הבגידה אצל צ'כוב: עיון במחזה "פלטונוב" / "דבש פרא" וסיפורים אחרים
הבגידה אצל צ'כוב
עיון במחזה פלטונוב / דבש פרא וסיפורים אחרים
אהבה היא דבר מופלא: היא רוקמת חיבור בין אנשים, בוראת עולם שלם המורכב משניים ומעניקה ליחיד הזדמנות להסתכל על עצמו מבחוץ, דרך אהדה לא מסויגת המוצאת בו יופי, ערך ותחושה כנה של ראויות.
אהבה המולידה מערכת יחסים היא הזדמנות לאדם לגלות את עצמו מחדש – לטובה.
בגידה, או מערכת יחסים שמחוץ למסגרת נישואין, מתיימרת לגלם את כל הדברים האלה אבל כוללת גם הרבה מעבר – על כל השלילה והפגיעה והכיעור.
פלטונוב / דבש פרא הוא מחזה על אהבה, רומנים ובגידות; נדמה שכמעט בכל רגע נתון נמצא בו מישהו המבקש לתקשר עם מישהי ומישהי הכמהה להיקשר אל מישהו מתוך ערגה, הערצה עיוורת ורצון עמוק לתחושת שייכות.
אולם משאת הנפש הזו היא גם בריחה מהתמודדות עם החיים כפי שהם באמת;
בשגרה המוכרת, החד־גונית, החוזרת על עצמה באפרוריות עד זרא, אהבה חדשה היא אפשרות לברוח מכל מה שמרגיש מוחמץ ואבוד, אך בה בעת היא מחייבת בגידה באהבה הקודמת, זו שגילמה את כל ההבטחות שהרפתקת האהבה החדשה מתיימרת כעת להגשים.
רומן כזה הוא הבעה של אי־אמון:
אי־אמון במערכת היחסים שמנהל האדם עם סביבתו.
אי־אמון במערכת היחסים שמנהל האדם עם קרוביו.
אי־אמון במערכת היחסים שמנהל האדם עם עצמו.
סופיה
סופיה היא אשתו הצעירה של סרגי וויניצב; נערה תמימה משוללת ניסיון, שאינה יודעת עדיין מה היא מבקשת להשיג או להיות. היא נפעמת מהעולם הגדול כילדה ההולכת לראשונה בחייה לגן השעשועים; רגשותיה נטולי האיפוק שטופים דימויים רומנטיים, מתמסרים בכל ישותם והווייתם למציאות החדשה, המסחררת ומלאת ההבטחות1.
כשלמדה בבית הספר פגשה לראשונה את פלאטונוב הנערץ2, אך על אף מערכת היחסים הקצרה שניהלו, סופיה מקפידה לציין שהייתה אז רק תלמידה, כמו ממעיטה בערך עצמה ללא כל הצטנעות מזויפת. כיום, שנים אחר כך, זהו עדיין האופן שבו היא תופסת את הזיקה ביניהם – צעירה תמימה הנושאת עיניים מעריצות אל הגבר המשכיל.
נהיר אפוא מדוע המפגש עם פלאטונוב הינו מאורע מכונן ומרגש עבורה, ולו רק מעצם העובדה שאדם כה מרשים וחשוב זוכר מישהי כל־כך חסרת חשיבות, כמוה3.
"אז שנינו נשואים?"4 זהו כמעט המשפט הראשון שהיא אומרת לו, שאלה שניתן למצוא בה את טעמה העדין אך הברור של החמצה מאוכזבת: "ובסוף אתה המורה המקומי […]. קשה לי להאמין. למה לא […] הצלחת יותר?"5
קושייתה־קביעתה זו מטלטלת את פלאטונוב אל מחוץ לעצמו: "למה לא הצלחתי יותר? […] מה אני יכול לומר?"6 הוא כמו מצטדק, מנסה קלושות לתלות את האשמה בנישואיו; "התחתנתי"7 הוא משיב, כאילו דחקוהו לפינה ואילצו אותו לומר שמעשה זה משמעו וויתור בלתי נמנע על חלומות נשגבים. אך סופיה אינה מקבלת את טענתו: היא מתווכחת איתו באותו להט תמים של בני הנעורים שהשתמר בה בצורה נלהבת: "טוב, זה לא צריך להפריע לך לחיות כמו שצריך, לא? […] לעשות משהו בעל ערך, נכון? […] להילחם על חופש פוליטי או על שחרור האישה? […] למלא איזה ייעוד?"8
הישגיות ומימוש, אמונה נלהבת בתיקון עולם ועוולותיו – כל אלה הם עניינים ההולמים יותר צעירה סמוקת לחיים ולא אישה ורעיה מיושבת9, אלא שפלאטונוב אינו טוען מולה טיעוני־נגד הגיוניים, מעשיים. במקום זאת הוא מסכים איתה ("לא, היא צודקת. שום דבר באמת לא צריך להפריע לי"10). הסכמה זו תיצור מאוחר יותר את רצונו של פלאטונוב לברוח, דווקא עם סופיה, מהמציאות הצרה, האפורה ונטולת החלומות שבתוכה מצא עצמו כלוא11.
