בין 12 ל־16: זמן אמיתי
בין 12 ל־16: זמן אמיתי
גיל ההתבגרות.
דומה שכמעט אין צורך להוסיף, שהרי המונח כבר מקפל בתוכו את כל החיוב והשלילה, המורכבות והתום, מכיל את כולם כאחד, ללא סתירה או ערעור, בהתנגשויות אין־ספור.
את תקופת הינקות והילדות, מנסים ההורים לרפד בחלומות של ורוד ותכלת, בדובים רכים וציורי קיר. באמצעות סמכותם הכמעט מוחלטת על מזונו, לבושו וחבריו של ילדם הם מבקשים להבטיח את עתידו, ולעצב אותו כראות עיניהם המבינות.
גיל ההתבגרות הוא, כמובן, אופרה אחרת. לא רק בגין השפעות החברה, בלתי צפויות ולכן בלתי ניתנות להתגוננות, אלא משום שמשהו משתנה בעולמו הפנימי של הילד. זהו שינוי שמורגש היטב – לאו דווקא בגין חדות התפנית, כמו הודות לתנודתיותו הבלתי יציבה.
האם זו התמודדות ראשונית, עוצמתית עם דֶּגֶם המבוגר הנכון? האם זהו עיצוב הנפש הנגזר מעיצובו המחודש של הגוף? או שמא יש כאן היבט אחר, עמוק יותר, המבשר את ראשיתו של תהליך שאינו נפסק עם סיומו של עידן ההתבגרות הרשמי, אלא ממשיך להתעצב, ככל שהחיים עצמם ממשיכים?
וולודיה הוא נער מתבגר "בן עשרה, לא נאה, חולני וביישן"1. צעיר הנע על הציר שבין ילדות לבגרות, מטלטל בין הגדרות ואינו מוצא את מקומו – לא בחברה, לא בלימודים, לא בתוך עורו ומחשבותיו. מתוך אי ההתמצאות והבלבול עסוק וולודיה, טיפוס לא פעלתן וחסר יוזמה, בפעולה עקבית אחת – חשיבת מחשבות מעיקות, עגומות, מדכאות, שאין בהן תכלית אך גם אין מהן מוצא. ההרהור הכפייתי אינו מפיג את השעמום הנפשי, כמו גם המעשי, שוולודיה שרוי בו, אך בה בעת אין וולודיה מסוגל להימנע ממנו:
הוא חושב על לימודיו ועל מבחנו הצפוי במתמטיקה, שאם ייכשל בו יגורש מבית הספר ללא תעודה ולמעשה ללא עתיד.
הוא חושב על מארחיו, שבביתם הוא מצוי כעת, "השומיכינים, אנשים עשירים בעלי יומרות אריסטוקרטיות"2, הלועגים לו ולאמו מאחורי גבם, מכירים בעניותם ובזים להיטפלותם. השהייה אצל השומיכינים פוגעת בגאוותו ובערכו העצמי המוגבל ממילא, אך וולודיה אנוס לבקרם פעמיים בשבוע מתוך התפנקותה הגחמנית של אמו.
הוא חושב על אמו, שבהעדר בעל שיעצור בעדה, מבזה את עצמה, כמו גם את וולודיה, בילדותיות סרת טעם, תוך בזבוז הון המשפחה הזעום3. חסרונו של הבעל, שנפטר זה מכבר, הוא גם חסרונו של האב, שאינו אוכף משמעת ומשליט סדר בחייו של בנו המתבגר. כך מוצא עצמו וולודיה אובד ואבוד, נע ונד בין אם שאינה משגיחה בו, למסגרת חינוכית שאינה רוצה בו. נער נטול הישגים ללא כל רצון או מטרה שתניע אותו קדימה לכל כיוון מעשי באשר הוא.
גם את הדברים החיובים שמזמנת תקופת גיל ההתבגרות – חדוות הנעורים, המפגש עם בנות המין הנשי, ראשיתו של חיזור – לא משכיל ולא מצליח וולודיה לנצל. הוא מדמה לעצמו כי התאהב באחת, אנה פיודורובנה, "דודניתה של מאדאם שמיכינה, המתארחת בבית הקיט אף היא. זו הייתה גברת ערנית, קולנית וצחקנית כבת שלושים, בריאה, חסודה וורודה, בעלת כתפיים עגולות וסנטר שמן ועגול, וחיוך תמידי מרחף על שפתיה הדקות. לא נאה הייתה ולא צעירה – וולודיה ידע זאת יפה – אבל משום מה נבצר ממנו שלא לחשוב עליה, שלא להביט בה שעה ששיחקה בקריקט, מגביהה את כתפיה העגולות ומנענעת את גבה החלק, או שעה שהייתה צונחת על הכורסה אחרי צחוק ממושך וריצה הלוך ושוב במדרגות, מצמצמת את עיניה, נושמת בכבדות ומעמידה פנים שהיא משתנקת וחשה מחנק בחזה."4 אנה פיודורובנה התיאטרלית, הפטפטנית, הפלרטטנית, מחפשת קהל ותשומת לב; בעלה האדריכל מגיע לבקרה רק יום אחד בשבוע, ישן עמוקות משך כל הביקור וחוזר לעבודתו מיד בבוקר המחרת.
