבים לבנים שונאי שחורים כאמצעי התגוננות מקובל – חברה שאינה מכירה ברוצחיה, כיוון שאינה מודעת לקיומם. בכך הוא מקביל לדמותו של הרוזן ז'וסט אז'נור דה באראליול במרתפי הוותיקן, מעמודי התווך של החברה הצרפתית, אישיות מכובדת שלא דבק בה שמץ רבב או דופי. אך תפיסה זו רחוקה מאישיותו האמיתית של הרוזן כרחוק מזרח ממערב: בזמן שליחותו הדיפלומטית התרועע הרוזן עם יצאנית צמרת, ממנה נולד לו ילד בלתי חוקי שהפך במרוצת הזמן לרוצח אכזרי אך עלום, שכן החברה, שאינה מיודעת לקיומו מלכתחילה, אינה מכירה בו גם לאחר מכן.
כשם שמעיד הרוזן על עצמו, כי כל התשבחות שנכתבו עליו לא היו אלא "דברי הבל"7, וכפי שמעיד עליו ז'יד, כי הספר שנכתב עליו "לא צייר אלא בבואה דהה, סתמית עד תפלות"8, כך מעיד הכלב הלבן על בעליו הקודמים – הסב "המכובד", שכל שעשה לא היה אלא לגרוע מהחברה עוד פיסה אחת של שפיות.
הנוכל יודע כול
את הכלב "המושחת" מוסר רומן גארי לטיפולו המסור של קיז, עובד ב"חוות נוח" של ג'ק קארותרס, גן חיות המתמחה באילוף כלבים ושילובם ב"עסקי השעשועים" של הוליווד. גולת הכותרת של חווה זו הייתה בור נחשים, "שיכולת למצוא בו את בחירי זוחליה הארסיים של אמריקה"9. קיז, המוסלמי השחור, היה המומחה המובהק והמוכשר ביותר שלה: "על הידיים צלקות רבות מנשיכות נחשים […]. האיש המוזר הזה ניחן בחיסון כמעט מאגי, שהוא נטול רגישות לחלוטין לכל ארסיהם של הנחשים האמריקאיים […]. לא היה זה אלא חוסר רגישות נרכש, שמן הסתם הושג במידה שווה בהשפעת הנסיובים ומכוח כמויות הארס שהצטברו בו. במו עיני ראיתיו בתוך שוחת הנחשים, עומד בתוך הרמישה והשריצה, והוא חולב בידיים חשופות רעל מצפע שהתפתל בתוך אגרופו הקמוץ. מה חבל שעם בני האדם זה כל כך קשה יותר […]. הוא עמד זקוף בין נחשיו בארשת אדישה, וכיצד אפשר היה שלא להרגיש שזו זקיפות קומה של מנצח, שהאמריקאי השחור הזה חסין ומחוסן"10.
על פניו זהו תיאור הנרדף השחור, שהיסטורית הדיכוי הצליחה להרדים בו כל רגש התקוממות. אדם ש"חונך" לקבל גם את הנשיכות הקשות ביותר באיפוק, עד שהפכו אצלו למקור גאווה על יצר הישרדות מפותח. ברם, לאמתו של דבר, אין זו אלא ראייתו המנותקת של "המתבונן מבחוץ", שמתוך צרות מחשבה מסיק כי גזענות אינה יכולה באמת לפגוע – רק לחשל, שהארס שבה אינו יכול באמת להרוג – רק לחסן ושאנשים אינם יכולים באמת להתמרד – רק להמשיך בסבלם בשתיקה.
חליבת הארס משיניהם החדות של הנחשים הארסיים – מומחיותו של קיז – אינה משמעותית בעולמם של המתבוננים מבחוץ: היא שולית, נקודתית ומכל מקום וודאי ניתנת לדחייה במספר ימים11. אי־לכך מעניק רומן גארי לעצמו את הסמכות להעביר את קיז מתפקידו, לערוך מחדש את סדרי העדיפויות ולהעלות על הפרק מטלות דחופות יותר כדוגמת ההחלטה על חינוכו המחודש של הכלב / העולם על ידי ביעור הגזענות מתוכו. מי שימלאו את התפקיד החשוב הזה הם שניים: "עבד שחור" וכלב לבן.