בתחילה מנסה סופיה להתחמק ממנו12, אך חיזורו של פלטונוב עיקש, נואש, עוצמתי ובלתי מרפה – כמעט כמו חיזורה של אנה פטרובנה. הוא יעשה הכול כדי להימלט מדבריה הכנים עד כאב13 – לא מאשתו או מבנו או מחייו המשפחתיים אלא מהעליבות העצמית שאליה הידרדר, מהמקום המוגבל שבו הוא חי, מבית הספר שבו הוא מלמד, מההגדרה המצומצמת של מי שהפך להיות14.
לסופיה, הכלה הטרייה לאחר ירח הדבש, שזה עתה הגיעה למקום המופלא ביותר בתקופה הנהדרת של השנה – קיץ עליז לאחר חורף קר וקשה, חגיגה של זיקוקים, שתייה ואוכל, זמן של לבלוב ופריחה – אין כל סיבה לברוח, ובכל זאת היא מתרצה ומסכימה, הופכת עד מהרה נלהבת כפלטונוב ונחרצת אף יותר ממנו15.
האם באמת ניתן להטות את ליבה המאוהב בקלות רבה כל־כך, תוך מחצית השעה של דיבורי לשון חלקלקים?16
מבחינת סופיה, בעלת התפיסה הילדותית והרעיונות הגדולים, הייתה זו הגשמתה של משאלת לב: מימוש רומן עם גבר חלומותיה. ההבטחה בדבריו של פלאטונוב נשענת על יסודות ישנים־עמוקים שמעולם לא זכו לבוא על סיפוקם – עד עתה. כעת ההחמצה המרה שהתבטאה בשאלה "אז שנינו נשואים?" יכולה, סוף־סוף, לבוא על תיקונה17.
אך לא כן מצידו של פלטונוב.
פלטונוב מבין את האמת העומדת מאחורי הלך התנהגותו: "אני ברחתי […] מעצמי! ברחתי, מלא בושה ופחד! […] הלשון התחלקה לי! התנהגתי כמו תלמיד בית ספר! התנפחתי, העמדתי פנים, הצגתי […]. למה אמרתי את כל הדברים האלה? אני לא האמנתי בהם! אבל היא כן האמינה בהם!"18
סופיה נתלית בפלטונוב לגאולה: "אני חייבת לך את הישועה הרוחנית שלי!"19 היא מצהירה בפניו; "אתה העלית אותי מן המתים, וכל חיי יהיו שי תודה לך על זה"20.
אך פלטונוב אינו יכול להושיע את סופיה21: הוא זה אשר נדרש לישועה22 מצד זו שתלתה בו גדולות ונצורות והתאכזבה ממי שהפך להיות, בהשוואה למי שציפתה שיהיה.
הבריחה שפלטונוב מפציר בסופיה לממש אינה נובעת משיקולים רומנטיים או מתאוות החיזור. זו בריחה נואשת להחזרת כבודו העצמי, רצון להשתחרר ממציאות שהפכה פתאום בלתי נסבלת נוכח משקלן הכבד של תקוות בלתי ממומשות. עם האחרים פלטונוב יכול להתמודד – הוא מצליח עדיין להקסים את כולם ללא קושי, אך סופיה ראתה אותו במקום אחר, באפשרות אחרת, כאדם נשגב. פלטונוב רוצה להיות האדם הזה, רוצה לדחוק את האכזבה המהדהדת ולחוש מיוחד, ראוי, בעל משמעות.
