"במערכה האחרונה" – סיכומה של חוויה תיאטרלית
במערכה האחרונה – סיכומה של חוויה תיאטרלית
מקובל לחשוב שהצגותיו של אנטון צ'כוב ראויות לתיאטרון מכובד, שעה שהצופים לבושים, שלא לומר מצטופפים, בתלבושות מהודרות ומשוחחים בינם לבין עצמם על אודות עניינים שברומו של עולם.
נדמה שהאווירה המהורהרת וחמורת הסבר נדרשת לסביבה אנינה ומתוחכמת, כזו השייכת למביני דבר ולבעלי חוש תרבותי מפותח במיוחד.
איך אמרה בעבר שחקנית בתחילת דרכה? מחזותיו של צ'כוב הם התנ"ך אותם היא משננת בחרדת קודש.
ובכן, מחזותיו של צ'כוב אינם התנ"ך ואמירות מפוצצות, שלא לומר מופרזות ומופרכות כפי שהביעה אותה שחקנית / תלמידה רק מוכיחות את הפער שבין צ'כוב עתיר הרושם לבין צ'כוב המחזאי, כפי שהוא באמת.
אנטון צ'כוב לא ייעד את מחזותיו לאנשים חשובים באותה מידה שלא כתב את סיפוריו לאנשים קטנים.
אנטון צ'כוב כתב על העולם אותו ראה ושבתוכו חי; עולם של כאב ועיוות, של משאלות לב גחמניות ותקווה עמומה לאושר. עולם של איכרים ואצילים, שחקנים ונשים אבודות, זקנים וילדים, עניים ועשירים, קצינים ופקידים.
הוא כתב על החיים כדי להראות על מה משחיתים אנשים את מירב זמנם וטמטומם. שפתו הייתה שפה שגורה, נגישה, אותה יוכל להבין כל אדם, כדי שיוכל ללמוד את הלקח ולשנות את חייו בהתאם, אם רק יחליט שברצונו לעשות זאת.
עמדה זו מאפשרת לצופיו ולקוראיו להזדהות עם סבל הזולת ויותר מכך – עם סבלם שלהם. לא מישהו זר מדמם את ליבו אי שם על הדף או הבמה. אלה החלומות והשברים והתקוות והסדקים של כל אדם שחי ונכשל וחלם והתפכח ובחר לחלום שוב, כי רק כך אפשר לחיות באמת.
כאן, גם כאן, טמונה גאוניותו הגדולה של צ'כוב. באופן שבו הוא חותר קדימה, ממשיך את החיים, כי החיים ממשיכים. על אף ולמרות הכול.
הפקתו של תיאטרון קרוב, תיאטרון קטן בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, במערכה האחרונה, מהווה ניגוד גמור לאופן שבו צ'כוב אמור להיות מוצג ונצפה.
דווקא מסיבה זו, אך לא רק בגללה, אפשר ובמערכה האחרונה היא אחד התיאורים הנאמנים ביותר של יצירותיו.
שישה שחקנים מציגים שישה קטעים הנוגעים כולם לשימושו הבלתי נחוץ של האקדח במחזותיו של צ'כוב. ניקו ניתאי, השחקן הוותיק והמוערך, מייסד התיאטרון, שהינו גם היוצר והבמאי, משתמש באקדח כביטוי למרד הקטן שהוא מנהיג נגד הצורך המיותר בהקצנה רגשית – רגשנית. לדידו, מערכות היחסים המורכבות שטווה צ'כוב מרתקות כשהן לעצמן ומורכבותן מייתרת את המתח הדרמטי הגלום ביריות ופיצוצים.
כך ולכן, בכל אחד מקטעי המחזה – שירת הברבור, טרגיקן בעל כוחו, איבנוב, פלטונוב, השחף ושד היער / הדוד וניה מתייצב ניקו כנגד האקדח, מנסה לעצור אותו, להציע חלופה – בריחה, ייעוץ פסיכולוגי, הבנה רחבה יותר מהבנתן הצרה של הדמויות – אך נכשל שוב ושוב, פעם אחר פעם.
בעיניו של ניתאי, הצליח צ'כוב לעשות את הבלתי אפשרי: להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, בפנים ובחוץ. לשאוף לנשגב (או לפחות לנסות) ולשקוע בעליבות היום־יומית. אכן, אצל צ'כוב האומללות מובנית מאליה. זו האומללות האנושית, החוצה את גבולות הזמן והמקום. במערכה האחרונה מגלה שהסתכלותו של צ'כוב עדכנית עדיין ודווקא מסיבה זו מבקש לבחון את מצבנו העכשווי מבעד לעיניו של הרופא המחזאי.