אך דבר אחד – אולי החשוב מכל – לא לקח רומן גארי בחשבון: את האפשרות שאולי ל"עבד השחור" יש רצונות, מחשבות ורגשות משלו. הוא אינו מבין שקיז אינו מחוסן אלא פשוט למוד ניסיון, שהשקט שבו אינו השלמה אלא המתנה דרוכה לסערה שעוד תפרוץ, שהצלקות שעל ידיו אינן עיטורי גבורה כי אם אותות קלון.
רומן גארי השתמט מן ההקבלה הברורה שבין הארס החייתי לארס האנושי. אילו היה מביט קדימה, אל מה שמעבר לנגלה, אזי אולי היה מיטיב להבין שעל אף הרעיון הנשגב, המטרה הנעלה וניסיונותיו הרציניים לטפל בבעיה, עדיין נותרו, מרמזים, "מאתיים נחשים מתפוצצים מארס, ואין מי שיחלוב אותם […]"12.
אכן, קיז אינו תמים כפי שהוא נדמה להיות. הוא גונב את ליבו של הסופר כדי לזכות בנקמתו האכזרית13, בדומה לדמותו של פרוטוס14, אחת הדמויות הצבעוניות והמתוחכמות ביותר במרתפי הוותיקן: פרוטוס, מנהיג חבורת הפשע, הינו אדם נבון מאוד ומוכשר מאוד, שייחודו בהבנת נפש קורבנותיו. סגולה נדירה זו משרתת אותו להפליא, כשהוא מציג במופתיות את התמונה הנדרשת, משמיע בדיוק את הדברים הנחוצים והחשוב מכל – מסווה את האמת בדרך מתוחכמת ותמימה לכאורה, כדי להפיל את קורבנו בפח.
כדי להפוך את באטקה לכלב "שחור" אמיתי, דרוש לו להימצא רחוק ככל האפשר מבעליו הלבנים. את הסיבה הזו חייב קיז להסתיר היטיב מעיניו של רומן גארי, ועל כן, בדומה לפרוטוס, הוא ממציא תירוצים ואמתלות שונות – מרוויח זמן באצטלה של תמימות: "אני חושב שרצוי שתבקר כאן לעתים קרובות פחות. הכלב כבר לא מבין בדיוק איפה הוא נמצא. רואים את זה עליו. האם אתה יכול לומר לי מה הן כוונותיך? אתה חושב לקחת אותו לאירופה, או מה? אדבר איתך בגילוי לב. אני משקיע בכלבלב הזה המון זמן. אני משקיע בו המון מאמץ"15.
פרוטוס מבין בני אדם. קיז מבין כלבים. אך הבנתם זו היא הבנה מגמתית:
שניהם רואים רק את מה שעליהם לראות, כדי להצליח במזימתם.
שניהם נוטלים מבעליהם את רכושם החשוב ביותר.
שניהם אינם מתחשבים ברגשותיהם של הזולת או מתמלאים הרהורי חרטה. לדידם, קיימת רק החתירה הבלתי נלאית, המטרה מקדשת את כל האמצעים. עיוורון זה הוא שמנע מהם לצפות את הסכנות שבדרך ולהתגונן נגדן. וכך, מגורמי פגע המפריעים למהלך חייה התקין של החברה, הפכו שניהם לגורמי פגע, המפריעים למהלך החיים התקין שלהם עצמם.
בפיו של קיז אלו מניעים של "הגנה עצמית […]. הם הרגו עשרים מאחינו, השנה. אנחנו מתגוננים, זה הכול."16
בפי העולם המודרני אלו מניעים של נקמה.
המאמינה התמימה, טובת הלב
התייחסות נרחבת מוקדשת בכלב לבן לאשתו העדינה של רומן גארי, השחקנית ג'ין סיברג.
אישה זו השתמשה בכל כוחה הקולנועי כדי לקדם את זכויות השחורים ומצבם: ארגנה כנסים מכובדים, השתתפה בעצרות עם ובתוך "שנה אחרת תרמה כמעט את כל מה שהשתכרה לארגונים השחורים […]"17.
דמותה העיקשת מקבילה לשלוש דמות במרתפי הוותיקן:
א. אמדה פלריסואר: המאמין התמים, המסכן את גופו ממש כדי להציל את האפיפיור – הערך העליון של הכנסייה הקדושה. אמדה מזכיר מעט את דון קישוט הרומנטי, הנלחם לכאורה למען רעיונות נעלים כשבפועל אין מאחוריהם ולא כלום18.