זו מגננת שווא משוללת יסוד, קריאת מצוקה לעזרה, אך בייאושו הגדול, זה כל מה שפלטונוב יכול להיאחז בו23.
בהתנהגותו זו דומה פלטונוב לגיבורה צ'כוביאנית נוספת – אשת הרוקח, בסיפור הנושא את שמה: אישה צעירה החיה ביובשות של שעמום ושממה רוחנית, נואשת למישהו שיעורר לחיים את חדוות הקיום שעדיין מפעמת בה24, משב קל של אוויר שיפיג את הגודש שבנשמתה25. שני הגברים המופיעים לפתע על מפתן ביתה – רופא גדול ושמן וקצין קטן ורזה – הם עבורה26 מה שסופיה היא לפלטונוב: גאולה אפשרית27. אך בעוד אומללותה של אשת הרוקח תלויה רבות בבעלה האטום28, שכל מעייניו ומחשבותיו מופנים אך ורק לעסק הרוקחות שלו29, הרי שאשתו של פלטונוב, סאשה, הינה גורם חיובי מאוד בחיי בעלה. לא לחינם אומר פלטונוב לוויניצב, בעלה של סופיה: "קח ממני את סאשה ואני חושב שאני גמור. הרוס לגמרי"30.
סאשה
הרעייה החוקית. בתו של הקולנול טרילצקי, אחותו של דוקטור טרילצקי, הרופא המקומי.
סאשה אינה מדברת הרבה – לא משום שאין לה מה לומר, אלא משום שעניינים אחרים מעסיקים את מוחה; לא שטויות והבלים, בהם טרודים כל היתר, אלא ענייני היום־יום, הבית, קורות האנשים שגורלם נשזר בגורלה31. היא רואה את מי שאלה, המדברים על עניינים שברומו של עולם, אינם רואים: את הפשוט, הבלתי חשוב והעלוב לכאורה. פלטונוב שואל אותה "איפה היינו אילו היית מבינה אותי, אילו היית תופסת כמה מעט יש לאהוב בי?"32 אך הבנתה של סאשה היא הבנה הרואה תמיד רק את הטוב שבבני אדם33.
פלטונוב חושב אותה לטיפשה ומרבה להקניטה34 אולם סאשה אינה מתרגשת מדבריו ונדמה אף שלמדה כבר להגיב עליהם בהתעלמות סלחנית. פשטותה יכולה להתפרש כטיפשות מצד אלה החושבים אותה לפחותה מהם או, ליתר דיוק, את עצמם לנעלים ממנה. אולם לאמתו של דבר, דווקא יחס זה הוא המאפשר לה להוסיף ולהתנהל על פי דרכה ורצונה35, כמעשיה עם אוסיפ למשל36, באכפתיות טובת לב37.
עם זאת, סאשה אינה אישה משוללת דעה:
היא סולדת מבזבוז הזמן הנהנתני ומן ההשתטויות.
היא סולדת מהשכרות, שאין לה גבול והיא מביאה לידי ביזיון.
היא סולדת מחוסר המעש, מהעדר המחשבה, מהאכילות הגרגרניות והסביאות.
היא נוזפת באביה כמו אם מחנכת38, אך תמיד מתוך אהדה ואהבה, לא בגין שנאה וחוסר סבלנות39.
סאשה היא קול ההיגיון והסדר; אישה מפוכחת, יציבה, עם שתי רגליים על הקרקע ומוח חף מרעיונות אוויליים. אישה המאושרת בחייה, המוצאת הנאה ברגעים יפים, גם אם קטנים40. אישה בעלת ערכים, ישרה ומצפונית41, המאמינה בדת ובאל, אך גם במוסר האנושי42.