אליבא ניתאי, גיבוריו של צ'כוב הם בני אדם, שאינם יכולים לסלוח לזולת על האופן שבו הוא רואה אותם כפי שהם באמת, לא כפי שהם מבקשים להיראות. בכך הם מבטאים את הכשל הגדול ביחסי האנוש, מערכת המדכאת את האחר מעצם קיומה.
על כן במערכה האחרונה פותח בשירת הברבור דווקא, משתמש בשחקן הבוחן את חייו לאחור לא כדי לתהות על קיומו המוחמץ של הליצן שמכר את נשמתו לקהל, אלא על מנת לשאול היכן אנחנו – הצופים – עומדים ביחס לחיינו ובמה אנו שונים מהדמויות אותן אנו פוגשים על הבמה.
חסרונו הגדול של צ'כוב הוא דווקא יתרונו המיוחד: הרבה "האשימו" אותו, שמחזותיו וסיפוריו נדמים להיות סתמיים בהתרחשותם. כמו מאורע שגרתי, אליו מופנה הזרקור לרגע אחד או שניים, ללא התרחשויות מסעירות או שינויים מרחקי לכת. רק עצבות גדולה ודיכאון משמים.
התלבושות האפרוריות במערכה האחרונה ממחישות זאת היטב: חדגוניות ברורה שנתפרה ביד למידותיו של מחזה עגום. אך צ'כוב אינו מחזאי עגמומי. הוא זועק את העליבות וכועס עליה, זועם על היותה דשדוש מכוון בביצת החיים, שקיעה נטולת רצון להתקיים, להתקדם, להיחלץ.
צורת ההסתכלות הזו מדכאת ללא ספק. וכשם שהיא קשה לצופים, הריהי קשה שבעתיים לשחקן, הנדרש להתמודד עם חוויות אלה שוב ושוב על הבמה. במערכה האחרונה נותן מענה גם לנקודה זו, בשימוש שעושה השחקן בריקנות הדו סטרית, זו שמתמלאת באמצעות השחקן המשחק אותה. הריקנות הבימתית משחררת את השחקן מריקנותו שלו, כדרך שטען סטניסלבסקי: השחקנים פורחים דווקא כשהם מגלמים את האסונות הגדולים ביותר.
עבור ניתאי מדובר בפגישה מחודשת עם גאון, כמו אש תמידית המחממת את ליבו כל פעם מחדש. נגיעה ביצירות בנות אלמוות, שכל אדם יכול למצוא עצמו בתוכן.
אולי זו אחת הסיבות מדוע הצוות המקורי, למעט שחקנית אחת, שמר אמונים להצגה מאז תחילתה: קבוצת שחקנים המנסים לשחק את צ'כוב בעולם הבנוי על פרסומות והתפרסמות מהירה מעיסוקים אחרים, פיתויים שקשה לעמוד בפניהם.
במערכה האחרונה מעניק להם הזדמנות מיוחדת, נדירה אולי, להביע עצמם במגוון תפקידים ודמויות, ללבוש ולפשוט, להחליף ולהסיר, להיות ולחוות.
אחת מהתרשמויותיו החשובות של ניקו הייתה משחקנית בתיאטרון האמנותי במוסקבה, שחצי שעה קודם עליית המסך על תפקידה כמאשה בשלוש אחיות, התיישבה על הספה והחלה לקרוא: היא לא שיחקה אלא נוכחה באמת על הבמה, בעוצמה כזו, שלא ניתן היה להוריד ממנה את העיניים.
חוויה כזו התרחשה גם שנים רבות לאחר מכן, אלפי ק"מ משם, במשחקה המדויק והנוגע של תמר שטיירמן, שהופעותיה לצד השחקן יונתן מילר הצליחו להפוך את הבמה הקטנה לתיאטרון גדול.
ניקו ניתאי מסתייג מהמונח "תיאטרון שוליים": אולי הוא נמצא מחוץ לממסד, וודאי זה המסחרי והממוסחר, אך לא בשוליו. ניתאי רוצה להביא את הקהל הנכון, להוביל אותו ביד ולהפגיש אותו עם צ'כוב כפי שהוא באמת, ללא ניסיונות טפלים והתחכמויות אלא בראייה פשוטה וישירה, כזו שמבינה את הייחוד שבו, את ההצלחה ששמרה עליו בצורה כל כך מעודנת וכל כך מעודכנת וכל כך מרשימה. הוא מבקש לערוך להם היכרות בגובה העיניים עם צ'כוב האמיתי, זה שעוסק ב"אני" וב"אתה", לא בתלבושות מהודרות של תיאטראות מפוארים.
הודות לכוונה הזו, לעיבוד ולביצוע במערכה האחרונה לא מרגיש כמו תיאטרון שוליים כלל ועיקר.
פעמים רבות הוא מרגיש דווקא כמו הדבר האמיתי.
