אשת חיל מי ימצא
אשת חיל מי ימצא
בנובמבר 2016 התפרסמה ידיעה על בחירתה של דמות בדיונית, אשת חיל (הידועה בשמה הכלל־עולמי סופר־וומן) לשגרירה של כבוד מטעם האו"ם במסגרת מיזם להעצמת נשים וילדות.
ההוקרה זכתה לחיוכים משועשעים לצד ביקורת נוקבת, שגינתה את הבחירה באשה לא מציאותית כסמל ודמות לחיקוי.
כמופע בידורי, אולי אפילו תרבותי במידת־מה, הכתרתה של גיבורת עלילון היא אכן אירוע משעשע העשוי בהחלט לפנות לקהל צעיר יותר – כפי שטענו באופן רשמי כמה מנציגי האו"ם שתמכו בבחירה המעניינת, אך מעבר לתרגיל היחצ"ני ולאור הסערה שהתחוללה בגינו, יש מקום לעצור ולשאול האומנם "מינוי" זה נושא בתוכן וערך של ממש, כאלה שישרדו את 15 הדקות של סיקור אפוף תהילה.
האמת צריכה להיאמר: אלמלא הסרט עתיר התקציב שעתיד לצאת לאקרנים בשנת 2017 בכיכובה של אותה אשת חיל, סביר מאוד להניח שלא היה מתקיים כל טקס ולא היה מתבצע שום "מינוי". שיקולים טהורים של שיווק וקידום מכירות הם שהכתירו את הגיבורה הרווחית החדשה, החוגגת 75 שנים להיווסדותה.
השאלה האם הבחירה ראויה או לא היא שאלה ראויה כשלעצמה, אך מעניין יותר להתייחס לתגובותיהם של המתנגדים ל"מינוי", ובעיקר לנימוק השני שציינו. הראשון, נציין בקצרה, יצא נגד הדימוי המיני המוגזם, החוטא בחוסר רגישות חברתית ותרבותית כאחד.
העמדה בדבר החזות החיצונית אכן מוצדקת; הופעת־על של גיבורת־העל הבדיונית שוללת (או לפחות מקשה מאוד על) אפשרות להזדהות או לייצוג אמין (שלא לומר אנושי), ויש בהחלט טעם לטענה כי היא אינה ראויה לשמש כדוברת בענייני שוויון ומגדר מטעם האומות המאוחדות. כל ניסיון לטשטש או להכחיש זאת יהיה מאמץ מיותר ובעיקר עיוור נוכח העובדה הבלתי מעורערת שהופעתה המצודדת היא היבט מרכזי, אם לא המרכזי בדמותה.
יחד עם זאת, גם התעלמות מרעיון השגרירה לוקה בעיוורון; הלוא מה תפקידו של "נציג כבוד" שכזה? לזכות בתשומת ליבם של ההמונים כדי לייחצן ולדברר ולהשמיע קול בנושאים חשובים שעל סדר היום הציבורי. ומי טוב יותר לעשות זאת מאשר אלה שכבר זכו בתשומת ליבם של ההמונים? ודאי שדרושים כאן תבחינים נוספים, התומכים ומאששים את הבחירה, אבל בבסיס הרעיון עומד כוחה של האהדה הציבורית לדבר אל אוזניים משוכנעות – ותו לא.
דווקא מסיבה זו אשת חיל יכולה להתאים להפליא לתפקיד.
אך עדיין, לא זה הויכוח העיקרי.
המתנגדים טענו במחאתם כי בחירתו של האו"ם מאכזבת משום שהיא מעידה על "כישלונו" למצוא אשה אמיתית שתוכל לייצג ולהגן על זכויותיהן של כל הנשים בנושא שוויון זכויות והעצמה אישית באופן מעשי, להלן אשה ממשית שתוכל לדבר, לנאום ולהביע דעה מעל כל במה וכלי תקשורת, ונזקק לדמות בדיונית לשם כך.
אך האם דמות בדיונית אינה יכולה לשמש סמל לאישיות ראויה, אות ומופת, דמות לחיקוי?
האם רק נשים "אמיתיות", בשר ודם, יכולות לשמש השראה לנשים אמיתיות?
האם ספרות לא נועדה (בין היתר) לעשות בדיוק את זה? לעורר השראה?
ואם כן, אזי על מה נסובה באמת התרעומת?
יתר על כן; נימוקי "הזכייה" נשענים על היות אשת חיל "אשת צדק, שלום ושוויון".
אך האם אלה אמות המידה אשר יכולות להעצים נשים וילדות? לוחמת שנלחמת למען ערכים שאלימות לא תוכל לכונן? האם לא כדאי יותר לבחור בנשים שגילו עמידות גבוהה לא פחות למצוקות למודות סבל – כמו סינדרלה, שלגיה, תמי (או גרטל) ואצבעונית?
ומה לגבי בילבי והיידי בת ההרים?
האם אפשרות זו מגוחכת יותר או פחות ממינוייה של אשת חיל?
מה עם ג'ין אייר או ג'ו מנשים קטנות?
הבעיה אינה בבחירה בדמות בדיונית אלא בדמות בדיונית החורגת מגבולות המציאות.