אוסיפ מכיר את תכונותיה הטובות של סאשה43: הוא מכבד אותה, נפתח בפניה ומספר לה את סודותיו הכמוסים ביותר. סאשה מקשיבה לו, ואף מפגינה מעשיות, כנדרש וכשנדרש44. גם פלטונוב מכיר באהבתו לסאשה ובהזדקקותו לה ולהגנה המשפחתית שהיא מספקת45; הוא נמלט אליה שעה שהוא חש שיחסיו עם סופיה הקצינו אל מעבר נקודת האל־חזור ומנסה לפייס אותה, כשהוא מבחין כי "הפעם" הרגיז אותה באמת46. כשהיא עוזבת אותו הוא מתרסק, אינו משתדל אפילו לנסות לקיים את עצמו, ולו במובן הצנוע והמצומצם ביותר. סאשה היא הדרושה לו – לא סופיה שתתלה בו עיני עגל מעריצות או גרקובה הסוגדת כעיוורת לכל רגב עפר תחת נעליו.
פלטונוב אוהב את אשתו.
הוא פשוט חלש מדי מכדי לעמוד מול עצמו.
ומול אנה פטרובנה.
אנה פטרובנה
אלמנתו הצעירה47 של הגנרל וויניצב המנוח, אמו החורגת של בנו סרגיי, וחמותה (החורגת) של סופיה. אישה מנוסה, בעלת מעמד בחברה, היודעת להניע את כולם לצלילי רצונותיה. אישה חזקה, בשלה, נשית, מינית, יצרית וכוחנית, המסמנת מטרה ומסתערת עליה בכוח, תוך התעלמות מופגנת מרגשותיהם של אחרים העומדים בדרכה.
אנה פטרובנה זוכה לחיזורים והערצה מצד מכריה הגברים, אך מעייניה נתונים לגבר אחד בלבד: פלטונוב. יחסה כלפיו גובל כמעט בשיגעון48; כשפלטונוב דוחה אותה היא מתרגזת והופכת תוקפנית, כמעט אלימה. הוא מסרב לה, מסרב ממש49, אך היא מסרבת לקבל את סירובו. אנה פטרובנה אינה אישה שתוותר: היא כופה, היא דורשת, היא מכריחה50. בכל מהלכיה ודיבוריה היא היוזמת, המובילה והשולטת. סופו של דבר פלטונוב אנוס שלא מדעתו או מרצונו לקרוס תחת נטל המכבשים שהיא מפעילה עליו ולהיענות לכל גחמותיה.
ניתן לטעות ולחשוב, לפחות בתחילה, כי לפלטונוב היה חלק ואשמה בדבר, שכן נדמה שאין הוא יכול אלא להחמיא, לשבח ולהסביר לה כמה מיוחדת ונהדרת היא. כיצד תוכל אנה פטרובנה להיוותר אדישה נוכח מתק שפתיים שכזה? כיצד אפשר לנהוג אחרת, שעה שמישהו מדבר כלפיה בהערצה כזו? אולם, לאמתו של דבר, אנה פטרובנה אינה מקשיבה לפלטונוב. לא כשהוא מתנגד לה ולא כשהוא יוצא מגדרו להללה. דעתה עליו התקבעה עוד קודם, אולי כבר בקיץ שעבר, והחלטתה מנויה וגמורה: היא רוצה אותו בחייה. מאחר והוא נשוי, אין ביכולתה להינשא לו51, אך כל דבר אחר – לא רק שהוא מתקבל על הדעת, אלא הריהו בגדר חובה של ממש52.
מניעיה של אנה פטרובנה אינם שטחיים בתאוותנותם הדורסנית; פטרובנה היא אישה הרוצה לחיות53. הגשמת הרצון הזה באה לה, גם, דרך פלטונוב. הוא מייצג את החיים עבורה, לא כפי שהוא מייצג אותם עבור סופיה, במובנו הנעלה והרוחני של המושג, אלא כחלק מהדיפת אימת החידלון האופפת אותה כנחיל יתושים טורדני54.
אנה פטרובנה היא אלמנה ואישה צעירה בעת ובעונה אחת. היא אינה מבקשת את חברתם או קרבתם של גברים מבוגרים, המוותרים על "דרישות בעל" רגילות, אלא מבקשת להיאחז בחיים ולמצותם עד תום. לא בכדי נפתח המחזה בחגיגת הזיקוקין הנערכת לכבוד שיבתה אל האחוזה: אנה פטרובנה היא אישה המבקשת לעצמה את הניצוצות הצבעוניים והסוערים שיש לחיים להציע55.
