במלחמה עם מורפיוס

במלחמה עם מורפיוס¹

מעולם לא הייתי באמת מסוגל להבין כיצד טום הופקינס² עשה את הטעות החמורה הזאת, שכן הוא סיים את כל התקופה בבית הספר לרפואה – לפני שירש את ההון של דודתו – ונחשב חזק בתורת הריפוי.

ניהלנו שיחת טלפון יחד באותו ערב ולאחר מכן טום רץ לחדריי למעלה למקטרת ופטפוט לפני שהמשיך לדירותיו המפוארות. יצאתי לחדר אחר לרגע כששמעתי את טום נאנח: "הו, ביילי, אני הולך לקחת ארבע טיפות של כינין אם לא אכפת לך – אני מרגיש כולי עצוב ואחוז צמרמורת. כנראה שאני מפתח הצטננות."

"בסדר גמור," קראתי חזרה. "הבקבוק נמצא על המדף השני. קח את זה בכפית מלאה עם סם החיים של עץ האיקליפטוס הזה³. זה יוציא מזה את המרירות."

אחרי שחזרתי התיישבנו ליד האח והפעלנו את המקטורות⁴ שלנו. בתוך קרוב לשמונה דקות טום שקע חזרה לתוך קריסה מתונה. הלכתי הישר לארון התרופות והסתכלתי.

"כסיל גמור שכמותך!" רטנתי. "תראה מה כסף יעשה למוח של בן אדם!"

בקבוק המורפין עמד שם עם הפקק בחוץ, בדיוק כפי שטום הותיר אותו.

קראתי לעוד רופא צעיר שגר בקומה למעלה ושלחתי אותו לדוקטור גלאס⁵ הזקן, שני רובעים משם. לטום הופקינס היה יותר מדי כסף מכדי שיטפל בו רק מתמחה־עולה צעיר. כשגלאס הגיע, העברנו את טום תהליך טיפול יקר כפי שהתירו משאבי המקצוע. אחרי התרופות הקיצוניות יותר נתנו לו חומצת לימון⁶ של קפאין במנות תכופות וקפה חזק, והולכנו אותו, בינינו, הלוך ושוב לאורך הקומה. גלאס הזקן צבט אותו וסטר לפניו ועבד קשה בשביל ההמחאה השמנה שהוא היה יכול לראות במרחק. הרופא הצעיר מהקומה השנייה נתן לטום בעיטה חזקה ונמרצת ואז התנצל בפני.

"לא יכולתי לעצור בעצמי," אמר. "מעולם בחיי לא בעטתי קודם במיליונר. כנראה שלעולם לא תהיה לי הזדמנות נוספת."

"עכשיו," אמר דוקטור גאלס, לאחר מספר שעות, "הוא יהיה בסדר. אבל שמור עליו ער למשך שעה נוספת. אתה יכול לעשות את זה על ידי כך שתדבר איתו ותנער אותו מדי פעם. כשהדופק והנשימה שלו יהיו תקינים תניח לו לישון. אני אשאיר אותו איתך עכשיו."

הושארתי לבד עם טום, אותו הובלנו חזרה לספה. הוא שכב מאוד בשקט ועיניו היו סגורות למחצה. התחלתי את עבודתי כדי לשמור עליו ער.

"ובכן, איש זקן," אמרתי, "הייתה לך חריקה צרה אבל הוצאנו אותך מזה⁷. כשהשתתפת בהרצאות, טום, האם מישהו מהפרופסורים העיר מדי פעם שמ-ו-ר-פ-י-ה⁸ לא מאויתת כמו 'כינין', במיוחד במינונים של ארבע טיפות? אבל לא אפיל את זה עליך עד שתעמוד שוב על הרגלים. אבל אתה מוכרח להיות רוקח, טום; אתה מוכשר להפליא למלא מרשמים."

טום הסתכל בי עם חיוך קלוש ומטופש.

"ב'לי," הוא מלמל. "אני מרגיש ר' כמו ציפור 'דם שעף מ'ביב עם המון הרבה ורדים יק'ים. אל תפר'ע לי. הולך לישון 'שיו." והוא נרדם תוך שתי דקות.

