במקום שבו טחנות הצדק הופכות למטחנות כספים
במקום שבו טחנות הצדק הופכות למטחנות כספים
עיון בהזיקנה1 לאנטון צ'כוב
בעולם הדימויים המקצועיים "רופא" נחשב למשלוח יד מכובד, "מורה" לעיסוק חשוב ועורך דין להתגלמות החריפות, השנינות והרהיטות, לוחם צדק חמוש בעניבה ולשון מושחזת.
מסיבות מובנות לחלוטין הדימוי אינו לוקח בחשבון את המציאות הפחות זוהרת והיותר אפורה, זו שפעמים תכופות מתגלה כרחוקה שמים וארץ מהאשליה המצוחצחת ובעיקר הצודקת שהתואר המכובד מתיימר או שואף להציג.
אוזלקוב, אדריכל ויועץ מדיני, מגיע לעיר הולדתו, בה חי עד שנישא ועזב, אך אינו מזהה אותה בינות לשינויי ההתפתחות והקדמה. נוף מוכר, גם של אנשים, נעלם והתחלף כדרכו של עולם.
מתוך שעמום הוא ניגש לבקר את עורך דינו לשעבר, שאפקין, שטיפל בתיק גירושיו, ומגלה שגם הוא, כמו העיר, השתנה כמעט ללא הכר: מטיפוס נמרץ, חלקלק וזחוח הפך שאפקין לישיש שפל רוח, מצניע לכת ונחבא אל הכלים.
גם שאפקין חש עצמו אדם זקן, לא עוד חיוני ונחוץ2, ולכן, כשנופלת בידו ההזדמנות, כדרכם של בודדים שביקור פתאומי מפציע את שיממון גלמודיותם, הוא מעלה נשכחות מתקופות פעלתניות ומרגשות יותר, משחרר את המילים האצורות בתוכו ומדבר, מדבר, מדבר…
"כן, היו זמנים […]. כשנזכר אתה פשוט אינך מאמין. כלום זוכר אתה, כיצד התגרשת מרעייתך? עברו מאז כעשרים שנה, ואתה וודאי, שכחת, ואילו אני זוכר את הגירושין שטיפלתי בהם כאילו רק אתמול היה הדבר. ריבונו של עולם! עד היכן העליתי את חמתם של הבריות! הייתי בחור ממולח, בעל פלפול, בעל תחבולות, נועז… מגדרי יצאתי כדי לקבל עניין יוצא דופן, וביחוד כששכר טרחה ניכר בצדו… כמו למשל במשפטך. כמה שילמת לי אז? חמשת אלפים! כיצד לא תרגיז כאן! אתה נסעת אז לפטרבורג ואת העניין כולו הפקדת ביני, משל אומר היית: עשה כרצונך! ואילו רעייתך המנוחה, סופיה מיכאילובנה, אף כי הייתה בת סוחרים, אשה גאה הייתה ובעלת תודעה עצמית. קשה היה לשחד אותה, שתסכים ליטול את האשמה על עצמה… קשה מאוד! […] הרבה זמן הטרידה אותי, ורק לאחר שהסכמת לתת לה עשרת אלפים נכנעה, היא לא החזיקה מעמד כנגד עשרת אלפים. היא פרצה בבכי, ירקה בפני, אולם הסכימה ליטול את האשמה על עצמה."
"נדמה לי, שקיבלת ממני לא עשרת אלפים, אלא חמישה עשר" – אמר אוזלקוב.