פרשיית האהבה שהיא מנסה לארוג עם פלטונוב מעמידה אותה בהקבלה לדמותה של ראיסה נילובנה, אשת השמש בסיפורו של צ'כוב מכשפה. שלא כמו אנה פטרובנה, ראיסה נילובנה חיה במערכת יחסים איומה: בעלה לא מכיר בה כאישה, הוא מתעמר בה, משפיל אותה, רודה בה, מקלל אותה ומאשים אותה כי עוברי האורח הפוקדים את ביתם מגיעים אליהם בגין כשפיה56.
ראיסה נילובנה היא אישה יפה, אך פניה היפים עם האף הסולד וגומות הלחיים אינם מביעים דבר: "לא משאלה, או עצב, או שמחה. מבע קפוא של מזרקה נאה שעה שמימיה אינם מפכים"57. בשונה מאשת הרוקח, ראיסה היפה וויתרה כבר על כל חלומותיה; היא השלימה עם מצבם האיום, עם העדר התקווה או ישועה אפשרית. היא חיה־מתה. אך כמו אצל אשת השמש, הזדמנות אפשרית אחת לגאולה נקרית בדרכה: "נושא מכתבים צעיר, בהיר תלתלים [… ש] פניו […] יפים […]"58.
השמש, שלא כרוקח, ער ומודע היטב לרגשותיה של אשתו, אך היא אינה שועה אליו שעה שהיא נמשכת בחבלי קסם אל האורח הנאה, אל החמימות שהוא מציע לה, אל ההכרה הזמנית, אך העזה כל־כך – הדרושה לה כמו אוויר לנשימה: ההכרה בכך שהיא אישה, שיש בה צורך, שיש בה עוד תשוקה וחיים. הדוור הצעיר הוא היפוכו המושלם של כל מה שראיסה נילובנה מבקשת לברוח ממנו: עליבות נישואיה, ביתה59 ובעלה הגס והמכוער60. הקשר הארעי שהיא מבקשת לקיים עמו, ולו לרגע חטוף, הוא משאת נפש – לא רק של ראיסה נילובנה אלא אף של הקוראים השותפים לסיפורה. שום גערה או תוכחה אין כאן. שום כעס או שיפוטיות, גם נוכח ההפרה הרגעית והבוטה של חוקי הנישואין, הדת והחברה.
אשת השמש כמהה לחיות והקוראים כמהים יחד איתה.
חטא יהיה שלא לאפשר את מימושו של הביטוי הנואש הזה.
ההחמצה על פספוסו תהיה קשה מנשוא61.
תחושת האובדן של ראיסה נילובנה היא תחושת האובדן של אנה פטרובנה: חלל מייסר בעוצמתו. בשורשי ליבן הן משיקות מכנה משותף, עצוב וכואב, על אף שינוי הנסיבות של מצבן החברתי והמשפחתי. ראיסה נילובנה ואנה פטרובנה כמהות לעלות מן המתים בעזרתו של גבר צעיר, מרשים ויפה. דרוש להן נואשות מישהו שיאהב אותן, סם מעורר משינה מצמיתה שנכפתה עליהן, לאחר שנסיבות החיים סילקו את אפשרות הבעל מדרכן. רק כמיהתן נותרת בעינה – בוערת, מאכלת ומכרסמת בהן באומללות שטופת יגון.
גרקובה
מאריה יפימובנה גרקובה. סטודנטית לכימיה. יצור נרדף, המבלה את המחזה כולו במנוסה מפני פלטונוב ובבכי שטוף דמעות בגינו. היא אוהבת־שונאת־אוהבת אותו ומתענגת על הסבל המייסר שהוא ממיט עליה. למעשה, גרקובה הינה היחידה המוציאה לאור את ההיבט הדון ז'ואני, הכובש על מנת לכבוש62: פלטונוב מפלרטט איתה באופן בלתי נשלט כמעט, ללא שום סיבה למעט הרצון או הצורך לפלרטט. כאן, איתה, הוא המחזר המושלם. איתה, כך נדמה, אין הוא יכול שלא להיות אלא מחזר כובש שכזה, לא יכול לרסן את עצמו, משום שיצר החיזור חזק ממנו.