ב. קלרה וניטקה: פרוצה טובת לב שהתאהבה במשימת הפיתוי שלה, סיכנה ואף הקריבה (בסופו של דבר) את חייה בעבורה19. כמוה הייתה ג'ין סיברג: אישה טובת לב, מאמינה בכל ליבה במושג השוויון וחדורת אמונה להשיגו. אהבתה ודאגתה היו מוחלטות, אך, כמו אצל קלרה, מסירותה הייתה בעוכריה20. ג'ין סיברג האמינה בתמימות בכוחה וביכולתה לנצח את מגפת הגזענות ולהשיב לשחורים את זכותם האנושית לחיות חיים של כבוד ושלווה. אך כוונותיה הטובות לא הועילו – לא לה ולא למושא עזרתה. כל שהוסיפו היה אך סבל מיותר.
ג. הרוזנת ואלאנטין דה סן פרי: לרוזנת ולג'ין מוצעת הצעה כבדת משקל, לתרום את חלקן המשמעותי למפעל ההצלה החשוב. אך לעומת הרוזנת הפתיה, הנופלת במסכת השקרים (המשכנעת, יש לציין) של פרוטוס הערמומי, שומרת ג'ין סיברג על קול ההיגיון השקול ודוחה בשאט נפש את "הרעיון החדש, [ה]מקורי באמת, [ה]שונה באמת" שהציעה לה קבוצת הצעירים, הנמנית על שורותיו של ארגון S.D.S – Students for Democratic Society: ""אנו מארגנים כעת, בכל רחבי הארץ, הפגנה גדולה נגד המלחמה בווייטנאם […]. זה שנים, בווייטנאם, אנחנו שורפים את האוכלוסייה בנאפלאם. כפרים שלמים. האנשים קוראים את זה בעיתונים בזמן ארוחת הבוקר. בעיניהם זה לא מייצג עוד שום דבר מוחשי. חברי ואני רוצים לעורר אותם, לגרד את רגישותם […]. לפיכך ניקח כמה כלבים, נצית אותם ונשלח אותם בחוצות העיר, לפני מצלמות הטלוויזיה […]. אנו יודעים שאת שוחרת שלום, מיס סיברג, וחשבנו שתביני את חשיבותה של ההפגנה ההומניטארית הזו […]. האם תרצי להשתתף השתתפות פעילה בכך שתתני לנו את כלבך?"
"התנדפו מכאן," אמרה ג'ין. "החוצה.""21
ההבדל אולי משמעותי יותר, אך השטות הבלתי מתקבלת על הדעת משותפתת לשני המקרים: על מנת לתרום להצלת החברה – גם שרפה באה בחשבון. הרוזנת יהירה וגאה מדי להשתתף בעצמה במסע ההצלה22 ועל כן היא תורמת סכום כסף נכבד, המחליף את נוכחותה. ג'ין סיברג חכמה ומפוכחת ממנה: היא מבינה כי לא ניתן לפתור את בערת הגזענות באמצעות אש המחאה, כשם שזוועה אינה נפתרת באמצעות כינונה של זוועה אחרת. דווקא במקרים מסוג זה, השקט והמים הם־הם שמצליחים לחולל את השינוי.
הרובד הגלוי, הסמוי והנרמז
הרובד הגלוי בכלב לבן הינו ברור ומודגש: ניגוח חברה אשר מפיקה מתוכה גורמים רבים מדי, השוללים את קיומם החופשי של בעלי "צבע העור השונה". אך בעיית הגזענות אצל רומן גארי אינה מתמקדת רק בגווני השחור והלבן, משום שאפליה לעולם אינה מגבילה עצמה לתחומים מצומצמים ומוגדרים מראש:
"האיום הסיני […] הסכנה הצהובה. את האחת הזו שכחתי לגמרי […] כדי לנסות לרפות את עצמי עצמתי את עיני, וספרתי את כל הנאצים שהרגתי בזמן המלחמה, אבל זה רק דיכא אותי. אתה רוצה להרוג את אי הצדק הגדול, ונמצא שאינך הורג אלא אנשים. קאמי כתב שדנים למוות אשם, אך לעתים קרובות מוציאים להורג חף מפשע. תמיד אותה ברירה נוראה: אהבת הכלבים, ותיעוב הכלביות."23
כך מתאר רומן גארי את הרובד הסמוי שבסיפור: את החייתיות שבכל אדם. התפיסה החברתית אינה מיומנת בנשיאה בו־זמנית של שני גורמים בעלי חשיבות, כך שאם מבכרים להדגיש את השולי נוטים בהכרח להתעלם מההיבט העיקרי ויוצאים קירחים מכאן ומכאן.
