דו־קרב

דו־קרב¹

האלים, שוכבים ליד הנקטר שלהם על ה'לימפוס ומציצים מעבר לקצה הצוק, מבחינים בהבדל בין ערים. על אף שנראה כי בחזונם ערים חייבות להיראות כתילי נמלים גדולים או קטנים ללא מאפיינים מיוחדים, אין זה כך. לימוד הרגלי הנמלים מגובה עצום כל־כך יהיה אך הסחת דעת מתונה, כשהוא משולב עם המשקה הקל שהמיתולוגיה מספרת לנו שהוא נחמתם היחידה. ברם אין ספק שהם שעשעו עצמם באמצעות השוואה לכפרים וערים, ושאלה לא תהיינה חדשות עבורם (או, אולי, לבני תמותה רבים), שבייחודיות אחת, ניו יורק עומדת יחידאית בקרב ערי העולם.
זה יהיה נושא סיפור קצר המופנה אל הגבר היושב מעשן עם רגליו בנעלי שבת מונחות על כיסא אחר, ולאשה החוטפת את העיתון לרגע בזמן שהיא מרתיחה ירקות או כשתינוק רדום משחרר אותה לחופשי. עם אלה אני אוהב לשבת על הקרקע ולספר סיפורים עצובים על מות מלכים.

העיר ניו יורק מאוכלסת על ידי 4,000,000 זרים מסתוריים, לפיכך גוברת על מרכז בירד² בשלושה מיליון וחצי תריסר תשיעיות. הם מגיעים לכאן במגוון דרכים וסיבות – הנדריק הדסון, בתי הספר לאמנות, פירות וירקות טריים, החסידה, ועידת התופרות השנתית, תעריפי סיורים זולים, מוחות, מודעות אישיות, נעלי הליכה כבדות, שאפתנות, רכבות משא³ – לכל אלה יש יד בהרכבת האוכלוסייה. ברם כל אדם, שעה שהוא עומד לראשונה על אבני מנהטן, חייב להילחם. הוא חייב להילחם באחת עד שהוא או יריבו ינצחו. אין מנוחה בין הסיבובים, ואין סיבובים. זו חביטה למן ההתחלה; זה קרב עד קו הגמר.

היריבה שלכם היא העיר. אתם חייבים להילחם בה למן הרגע שסירת המעבורת מנחיתה אתכם על האי ועד שהיא שלכם או שנכבשתם על ידה. אותו הדין תקף בין אם יש לכם מיליון בכיסכם או רק עלות לינה שבועית.

הקרב נועד להחליט באם תהפכו לניו יורקרים או לחסרי תרבות וזרים מובהקים. אתם מוכרחים להיות האחד מן השניים. אינכם יכולים להישאר שווי נפש. עליכם להיות בעד או נגד – אוהבים או שונאים – חברי חיק או מנודים. אה, והעיר אלופה בזירה. לא רק באמצעות מהלומות היא מבקשת להכניע אתכם. היא מחזרת אחריכם אל ליבה עם שנינות של סירנה. היא שילוב של דלילה, שרטרז ירוק, בטהובן, כלורל וג'ון ל. בימיו הטובים ביותר⁴.

בערים אחרות אתם רשאים להסתובב ולשהות כאנשים זרים ככל שתחפצו. אתם רשאים לחיות בשיקגו עד ששיערכם ילבין ולהיות אזרחים ועדיין לקשקש על שעועית אם בוסטון מטפלת בכם כאם וללא נזיפה. אתם עשויים להפוך למצבה עירונית בכל עיר אחרת מלבד ניקרבוקר⁵ וללעוג בפומבי כל הזמן על בנייניה, משווים אותם לאדריכלות של מעון הקולונל טלפייר בג'קסון, מיסיסיפי⁶, מקום שבו אתם מברכים לשלום ולא יתקפו אתכם. ברם בניו יורק אתם חייבים להיות או ניו יורקרים או פולשים לטרויה העכשווית, מוסתרים בתוך סוס מעץ של הקרתנות הגאה שלכם. וההקדמה המשמימה הזאת נועדה רק להציג לפניכם את הדמויות הלא־חשובות של ויליאם וג'ק.

הם יצאו מהמערב ביחד, שם היו חברים. הם באו לחפור את מזלם מתוך העיר הגדולה.

האב ניקרבוקר פגש אותם על המעבורת, מחטיף לאחד סנוקרת ימנית על האף ולאחר מכת אגרוף שמאלית דרך הסנטר, רק כדי ליידע אותם שהקרב התחיל.

