גן עדן ומגדל בבל: גבול שמים וארץ

גן עדן ומגדל בבל: גבול שמים וארץ
הגבול האחרון

מיד עם סיום עניינו של חטא האכילה מעץ הדעת, מופיעה החלטת הקב"ה על גירוש האדם מגן העדן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ  הַחַיִּים."¹

על פניו, מתוך פשוטן של מקראות, אין עניינה של סמיכות זו אלא כדי להסביר את העונש שבא על האדם בגין הפרת הצו המפורש – "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"². עתה, משיודע האדם להבחין בין טוב לרע, אין הקב"ה מעוניין כי יאכל מפרי עץ החיים ויזכה בחיי נצח. על כן הוא מגרשו, חוסם כל פתח לאפשרות שיחזור ואף מציב שמירה הדוקה על גן העדן בדמות כרובים ולהט החרב המתהפכת.

דעה זו נתמכת גם בדברי הרד"ק³, הרמב"ן⁴, חזקוני⁵, רבינו בחיי⁶ ובפירוש האלשיך⁷ על הפסוק. משמע, רצונו הברור והעיקש של הקב"ה במעשה הגירוש מגן העדן היה להוציא לפועל את צו המוות אשר גזר על האדם, באוכלו מעץ הדעת. אולם בפנייתו של הקב"ה לאדם, לאחר קצבת העונש לנחש ולחווה, אין הוא גוזר עליו מוות, כפי שניתן היה לצפות על פי הנאמר בפסוק הקודם. יתר על כן, במסגרת פירוט העונש הארוך, נושא המוות כלל אינו מוזכר. ההתייחסות היחידה לכך היא בחתימתו של הקטע: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."⁸

הרעיון לפיו אדם גורש מגן עדן כעונש על מעשיו התקבל כאמיתה שאין לערער אחריה. האומנם?
האומנם היה חי האדם לנצח בגן העדן גם אלמלא היה אוכל מעץ הדעת, או לחילופין, אילו היה אוכל מעץ החיים? האם לא ניתן להבין את דברי הקב"ה כאֲמיתה על אודות מעגליות החיים וחזרה אל הראשית, שהרי נוצר האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה"⁹? האומנם יכולה בריה כזו לחיות לעולם? וגם אם כן, האם נכון לחשוב כי מגמתו הברורה והיחידה של הקב"ה הייתה לוודא את התממשות דבריו? האם זו נחישות נקמנית או חבישת שני כובעים – שופט ותליין גם יחד?

לדעת ספורנו, דאג הקב"ה לנשמתו הרוחנית של האדם שכעת, משאכל מעץ הדעת, התקלקלה בוודאי ולא תחדל מרדיפה אחר הנאות נהנתניות, תוך זניחת דרך התורה¹⁰. על כך משיב חזקוני, כי ביקש הקב"ה שלא להעמיד את האדם בניסיון אי־האכילה מעץ החיים ועל כן גרשו מגן העדן, לטובתו ולתועלתו¹¹. אך דווקא המשך הסברו מעלה נקודה מעניינת וכבדת משקל: "ואכל וחי לעולם – וא"ת הלא כתיב לעיל כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה עבר הוא על הציווי ואכל ממנו ואיך יוכל לחיות לעולם, אלא י"ל עץ החיים היה סם חיים ורפואה לאוכל מעץ הדעת דאי לא תימא הכי אלא מות תמות ממש הרי לאחר מיתתו לא יהיה לו יכולת לאכול מעץ החיים אלא ע"כ נברא עץ החיים אלא לתקן קלקול עץ הדעת ומות תמות פי' תהא נחשב כמת."¹² משמע, לא לחינם ברא הקב"ה את עץ החיים אלא כדי לתקן את עונש המוות על האכילה האסורה מעץ הדעת. פירוש זה מעמיד את מעשיו של הקב"ה בפני שאלה חדשה: מדוע לא הניח לאדם לאכול מהעץ אשר ברא מלכתחילה עבור מטרה זו? יתר על כן, מדוע האדם עצמו, שידע על הציווי המפורש שלא לאכול מעץ הדעת (שלא כמו חווה, שנבראה לאחר הציווי), לא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת? מדוע – במשך כל שהותו בגן העדן – לא אכל מעץ החיים ולו פעם אחת, בפרט משנצטווה על כך מאת הקב"ה מפורשות: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."¹³
כשם שנצטווה על האיסור, כך נצטווה על האכילה.

