אצבעון, אצבעון
אצבעון, אצבעון1
אלה ההכוונות למציאת משרדם של קרטרט את קרטרט2, אספקה לטחנות קמח3 ורצועות עור: אתם מתקדמים בדרך ברודווי עד שאתם עוברים את קו הפקקים, קו הלחם4 וקו הסיום5, ומגיעים למפרצים הגדולים של שבט חוטפי הממון6. שם אתם פונים שמאלה, ימינה, מתחמקים מעגלת יד ומלשון של שני טון7, עגלת משא בעלת ארבעה סוסים ומנתרים, מדלגים וקופצים על מדף שַחַם בצד הר מלאכותי של אבן וברזל, בן עשרים ואחת קומות. בקומה העשירית נמצא משרדם של קרטרט את קרטרט. המפעל בו הם מייצרים את האספקה לטחנות קמח ורצועות העור נמצא בברוקלין. סחורות אלה, מבלי לומר דבר על ברוקלין, אינן בתחום עניינכם, הניחו לנו לשמר את התקרית בתוך גבולות מחזה של מערכה אחת – תמונה אחת, מה שלפיכך יפחית מעמלו של הקורא והוצאתו הכספית של המוציא לאור. לכן, אם יש לכם האומץ להתמודד עם ארבעה דפי דפוס ונער השליחויות של קרטרט את קרטרט, פרסיבל8, מן הראוי שתתיישבו על כיסא ממורק במשרד הפנימי ותציצו במהתלה הקטנה של האיש הצבעוני הזקן, תצפית תיבת הצייד ושאלות הפנים הגלויים9, שעל פי רוב הושאלו מאדון פרנק סטוקטון10 המנוח, כפי שאתם עתידים להסיק.
תחילה, ביוגרפיה (אך שקוצצה לחטופה11) חייבת להתערב. אני בעד גלולת הכינין מצופת הסוכר המהופכת – החלק המריר בחוץ. הקרטרט היו, או הייתה (פרופסורים מאוניברסיטת קולומביה, אנא הכריעו) משפחה וותיקה מווירג'יניה. לפני זמן רב לבשו גבריה המכובדים של המשפחה סלסולי תחרה ונשאו רדידי מתכת נטולי בדיל והחזיקו בבעלות על מטעים והיו להם עבדים לשרוף12. אך המלחמה דלדלה רבות מאחזקותיהם (כמובן שביכולתכם להבין באחת כי הסממן הזה נגנב ממר פ. הופקינס סמית, חרף סיומת ההקטנה לאחר ה "קרטר"13). ובכן, בכל מקום: בחפירות בהיסטוריה של משפחת קרטרט לא ארחיק אתכם יותר משנת 1620. שני הקרטרטרים האמריקנים המקוריים הגיעו באותה שנה, אך בשתי דרכי תחבורה שונות. אח אחד, ששמו ג'ון, הגיע על המייפלאואר והפך לכומר צליין. ראיתם את תמונתו על כריכתם של ירחוני חג ההודיה, צד תרנגולי הודו בשלג העמוק עם רובה בלנדרבאס14. בלנדפורד קרטרט, האח האחר, חצה את האגם הקטן עם בְּרִיגָנִית דו־תורנית, נחת בחוף וירג'יניה והפך לאחת המשפחות הראשונות שם15.
ג'ון היה לאיש מכובד הודות לאדיקותו ולפיקחותו בעסקים; בלנדפורד זכה לכבוד הודות לגאוותו, משקאותיו המתוקים16, קליעותיו ומטעיו הרבים שטופחו בידי עבדים.
לאחר מכן הגיעה מלחמת האזרחים (עלי לתמצת את השרבוב ההיסטורי הזה). סטוונול ג'קסון נורה; לי נכנע; גרנט טייל בעולם; מחיר הכותנה עלה לתשעה סנט; מותג הוויסקי "העורב הזקן" וג'ים קראו הומצאו; שבעים ותשעה מתנדבי מסצ'וסטס השיבו ליחידת חייל רגלים תשעים ושבע של אלבמה את קרב הדגל של לנדזי ליין, שקנו בחנות יד שנייה בצ'לסי, שנוהלה על ידי גבר ששמו סקנסקי17.
ג'ורג'יה שלחה לנשיא אבטיח במשקל 60 פאונד וזה מביא אותנו לזמן שבו הסיפור מתחיל. בחיי! אבל זה היה אימון אגרוף בשביל הקדמה18! עלי באמת לרענן את ידיעותיי בנוגע לאריסטו19. הקרטרטים היאנקיים נכנסו לעסקים בניו יורק הרבה לפני המלחמה. ביתם, ככל שזה נגע לחגורות העור ולאספקות הטחנה, היה מעופש ויהיר ומוצק כאחת מאותן חברות מייבאות תה ישנות במזרח הודו שאתם קוראים עליהן אצל דיקנס. היו כמה שמועות על מלחמה מאחורי דוכניהם, אבל לא מספיק כדי להשפיע על העסקים.
במהלך ולאחר המלחמה, בלנדפורד קרטרט, מהמשפחות הראשונות בווירג'יניה, איבד את מטעיו, משקאותיו המתוקים, כישורי הקליעה שלו וחייו. הוא הוריש מעט יותר מגאוותו למשפחתו ששרדה. כך קרה שבלנדפורד קרטרט החמישי, בן חמש־עשרה, הוזמן על ידי ענף אספקת עור וטחנה לבוא לצפון וללמוד עסקים במקום לצוד שועלים ולהתרברב בתהילת אבותיו על הדונמים המצומצמים של משפחתו המרוששת. הבחור קפץ על ההזמנות ובגיל עשרים וחמש ישב במשרדו של השותף השווה עם ג'ון החמישי, מסניף בלנדרבוס והודו20.