"כן, כן, חמישה עשר, טעיתי" – השיב במבוכה שאפקין – "מכל מקום העניין התיישן מכבר, מתוודה אני על חטאי. לה נתתי עשרת אלפים ואת החמישה הנותרים שלשלשתי לכיסי, רימיתי את שניכם… העניין כבר התיישן ואין עוד צורך להתבייש. ואכן, ממי היה עלי לקחת, בוריס פטרוביץ', אם לא ממך? הגע בעצמך: איש עשיר ושבע היית, מרוב טובה נשאת אשה ומרוב טובה התגרשת ממנה. צברת אז הון עתק. זוכר אני, שמעסקה אחת בלבד גרפת עשרים אלף. ממי אם כן היה עלי לסחוב, אם לא ממך? ומודה אני… שגם הקנאה הציקה לי… אתה, כשגרפת, הסירו את הכובע בפניך, ואילו אותי הילקו בשל רובלים אחדים ובמועדון סטרו על לחיי… אולם לשם מה להיזכר עתה בכל אלה? הגיע הזמן לשכוח."3
שאפקין קושר לעצמו כתרים עוצמתיים, אוהדים, משבחים. הוא מבין לחלוטין את מעשיו ואת השיקולים שהובילו אותו לנהוג כפי שנהג: זה היה מתבקש ממש, לחלוטין מובן מאליו – לא הייתה דרך אחרת אלא לגנוב, לרמוס, לשקר, להונות ולמעול באמון. החמור מכל הוא קו המחשבה העולה מין הדברים – צורת הסתכלות המוקדשת כל כולה לרווח הכספי שניתן לקצור ממצב הביש הזה. שאפקין מודה בפה מלא כי המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו היא השגת עוד ועוד כספים, יהיה המחיר אשר יהיה. מבחינתו, לא הייתה לו ברירה אלא לנהוג כפי שנהג ואין צורך להתבייש ולהתחרט או להרהר בעבר.
שאפקין היה ער להשלכותיהם החמורות של מעשיו החמדניים, ולא זו בלבד אלא שהוא מפליא להבין את המורכבות הפסיכולוגית שהובילה את סופיה מיכאילובנה, רעייתו־גרושתו של אוזלקוב, להתנהל באופן "רע מאוד… מי יודע, אולי הייתה זו להיטות יתרה שאחזה בה, או שמא היו אלה המצפון והגאווה שהחלו להציק לה על שמכרה את עצמה בעד כסף, ושמא אהבה אותך… מכל מקום החלה לתת את עינה בכוס. […] לא שתתה פורטוויין או משהו קל, אלא מנסה לחטוף קוניאק. דווקא, שישרוף, שישכר אותה…”4.
סופיה מיכאילובנה שותה כדי לשכוח – את עצמה, את המצב שנגררה אליו, את המחיר ששילמה. היא לא הייתה אשה מושלמת ואוזלקוב טוען כי סבל רבות מהתנהגותה הרגישה עד כדי אובדן עשתונות, אך בכך הוא מחזק בעצם את עוצמת הנזק שנגרם לה בגין מעשי שאפקין: משום שהיה מדובר בנפש עדינה ושברירית במיוחד, אירועים מסוג כאלה היו עבורה קשים מנשוא.
סופיה מיכאילובנה נשברה בפני האדם הלא־הנכון:
"עבר שבוע, עברו שבועיים. יושב אני פעם בביתי וכותב משהו, ולפתע נפתחת הדלת והיא נכנסת, בגילופין. "קח בחזרה" – אומרת היא – "את הכספים הארורים" וזרקה בפני חבילה. ויוצא אפוא, שלא החזיקה מעמד. אספתי את השטרות ומניתי אותם. חסרו רק חמש מאות רובל. ומכאן, שרק חמש מאות עלה בידה לבזבז."
"והיכן שמת את הכסף?"
"דבר שנתיישן אין להעלימו. מובן, ששילשלתיו לכיסי. […] כעבור חודשיים בערך חוזר אני פעם בלילה הביתה, כשאני בגילופין ורוחי רעה עלי… מעלה אני אור בחדר והנה רואה אני, שיושבת אצלי על הדיוואן סופיה מיכאילובנה, אף היא בגילופין, נרגשת ודעתה נטרפת עליה, משל ברחה מבית משוגעים… "החזר לי" – אומרת היא – "את כספי. חזרתי בי. אם ליפול אזי כראוי, עד לבריא עמיקתא, הזדרז מנוול, הבה לי את הכסף. עסק ביש."
"ואתה? נתת?"
"נתתי כמדומני עשרה רובלים."
"הו! כיצד יכולת לעשות כן?" עיוות אוזלקוב את פניו – "אם לא יכולת בעצמך או לא רצית לתת לה, הרי יכולת לכתוב אלי, הלא כן? … ואני לא ידעתי אה! ואני לא ידעתי!"
"חביבי, לשם מה היה עלי לכתוב, והרי היא עצמה כתבה לך כששכבה לאחר מכן בבית החולים!"