טלטלתי אותו בכתף.

"עכשיו, טום," אמרתי ברצינות, "זה לא יעבוד. הרופא הגדול אמר שאתה חייב להישאר ער לפחות למשך שעה. פקח את עיניך. אתה לא לגמרי בסדר עדיין, אתה יודע. התעורר."

טום הופקינס שוקל מאה תשעים ושמונה פאונד. הוא נתן בי עוד גיחוך מנומנם ונפל לשינה עמוקה יותר. הייתי גורם לו לזוז אבל באותה מידה הייתי יכול לגרום למחט קליאופטרה⁹ לרקוד איתי ואלס סביב החדר. נשימתו של טום הפכה קולנית כנחירה, וזאת, יחד עם הרעלת המורפין, פירושו סכנה. אז התחלתי לחשוב. לא הייתי יכול להרים את גופו; אני מוכרח לחתור לרגש את מוחו.

"תרגיז אותו" היה רעיון שהציע את עצמו. "טוב!" חשבתי; אבל איך? לא היה שום מפרק בשריון של טום. בחור יקר! הוא היה טוב מזג וג'נטלמן אדיב, נאה וכן ונקי כמו אור שמש. הוא הגיע ממקום כל שהוא למטה בדרום, שם יש להם עדיין אידיאלים וכללי התנהגות. ניו יורק הקסימה אך לא קלקלה אותו. הייתה לו אותה הערצה אבירית לנשים, ש… אאורקה!¹⁰ – הנה היה הרעיון שלי! הרציתי את הנושא למשך דקה או שתיים בדמיוני. צחקקתי לעצמי על המחשבה של הקפצת דבר כזה על טום הופקינס הזקן. אז החזקתי אותו בכתף וטלטלתי עד שהאוזניים שלו התקפלו. הוא פקח את עיניו בעצלנות. עטיתי על עצמי הבעה של בוז וזלזול והצבתי את אצבעי במרחק של שני אינץ' מאפו.

"תקשיבי לי, הופקינס," אמרתי, בנימה חותכת ומרוחקת, "אתה ואני היינו חברים טובים, אבל אני רוצה שתבין שבעתיד הדלתות שלי תהיינה סגורות בפני כל גבר שיתנהג כמו הנוכל שאתה."

טום לא גילה ולו שמץ קל של עניין.

"מה העניין, ביילי?" הוא מלמל בקור רוח. "הבגדים שלך לא מתאימים לך?"

"לו הייתי במקומך," המשכתי, "מה, שתודה לאל, אני לא, אני חושב שהייתי מפחד לעצום את עיני. מה בנוגע לבחורה הזו שהשארת מחכה לך למטה בין כל אותם מחטי אורן דרומיים בודדים¹¹ – הבחורה ששכחת מאז שקיבלת את הכסף הארור שלך? הו, אני יודע על מה אתה חושב. בזמן שהיית סטודנט עני לרפואה היא הייתה טובה מספיק בשבילך. אבל עכשיו, מאז שאתה מיליונר, זה שונה. אני תוהה מה היא חושבת על ההופעות של אותו מעמד מסוים של אנשים שלימדו אותה להעריץ – האדונים הדרומיים? אני מצטער, הופקינס, שאני מוכרח לדבר על עניינים כאלה, אבל כיסית את זה כל־כך טוב ושיחקת את התפקיד שלך בצורה כל־כך נחמדה שהייתי מוכן להישבע שהיית מעל תרגילים לא גבריים¹² שכאלה."

טום המסכן. בקושי יכולתי להתאפק מלצחוק בגלוי מלראות אותו נאבק נגד השפעות האופיום. היה ברור שהוא כועס ולא האשמתי אותו. לטום היה מזג דרומי. העיניים שלו היו פקוחות עכשיו והן הראו ברק או שניים של אש. אבל הסם עדיין ערפל את מוחו וקשר את לשונו.

"ל…ל… לעזאזל איתך," הוא גמגם, "אני א… אמחץ אותך."