ייתכן ולא ידע האדם מהו העץ שאת פריו הגישה לו אשתו: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה […] וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל."¹⁴
כלי יקר תומך בסברה זו, כשהוא מביא את טענות האדם אל מול הקב"ה: "ויש אומרים, שאמר מאחר שנתת האישה עמדי לבשל ולהכין כל צורכי הבית חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר."¹⁵

אור החיים מעלה סברה אחרת, מדוע לא אכל האדם קודם החטא מעץ החיים: "ויאמר ה' וגו' הן האדם וגו' – יש להעיר למה לא חש האל צוות להאדם על עץ החיים לבלי יקדים ויאכל ממנו וחי לעולם קודם שיאכל מעץ הדעת […]. אכן להיות שקדם ה' וציווה לאדם על עץ הדעת לא חש ה' להאדם שיאכל מעץ החיים בין מצידו בין מצד המסית, בין מצידו כי הוא משולל מההכרה והידיעה לבקש תחבולות לעלות ברומי הצלחות גופיות. בין לצד המסית כי המסית מטבעו שלא יסית להאדם על הדבר שיש לו בו הנאה וזכות ופשיטתא שלא יסיתהו לאכול מעץ החיים, ואם היה ה' מצוהו על עץ החיים עם עץ הדעת היה המסית מתגרה בו לאכול מעץ החיים לצד ביטול המצווה ואפשר שהיה מוצא מקום להסית גם לאדם עצמו, לזה נתחכם ה' לבל צוותו על זה שבזה לא יתגרה בו מסית, וכאשר אכל מעץ הדעת וישנו בהכרת דבר שיאות לו נכנס בגדר ספק שמא ישלח ידו לאכול לחיות לעולם."¹⁶

ואולם דומה כי דווקא פירושו הקצר והתמציתי של רש"י לפסוק עונה היטב על סוגיה זו: "ועתה פן ישלח ידו – ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה […]."¹⁷

שלא כמו דעת אור החיים, שאינו מוצא צורך מיוחד בציווי על אי־אכילה מעץ החיים, מזהה רש"י בעייתיות גדולה במצב העניינים החדש שנוצר: אילו היה אוכל האדם מעץ זה, היה מחשיב עצמו כאלוהים (או נחשב כך מצד אחרים), טשטוש גבולות והגדרות מוחלט. גם הנחש, בדבריו אל חווה, תולה את טעם האיסור באכילה מעץ הדעת בכך – "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע."¹⁸

כדי למנוע בלבול סדרים שכזה, מחליט הקב"ה להביא את האדם לעבוד את האדמה שממנה נוצר – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."¹⁹ בהדגשת מוצאו, מבהיר הקב"ה היטב את מגבלותיו וגבולותיו של האדם ומותח קו ברור בינו לבין יציר כפיו. על כן הכפילות בכתוב: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."²⁰ הקב"ה שולח את האדם חזרה אל כור מחצבתו, אל האדמה החומרית, המעשית, היצרית ומגרש אותו מרעיון ההידמות באופן נחרץ וחד־משמעי.

מהלך מחשבתי זה נושא בדמיון להתרחשות מקראית נוספת, המובאת כמה פרקים מאוחר יותר: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן  וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל  פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ."²¹

לאחר סיפור המבול ותיאור תולדות בני נוח וצאצאיהם, מוצג סיפורה של קבוצת אנשים עלומה, שלא שם לה ולא זהות, המבקשת לבנות לעצמה מגדל על מנת לשמור על לכידותה הקבוצתית. תפיסה זו, אשר יכולה גם להסביר את עונשם של בני דור הפלגה, נתמכת בפירושיהם של רשב"ם²², רד"ק²³ ורבינו בחיי²⁴, הרואים בתחבולותיו של ציבור זה החטאה של צו עליון: הם ביקשו להישאר מקובצים במקום אחד, בסתירה לדברי הקב"ה – "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת  הָאָרֶץ"²⁵. ואולם, קבוצת פרשנים אחרת אינה רואה את בניית המגדל כמעשה מַעֲשִׂי מצומצם, הנועד לשמירה על זהות הקבוצה: בעל תורה תמימה סובר כי במעשה זה נתכוונו בני דור הפלגה לבנות לעצמם מקדש לעבודה זרה²⁶. ספורנו מחדד טענה זו בפירושו: "נעשה שם – עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלוהי האלוהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם. והכוונה בזה הייתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כולם"²⁷. על זאת מרחיב המלבי"ם: "ויאמרו – אח"ז צמחה מחשבתם ראש ולענה לבנות עיר גדולה ולכונן ממלכה אדירה, ובתוכו יבנו מגדל וראשו בשמים, שאז שכחו את השם, והתחילו להאמין שהשפע יורד מן כסילי השמים ורצו לעשות מגדל גבוה להעמיד ע"ז, ושיהיה ראשו בשמים עשוי לפי מחשבתם להוריד שפע מהשמים, כאילו דרך המגדל תרד השפע מן המזלות, וכמ"ש חז"ל כי היה זה עניין הכחשה באלוה ממעל, ורצו שיהיה הטלסמאות והעבודות שבדו לעצמם עניין כולל לכל בני האדם, כמו שנראה ששתי מאות שנה אח"ז נשכח שם ה' מביניהם, ואברהם שכפר בע"ז השליכוהו לכבשן אש. וכ"ש אם לא היה ה' מפיץ אותם שאז לא היה שום תקווה, ואמרו ונעשה לנו שם, בשיהיה כל ב"א כפופים תחתם ומוכרחים להאמין באמונתם, כחשו בה' ויאמרו לא הוא."²⁸