"אכן הייתי אז כה טרוד עם נישואי החדשים, ראשי היה עלי כגלגל עד כי לא מצאתי כל עניין במכתבים. ברם אתה כאיש שאינו נוגע בדבר… כאיש שלא חש כל אנטיפטיה כלפי סופיה…. מדוע לא הושטת לה את ידך?" "5
הבעל שבחר להתגרש מאשה שלא אהב, שאמללה אותו, שגרמה לו לתחושות קשות משל עצמו – האיש הזה היה מוכן להתעלות על עצמו כדי להושיט יד לאשה במצוקה ואילו עורך הדין, שאין לו כל נגיעה רגשית או עניינית לדבר, חושב רק על הכסף שביכולתו לחלוב ממנה, גם במחיר שפיותה, כבודה וחייה.
רק דבר אחד מצער אותו: זקנתו המתקדמת, אובדן החיוניות, התסיסה הסוערת של הנעורים, כוח החיים המפעם, המניע. לדידו, "העבר, ויהא מאוס כאשר יהא, טוב הוא מזה"6 – מהקרחת, מהשערות הלבנות, מהאופק שנחסם אחרי שכל המטרות הושגו והילדים נישאו ואיש אינו מפחד יותר מעורך הדין הממולח, הערום והנורא.
הזקנה הזו, והמוות שהיא מקפלת בחובה, גלומה כבר בשם הסיפור ובשורת ההקדמה הפותחת: אוזלקוב חוזר לעיר שבה בילה את כל שנותיו "הצעירות" – הילדות, הבגרות, הנישואין – לא כדי לבנות בה (אחרי הכול הוא אדריכל) אלא כדי לשקם את משכנם של הנפטרים. העיר התפתחה (אולי גם יפתה) אך לא כן האנשים – מחציתם מתו, מחציתם התרוששו, כולם נשכחו. זו הזקנה עליה מקונן שאפקין – התחנה האחרונה המוחקת את כל ההישגים, מפוקפקים, איומים ומרושעים ככל שיהיו. ועם זאת, מייאשת ככל שתהיה, לא כולם מצליחים להגיע אליה – סופיה מיכאילובנה לא הצליחה; היא נדחקה הצידה מפני תאוות הממון, השתייה וההימורים של מישהו אחר.
שאפקין מעולם לא היה אדם טוב – אפילו אוזלקוב ידע זאת; כשהוא שואל על אודותיו הוא מכנה אותו בדיוק בתיאורים המתאימים לו: רמאי נודע ושיכור נצחי, זה שחטף מכות במועדון (מכות שהפכו, באופן מפותל ומופרך, לנימוק התנהגותו של שאפקין כלפי אוזלקוב: האחרון זכה לתהילה ועורך הדין – להלקאה).
אולי לא היה עורך דין אחר בעיר, אולי היה וגם הוא היה גנב כמו שאפקין – ובעצם כיצד ייתכן שלא אם בעיר כזו גונבים אפילו את המצבות מעל הקברים?7
ובעצם, אחרי הכול, מהו באמת ההבדל בין אנשים חיים למתים?
פירוש השם שאפקין8 הוא מפית ומשרדו ממקום ברחוב קירפיצ'נייה9 – לבנה. עולם של ריבועים קטנים, עשויים בד, נייר או מלט, שנועדו לשמור על ניקיונם ובטוחים של הנעזרים בהם ובגדו בשניהם.
שאפקין שבר את סופיה מיכאילובנה, כפי שיש להניח ששבר גם אחרים.
לא אוזלקוב, לא השתייה, לא הגברים – שאפקין עשה את הכול לבדו ואין בו טיפה אחת של חרטה.
יוהרת הכוח של עורך הדין הצעיר ולבו השבור של עורך הדין הזקן שייכים לאדם אחד שאילץ אחרים לעשות דברים המנוגדים לאופיים ועל ידי כך ביזה לא רק את כבודם אלא גם רמס היבט שורשי בהגדרת הזהות האנושית שלהם. עיוות הצדק שנעשה בידי שליחי הצדק מקומם אפילו יותר ממעשיהם של "סתם" פושעים וגזלנים משום שהוא עושה שימוש לא הוגן בכוח שנועד להגן. צרות עין, נקמנות או רשעות הופכים לכלי שרת בידיהם של אלה המבקשים את טובת עצמם, מתעשרים במחיר דמים ועוגמות נפש, המצלקות את לקוחותיהם־קורבנותיהם באופן בלתי הפיך.
הזיקנה אינו סיפור גנאי על עורכי דין.
הזיקנה מספר את סיפורו של עורך דין אחד.
לפעמים גם סיפור אחד הוא סיפור אחד יותר מדי.
