בין מציאות לדמיון – כוחו של הכוח המדמה
בין מציאות לדמיון – כוחו של הכוח המדמה
בכתבה שהתפרסמה ב־15 לאוקטובר 2010 עם סופרת ומשוררת הילדים, שלומית כהן אסיף, סיפרה כהן אסיף על תקרית שאירעה לה באחד מבתי הספר שבהם היא נוהגת לבקר: "פעם שאלה אותי מורה בפני התלמידים, 'בשיעור מדעים כל הזמן אני צריכה לתקן את הטעויות של המשוררים. למה את כותבת שהירח נותן אור? הירח לא נותן אור, הוא ניזון מאור השמש'. הייתי בהלם מעצם השאלה שלה. באותו רגע ריחמתי על ילדיה. אם היא רואה באמירה של 'הירח מאיר' מעין הטעיה, או אפילו שקר, מי יודע איך היא מתקנת אותם על כל צעד ושעל. ומה עם הדמיון?"1
ובאמת, מה עם הדמיון?
האם היכולת להתנתק ולחיות בעולמות שאינם קיימים היא בחזקת הישג או תלישות מסוכנת?
האומנם צריך להקצות לדמיון זמן ומקום או אולי דווקא לדבוק באמיתות מפוכחת, כבר בגילאים רכים?
והיכן עובר הגבול, או ליתר דיוק – היכן צריך לקבוע את הגבול – בין מה שאמיתי לבין מה שאינו?2
למצוא את ארץ לעולם לא3 הוא סיפורו של ילד שהפסיק לדמיין. הסרט, המציג את תהליך יצירתו של פיטר פן הקנוני, מעמיד במרכזו את יחסיהם של ג'ימס מתיו ברי והילד פיטר – סופר והמוזה שלו. בגין הצער העמוק על מות אביו, חדל פיטר להתנהג כילד רגיל: חדל מלשחק, להשתובב ולהשתטות והרצין להיות מישהו קודר, שקול ונוגה מאוד. פיטר דוחה בעקביות את ניסיונותיו של ברי להחזירו אל קסם הילדות והמשחק, אך אישיותו של ברי וחתירתו הבלתי מתפשרת להשיב לפיטר את דמיונו האבוד צולחים בסופו של דבר ומהווים תהליך תרפיוטי רב משקל בחייו של הילד.
אך לא כולם מכירים ומאמינים בחשיבותו של הכוח המדמה; בסרט הסיפור שאינו נגמר4 מתנגד אביו של בסטיאן, הגיבור, לנטיית בנו לחלום ולדמיין: "אתה כבר ילד גדול, הגיע הזמן שתרד מהעננים ותנסה לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע. תפסיק להזות בהקיץ. תתחיל להתמודד עם הבעיות שלך" הוא תובע ממנו. לא בקשיחות או בכעס, אך בנימה ברורה וחד משמעית. האב מדכא כל היבט יצירתי לא מקובל בחיי בנו, כמו ציור חדי קרן בשיעור מתמטיקה. הוא אינו מבין אפילו כי מדובר בחדי קרן ולא בסוסים, מפני שהוא עסוק מדי באכזבה מאי הליכתו של בסטיאן בתלם המקובל, מחוסר הצלחתו בלימודים או מאי הצטרפותו לנבחרת השחייה.
תפיסה נכונה של המציאות ויכולת לחשיבה ביקורתית, אינן שוללות בהכרח את קיומה וחשיבותה של היכולת לדמיין. האדם המתבגר לומד כיצד ומתי יוכל להפעיל ולהשתמש ביכולת זו, בהתאם לצורך השעה ובמסגרת הנכונה וההולמת. אך אביו של בסטיאן, כמו אולי רבים אחרים, מתקשה במעברים מסוג אחד של מציאות למשנהו ומעדיף להישאר בפן השכלתני, היבש והברור ומבטל את הפן הפנטסטי באופן חד משמעי, כמו מעולם לא היה. כך, על אף שהוא מופיע בתחילת הסרט בלבד, מהווה האב את ההנגדה המוחלטת למהלך הסיפור כולו. במובן לא מבוטל, הוא המחסום שנדרש מבסטיאן להתגבר עליו על מנת שיוכל להתחבר שוב אל הכוח המדמה שבתוכו.