משזיהה וולודיה את רגש השנאה הסתום שחש כלפיו5 ולחילופין, את רגש השמחה המתפשט בו בשובו של הבעל חזרה אל העיר, הסיק כי רגשותיו כלפי אנה הם הגורם לכך וכי הוא מאוהב בה, מעל לכל ספק6.
והנה מגיעה אנה אל הסוכה בה יושב וולודיה, שקוע בהרהוריו. אל מול דמותה המלבבת ומלאת החיים, נאלם דום הנער המהורהר והגמלוני. הסיטואציה מביכה ומבלבלת אותו. רגשותיו סוערים בו. הוא חש עצמו בלתי ראוי, ילדותי ומסורבל – כל מה שבני נעורים נוהגים לחוש כשהם נתקלים לראשונה בחוויה מעצבת של בגרות. אך לוולודיה אין חברים עמם יוכל לחלוק את רגשותיו ולהבין את הטבעיות שבהם. אין לו אב שידריך אותו או אם שתקשיב לו. וכך וולודיה נותר מבודד בינו לבין עצמו, אינו יודע מיהו או מה הוא רוצה.
למעט שנאה ומורת רוח, שהם הרגשות הברורים בחייו, לוטה כל היתר בערפל סבוך ודחוס.
אנה הנמרצת מתחילה להקניט את הנער הצעיר, במשחק שוולודיה אינו מבינו כלל:
" "למה אתה שותק… זה לא נימוסי לשתוק כשפונה אליך גברת. באמת, איזה גולם אתה, וולודיה! כל הזמן אתה רק יושב לך, שותק, חושב, כמו איזה פילוסוף. אין בך אפילו שמץ של חיים, של אש! ממש מאוס, באמת… בגילך צריך אדם לחיות, לפזז, לפטפט, לחזר אחרי נשים, להתאהב."
וולודיה התבונן בסדין שנתמך ביד הלבנה, התפוחה, והרהר…
"שותק לו! … זה אפילו מוזר… שמע נא, עליך להיות גבר. תחייך קצת, לפחות! טפו, איזה פילוסוף מאוס! … אתה יודע, וולודיה, למה אתה גולם שכזה? כי אינך מחזר אחרי נשים. ולמה אינך מחזר? אמנם אין פה עלמות, אבל איש הרי לא מפריע לך לחזר אחרי הגברות! למה לא תחזר אחרי, למשל?"
וולודיה הקשיב, ומתוך הרהורים כבדים, מאומצים, גירד את רקתו.
"רק גאוותנים גדולים שותקים ומתבודדים ככה," המשיכה ניוטה ומשכה בידו להרחיקה מרקתו. "אתה גאוותן, וולודיה. למה אתה מלכסן אלי מבטים זועפים שכאלה? תואיל בטובך להסתכל לי ישר בפנים! נו כבר, גולם!" "7
וולודיה המבולבל, המגושם, הנבוך, אינו יודע כיצד להגיב. רגשותיו הלא סדורים נפרמים בקרע גס מרגע שמהתלת בו אנה במשחקה, מבקשת להפיג את השעמום בבית הנופש שבו היא נחה עם חברותיה.
ברצינות וכובד ראש, במעשה חמור סבר שנדמה כי כל חייו תלויים בו, וולודיה מתוודה בפניה כי הוא אוהב אותה, אך אנה אינה שועה להצהרותיו החמורות ופונה לדרכה בקלילות ושוויון נפש.
וולודיה מתמלא בושה. הבלבול שבנפשו מעמיק. דבריה הפוגעניים, הלגלגניים של אנה מביאים את הנער המיוסר להתחפר עמוק יותר בתחושת המיאוס והתבוסנות שתססו בו ממילא, בלעדיה.
במבוכתו האין־סופית מבקש וולודיה להסתלק מן הבית ולחזור אל העיר ברכבת, אך החלטיותו של בן הנעורים אינה מצליחה לשמר את החלטיותה יותר מחמש דקות תמימות. וולודיה חוזר, מנסה בשנית להתוודות על אהבתו ושוב נדחה. טעמה של חוויה זו מר וחריף אף יותר מבראשונה והוא פושה כמו ארס בעורקיו המתבגרים של וולודיה, שרגשות רעים כבר הרעילו אותם הרבה קודם לכן.
