דמא בן נתינה – כיבוד הורים כביטוי לעוצמה אישיותית
דמא בן נתינה – כיבוד הורים כביטוי לעוצמה אישיותית
המציאות האנושית, לא רק העכשווית, מושתת בבסיסה על חיזוקים אישיותיים בצורת עושר וכבוד.
בני אדם מחפשים להשיג לעצמם מעמד אשר ימצב אותם כאנשים שראוי להוקיר – הן בגין יוקרת תפקידם והן בגין עומק כיסיהם והיקף ממונם.
ערעור על הרצון הבסיסי הזה יכול לעורר תגובות של מרמור במקרה הקל וזעם במקרה הרגיש יותר, מצד מי שחש שהמיטו עליו חרפה שעה שנטלו ממנו את מה שביקש, וככל הנראה גם עמל, להשיג ולהציג.
"אָמַר רַ' אַבָּהוּ:
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל: אֵיזֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם?
אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָא בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן,
שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַת וְהָיְתָה מְסַטַּרְתּוֹ בְּקֻרְדִּיקִין בִּפְנֵי כָּל בּוּלֵי שֶׁלּוֹ,
וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא "דַּיֵּךְ, אִמִּי",
וְנָפַל קֻרְדִּיקִין שֶׁלָּהּ מִיָּדָהּ וְהוֹשִׁיטוֹ לָהּ, שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר."1
דמא בן נתינה אינו יהודי ואף על פי כן בחרו חז"ל להביאו כדוגמת מופתית לקיום מצוות כיבוד אב ואם. באגדה שלהלן הוא מוצג כאיש מכובד2, ראש מועצת העיר, שבשעה שהוא עומד ונושא את נאומו בפני חברי המועצה העירונית (בּוּלֵי) מגיעה אמו, שאינה בריאה בנפשה, וסוטרת לו באמצעות סנדלה (קֻרְדִּיקִין).
על אף שהאירוע מתרחש לעיני כל, דמא אינו עושה דבר כדי לעצור בעד אמו. הדבר היחיד שהוא חס עליו הוא כוחותיה, כשהוא מבקש ממנה לחדול על מנת שלא תתעייף או תתיש את עצמה. ולא זאת בלבד אלא שכאשר נשמט הסנדל מידה, דמא עצמו מתכופף, אוסף אותו ומגיש לה, כהכנה להכאה נוספת ללא ספק, על מנת שלא תצטרך היא להתכופף ולהרימו בעצמה.
זהו אינו הסיפור היחיד על התנהגותו יוצאת הדופן של דמא בן נתינה. במקרה אחר ישב דמא בירושלים בקרב נכבדי רומא כשהוא לבוש בבגד זהב מפואר והנה, שוב, נכנסת אמו, קורעת את הבגד מעליו ויורקת בפניו3. גם כאן, כמו מקודם, דמא אינו אומר מילה.
אמו של דמא אינה מביישת אותו בסתר: היא מבזה אותו לעיני אנשים רבי־מעלה, בדרגים גבוהים מאוד של ממשל, מיוחסים וככל הנראה גם אמידים מאוד. דמא עצמו אינו ילד או פוחז עלוב אלא ראש עיר, אדם הזוכה לכבוד מלכים בקרב האצולה השולטת בארץ.
כגודל המעמד כך גודל העלבון ועדיין, ובכל זאת, דמא אינו אומר לה מילה.
כיצד אפשר להחריש נוכח פגיעה שכזו, שיש בה כדי להמיט חורבן לא רק על התדמית אלא בעיקר על התפיסה העצמית של הבן בעיני עצמו ובעיני הזולת הסובב אותו, הן בקשרי עבודה והן בקשרי ידידות? דמא זוכה להערכה מוכרת, ניצחת, מצד האנשים החשובים ביותר בציבור ואילו אמו שלו מכה אותו בטירוף חסר תקנה.
היש מבוכה גדולה מזו?
מה יחשבו עליו האחרים?
מה יחשוב דמא על עצמו נוכח האחרים שראוהו בקלונו?
להיכן יוליך את החרפה לאחר שהוכה־הוקע בצורה כזו לעיני כל, ועוד פעמיים?
על מקרה קמצא ובר־קמצא והבושה שבסילוק מסעודה חגיגית חרבה ירושלים4 ודמא בן נתינה – שותק.
עיקר "פרסומו" של דמא מגיע דווקא מסיפור חז"לי אחר, על אודות הפעם שהגיעו חכמים לביתו כדי לרכוש ממנו אבן ישפה לאבני החושן באפוד הכוהן הגדול. המפתח לתיבת האבנים הטובות היה מונח מתחת לכריתו של אביו5 שישן באותה שעה ודמא סירב להעירו, על אף המחיר הגבוה שהציעו והעלו החכמים6 בעבורה.
באגדה זו מצטייר דמא כסוחר החי ומתקיים ממשלוח ידו. ההצעה שמציעים לו החכמים, ששעתם דוחקת, היא הזדמנות פז אדירה עבורו להרוויח רווח עצום אך דמא מסרב להרוויח אותו משום שהמחיר שעליו לשלם – הערת אביו הישן – אינו בא בחשבון מבחינתו.