דוגמה מעניינת ליצירה המנסה לבטא את רעיון הקיום המשולב – דמיון ומציאות – הוא סיפורה של לאה גולדברג – כך ולא כך5: ענת היא ילדה המבקשת מאביה שיצייר לה ציורים. האב מתרצה, מצייר אך לא מפסיק לטעות. שוב ושוב הוא משנה את הסדר הטבעי והמוכר כשהוא מצייר דוד במלונה וכלב קורא עיתון, עכבר רודף אחרי חתול, בית ניצב בים בעוד ספינה נחה על ראש הר, ילד ישן מתחת למיטה שעליה מונחות נעליו, תרנגולת בוקעת מביצה שהטיל אפרוח, זוג שאוכל את המפית במקום את האוכל שעל הצלחת וילד שסוחב על גבו עגלה וסוס.
על פניו נראה כי מדובר בסיפור פשטני למדי, נטול תובנות או התפתחויות מעניינות: אב ששוגה שוב ושוב, למעשה כל הזמן, ובת קטנה המזדעקת תמיד לתקן אותו.
האב אינו מתנצל אך גם אינו מתנהג כאילו יש לו מגמה חתרנית בהיפוכים המצוירים שהוא יוצר: הוא מעיד על עצמו שהוא מפוזר, שלא ישן מספיק ובכלל – שהוא אינו מבין מה קרה לו היום. שום דבר מעבר למשגה מקרי ואולי גם מובן.
מנקודת מבט דידקטית ניתן לטעון כי זהו סיפור המלמד על מקומם הנכון של דברים בעולם: החתול הגדול רודף אחרי העכבר הקטן, הבית נבנה על ההר והספינה שטה בים, הילד ישן במיטה בעוד הגרביים והנעליים מונחים למרגלותיה, התרנגולת מטילה ביצים שמתוכן בוקעים אפרוחים, צלחת אינה משמשת לישיבה ומפית לא נועדה למאכל. רעיון זה נתמך גם בסיום הסיפור, אזי מזמין המספר את הילדים הקוראים לצייר ציור "נכון", כדי ללמד את אבא "איך צריך לצייר!".
ואולם, האם אין בו, בהסבר העקבי והעיקש כיצד דברים מתנהלים וצריכים להמשיך להתנהל, גם קריאה היוצאת נגד חניקתו של הדמיון והכוח היצירתי? הלוא שורשיותו של הסיפור נעוצה בכך שהאב הוא הטועה ואילו הילדה מבחינה, מסבירה ומתקנת. אפשר בהחלט כי העובדה שהילדה צודקת היא המאפשרת לילדים להתחבר אל הסיפור ואל רבדיו החינוכיים. אך האם, בעצם ההקפדה על ציור נכון מבחינה עובדתית, לא איבדה הילדה את היכולת לקבל וליהנות ממציאות דמיונית, שאינה עולה בקנה אחד עם מה שתקין ונכון? האם כשדרשה את המציאות בתוך היצירה, לא איבדה למעשה את היצירה בתוך המציאות?
בסיפור זה אין דיון או שאלה על מבוגר היושב במלונה בעוד כלב קורא בעיתון על הכיסא, על עכבר קטן שרודף אחרי חתול גדול, על ספינות שנתקעות על פסגות הרים ובתים שנמצאים בלב ים. אך בלעדי מחשבות כאלה, כיצד ניתן יהיה לספר על בת הים הקטנה וארמון מלכותה התת־ימי?
סביר להניח שאף ילד לא יפנה את מיטתו כדי להניח לנעליו להתכרבל עם הכרית, אך השאלה – מה בא קודם: הביצה או התרנגולת? – היא תהייה פילוסופית ארוכה בשנים. אם נניח מיד שהציור המבטא אותה הינו שגוי ולא נכון, האם לא נפספס את היכולת להרהר בה ואחריה וכך נהפוך את עולמנו לעולם חסר, ואולי אף שונה בתכלית?
הסיפור מסתיים בחזרה חדה אל עולם המבוגרים: האב נקרא לטלפון. ענת נשארת עם הציור. אבל גם אז, כול שהיא עושה הוא רק לתקן את טעותו של הציור הקודם, שהושאר לפניה. אפשרות למחשבה אחרת אינה ניתנת או קיימת כלל.