מכאן, שלא רק להגנתם ולתועלתם נהגו בני דור הפלגה כפי שנהגו, אלא מתוך מגמה ומטרה נסתרת, חריפה וחתרנית הרבה יותר: הם ביקשו להחליף את מקומו של הקב"ה בעולם וליטול את מעמדו כבעל הסמכות, מושל שמים וארץ²⁹. לפי רבינו בחיי, ציבור זה אף לא חשש להתעמת עם הקב"ה ולצאת עמו למלחמה בכדי להגן על עצמו מפני פורענות אפשרית נוספת, כפי שאירע בחורבן המבול³⁰. ולא זאת בלבד, אלא שבני דור הפלגה אף חתרו לערער תחת כל סדרי עולם ולהבטיח לעצמם חיי נצח. הם ביקשו להתריס בכך נגד העונש שהוטל על האדם הראשון, בגין האכילה מעץ הדעת, ולהוכיח את עליונותם על הצו האלוהי³¹: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם – לומר כי גם לעשות הפך רצונו יתברך כיוונו, עם כל זה אחדות היה ביניהם כי ביקשו להידמות אל הקדושה."³²

"וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת."³³
האם התיירא הקב"ה מבני דור הפלגה ומבניין מגדלם המפואר? האם חפץ לסכל בעד המפעל האדיר אשר ביקשו להקים קודם שישלימו אותו בנחישותם ואזי דבר לא יעמוד בדרכם מלממש את כוונותיהם? המתחרות וממתחרים מתחמק הקב"ה?

בנקודה זו כדאי לשוב ולהרהר בתכלית יעוד בריאותו של האדם: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."³⁴

מהותו הבראשיתית של גן העדן לא הגיעה לייעודה משתי סיבות:
א. העדר גשם שישקה את הארץ.
ב. לא היה בנמצא מי שיעבוד ויעבד את האדמה.

את הקושי הראשון פתר הקב"ה באופן מיידי: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה."³⁵
את הקושי השני פתר כשברא את האדם. זו אפוא תכליתו ומהותו – לעבוד, לקיים ולטפח את האדמה ואת הבריאה³⁶.

ניכר אפוא, כי האחריות על צמיחתם ופריחתם של צמחי גן העדן מתחלקת שווה בשווה בין הקב"ה לבין יציר כפיו, האדם.

אילו היה האדם אוכל מעץ החיים ומבטיח לו בכך חיי נצח, אזי היה חל ניתוק בינו ובין כור מחצבתו. לעולם לא יכול היה לשוב אל האדמה ממנה נברא. מובן מאליו כי עם התקדמות הדורות, שאינם נבראים יצירי עפר מן האדמה, יעמיק הפער שבין התכלית שלשמה נבראו לבין הקיום האנושי עד כדי קרע בלתי ניתן לאיחוי.

לאחר האכילה מעץ הדעת גזר הקב"ה על האדם ללכת ולעבוד את אדמת המציאות – אדמת העולם. גם אדמה זו תלויה באספקתם הסדירה של שני התנאים החיוניים שנדרשו בגן העדן: מטר שישקה ואדם שיעבוד.
עבודתו של האדם באדמה הארצית קשה ותובענית הרבה יותר מהשמירה הסָבִילה על אדמת גן העדן, אך במהותה מדובר באותה עבודה ובאותו הייעוד. השותפות עם הקב"ה חייבת וצריכה להישמר גם כאן.
לפיכך, הקב"ה אינו מעניש את האדם כשהוא משלח אותו מגן העדן: הוא משליט סדר בבריאה ומחדד את תכליתו כעובד אדמה בצורה ברורה ומוחשית.
כשאוכל האדם מן העץ אשר צוּוה שלא לאכול ממנו, כשהוא מפר את האיסור האחד שהוטל עליו, מבקש להתנתק בכך מן המגבלה היחידה המזכירה לו את דבר היותו אנושי, שני לבריאה, דואג הקב"ה להחזיר את הסדר על כנו וליצור הבדלה מובחנת יותר בין שניהם.