מנוחתו של אביו חשובה לו יותר מכספו בדיוק כפי שכבודה של אמו חשוב לו יותר מכבודו שלו.
האגדות האמורות מביאות את מעשיו של דמא בן נתינה בהקשר לציווי (ולחינוך) על כיבוד הורים, אולם דווקא לאור התרחשותם יוצאת הדופן של שני מקרי קיצון, שבהם נבחן כיבוד ההורים נוכח מצבים שמותחים את הגבול בין מה שנדרש מבן לעשות שעה שכבודו כאדם נרמס ופרנסתו עומדת בסימן החמצה, מעניין לשאול מה הפך את דמא בן נתינה למי שמצליח, בקלילות כזו, לדלג מעל המשוכות המערערות ולהפגין כבוד הורים מופתי שאין כדוגמתו.
בגד הזהב של דמא בן נתינה בחברת מיוחסי רומא מעיד כי הרצון להתפאר בהישגיו העסקיים היה קיים בו, אחרת לא היה מתלבש בצורה מופגנת כזו, ועדיין הוא אינו שועה כלל לדברי החכמים המפצירים בו למכור להם את האבן, גם לא בעבור ההון שהם מציעים לו. בעיני דמא ערך הכסף הזה, גבוה ככל שעשוי היה להיות מבחינה כלכלית, אינו מתקיים כלל במישור של ערך כיבוד האב, אותו הוא מוקיר בצורה שאין לערער או להרהר אחריה. האופן שבו דמא מסרב אפילו להקשיב להצעותיהם, מלמד כי הוא אינו שומע אותן כלל. במציאות שבה הוא חי, אפשרות שתסתור את ערך כיבוד האב היא אינה אפשרות. מסיבה זו "הוויתור" אינו ויתור: דמא בן נתינה אינו מפסיד דבר כשהוא דוחה את הצעתם הכספית של החכמים משום שכך הוא ממשיך להתנהל בתור דמא בן נתינה, נאמן לעצמו ולערכים המעצבים אותו כאדם. הכוח החיצוני, הזוהר והמפתה, אינו יכול להזיזו ממקומו, כי אין מה להזיז – הדברים אינם נמצאים באותה המשוואה.
מכאן מובנת גם האגדה על אודות המקרה עם אמו של דמא בן נתינה.
בשעה שדמא בן נתינה נואם כראש עיר בפני כל קהל עמיתיו או מוזמן לשהות במחיצת שמנה וסלתה של רומא, הוא נמצא בשיאה של ההכרה החברתית בכבודו ובמעמדו. סטירה במקרה כזה תעורר סתירה ויריקה בפרצוף, תרתי משמע, נוכח תחושת הערך שביקש להשיג דרך מפגני היוקרה החברתיים האלה. אך דווקא התנפצותה של האשליה, בשיאו של השיא, מוכיחה שדמא בן נתינה אינו באמת אדם הנתון לתכתיבים חברתיים. מתחת לערכים שטיפח והוקיר מצוי הערך שטמון בבסיסו כבן אדם. הערך הזה נקבע אך ורק הודות למה שדמא בן נתינה בוחר או לא בוחר לעשות. שום אדם, קרוב או רחוק, אינו יכול לזלזל ולהמעיט בכך, לא משנה מה תהיינה פעולותיו ובפני מי תתרחשנה.
היציבות הנפשית והערכית של דמא בן נתינה כאדם איתנה ומבוססת ברמה כזו, שמעשיה של אמו כלל אינם נתפסים כפעולות שיש בהן היבט לפגיעה כזו או אחרת כלפיו. הוא חומל עליה כאם ושותק משום שהוא מבין את המקום שבו היא נמצאת. איזו סיבה יש לו לגעור בה ועל ידי כך לנקום את נקמת כבודו האבוד? האם כך ישיב לעצמו את מה שנגזל ממנו? והאם בכלל נגזל ממנו או מכבודו דבר? דמא בן נתינה מבין שלא. הישגיו הם שלו והם נגזרת של מעשיו ושל בחירותיו. כשם שהוא בוחר לוותר על הכסף, בקלות רבה נטולת כל היסוס, משום שהוא מתנגש עם הערכים המכוננים של אישיותו, כך הוא מבין שאין כל צורך לנהוג בשום צורה שאינה אלא מכבדת ומוקירה כלפי אמו, שהינה עדיין ולנצח אמו, על שדעתה נטרפה עליה.
בהבנה כזו, דמא בן נתינה אפילו אינו מוצא מקום להיעלב, לא משנה כמה פומבית וקולנית הייתה הפגיעה.
דמא בן נתינה אינו חש מעורער שעה שהמציאות סביבו מתערערת (באופן כזו או אחר) בגין הוריו.
תהיינה הנסיבות אשר תהיינה – הוא עצמו נותר נטוע איתן במקומו, בערכו ובערכיו.
זה הדגם שיש ללמוד ממנו; זו האישיות שיש לשאוף אליה; זה האדם שיש לקרוא על אודות מעשיו כדי להבין איך ומדוע אפשר וכדאי ליישם אותם בפועל – לא בשביל התגמול והשכר7 אלא בשביל הנשמה.