בחירה – עיון ב"ארץ גזירה" לאנטון צ'כוב
בחירה – אף על פי כן ולמרות הכול
עיון בארץ גזירה לאנטון צ'כוב
בארץ גזירה מאת אנטון צ'כוב הוא סיפור המתרחש בערבות סיביר בין אדם בשם סמיון הזקן לבין צעיר טאטארי חסר שם שהגיע למקום זה מכבר.
צ'כוב מעצב את הסיפור בצל תיאורו של השאול1: עולם שכוח־אל, קפוא, חשוך ואפלולי, שנהרות מובילים אליו (על האסדה הגדולה קארבּאס, המהדהדת לשמו של קֶרבֶּרוּס, הכלב האימתני2 השומר על שערי העולם שמתחת ומונע את עזיבתם של המתים) ואסירים כלואים בו (ובחלומותיהם המסויטים עליו3).
לא רק התיאור הגיאוגרפי תורם לעיצוב ערבות הקרח כיקום שאין ממנו חזרה – חלק ניכר מכך נשען על דמותו והתייחסותו של סמיון, הנודע גם בכינויו "השכל הישר".
סמיון, "זקן כבן שישים, צנום וחסר־שיניים"4, מעוצב בדמותו של כארון5 המיתולוגי, ימאי גס שגילו מעבר לשיני הזמן, בעל לחיים כחושות, זקן מוזנח ובגדים מלוכלכים, המשיט את המעבורת על נהר האכרון – נהר המכאוב, עליו עברו נשמות המתים מעולם החיים אל השאול6, עולמו של האדס.
בין אם התרגל או שהרגיל את עצמו – המציאות שאטימותו הרגשית של סמיון מייצרת איומה לא פחות מהתנאים הקיומיים שבחוץ, שכן היא בוראת עולם נטול חיות, תקווה ורגש.
סמיון, אדם הגיוני ומעשי, בעל מוסר עבודה ומשמעת עצמית גבוהה, מאמין כי אין חיים בערבות סיביר אלה, וכל מי שמובא אליהן הינו בחזקת חי־מת או מת־חי7.
מדוע הוגלה, בנו של שרת כנסייתי8, למושבת עונשין זו?
אין לדעת. המספר אינו מספר, גם לא סמיון עצמו.
שוב ושוב הוא אומר לצעיר הטאטרי "תתרגל!", הן בחזקת הבטחה, הן בחזקת ידיעה. האם גם הוא "התרגל" למציאות של בדידות, של קור וקושי, של חוסר מוחלט בחמימות וקירבה אנושית, או שמאז ומעולם היה כפי שהינו עתה?
עברו מתואר בנגיעות, ברמזים – מעמד, בית, רעייה, משפחה.
הכול אבד, נלקח ונעלם.
במקום להצטער ולהתגעגע, רגשות שאין בהם טעם משום שאין הם מקדמים דבר, סמיון לומד להסתדר עם מה שיש, לרצות את מה שיש, לברך על הקיים.
האם הוא מאושר יותר או פחות מהטאטארי הצעיר שאינו יודע את נפשו מרוב צער?