על אף שלא על כך נענש, הרי שבהתנהלותו בגן העדן הפר האדם צו אלוהי נוסף, כשלא אכל מכל העצים אשר בגן ובפרט לא מעץ החיים – "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."³⁷

אדם לא אכל מעץ החיים משום שעד לרגע שאכל מעץ הדעת לא היה בעץ החיים כל ייחוד. הוא היה "עוד" עץ בגן, עוד פרי ככול הפירות. חיי נצח הם דרך לרצות להידמות לבורא עולם, אולם כדי לרצות זאת חייבת להקדים לרצון זה מודעות שלא הייתה קיימת באדם, כאמור, עד שלא אכל מפרי עץ הדעת³⁸. לכן, רק לאחר אכילה זו הפכה האכילה מעץ החיים מציווי לאיסור³⁹.

"ויאכל – בכאן חטא האדם, שכבר הזהירו: ומעץ הדעת טוב ורע וגו', וכלל בו שתי אזהרות, אחת למטה ואחת למעלה, שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש בתאוות, ולמעלה לא יהרהר אחר דוגמתו, ולא יתפתה לומר שהוא עיקר, ושאין למעלה ממנו סיבה עליונה, כדעת דור הפלגה, זהו לשון "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", לכן הוסיף לומר "ממנו", כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי אילן בפני עצמו, ולא מן הענף שורש בפני עצמו. וכן לשון "ויאכל", כלומר שעבר על שתיהן, וזהו לשון אכילה שהוא כיליון הדבר והשחתתו. ולמדך הכתוב שהשחית משני צדדין: שאכל מן הפרי למטה וקצץ בדוגמתו למעלה, ומפני שדוגמתו מקבלת ממידת הדין של מעלה שהוא השמאל, ע"כ כששב אדם מחטאו הוצרך להקריב שוב שישוב אל ליבו […]."⁴⁰

כשמבקש אדם לטשטש את הגבולות, כפי שביקש לעשות האדם הראשון, כפי שביקשו לעשות אנשי דור הפלגה, כשהוא שוכח את מוצאו וייעודו ומטרותיו, כשהוא מבקש לרומם עצמו לכדי תפיסה נשגבת, דואג הקב"ה, שליט הבריאה, להסיט את העולם אל מסלולו הנכון⁴¹.

"ועתה לא יבצר מהם – אם כן אין מונע להם מהשלים כוונתם ותהיה אותה עו"ג אשר יבחרו כללית לכל מין האדם, ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא יתברך ולהבין כי יוצר הכול הוא. והפוך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בעניין האלוהי הנכר, כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלוהי האלוהים שכל האלוהות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות."⁴²

בני דור הפלגה ביקשו לבנות את מגדלם הגבוה בתוך בקעה. האדם ביקש להידמות לבורא באמצעות אכילה מעץ הדעת. אלו אמצעים מגוחכים ממש, המשתווים במופרכותם רק לעצם הרעיון אשר ביקשו להשיג. אין הם נושאים בכל משקל של חשיבות כנגד הקב"ה – לא פחד או איום קיומי.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם."⁴³

במקום נוסף במקרא חושש הקב"ה מפני שליחת ידו של אדם – בסיפור העקדה לאברהם ויצחק: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."⁴⁴

שליחת ידו של אברהם באה לפי צו ה' המפורש – "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ  אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."⁴⁵
אף שליחת ידו של האדם הראשון באה לפי צו ה' המפורש – "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר  מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל."⁴⁶
אך לאור מעשיו של האדם, צו זה אינו יכול להיות תקף עוד.

שליחת היד של אברהם נעשתה מתוך מסירות ודבקות אמונית.
שליחתו ידו של האדם הראשון באה מתוך התרסה והתקוממות, מתוך העדר דבקות ואמונה.

הקב"ה עצר את אברהם מלשלוח את ידו דווקא מפני שעמד במשימה והצליח.
הקב"ה ביקש לעצור את האדם הראשון מלשלוח את ידו אל עץ החיים דווקא מפני שלא עמד במשימה ונכשל⁴⁷.

המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.