הוא ניסה להתרומם מהספה. על אף גודלו הוא היה חלש מאוד עכשיו. השלכתי אותו חזרה עם זרוע אחת. הוא שכב שם, נועץ מבט נוקב כמו אריה במלכודת.

"זה יחזיק אותך למשך כמה זמן, משוגע זקן שכמוך," אמרתי לעצמי. התרוממתי והדלקתי את המקטרת שלי, שכן הייתי חייב לעשן. הסתובבתי קצת סביב, מברך את עצמך על הרעיון המבריק שלי.

שמעתי נחירה. הסתכלתי סביב. טום ישן שוב. ניגשתי וצבטתי אותו בלסת. הוא הסתכל עלי באופן נעים ורחב לב כמו אידיוט. לעסתי את מקטרתי והכנסתי לו כהוגן.

"אני רוצה שתתאושש ותצא מהחדרים שלי מיד כשתוכל," אמרתי בצורה מעליבה. "אמרתי לך מה אני חושב עליך. אם נותר בך שריד של כבוד או הגינות אתה תחשוב פעמיים לפני שתנסה שוב להתרועע עם אדונים. היא נערה מסכנה, לא כך?" לעגתי. "קצת יותר מדי פשוטה ולא אופנתית עבורנו מפני שיש לנו את הכסף שלנו. יבייש אותך ללכת איתה בשדרה החמישית, נכון? הופקינס, אתה גרוע פי ארבעים ושבעה פעמים מנבל. למי אכפת מהכסף שלך? לי לא. אני מוכן להתערב שלבחורה לא. אולי אם לא היה לך אותו היית יותר גבר. זה כאילו שעשית מעצמך כלב, ו…" – חשבתי שזה היה קצת דרמטי – "אולי שברת לב נאמן." (טום הופקינס המסכן שובר לב נאמן!) "תן לי להיפטר ממך מוקדם ככל האפשר."

הפניתי את גבי לטום וקרצתי לעצמי במראה. שמעתי אותו זז והסתובבתי שוב במהירות. לא רצתי שמאה שמונים ותשעה פאונד ייפלו עלי מאחור. אבל טום רק הסתובב מעט הצידה והשעין יד אחת על פניו. הוא אמר כמה מילים באופן ברור פחות ממקודם.

"אני לא אתן… ידברו אלי ככה… לך, ביילי, אפילו אם שמעתי אנשים משקרים על'ך. אבל מיד כשאוכל ל… לקום… אני אשבור לך את המפרקת… אל ת'כח את זה."

באמת הרגשתי קצת אשם אז. אבל זה היה כדי להציל את טום. בבוקר, כשאסביר את זה, נצחק ביחד צחוק טוב על כל העניין.

כעבור עשרים דקות טום צלל לתוך שינה עמוקה, קלה. בדקתי את הדופק שלו, מקשיב לנשימותיו, והנחתי לו לישון. הכול היה תקין וטום היה מוגן. נכנסתי לחדר השני וצנחתי על המיטה.

בבוקר המחרת, כשהתעוררתי, מצאתי את טום ער ולבוש. הוא היה שוב הוא עצמו, עם הבעה של עצבים רופפים ושפה כמו שביב אורן לבן¹³.

"איזה אידיוט הייתי," אמר, מהורהר. "אני זוכרת שחשבתי שבקבוק הכינין הזה נראה מוזר כשלקחתי את המינון. היו לך הרבה בעיות לגרום לי להתעורר?¹⁴"

אמרתי לו שלא. הזיכרון שלו נראה רע בנוגע לכל העניין. סיכמתי שלא היה לו שום זיכרון של מאמצי לשמור עליו ער, והחלטתי לא להסביר לו. בזמן אחר מתי שהוא, חשבתי, כשהוא ירגיש טוב יותר, נשתעשע עם העניין הזה.

כשטום היה מוכן ללכת הוא עצר, עם הדלת פתוחה, ולחץ את ידי.

"רוב תודות לך, חברי הטוב," אמר בשקט, "שטרחת כל־כך איתי – ועל מה שאמרת. אני הולך למטה לטלפן לבחורה הקטנה."