לסמיון אין אשליות בנוגע למקום שבו הוא נמצא9 אך הוא אינו טיפוס מדוכדך או דיכאוני. הוא רואה את המציאות נכוחה ובוחר במודע להדיר עצמו ממנה. כיוון שכך הוא נוזף או מנסה לחנך את הצעיר הטאטארי, שאינו חדל מלערוך השוואות בין המקום הנפלא שהיה בו לבין המקום האיום שאליו הגיע:
"עודך צעיר, שוטה, עוד לא יבש חלב־האם על שפתיך, ומחמת סכלות נדמה לך, כי אין בעולם אדם אומלל יותר ממך, אך לאחר זמן תאמר בעצמך: יהי רצון שיזכה כל אדם לחיות כך. הנה, למשל, אני לפניך. כעבור שבוע ימים ישפלו המים, ואנו נציב כאן את המעברה, כולכם תלכו לסיביריה ואני אשאר כאן, ואתחיל לשוט מחוף עד חוף. זה לי עשרים־ושתיים שנה משוטט אני כך. יום ולילה. הדגה מתחת למים, ואני על פני המים. וברוך האלוהים! אין לי צורך אלא במה שיש לי. יהי רצון שיזכה כל אדם לחיות כך. […] אין לו לאדם צורך בשם דבר! אין אב ואם, אין אשה, ואין חירות, אין בית ואין נחלה! אין צורך בשום דבר, […]. אני, אחי שלי, לא איכר פשוט אני, לא מבני־חם, אלא בנו של שמש־הדיאקון, וכשחייתי כבן־חורין בקורסק, מקטורן הייתי לובש, ועכשיו הגעתי לידי כך, שיכול אני לישון על גבי הקרקע, ערום ועריה, ולזלול דשא־עשב. ולא אכפת לי. יהי רצון שכל אדם יזכה לחיות כך. אין לי צורך בשום דבר, ואיני מפחד מפני שום אדם, וכך חושב אני על עצמי, שאין בעולם איש בן־חורין ועשיר יותר ממני. הנה שלחו אותי לכאן מרוסיה, ולמן היום הראשון התעקשתי: איני רוצה כלום! השטן מלחש לי על אשתי, על בני־ביתי, על חירותי, ואני לו: אין לי צורך! התעקשתי – ועתה, הביטה וראה, מה טובים חיי, אינני בא בשום קובלנה כלל. ואם יתפתה אדם ויקשיב לשטן ויציית לו אפילו פעם אחת, סופו שיילך לאבדון ואין לו תקנה. ישקע בבצה עד קדקוד."10
כדוגמה המבקשת לבסס את משנתו מגולל סמיון באוזני הצעיר הטאטארי את קורותיו של אדון שהגיע למקום לפני חמש־עשרה שנה וביקש להקים לעצמו בית ולחיות מעמל כפיו. סמיון מעיד כי ניסה להזהיר את אותו אדון, למנוע ממנו לרצות דברים שיובילו אותו לרצות דברים נוספים, מעגל קסמים בלתי פוסק שרק ימיט עליו חורבן, אך האדון בשלו: ממתין לכסף שיגיע ואז לאשתו שתבוא ואז מרהט את ביתו ומרפד את חייה כדי להרגילה למנעמים שמהם ניזונה בעיר ומייצר עבורה מסיבות ומפגשים. ברם בתנאים הבלתי אפשריים האלה האשה נשברת ונמלטת יחד עם מאהבה חזרה אל העיר, אל החיים. משכשל בעלה להשיגה ולהחזירה, הוא מבקש לפחות לחזור ולביתו אך לשווא: שמונה שנים ומאתיים רובל השחית מבלי להשיג דבר11.
כשמספר סמיון לטאטארי הצעיר על הרגע שבו באה בתו של האדון לחיות עמו בשממה הקרה והמבודדת הזו נדמה כי משהו נסדק בחומת קשיחותו ואדישותו הרגשית: "כן, אומר הוא, סמיון, גם בסיביריה חיה יחיה האדם. גם בסיביריה יש שמחה ואושר. הביטה־נא, איזו בת יש לי! ודאי, לא תמצא כמוה ת"ק על ת"ק פרסה. הבת, אומר אני, טובה, אמת נכון הדבר… ובלבי חושב אני: הנה, חכה, המתן רגע קטן… הנערה צעירה, הדם הומה, חפץ־החיים בה, והאם החיים כאן חשובים כחיים? והנה, ידידי, תקופה געגועים ושיממון… נבלה־קמלה, נמוגה כולה, ועתה כל עוד נפשה בה. שחפת, הרי לך אושר־של־סיביריה, רקב בעצמותיו, הרי לך, גם בסיביריה חי יחיה האדם…"12
סמיון אינו הודף את חדוות האמונה המפעמת של האדון־האב, המנסה בכל כוחו להיאחז בחיים ובשמחה על אף נוראות המקום ושממות הקיום בו. הוא יודע, באופן שהוא ככל הנראה מסרב להודות בו – אפילו בינו לבין עצמו, מהו המחיר הרגשי שגובים החיים במקום שכזה; כמה קשה עד בלתי נסבל לחיות במקום שאין בו אלא ערבות של קרח, אפלה ואנשים גסים; חיים שאולי אפילו אינם ראויים להיחשב כחיים13.
