האב האובד
האב האובד
אל משרדו של עורך עיתון בעיירה קטנה ושכוחת אל, נכנס יום אחד זקן תימהוני המבקש לגולל את סיפורו כיהודי הנודד. זוהי עלילת דלת האי־רגיעה מאת או. הנרי1, סיפור היסטורי־בדיוני רחב יריעה ורב־מעללים.
כינורו של רוטשילד, מהידועים בסיפוריו של אנטון צ'כוב, הוא תיאור ימיו האחרונים של בונה ארונות קבורה, שאובדנה הפתאומי של אשתו מובילו להרהורים ולחשבון נפש על חייו מרובי ההפסדים.
לכאורה, אין מן המשותף בין שתי היצירות, אשר צמחו מהוויה נבדלת ובאזורי מחייה ותרבות שונים.
ההבדלים מתקיימים גם במתאר העיצובי של הסיפור: בשונה מפירוט הופעתו החיצונית של היהודי הנודד אצל או. הנרי, צ'כוב אינו מתעכב על מראה גיבורו, יעקב איובאנוב, אלא כשיש בכך צורך לשם הבנת מעשיו ומשלוח ידו: "יעקב היה מתקין ארונות מתים, ארונות טובים ויציבים. בשביל האיכרים ובני העיירה התקינם על פי מידתו, ומעולם לא טעה. בשום מקום לא נמצא אדם גבוה ומוצק ממנו, גם לא במצודת בית האסורים; והוא, מספר שנותיו הגיע לשבעים."2
עם זאת, רעיון אחד, מרכזי וחשוב, קושר בין שתי הדמויות הזרות לעצמן וזו לזו: רגש ובפרט רגש עמוק ומייסר של כאב.
תהומות של צער נשקפים מעיניו של מיצוב אדר, היהודי הנודד לכאורה. יגון חסר גבולות. רגשות אלה הם שמעוררים את סקרנותו של עורך העיתון, המבקש לדעת מה אירע לו לאותו האיש, "שפניו היו צרובות ומעוותות וחרושות קמטים מפני עצב עמוק ומהמם כל־כך, שכמעט לא ניתן לייצר בתקופת חיים אחת."3
אך מיצוב אדר הוא חידה. יעקב איובאנוב, לעומתו, הוא סיפור הנחשף כבר בתחילת הדרך. המספר הצ'כוביאני מקפיד לפרוש את האמת על אודות זהותו ומצבו כבר בהיצג הפותח, כדמות שרק העובדות מדברות בעדה, ולא שום דבר אחר: "הוא חי חיי דלות, כמוהו כאיכר פשוט, בבקתה ישנה ולא גדולה, שכל כולה חדר אחד. ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית."4
נראה שליעקב, המכונה גם ברונזה, אין רגש. הוא מנוכר ואטום בעבודתו, בחייו המשפחתיים וגם בשעה שהוא עורך חשבון נפש נוקב ומטלטל. הוא אינו פורץ בבכי או מכה על חטא; רק תוגה פנימית ממלאת אותו, נסתרת מעין הבריות, משכניו וממכריו המתייראים מגודלו ומכוחו. תוגה הידועה למספר בלבד, בוחן כליות ולב, ולציבור הקוראים.
ברונזה חי בעולם של הפסדים; הוא אינו יוזם אפשרות מעשית להפקת רווח כזה או אחר, אלא מצר תמיד, בראיה לאחור, על שלל ההזדמנויות שהיו וחלפו, על העסקים שיכול היה לעשות – אך החמיץ, הן מצידו, הן מצידם של אנשים, שכמו סירבו לשתף פעולה עם תוכניותיו. יעקב איובאנוב בורא לעצמו את מציאות הכישלון שבה הוא חי ובתוכה הוא מרגיש עצמו כלוא. באם היה זה אופיו אשר הובילו לכך או המציאות על נסיבותיה שהכתיבה את מהלך העניינים – לדידו הכול היינו הך; גורלו נחרץ, סופו קרב וכל שביכולתו לעשות הוא לסקור את חייו בעיניים פקוחות, מפוכחות מהשקר שאחז בהן זמן רב ומייסר כל־כך.
מיצוב אדר חי בעולם של כאב. את חשבון הנפש שלו הוא מקיים כל יום, כל הזמן, כבר שלושים שנה, מאז אירוע מכונן ומשנה סדרי עולם שהתרחש בחייו.
גם אצל ברונזה התרחש אירוע דומה, חמישים שנה קודם לכן.
מיצוב אדר ויעקב ברונזה איובאנוב היו שניהם אבות.
לכל אחד הייתה בת אחת ויחידה.
חמישים ושלושים שנה קודם זמן הסיפור בתו של כל אחד מהם – מתה5.