ניתן לחשוב כי עם גרקובה מבקש פלטונוב להחליף את העשייה הנעלה הנדרשת ממנו מצד סופיה בניצחון קל שישקיט ויאשש את גבריותו. אולם התנהגותו בחברתה אינה התנהגותו של אדם המוצא לעצמו אפיק תעסוקה חלופי, שעה שאפיק התעסוקה הרשמי נסגר בגין אישיות חלשה ורופסת. זו התנהגותו של מי שמשכלל את מיומנותו הקלילה, הנהנתנית לכדי שלמות של ממש: "אני הולך לפתות אותך, יקירתי! אני לא במצב כרגע. אפילו לא רואה כמו שצריך […]. לא רואה אותך, אבל אני אוהב אותך. אוהב את כולם […]. סופיה, זיזי, מימי, מאשה […] אתן כל כך הרבה! ואני מאוהב בכולכן! אני אוהב את כולן – וכולן אוהבות אותי! […] לא בכושר טוב עכשיו. אבל אל תפחדי, כשאני רק אבריא אני אפתה אותך כמו את כל האחרות"63.
עם אנה פטרובנה הוא עצור, מהסס, משתדל נואשות לרסן את עצמו.
עם סופיה הוא מתחבט, נסוג, שואל.
עם סאשה הוא חשוף, חלש, מתחרט.
רק עם גרקובה הוא בטוח, חלקלק, נטול משמעויות עמוקות.
כל אחת מארבע הנשים מבליטה פן אחר באישיותו השלמה והמורכבת של הגבר אותו כולם אוהבים לאהוב: המחזר המושלם, המשכיל הנערץ, הבעל הנאמן והאדם החלש, הכורע תחת נטל תחפושותיו.
אך מיהו פלטונוב באמת?
האם הוא עצמו יודע?
פלטונוב
פלטונוב אינו יכול להיחשב כ"מאהב רגיל", על אף שבהחלט ניתן להגדירו כ"מאהב מומחה"; הוא נאהב בצורה מוצלחת מאוד על ידי נשים, איתן הוא מדבר בלשון חלקה, מחניפה, מהפנטת כמעט64, אך גם מצד הגברים, עמם הוא ביקורתי, שיפוטי, נוקב. אישיותו סוחפת. איש אינו יכול להישאר אדיש בפני קסמיו, שהינם…
מה בדיוק?
נדמה שלא בכדי משתמט המחזאי מלהקנות טעם משיכה ברור לפלטונוב גיבורו. העדרו החמקמק של ההסבר, מדוע וכיצד זוכה פלטונוב להצלחה מסחררת, נטולת כישלונות, אינו משותף לגיבור דומה, סאווקה, בסיפור אגאפיה, אף הוא מאת צ'כוב.
המידע על אודות סאווקה נמסר כבר בתמונת ההיצג הפותחת: צעיר מרובה כישרונות ומצודד להפליא, שאופיו נוטה לעצלות ובטלה ודוחף אותו לעשייה שיטתית של לא־כלום ושום דבר, כמעט כל הזמן65. שלא כמו פלטונוב, אשר יכול להיחשד באי־מוסריות בגין מעשיו הבלתי מהוגנים, סאווקה אינו אדם בלתי מוסרי – למרות שאינו חס על אמו החיה בעוני ומתקיימת מנדבות. עצלנותו הנפשית גוברת על שיפוט דעתו הערכי. זו בחירתו המודעת להתנהל מתוך מיעוט תנועה, החלטה אשר הכתיבה מתווה פעולה שטותי, ילדותי ונטול כיוון.
ייתכן כי הודות לקלפים המשובחים שנפלו בחלקו, סאווקה מרגיש ויודע כי הוא אינו נדרש לעמול בכדי להשיג דברים שאחרים, שלא ניחנו באותן הסגולות, טורחים כל חייהם כדי להשיגם66, אך בין כך ובין אחרת סאווקה נושא חן בעיני הבריות, נשים במיוחד67, ללא כל מאמץ ולעתים אף בניגוד לרצונו68.
גם על פלטונוב יודעים הקוראים / צופים לא מעט: הוא בעל ואב, מורה בקהילה, חבר מבוקש בכל מסיבה ואירוע חברתי. אך מה יש בו, שגורר את הנשים אחריו באופן כה סוחף?
זוהי לא רק חלקות הלשון שהוא אינו מסוגל להתנער ממנה.
זו לא רק ההתחנפות והעצמת הנשים המהללת, שאין הוא יכול לחדול ממנה.