ויליאם הגיע למטרות עסקים; ג'ק היה בעבור האמנות. שניהם היו צעירים ושאפתניים; כך הם התנגדו והחזיקו⁷. אני חושב שהם היו מנברסקה אולי מיזורי או מינסוטה. מכל מקום, הם יצאו להשיג הצלחות ושאריות ודגים⁸ והם התמודדו עם העיר כמו שני מאהבים צעירים ונועזים עם מפרקי נחושת והשפעה בבניין העירייה.

ארבע שנים לאחר מכן, ויליאם וג'ק נפגשו לארוחת צוהריים. איש העסקים הצעיר הגיע באופן בלתי צפוי כמו רוח מרס, השליך את כובע המשי שלו על המלצר, צנח אל תוך כיסא שנדחף מתחתיו, תפס את התפריט והתחיל להזמין גבינה לפני שלאמן היה זמן לעשות יותר מאשר להנהן. לאחר ההנהון עלה חיוך מבודח אל עיניו.

"בילי," אמר, "אתה גמור⁹. העיר בלעה אותך. היא לקחה אותך וחתכה אותך בהתאם לתבנית שלה והחתימה אותך עם הסימן המסחרי¹⁰ שלה. אתה כל־כך דומה לעשרת אלפי הגברים שראיתי היום, שלא ניתן יהיה לזהות אותך מתוכם אלמלי סימוני הכביסה שלך."

"קממבר," סיים ויליאם. "מה זה? הו, עדיין יש לך את ההתנגדות לניו יורק, נכון?¹¹? ובכן, העיר־הרועשת־הקטנה־על־התחתית טובה מספיק בשבילי. היא נותנת לי את שלי. ותגיד, פעם חשבתי שהמערב היה כל העולם הגדול – רק שטוח מעט יותר בקטבים בכל פעם שבריאן רץ. נהגתי לצעוק עד כדי צרידות בנוגע להוצאה חופשית ותליית כובעי על האופק ואמירת דברים עוקצניים במכולת למתופפי סבון קטנים מהמזרח, אבל מעולם לא ראיתי את ניו יורק אז, ג'ק. אני, עבורה, ממסעדת מרתף¹² למעלה. השדרה השישית היא המערב בשבילי עכשיו. שמעת את הקרוזו הזה שר? המדבר הוא אי בשבילו, אני אומר, אבל אשתי גרמה לי ללכת. לי תן תמיד את מאי ארווין וא. ס. וילארר¹³."

"ביילי המסכן," אמר האמן, מחזיק בעדינות סיגריה בין אצבעותיו. "אתה זוכר, כשהיינו בדרכנו למזרח, כמה דיברנו על העיר הגדולה, הנהדרת הזאת וכמה תכננו לכבוש אותה ולעולם לא להניח לה להשתלט עלינו? התכוונו להיות בדיוק אותם הטיפוסים שהיינו תמיד ולעולם לא לתת לה לשלוט בנו. היא הפילה אותך, קשישא. הפכת מהברקה לחמאה¹⁴."

"לא מבין בדיוק לאן אתה חותר," אמר ויליאם. "אני לא לובש מעיל אלפקה עם מכנסיים כחולים ואפודה מפוספסת בהזדמנויות חגיגיות, כפי שנהגתי לעשות בבית¹⁵. אתה מדבר על להיות חתוך לפי תבנית – ובכן, האם התבנית לא בסדר? כשאתה ברומא אתה חייב לעשות את מה שעושים האיטלקים¹⁶. נראה לי שלעיר הזאת יש עור מיוחד לתחנות דגל כמו ערים גדולות לכאורה. לפי לוחות הזמנים של תחנת הרכבת שיש לי בראש, שיקגו וסנט ג'ו ופריז, צרפת הן תחנות כוכבית – מה שאומר שאתה מנפנף בדגל אדום ועולה בכל יום שלישי עוקב. אני אוהב את הפרבר הקטן הזה של טריטאון־על־ההדסון¹⁷. יש משהו שקורה או מישהו שעושה משהו כל הזמן. אני מעביר בסליקה¹⁸ $8,000 כל שנה במכירת משאבות אוטומטיות ואני חי כמו מלך¹⁹. מה, אתמול, הכירו לי את ג'ון וו. גייטס²⁰. נסעתי עם אחותו של סוכן יין. ראיתי שני גברים רצים ליד החשמלית וראיתי את עדנה מאי²¹ משחקת בערב. מדבר על המערב, מה, בלילה הקודם הערתי את כולם במלון בצעקות. חלמתי שהלכתי על מדרכה רחבה באושקוש²². מה יש לך נגד העיר, ג'ק? יש בה רק דבר אחד שאני לא אוהב וזה סירת מעבורת."