לא ברונזה ולא אדר מתמודדים ישירות עם מות הבת: מיצוב, ששמו האמיתי הוא מייק א'ובדר, נופל לבולמוס שכרות אחת לחודש ואז מדמה לעצמו שהינו יהודי הנודד, הסנדלר מירושלים שהתגרה בישו בדרכו לצליבה ולכן קולל לנדוד לנצח עד יום הדין. א'ובדר־אדר טוען שוב ושוב כי אינו יהודי6 אך הוא מזדהה עמוקות עם הסיפור האגדי המגולם בדמותו: "[…] הוא אחז במעילי, התפרס על שולחני ופרץ שוב ביבבות מלאות צער. יהיה מה שיהיה הדבר שהטריד אותו, אמרתי לעצמי שכאבו היה אמיתי.
"הירגע, מר אדר […] מה העניין?"
התשובה הגיעה מקוטעת דרך יפחותיו המיוסרות: "בגלל שלא… נתתי לישו האומלל… לנוח… על המפתן.""7
בתו של אדר מתה מוות איום: היא טבעה באגם, נרדפת על ידי קהל של גברים ונשים אשר ביקש לגרשה מן העיר. ברגע שהחל הטירוף, היא נסה ראשונה אל בית אביה, מתדפקת על דלתו על מנת שיושיע אותה ממצוקתה הנוראית. אך האב שפתח את הדלת לא סייע לבתו; הוא חבט בה, הפיל אותה ארצה וטרק את הדלת בפניה.
מיצוב אדר אינו מזכיר את הסיפור ולו ברמז – את ההיסטוריה הזו שומע העורך מפיו של אחד האזרחים הוותיקים שבעיירה הקטנה. אך המקרה הקשה הטביע את חותמו העמוק והבלתי מעורער בנפשו ובלבו של האב. הוא מאמין כי לכל מקום שאליו הוא הולך "באות סופות ומהפכות ומגיפות ושריפות"8 ומספר על העונש החמור שנגזר עליו – לסייע לפונטיוס פילאטוס לרחוץ את ידיו בכל יום שישי הטוב9, כעונש כפול לשניהם על מעשה בגידתם הנורא.
העורך מנסה לרומם את רוחו השבורה של אדר־א'ובדר: "התעודד, מר אדר […]. הסיפור הזה יחלוף מעצמו בעוד כמה מאות שנים. כבר הוכרעה ההחלטה לטובתם של יהודה איש קריות והקולונל בֶּר והכינוריסט המהולל, סיניור נירו. זהו עידן הטיוח. אל נא תניח לרוחך ליפול."10
הדברים נשמעים אמנם כמילות חיזוק ותמיכה, אך למעשה אינם אלא העמדה מתוחכמת, המציבה את בגידתו של אדר־א'ובדר בהקבלה לשלושת הבוגדים המפורסמים ביותר בעולם:
יהודה איש קריות – אחד מתריסר שליחי ישו אשר הסגירו לידי השלטונות הרומאים בעבור 30 שקלי כסף11, מספר השנים שחלפו מאז מות בתו של אדר.
הקולונל בֶּר12 – פוליטיקאי אמריקאי, שנודע לשמצה בגין משפטו וזיכוייו באשמת בגידה במדינה13.
סיניור נירו – נירון קיסר, אשר נחשד והואשם כמי שגרם לשריפה האדירה שהתחוללה ברומא והחריבהָ כמעט כליל14.
כל הארבעה – יהודה איש קריות, הקולונל בֶּר, נירון קיסר ופונטיוס פילאטוס – מגלמים שלושה היבטים שונים של בגידה: בגידה בדת (יהודה איש קריות ופונטיוס פילאטוס), בגידה במדינה (הקולונל בֶּר) ובגידה בעם (נירון קיסר).
מייק או'בדר מגלם את כל שלושת ההיבטים – בעצמו.
מייק או'בדר הוא אינו רק הסנדלר אשר טרק את הדלת בפני בתו הנואשת לעזרה15.
מייק או'בדר הוא האב אשר הכה את בתו וגזר עליה את מותה – בעצם החבטה שחבט בה, בעצם הסירוב לעמוד בפני פרץ האספסוף תאב הדם וצמא הנקמה הדולק בעקבותיה, בעצם ההקפדה וחוסר ההקשבה, בעצם ההתכחשות לזו שביקשה לחזור אליו, לחזור הביתה.
בתו האובדת.