סמיון אינו פותח פתח לזיכרונות או לחרטות. הוא חי את העכשיו, את מה שיש, והוא מאושר. עבורו המציאות הקיימת טובה כגן עדן ולדידו כך היו צריכים לחיות כולם. רגשות הם מעמסה, עול, נטל מיותר. הוא דבק בהחלטתו, באמונתו, בגישתו בנחישות חסרת מעצורים ואיש לא יזיזו ממקומו.
הטאטארי העלוב, החולני והעגום הוא הכוח שמנגד, זה שמנסה לייצג את הכוחות האנושיים אף על פי ולמרות הכול: "טוב יום אחד של אושר, מלא־כלום. […] האדון, נפש טובה, מצוין, ואתה חיית־טרף, אתה רע! האדון חי, ואתה פגר… האלוהים ברא את האדם, שיהיה חי, שתהיה שמחה, ויהיה צער, ויהיה סבל, ואתה רוצה לא כלום, אז אתה לא חי, אבן אתה, חומר! האבן לא רוצה כלום, ואתה לא כלום… אתה אבן – ואלוהים לא אוהב אותך, ואת האדון אוהב!"14
האם הנפש האנושית אכן מסוגלת להכיל את המשא העצום המוטל עליה או שמא עליה לקרוס ולהתמוטט תחת נטל המשקל המרסק?
האם יצר החיים יכול לגבור על הפחד? האם האנושיות יכולה למחות את רשמי הסיוט? האם בקיום המצמית הזה בדרך אל המוות אין ולו שמץ של אור ונחמה?
"הכול שכבו, הדלת נפתחה מחמת הרוח, ושלג פרץ לבקתה. לאיש מהם לא היה חשק לקום ולהגיף את הדלת: קר היה והעצלוּת גברה.
"ולי טוב!" אמר סמיון, בשקעו בנמנום. "יהי רצון, ויזכה כל אדם לחיים כאלה."
"גלוי ומפורסם הדבר, הרי את כל מדורי הכלא תעבור. לא ייקחך השד!"
מן החצר עלו קולות, הדומים ליללת כלב.
"מה זה? מי שם?"
"זה הטאטארי בוכה."
"הרי לכם… תמהוני!"
"יתרגל!" פלט סמיון ונרדם מיד.
עד מהרה נרדמו גם כל השאר. והדלת פתוחה כשהיתה, לא הוגפה."15
אדם הנרדם מיד הוא אדם שדאגות אינן רובצות על ליבו; רגשות אינם מייסרים את מחשבותיו; מחשבות אינן מעכבות אותו מלישון.
הסיפור מסתיים עם דלת פתוחה, עם קור החודר פנימה ועם העצלות וההרגל המונעים מהנמצאים לקום ולעשות מעשה, להיטיב ולו במעט את תנאי חייהם, לשפר ככל שניתן מצב עניינים שנראה לכאורה נטול אפשרות לשיפור.
אלמלא הדלת הפתוחה היה ניתן לטעות ולחשוב כי סמיון ניצח והטאטארי הפסיד, שמציאות הניכור טובה יותר מאפשרות החום האנושי.
אבל הדלת – הדלת עודנה פתוחה;
האפשרות עודנה קיימת;
האמונה במה שיכול עוד לפרוח ולהיות, האחיזה בחיים שמעל פני האדמה – כל אלה עדיין נמצאים שם, מסרבים להיקבר בחיים מתחת לשכבת הקרח של האדישות וההשלמה המופגנת עם מה שלא ניתן להשלים עמו.
הרמת הידיים היא־היא הכניעה האמיתית לארץ גזירה.
צ'כוב מציב את דמויותיו ומבקש מקוראיו להקשיב להן אך גם ואולי בעיקר לאפשרויות שאף על פי כן ולמרות הכול עומדות בפתח הדלת, ממתינות רק למעט תשומת לב שתאפשר להן להיכנס…