כך ולא כך אינו סיפור מקורי מאת לאה גולדברג כי אם תרגום לסיפור מאת קורניי צ'וקובסקי6, סופר ומשורר רוסי שפנה לילדים. גם מרים ילן שטקליס תרגמה את היצירה והעניקה לה את הכותרת אבא מצחיקון7וכן אוריאל אופק, בתרגומו – כן נכון ולא נכון.
בחירתה של גולדברג לתרגם את היצירה לכך ולא כך, מבטאת היטב את הפער שבין שני העולמות8 : המציאות והדמיון: או שיש דמיון – או שישנה מציאות. ביחד אי אפשר9.
סיפורי דגים10 הוא נקודת הקיצון ההפוכה ליצירתו של צ'וקובסקי, אך הוא מביע את רעיונו באמצעות אותה שמירה קפדנית על חלוקת התפקידים שבין הילד השכלתני (שכבר בגר בינתיים) לבין האב המסרב להתבגר.
האב, אדוארד, מספר לבנו וייל סיפורים על אודות חייו, אגדות שאינן יכולות להתרחש במציאות בשום אופן – כך לפחות מאמין וייל. אמונה זו היא שגורמת לו להרגיש כי הוא אינו מכיר את אביו ומובילה לתחושות כעס וריחוק: וייל אינו רוצה את הדמיון אלא את האמת. הוא רוצה להכיר את אביו, לא את האגדות שהקיף עצמו בהן. אך כל אותן האגדות, הדמיונות והבדיונות, הן – הן המציאות האמיתית לדידו של האב החולה והמזדקן. אולי לא כולן התרחשו, וודאי שלא בדרך שבה סופרו, אבל הן מבטאות משהו מעולמו של אדוארד הגבר, האדם. בלעדיהן, משהו מהותי מאוד יחסר בו והוא, על כל מורכבותו, יהיה בלתי שלם, אפור ודהוי.
לקראת סיומו של הסיפור שאינו נגמר, מתעמת הלוחם האמיץ אטריו עם גמורק, המפלצת שנשלחה להרוג את הגיבור היחיד שיכול לעצור את הלא כלום מלהחריב את ממלכת פנטזיה. אטריו מודה בתבוסתו בפני גמורק: הוא אינו יכול לצאת ולהילחם כנגד הלא כלום, משום שאינו יכול לצאת מעבר לגבולות פנטזיה. גמורק לועג לדבריו: "לפנטזיה אין גבולות… זה עולם הדמיון האנושי. כל חלק ממנה וכל יצור מהווים חלק מחלומות בני האדם ומתקוותיהם."
"אם כן" שואל אוטריו, "מדוע פנטזיה נהרסת?"
"כי בני אדם החלו לאבד את תקוותיהם ולשכוח את חלומותיהם, וכך הלא כלום הולך ומתחזק" משיב גמורק.
"מהו הלא כלום?" שואל אוטריו.
"הלא כלום זו הריקנות שנשארה בייאוש ההורס את העולם הזה" משיב גמורק.
לא אוטריו, הלוחם האמיץ, יכול להציל את פנטזיה.
רק בסטיאן יכול לעשות זאת.
בסטיאן מסרב להאמין כי ילד רגיל כמוהו, ילד שאביו הכריחוהו להשאיר את רגליו על הקרקע, ילד שלא עושה את מה שהוא חולם, יוכל להיות כל־כך חשוב ובעל כוח לדמיין כפי שרצה באמת.
אך אז הוא מעז.
ומצליח.
הדמיון והמציאות הם שני חלקים במערכת אחת התלויים וקשורים זה בזה בכדי לאפשר את המשך קיומם ההדדי. המציאות היא גבול הדמיון כשם שהדמיון הוא גבול המציאות. יחד, הם מאפשרים את קיומן של משאלות וחלומות, מטרות ושאיפות.
יחד הם מאפשרים את החיים11.
לא רק ילדים יכולים וצריכים ליהנות מכוחו של הדמיון.
דמיון הוא חלק חשוב ומניע בעולמו של כל אדם.
כל אדם שיש לו חלום.
כל אדם שיש לו רצון.
כל אדם שרוצה לחיות.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