זה לא רק האופן שבו הוא נראה או מצטייר, כאיש העולם הגדול – ההבטחה שסופיה רואה בו עד כדי הקצנה.
אולי זה הכול ביחד או משהו אחר לגמרי.
אך אם סאווקה הוא עצלן מדי, הרי שפלטונוב חלש מדי ופחדן מדי מכדי לטפח את ההבטחה שזרע סביבו בזרעי שווא69: הוא מטיל ספק בעצמו, מתחרט, נשבר ומתייפח. "מה אנחנו כולנו עושים עם החיים שלנו? […] איזה אלוהים אני עובד? […] אנחנו אובדי דרך […] כולנו! אנחנו לא שווים את העפר שאנחנו עשויים ממנו! […] הכול כל כך מעופש ורקוב!"70
הנשים נוהרות אל סאווקה ללא מאמץ, כמעט באותה הקלילות שבה הן משליכות עצמן לרגלי פלטונוב, אך למרות זאת, או דווקא בגין זאת, שניהם נוהגים זלזול בנשים המעריצות אותם71, באופן שרק גורם להן לאהוב אותם יותר72.
כל ארבע הנשים רוצות להגן על פלטונוב, להנהיג אותו לפעול על פי רצונן. הוא מעורר בהן יצר אימהי־קמאי, בסיסי, צורך לגונן ולהעריף עליו חום ואהבה. לא אנה פטרובנה, לא סופיה73 ולא גרקובה נרתעות מפני אישיותו האמיתית, משום שאף אחת מהן לא רואה אותו כשהוא לעצמו. רק סאשה מבינה ולכן היא גם היחידה המעיזה לעזוב, מתוך הקושי להתמודד עם נטל מעשיו האיומים של בעלה.
אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של צ'כוב, הגברת עם הכלבלב, נוגע בנושא הבגידה, מגולל את סיפורם של גבר ואישה, הנפגשים ומתאהבים בעת חופשתם ביאלטה. השניים, דמיטרי דמיטריטש גורוב ואנה סרגייבנה, קשורים כבר בקשרי נישואין אחרים שאינם אלא מערכות יחסים עקרות ואומללות.
דמיטרי מחפש הסחת דעת ממגבלות נישואיו ולחצי החברה המוסקבאית: התנהלותה הקרירה של אשתו, הליכותיה הגנדרניות והאופן שבו היא פונה אליו תמיד בשמו המלא, לעולם לא בכינוי חיבה, כל אלה מערערים את בטחונו ואושרו והוא מוצא לעצמו מפלט בחברתן של נשים מזדמנות.
אנה, רעייה צעירה שזה עתה נישאה, מבקשת אף היא מפלט מנישואיה המשמימים לגבר שהיא אינה אוהבת ואין לה עמו שום דבר במשותף74.
שניהם מתייחסים באופן שונה לבגידתם: גורוב מגיב באדישות ובחוסר תשומת לב. לדידו, פרשייה זו הינה אחת מיני רבות, קשר מזדמן ובלתי מחייב. אנה לעומתו חשה רדופת אשמה חריפה ועוכרת שלווה75. הסיפור76 מעמיד אותה בזיקה לדמותה של מאריה מגדלנה, האישה החוטאת77. דיוקנה ומצבה הולמים את יצירתו המפורסמת של הצייר טיציאן78 מאריה מגדלנה מבקשת מחילה (1533) ומייצגים היטב את הגוונים השונים בדמותה של סרגייבנה: חושנית ומסתורית בהופעתה הראשונית, פראית ונסערת לאחר תחילתו של הרומן – פראות שהיא תולדת רצונה העז למצות את החיים במלוא עוצמתם79.
שימוש מיוחד זה, הנשען על מקורות נוצריים דתיים, כמו גם על יצירות אומנות, מבטא את מכלול ההשקפה הגלומה ביצירה ובתמונה זו בפרט: המספר, הודות לאִרמוזים הדקים, מביט אל מעבר לרובד הפשטני של חטא הניאוף, בראייה מהולה בחמלה וסלחנות מעודדת, המוצאת בו משהו אמיתי וערכי, מוסרי אפילו, בחיבור כן של שני אנשים, שתי נשמות אבודות.