הרמיזה למשל הבן האובד מופיעה כבר בתמונת ההיצג של הסיפור: "ישבתי שעה בשמש, בחדר העורך של שבועון חצוצרת מונטופוליס […]. קרני הזעפרן של השמש השוקעת הסתננו דרך קלחי התירס בחלקת הגן של מיכיהו ווידופ והטילו זוהר ענברי על סיר הדבק שלי. […] החדר, עם חלונו האחד, כבר היה טרף לדמדומים. [… האזנתי] אפוף שלווה רכה, לדנדון פעמוני הפרות השבות הביתה [ותהיתי] מה תגיש הגברת פלנגן לארוחת ערב."16
השימוש בצבעי השקיעה, הזעפרן, הענבר והדמדומים יוצר זיקה ליצירתו הידועה של רמברנדט17 – שובו של הבן האובד18: האב הזקן, אשר בשפמו ובזקנו כבר זרקה השיבה, נחפז לפגוש בבנו לפני הדלת ולקבלו עם אהבת האב הגדולה ביותר. פניו מביעות טוב לב, רוממות ואצילות. עושרו ניכר בבגדיו: שכמיית האוכרה ואדום השני (המזכירה את צבע הזעפרן), שרווליו בגווני הצהוב־חום וזהב־זית, בפרט על רקע בלואיי הסחבות הקרועים של הבן המגולח, השב ממסעותיו עלוב ומיואש. נעלו אחת מוסרת מרגלו ומונחת לצידו19 והוא כורע על ברכיו לפני האב, המניח עליו את שתי כפות ידיו במחווה עדינה, רכה20.
השימוש בפרות ובקלחי התירס (הצהובים) מתכתב גם עם ציורו של הצייר האיטלקי קאראווג'ו21, הנושא את אותו השם. הציור מציג את פניו המפצירות של הבן ואת תחינתו הנואשת, המתבטאת באצבעותיו השלובות בחוזקה, לחזור אל חיק משפחתו, תחת חסותו של אביו. בגדיו קרועים אך ססגוניים, שרידים אפשריים של מה שיכול היה להיות תלבושת עשירה, אולי אף קרקסית, המזכירה את בתו של מייק או'בדר, ש"הייתה טיפוס עליז מדי למונטופוליס, כך שיום אחד […] התחמקה לעיר אחרת וברחה עם קרקס"22. הגבר מימינו נושא מגש ועליו גלימת פאר מרהיבה, כאות למחילתו העתידית של האב ולשיבתו של הבן אל חיק משפחתו. גם אפיוני ביגוד אלה מתכתבים עם הופעתה הזוהרת של הבת האובדת, אשר הגיעה לבקר את אביה "כולה מגונדרת עם בגדים יפים וטבעות ותכשיטים"23. הגבר הנושא במגש לבוש שמלה צהובה המזכירה את קלחי התירס, בדומה לגלימת הזעפרן של האב המחבק. הילד המושך בעגלה מהדהד גם בסיפורו של או. הנרי עם דנדוני הפרות השבות לביתן. הפגישה, כמו אצל רמברנדט, מתקיימת על הסף, ומהווה הנגדה חריפה, בחום ובקרבה האבהית שבה, לדחייתו האומללה של מייק או'בדר את בתו, על סף ביתו שלו – שהיה בעבר גם ביתה24.
זאת ועוד: השם מיכיהן25 הינו נגזרת של השם התנ"כי מיכה המופיע בספר שופטים, בדמותו של כהן דת מהר אפרים, בן אשר גנב מאמו סכום כסף נכבד26. תיאור הגניבה של איש הדת, מאמו הולדתו דווקא, מבטא ביתר שאת את מוטיב הבגידה – במשפחה, בדת ובעם – המגולמת במעשיו הקשים של מייק או'בדר.
המשכו של סיפור מיכה הוא פרשת פילגש בגבעה – אירוע איום המתאר אישה נרדפת על ידי המון זועם uמוצאת את מותה נוכח הדלת הסגורה, שמאחוריה נמצא מי שאמור היה להיות מגינה ומצילה27. דלת האי־רגיעה הטווה את אותו המתווה בסיפורו שלו.
גם בתו של יעקב ברונזה איובאנוב הינה הבת האובדת, אשר מתה בדרך שאינה ידועה לקורא, משום שאינה ידועה ליעקב ברונזה איובאנוב עצמו.
מות הבת השתכח כליל מדעתו של האב השכול, בונה הארונות שקבר את בתו, ואולי מאז היה מקבל "הזמנות לארונות לילדים […] באי רצון בולט ובזלזול. התקינם פשוט, ללא כל נטילת מידה. ומדי קבלו שכר תמורת מלאכה כזו נהג לומר: "אליבא דאמת אין אני נוטה לעסוק בהבלים"28.
בעולמו של ברונזה אין ידידים או התאספויות חברתיות, אין ימי חג או מועד, אין רעיה או בת זוג.
המציאות היחידה שיעקב ברונזה איובאנוב משגיח בה היא מציאות האובדן: אובדן הכבוד29, אובדן הכסף30 ואובדן המשפחה31.