ברגעים כאלה עולה חשיבות ההבדל שבין הצבעים על חשיבות האנושיות הדומה שבין בני אדם.
ברגעים כאלה מתחזקת התשוקה להרוג על פני הניסיון להידבר בסובלנות.
ברגעים כאלה מתגבשות תוכניות מדוקדקות ל"ניקוי" העולם מתוך שיקולים "שכלתניים", במקום ההערכה והכבוד לכל אדם באשר הוא.
אחת השאלות שנותרה ללא מענה, החל מראשית הסיפור ועד סופו, הייתה הסתירה שבין כותרת הספר, כלב לבן, לבין תיאורו האמיתי של באטקה, כפי שהוצג מיד בשורת הפתיחה: "היה זה כלב אפור עם שומה דמוית נקודת חן בימין זרבובו […]. היה זה כלב זאב גרמני."24
באטקה מעולם לא היה כלב לבן. צבעו היה אפור – צבע הביניים המוצהר.
המחשבה הראשונה גורסת כי האזכור "כלב זאב גרמני" מעוררת הקשר רעיוני לגרמנים הנאצים ולשואה:
גם הגרמנים, כמו הכלב, היו נתונים לאילופו של עריץ מטורף.
גם הגרמנים, כמו הכלב, לא היו אלא שליחים בודדים בין מאות אלפי רֵעים, מאולפים כמותם.
גם הגרמנים, כמו הכלב, לא בחלו בשום אמצעים כדי לשרת את מטרתם.
אלא שהגרמנים, שלא כמו הכלב, הוסיפו לדבוק באמונה שלמה בדרכם, על אף היותם בעלי בינה אנושית.
באטקה, הכלב, העדיף למות.
רומן גארי אינו בא בתשבחות על עצמו אלא דווקא מעיד על כישלונו הפרטי בבחינת המציאות:
כאשר רצה לבער את נגע הרוע מכלבו, הביא אותו ל"תיבת נוח" – על שום התיבה שביקשה לשמר שרידים מאנושיות שקיצה קרב, אנושיות שהביאה את קיצה על עצמה. אך ב"חוות נוח" של ג'ק קארותרס לא חל כל תיקון: עיקר דאגתה וגאוותה מופנה עדיין למאגר של נחשים ארסיים, ליצורים שפיתו את האדם הראשון והביאו לגירושו מגן העדן, לחיות הנעזרות ברעל, ולו רק כדי "להגן" על עצמן.
"חוות נוח" של ג'ק קארותרס ממוקמת במרכזה של בירת הסרטים העולמית, המזינה את העולם כולו במסריה, רעיונות מצולמים שאינם מתים לעולם. גם אם "חוות נוח" אינה קיימת במציאות, ייצוגה עדיין מהווה את הדגם המייצג של עולמנו, גן חיות בפני עצמו.
הכלב הינו סמל: סמל לטוב לב, לנאמנות, לאהבה בלתי מסויגת. הוא ביטוי לאנושיות שעודנה חיה וקיימת. הכלב הוא הדרך בה נבחר להנהיג את חיינו, הדרך בה נבחר לחשוב, לפעול ולחנך את ילדינו25.
כלב לבן אינו סיפור פשוט על אודות כלב אבוד, שנמצא ואיבד את דרכו; זוהי אמירה מוכיחה, כואבת ומעל לכל – עצובה, על אודות בני אדם שאיבדו את עצמם מתוך חתירה לא־הגיונית "לאחדות מושלמת", ביטוי ריק שאין מאחוריו אלא תפיסה חיצונית, בלתי מייצגת. אלו הם דברי ההכרה מאת אדם, שעברו והווייתו לא הותירו בו ציפייה למחר חדש, טוב יותר. זהו משל על קץ העולם התרבותי, המתרחש יום ביומו, כל פעם מחדש.
"איזה עניין גדול עושים מחתול, נכון? אבל מה אתם עושים בספר זה?"26