האמת צריכה להיאמר: בימינו, כל סיפור המובא לידיעת הציבור הוא סיפור על אודות אשה לוחמת או גבר שניצח כנגד כל הסיכויים.
הגילויים הופכים יותר ויותר קורעי לב, ההתמודדויות יותר ויותר קשות; לא משום שהפכנו צמאי־דם וקשים לרצות, אלא משום שבעולם האמיתי אין פיות או מכשפות שמסדרות או מקלקלות את העניינים. אי־לכך מידת ההצלחה וההתבגרות תלויה באלה שהתמודדו עם הקשיים שהחיים השליכו בדרכם. אם הם, יצורי אנוש, בני תמותה, הצליחו – כל אחד יכול.
זה לא עניין של קסם או נתונים מיוחדים, נדירים; זו שאלה של נחישות והתמדה ואלה תכונות שיש בשפע, שכל אחד ואחת יכול ויכולה לפתח.
לצד ההערצה לידוענים, ליפים ולעשירים, שוררת (עדיין) הערכה שפויה וחשובה הרבה יותר לתכנים האנושיים והראויים שכה רבים ממהרים כל־כך מהר להספיד: אכפתיות, זולתנות, מסירות, אחווה.
אי־לכך בימינו אין באמת חשיבות לאופן החיצוני שבו נתפסים הגיבורים ונראות הגיבורות – כל עוד מה שעומד במרכז הוא המאבק הקשה שהם נדרשים ונדרשות להתמודד מולו והניצחון הסוחף, המוחלט והמזהיר שממתין בסיומו, בצדק גמור.
כאן, בדיוק, טמונה הבעיה: גיבורים חייבים תמיד לנצח, אחרת הם לא גיבורים.
התפיסה הזו יוצרת יותר מסתירה אחת בולטת; כשהיא מקדשת את הסיום היא מבטלת את הדרך, אולם הדרך ובעיקר ההתמודדות עם הדרך היא זו שעולה על הסיום, שמעניקה לו את המשמעות הכה עוצמתית שלו.
המנצח הגדול הוא בדיוק ההפך מהמפסיד האומלל, אבל בעולם האמיתי אין מנצחים גדולים כפי שיש בספרים ובעלילונים ובסרטים. המגמה שהופכת את הכל־יכול לאנושי ופגיע לא באמת מנגישה אותו; הוא היה ונותר מורם, בלתי מובס. הגיבור הזה לעולם ינצח, לא משנה מה המחיר, והניצחון שלו לעולם יהיה מבריק ומהדהד, לא משנה כמה מצולק ופגוע היה כשהגיע לקו הסיום.
כשגיבור או גיבורה כאלה מנצחים בספר או בעלילון או בסרט שנועדו לבדר ולשעשע זה בסדר גמור.
כשהם ממונים לשגרירים של רצון טוב מטעם האו"ם זה עניין אחר לגמרי.
בחיים האמיתיים אי־אפשר לנצח כל־כך הרבה פעמים, כל הזמן ליתר דיוק.
בחיים האמיתיים אף אחד הוא לא סופרמן ואף אחת היא לא וונדר־וומן.
הגיבורים והגיבורות העל־אנושיים, הבדיוניים, הספרותיים, מהווים השראה להתמודדות: הם מציעים סוג של דוגמה "חיה", חיזיון שאפשר לאמץ (בחלקו), פתרון אפשרי שניתן להשאיל.
כשדמות הופכת לסמל היא מופקעת מכל החלקים המרכיבים אותה ומזדקקת לנקודה מאוד מדויקת, כמעט חד־מימדית. במובן הזה אין עדיפות לבדיון על פני המציאות, שהרי הסמל והמופת זהים במהותם, להוציא עובדה אחת, חשובה להפליא: על מציאות לא ניתן לומר שהיא לא התרחשה באמת, שזה כך רק בספרים.
האמירה הזו היא שעושה את כל ההבדל.
יוצר יכול לברוא עולמות ודמויות כאוות נפשו – זו יכולתו.
אבל היא לא מחייבת.
המציאות מחייבת.
הלן קלר מחייבת.
אנני סאליבן מחייבת.
דונה גרציה מחייבת.
רוזה פארקס מחייבת.
ג'ורג' אליוט מחייבת.
הרייט ביצ'ר סטו מחייבת.
מארי קירי מחייבת.
דורותי הודג'קין מחייבת.
וונדר־וומן היא אמנם אשת חיל, אבל היא לא מחייבת.
המלחמות שלה לא אמיתיות.
הכאבים שלה לא אמיתיים.
גם הניצחונות שלה לא.
אפשר לקבל ממנה השראה כפי שאפשר לקבל השראה מכל אחד ואחת, וזה בסדר, אבל לא צריך להפוך אותה לשגרירה של כבוד בגלל זה.
וגם אם כן, אין טעם להתרגש מכך במיוחד.
בסך הכול, עוד מהלך שיווק יחצ"ני.
אחרי הכול, מישהו צריך לשלם את החשבון עבור ההפקה היקרה הזו.
עד ההפקה היקרה הבאה.