האמן הביט בחולמניות בנייר²³ שעל הקיר. "העיר הזאת," אמר, "היא עלוקה. היא מרוקנת את דמה של המדינה. מי שמגיע אליה מקבל אתגר לדו־קרב. לאחר שהיא נוטשת את דמות העלוקה, היא מתגלה כבוגדת, מולוך, מפלצת שאליה התמימות, הגאונות והיופי של הארץ חייבים לחלוק כבוד. יד ביד, כל בא חדש חייב להיאבק עם הלוויתן. הפסדת, ביילי. היא לעולם לא תכבוש אותי. אני שונא אותה כפי שאחד שונא חטא או מגפה או את עבודת הצבעים בכתב עת של עשרה סנט. אני מתעב את עצם גודלה וכוחה. יש לה את המיליונרים העניים ביותר, את האנשים הגדולים הקטנים ביותר, את גורדי השחקים הנמוכים ביותר, את ההנאות המשעממות ביותר מכל עיר שאי־פעם ראיתי. היא תפסה אותך, קשישא, אבל אני לעולם לא ארוץ לצד גלגלי מרכבתה. היא מבריקה את עצמה כשם שהסיני מבריק את צווארוניו. תן לי את הסיום הבייתי. אני יכול לעמוד בעיר הנשלטת על ידי עושר או על ידי אצולה, אבל העיר הזאת נשלטת על ידי מרכיביה הנמוכים ביותר. לטענת התרבות, היא הגסה ביותר; כשהיא מצהירה על עליונותה, היא השפלה ביותר; כשהיא מכחישה את כל הערכים והמעלות החיצוניים, היא הצרה ביותר. תן לי את הלב הטהור והפתוח של מדינת המערב. הייתי חוזר לשם מחר לו הייתי יכול."

"אתה לא אוהב את הפיילה מיניון הזה?" אמר ויליאם. "לעזאזל, עכשיו, מה הטעם לחבוט בעיר! היא הגדולה ביותר שאי־פעם הייתה. לא הייתי יכול למכור משאבה אוטומטית אחת בין הריסבורג למספרה של טומי או'קיף בסקרמנטו, בעוד שאני מוכר עשרים כאן. והאם ראית כבר את שרה ברנהרדט ב"אנדרו מאק""?²⁴

"העיר תפסה אותך, ביילי," אמר ג'ק. "אני הולך לקנות בית כפרי על אגם רונקונקומה²⁵ בקיץ הבא."

בחצות ג'ק הרים את חלונו והתיישב קרוב אליו. נשמתו נעתקה ממה שראה, על אף שהוא ראה והרגיש זאת מאה פעמים. רחוק למטה ומסביב שכבה העיר כמו חלום סגול מרופט. הבתים הלא־זהים היו כמו החיצוניות השבורה של צוקים מרופדים בערוצים עמוקים וזרמים מתפתלים. חלקם היו הרריים; חלקם שכנו בעמק מדברי צר וארוך. כזה היה הרקע של העיר הנפלאה, האכזרית, המכשפת, המבלבלת, הקטלנית והעצומה. ברם, אל תוך רקע זה נחתך מספר עצום של מקביליות מבריקות ועיגולים וריבועים דרכם זהרו אורות צבעוניים רבים. ומתוך התהומות הסגלגלים והסגולים עלו כמו נשמת העיר צלילים וריחות וריגושים שהרכיבו את הגוף העירוני. שם עלתה נשמה של עליזות לא מרוסנת, של אהבה, של שנאה, של כל התשוקות שאדם יכול לדעת. שם, מתחתיו, שכנו כל הדברים, טובים ורעים, שניתן להביא מארבע קצות הארץ להנחות, לרצות, לרגש, להעשיר, לנצל, לרומם, להשליך, לטפח או להרוג. כך טעמם עלה אליו ונכנס אל דמו.

הייתה דפיקה על הדלת. מברק הגיע עבורו. הוא הגיע מהמזרח, ואלו היו מילותיו:
"חזור והתשובה תהיה כן.
דולי."

הוא השאיר את הילד ממתין עשר דקות ואז כתב את התשובה: "בלתי אפשרי לעזוב כאן כרגע".

לאחר מכן הוא התיישב ליד החלון שוב ונתן לעיר להגיש את ספל הדודא²⁶ אל שפתיו.

אחרי הכול זה לא הסיפור, אבל רציתי לדעת מי מהגיבורים ניצח בקרב נגד העיר. לכן הלכתי לחבר מלומד מאוד והצגתי את המקרה לפניו. מה שהוא אמר היה: "בבקשה אל תפריע לי; אני צריך לקנות מתנות לחג המולד".

כך הוא נח שם, ואתם תצטרכו להחליט בעצמכם.