וידויה הכן והנוגע ללב של אנה חושף את צער ההחמצה והכאב שהיא חשה בגין החטא שחטאה כנגד עצמה בנישואיה השקריים80. סירובה להתייחס לבגידתה כאל משהו אחר מלבד שאיפה עזה למצות את הרגע במלוא עוצמתו יוצר הקבלה עמוקה בינה לבין גורוב, המבקש גם הוא להימלט מגורל נישואיו הכפויים ולדבוק בהבטחת החופש והחיוניות שבחיים. עד שפגש את אנה, התקשה דמיטרי להבין כי פרשיית אהבותיו היו למעשה חיפוש כן ונואש אחר אישה ראויה לאהוב ואשר תאהב אותו חזרה. רק באנה ימצא, לבסוף, את אשר חיפש:
"[הוא] חש בנקיפת לב וידע בבירור, שבכל העולם כולו אין יצור אנוש קרוב כל כך, יקר כל כך וחשוב כל כך בעיניו. היא […] מילאה את כל חייו אותה שעה, היא צערו ומשושו, האושר האחד והיחיד שאליו השתוקק […]. בעבר פגש בנשים, נתקשר עמן, נפרד מעליהן אבל לא ידע אהבה; הכול נתן, אבל לא אהבה. ורק עכשיו, כשראשו כבר מלבין, נתאהב באמת, בכנות – בפעם הראשונה בחייו."81
גם אנה, הודות ליחסיה עם גורוב, מתחילה לגלות את גבולות עולמה הצר: "אנה סרגייבנה [ודמיטרי] אהבו איש רעותו באהבת אנשים קרובים וקשורים, כבעל ואשתו, כידידים בנפש; דומה היה בעיניהם, שהגורל עצמו ייעדם זה לזה, ולא יכלו להבין מדוע יש לו אישה, ועל שום מה לה בעל; משל אין הם אלא צמד ציפורים נודדות, זכר ונקבה, שנלכדו והוכרחו לחיות בכלובים נפרדים. הם סלחו איש לחברתו על כל שבושו בו בעבר, הם סלחו על כל שבהווה, והרגישו שאהבתם זו המשותפת שינתה את שניהם."82
הבנה זו מציגה באור מוסרי את איחודן של שתי דמויות אומללות, שדווקא בעשייתן מעשה הנחשב לבלתי ראוי, נמצאות נאמנות לעצמן ולדרך חייהן האמיתית83.
בהתנהלותו של פלטונוב נעדר עומק הקשר הרגשי הזה; חסרונו המהותי הוא שהופך את התנהלותו, כמו את התנהלות כל האחרים, לכה מבודחת, ובה בעת, לכה נוגעת ללב.
מחזה בידורי מטרתו לבדר. דבש פרא עושה זאת ועוד, מבקש להתבונן על האופן שבו מתנהלים אנשים בעניינים שלכאורה אינם שנויים במחלוקת, שעה שהוא שומט את היסודות המוצקים תחתם ומבעיר מחדש את כל הנושאים הקדושים באש של בלבול וטירוף מערכתי.
חייו של פלטונוב אינם ראויים אלא לגינוי ועם זאת הוא דמות שלא ניתן אלא לצחוק בגללה או להצטער עליה בעת ובעונה אחת, כמאמרו של הרטלי קולרידג': "הצחוק הוא לפעמים האמנות של הטבעת הכאב שבלב."
צ'כוב מגיע אל נקודת הקיצון של הגיחוך האפשרי, הן מצד המצבים שהוא יוצר והן בזכות הדמויות שהוא מציג, עד שלא נותר אלא להתייחס אל הדברים ברצינות ובשיקול דעת, ובה בעת בעליצות מבודחת. גיבוריו אינם יודעים אלא לטעות ולהטעות את האחרים ועל אף שמשגים אלה מסתיימים על פי רוב באסון, במחזה זה הם מסתיימים בחיוך ובקריצה סלחנית.
אילו הדברים לא היו משעשעים כל־כך, היינו וודאי בוכים.
אילו היינו בוכים, לא היינו מצליחים להבין את האמת שמאחורי הבדיחה והגיחוך84.
צ'כוב מניח את העולם כולו על כף ידינו ומאפשר לנו לצחוק, להתבונן ולהבין.