משחקה הקליל והמרושע של אנה מכשיל את הנער הצעיר, המגשש את דרכו להפוך לגבר. עבור וולודיה זהו כישלון אחד יותר מדי: הוא מאבד כיוון ופורק את זעמו ותסכולו העצום על אמו לעיני כול, שעה שהם חוזרים לדירתם הקטנה שבעיר. בצעקות מלאות זעם הוא שואג כי הוא שונא אותה, מודע היטב כי את עצמו הוא שונא ומתעב לא פחות. בבית הוא נודד מפינה לפינה בחוסר מעש, מתקשה למצוא לעצמו מקום או עיסוק ומתוך אותה נדידה נטולת מטרה מוצא את אקדחו של אחד הדיירים השכנים, מכניס את הקנה אל הלוע ויורה בעצמו למוות.
באישיותו המנותקת ונטולת החיות דומה וולודיה לאיבאן אלכסייביץ' אוגנב, סטטיסטיקן בן עשרים ותשע, מושא אהבתה של ורוצ'קה, בסיפור הנושא את שמה8.
כשם שוולודיה מתוודה בפני אנה על אהבתו כלפיה, כך מתוודה ורוצ'קה על אהבתה לאיבאן. כמוהו הייתה גם היא עצובה תמיד9, מעבירה את חייה בחלומות וקריאה, ומאמינה לסיפורי הרומנים ובאפשרויות האהבה הגדולות שהבטיחו לה10.
אך וולודיה אינו דומה לורוצ'קה; לא במראהו המכוער בהשוואה ליופייה המושך את העין11, לא בהתנהלותו המסורבלת ובבלבול מחשבותיו, לא ברצונותיו הקוטביים, שאינם יודעים מה בדיוק מבקשים הם להשיג.
וולודיה הוא דווקא הגרסה הצעירה של אוגנב המבוגר, טיפוס יבש ואטום שאינו מצליח להבין את עצמו ולצאת מתוך שריון האדישות ואין האונים שבתוכו הוא חי. אדם שאינו מצליח לתקשר בכנות עם הזולת משום שאינו מצליח להקשיב לקול נפשו האמיתי12.
וולודיה הוא ילד שהלך לאיבוד.
אין לו כמיהות או חלומות. בעיניו הכול פסול, מגונה וסר טעם. מתוך קיצוניות רגשותיו, הוא מתנהל בחוסר אחריות בכל מה שקשור לעתידו האישי, האקדמי והמקצועי. אפילו ההרפתקה הקלילה עם אנה, שלא הייתה אמורה להיות אלא משובת נעורים תמימה, הופכת לעול כבד של חרפה ועלבון. חוליה נוספת בשרשרת התיעוב העצמי שמתמשכת עד אין קץ.
גיבוש ה"עצמי" של גיל הנעורים אינו סובב רק סביב ההכרח להקציע הגדרות באופן ברור. גיל הנעורים הוא התמודדות עם סערות של עליות ומורדות, שלהתחפרות יום־יומית בתחושת אי־שביעות רצון. בהשוואה והתמודדות עם אנשים אחרים, עם אלה שכבר ניכסו לעצמם מקום והישג ועם אלה שלא. אל מול הראשונים תחושת האפסיות אינה יכולה שלא להתעצם ולתפוח. האחרים מעוררים סלידה ורצון חזק להיבדלות וריחוק.
וולודיה מחפש לברוח מאמו אך אינו מצליח להתמודד עם העולם סביב. כמו בני גילו אף הוא תופס את האירועים העומדים על הפרק כמשגה נוראי שאין לו כפרה. מעבר לכך קשה וגם אין סיבה להסתכל. הכול חד, שחור או לבן, בעיקר שחור וכואב. וכך, בהיעדר מבוגר אחראי שירגיע את הנפש ויאזן את הקצוות, וולודיה אינו יכול שלא לאבד אחיזה על גבי המטולטלת שמשליכה אותו רחוק מדי אל מעבר לסף המציאות.