את אובדן המשפחה, החשוב מכולם, ברונזה אינו מזהה: לאשתו אין הוא מתייחס ואת בתו אין הוא זוכר. השינוי המתחולל בהכרתו אינו נגרם עקב ההתדרדרות הפתאומית במצבה של מארפה, אלא בגין נימת החדווה המציפה אותה נוכח ההכרה במותה הקרב: "ברונזה, שהורגל לראות את פניה חיוורות ומביעות מסכנות ופחד, נבוך. דומה היה, שאכן עומדת היא למות ומרוצה לנטוש ומרוצה לנטוש סוף־סוף את הבקתה הזו, את ארונות המתים ואת יעקוב […] פניה הביעו אושר רב […]"32.
מארפה אינה ייראה למות. להיפך: היא מייחלת לכך. זהו שחרורה מהעיסוק הבלתי פוסק בתלאות היום־יום, במוות ובגבר האטום שלצידה33, שליבו נדם לפני שנים ומאז אינו אלא רק אדם מגודל, מר וזועף.
הפסדיו החומריים של ברונזה הם הפסדיו הרגשיים של יעקב איובאנוב34. יעקב מבין את הקושי אך לא את הסיבה, גם לא כשמנסה מארפה לעורר את זיכרון הילדה המתה, זו שאולי הולידה את ראשית השינוי, המהפך הגדול והאיום35.
רק כאשר מוליכות אותו רגליו אל מקור המים בנהר, מקור החיים, ואל "עץ הערבה הזקן […] לפתע, צצה בזיכרונו כחיה התינוקת, בהירת השיער, שהשיחה בה מארפה."36
יעקב אינו זוכר את בתו שמתה; עם חידלון האין שלה הוא אינו מסוגל להשלים. זיכרון הבת אפשרי רק כאשר היא חיה – שם, בערבה ההיא, בזיכרון ההוא, שנגוז במעמקי ליבו שעה שהפך לזיכרון היחיד והאחרון ממנה. ההוכחה הניצחת לכך היא העובדה שגם לאחר הגילוי, יעקב אינו מהרהר שוב בבתו. הוא חושב על מארפה, דן עצמו על התנהגותו כלפי רוטשילד היהודי – רק לא עליה, רק לא על מותה. המקום היחיד בו יכול הוא לזכור אותה הוא המקום בו חייתה. המקום בו חיו כולם, יחד, ברגע אחד יפה ועדין מאין כמוהו, רגע של אהבה.
מות הבת היה המוות שהקשה את לבו של יעקב והפכו לברונזה37.
המוות שעיצב את עיניו לראות את החיים כמתים המתמהמהים בעולמו.
המוות שנטל את הטעם מכל דבר אחר.
עם המוות הזה ברונזה אינו מסוגל להתמודד.
גם לא מייק או'בדר.
מייק או'בדר חי את אובדנה של בתו בכל יום ויום. הכאב צרוב בבשרו, חרוט בפניו, אך זהו "צער נטול ההסבר, יגון בעייתי, תוגה סתומה"38. כל האחרים חושבים כי זו השפעתו של הוויסקי. רק העורך מבין כי זו השפעתה של האמת.
האמת על אודות בנותיהם של מייק או'בדר ויעקב ברונזה איובאנוב אינה מתגלה אלא באחרית הסיפור. אין זאת אלא השהייה מכוונת, המניחה לקורא לתמוה על מורכבותם הסבוכה והמוטרדת משהו של הדמויות שלפניו39; גיבורים המתנהלים בדרך מבולבלת (או'בדר) גסה ואלימה לפרקים (ברונזה), בניתוק חד כל־כך מהמציאות הרוחשת של חיים כאן ועכשיו. התנהגות אשר מעמידה סימן שאלה גדול ורמז גדול עוד יותר על כאב שהינו הסבר להתנהגות שאינה מתיישבת עם דרך ההיגיון.
""כשלמייק הזקן יש התקף," המשיך הדוד אבנר בפטפוט פושר, "הוא חושב שהוא היהודי הנודד."
"הוא צודק," אמרתי, נד בראשי."40
מייק אוב'דר עטה על עצמו את דמותו של מיצוב אדר.
יעקב איובאנוב עטה על עצמו את דמותו של ברונזה.
המסכה עבורם היא הכלי המספר את האמת, כפי שהם עצמם לעולם לא יהיו מסוגלים לעשות. זו ההזדמנות לאמץ לחיקם שוב את הבת שהייתה ואיננה, את הבת האובדת, ולהיות שוב, לרגע נוסף, אבות אמיתיים, כפי שהיו פעם, בטרם אבדו, הם עצמם, בדרך.