אולם לרגע אחד נחשף וולודיה לאפשרות אחרת, אל הטבע הרחב שבו מתקיימים חיים שהינם הרבה מעבר למוכר ולידוע בעולמו העגום: "בחוץ כבר זרחה השמש, הציפורים פצחו בציוץ קולני; עלה קול צעדיו של הגנן המתהלך בגן וקול חריקת המריצה… כעבור זמן מה נשמעו געיית הפרות וצליל חלילו של הרועה. אור השמש וכל אותם הקולות סיפרו שאי – שם בעולם יש חיים טהורים, פיוטיים, מלאי יפעה. אבל איפה הם? על החיים האלה לא שמע וולודיה מעולם, לא מפי maman ולא מפי שאר האנשים הסובבים אותו… וככל שכבד עליו לבו, כן גברה הרגשתו שאי שם בעולם, בקרב איזה אנשים עלומים, יש חיים טהורים, נאצלים, תמימים, מלאי יופי, ואהבה, ועדנה, ושמחה, ושאננות… בכל מאודו הרגיש בזה, ונמלא עצבות וגעגועים עזים כל כך, עד שאחד הנוסעים סקר אותו בעיון ושאל: "וודאי כואבות לך השיניים?" "13
את ההתגלות הרגעית, כי עולם אחר אפשרי ואכן קיים במקום כלשהו, חווה וולודיה לבדו. את עוצמת כאב ההחמצה שהוא חש, אף איש אינו יכול להבין.
אך וולודיה אינו יודע כיצד לגשת אל אותו מקום, כיצד למצוא ולהחיות את אותה חוויה טהורה ומעודדת, לאמץ את ההסתכלות הרחבה יותר על החיים, כדי לצאת מהמעגל הטעון והכובל כל כך. לרגע עולים בו זיכרונות על עיר החוף שבה שהה עם אביו כשהיה בן שבע ועל משחק ששיחק בחול עם שתי ילדות אנגליות, אך הם נמוגים עד מהרה, מתערבלים ונעלמים בתודעתו המיוסרת.
את המקום הטהור והצלול בנפשו וולודיה אינו יכול לראות. הבל ורעות היום־יום מכסים אותו מצד האנשים שהרבו שנים ממנו אך לא חוו את חווית ההתבגרות הנכונה שהייתה יכולה לגאול אותם מתפיסותיהם הילדותיות והמוגבלות.
וולודיה אינו יודע כיצד שלא למצוא בכל דבר קושי וחולי, שכן קושי וחולי הם כל מה שהוא רואה. העולם שלו שבור מדי ועצם העובדה שהוא מכיר בכך מולידה בו בלבול ואובדן.
לוולודיה דרוש מישהו שיעזור לו להביט אל מעבר לכאן ועכשיו המוחלטים ובסוערים של חייו. מישהו שינווט אותו, שיעמוד איתן ולא ייסחף הלאה בזרם החיים הסתמי עד שיחדל.
את הכאוס הגדול של תקופה סוערת, הטעונה בעיקר במטענים שליליים, צריכה להקיף חומה בטוחה של שקט וראייה רחבה יותר של אפשרות של אושר ונחמה.
בחייו של וולודיה אין חומה ראויה כזו.
זהו הפרדוכס הגדול והחשוב של גיל הנעורים: הרצון להתנתק מהכול, היכול להתממש אך ורק בתוך מסגרת שמכילה ניתוק שכזה.
לוולודיה אין מסגרת. העולם שהוא רואה נגוע באותה אווירת נכאים, השואבת את שעשועיה וסיפוקיה מתענוגות קטנים וילדותיים. עולם של טפילות מצד אם בלתי מתפקדת, המשחיתה את זמנה במשחקי קלפים, ומארחת הנעזרת ברכילות כתומכות המייצבות את דמותה כאישיות חשובה, מתורבתת ועשירה.
אפשר לקרוא את סיפורו של וולודיה ולהיזכר בתחושת התלישות שמאפיינת כל אחד שהתבגר אי פעם. אפילו את אלו שנראה כי התבגרו טוב יותר מאחרים.
אפשר לקרוא את סיפורו של וולודיה ולהבין כי העמידות ההורית, על אף שהיא נראית כטרחנית ובלתי רצויה, היא המגדלור החשוב והחיוני כל כך להובלתה של הספינה הצעירה אל חוף מבטחים.
ואפשר לקרוא את סיפורו של וולודיה ולהבין שבסופו של דבר, גיל העשרה אינו מסתיים עם חילופי קידומת. הסיכון לשקוע בתהומות של יגון ונמיכות רוח מלווה כל צעד בחיים שהם מסכת אחת של התבגרויות אינסופיות, משנה לשנה, מחודש לחודש ומיום ליום.
הבחירה נמצאת בידו של כל אדם: האם להיות כוולודיה, נער שמאמין שמה שהוא רואה זו המציאות היחידה, או למצוא את נקודת האחיזה הטובה, את המקום מלא היפעה והפיוט, שממנו ואליו ממשיכים הלאה, עוד ועוד, להתבגר.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