כאן הסיפור מתחיל שוב.
הגברים הצעירים היו בערך בני אותו גיל, חלקי פנים, ערניים, בעלי גינונים נינוחים והתנהלות שהבטיחה זריזות שכלית וגופנית. הם היו מגולחים, לבושי סרג'21 כחול, חבושי כובעי קש ובעלי סיכות פנינה, כמו גברים ניו יורקיים צעירים אחרים העשויים להיות מיליונרים או פקידי חשבונות.
אחר צוהריים אחד, במשרד הפרטי של החברה, בלנדפורד קרטרט פתח מכתב שפקיד הביא זה עתה לשולחן. לאחר שקרא אותו גיחך בקול במשך קרוב לדקה. ג'ון הביט מעבר לשולחנו במבט חוקר.
"זה מאימא," אמר בלנדפורד. "אקרא לך את החלק המצחיק שבו. היא מספרת לי את כל חדשות השכנים תחילה, כמובן, ואז מזהירה אותי מפני הרטבת רגלי ומופעי בידור מוזיקליים. לאחר מכן מגיעה סטטיסטיקה נמרצת על עגלים וחזירים והערכה של יבול החיטה. ועכשיו אצטט לך חלק: "ומה אתה חושב! דוד ג'ק הזקן, שהיה בן שבעים ושש ביום רביעי האחרון, חייב לצאת לטייל. כלום לא יעזור אבל הוא מוכרח להגיע לניו יורק ולראות את "אדון בלנדפורד הצעיר" שלו. זקן ככל שהינו, יש לו מידה לא מבוטלת של שכל ישר, כך שהנחתי לו ללכת. לא הייתי יכולה לסרב לו – נראה שהוא ריכז את כל תקוותיו ותשוקותיו לתוך ההרפתקה הזו אל העולם הגדול. אתה יודע שהוא נולד במטע, ומעולם לא היה במרחק של עשרה מייל ממנו כל ימי חייו. הוא היה העוזר האישי של אביך במשך המלחמה ותמיד היה צמית ומשרת נאמן למשפחה. הוא ראה את שעון הזהב לעתים קרובות – השעון של אביך ואבי־אביך. אמרתי לו שהוא עתיד להיות שלך, והוא התחנן בפני להרשות לו לקחת אותו אליך ולהפקיד אותו בידיך בעצמו. כך שיש לו אותו, ארוז בזהירות בתיבה מעור צבי, והוא מביא לך אותו עם כל הגאווה והחשיבות של שליח המלך. נתתי לו כסף לנסיעה הלוך ושוב ולשהות של שבועיים בעיר. אני מקווה שתוכל לדאוג לכך שהוא יקבל בית מגורים נוח – לא צריך לדאוג הרבה לג'ק, הוא מסוגל לדאוג לעצמו – אבל קראתי בעיתונים שלהגמונים אפריקנים ושליטים צבעוניים יש בדרך כלל הרבה יותר בעיות בהשגת אוכל ומקום מגורים בערים גדולות של יאנקים. זה יכול להיות בסדר גמור, אבל אני לא מבינה למה המלון הטוב ביותר שם לא יארח את ג'ק. עדיין, אני מניחה שזה הכלל. נתתי לו הכוונות מלאות איך למצוא אותך וארזתי את המזוודה שלו בעצמי. אתה לא צריך לטרוח בעבורו אבל אני באמת מקווה שתדאג לכך שיהיה לו נוח. קח את השעון שהוא יביא לך – הוא כמעט קישוט. הוא נענד על ידי קרטרטים אמיתיים ואין עליו כתם או תנועה שגויה של גלגלי השיניים. הבאת השעון אליך היא פסגת האושר בחייו של ג'ק הזקן. רציתי שתהיה לו היציאה הקטנה הזו והאושר הקטן הזה לפני שזה יהיה מאוחר מדי. לעתים קרובות שמעת אותנו מדברים על איך ג'ק, על אף שנפצע באופן חמור בעצמו, זחל דרך הדשא האדמדם בצ'ננסלרסוויל22 למקום שבו אביך שכב עם כדור בליבו היקר, ולקח את השעון מכיסו כדי לשמור עליו מה"יאנקיים". לכן, בני, כאשר האיש הזקן יגיע התייחס אליו כשליח תשוש מהבית הישן ומהזמנים ההם. היית רחוק כל־כך מהבית לתקופה כל־כך ממושכת בקרב אנשים שתמיד החשבת כזרים עד שאני לא בטוחה שג'ק יכיר אותך כשהוא יראה אותך. אך לג'ק יש תפיסה חדה, ואני מעדיפה להאמין שהוא יזהה קרטרט ווירג'יני במבט ראשון. אני לא יכולה להעלות על הדעת שאפילו עשרים שנה באדמת היאנקיים יוכלו לשנות בן שלי. בכל מקרה, אני בטוחה שאתה תכיר את ג'ק. הנחתי שמונה־עשר צווארונים במזוודה שלו. אם הוא יצטרך לקנות אחרים, הוא עונב מספר חמש־עשרה וחצי. בבקשה תדאג לכך שהוא ייקח את הנכונים. הוא לא יהיה לך לטורח כלל. אם אינך עסוק מדי, הייתי רוצה שתמצא עבורו מקום להתאכסן שמגישים בו לחם תירס23 והשתדל לשמור עליו מלחלוץ את נעליו במשרדך או ברחוב. רגלו הימנית מתנפחת מעט והוא רוצה להיות בנוחיות. אם אתה יכול להקדיש את הזמן, ספור את מטפחותיו כשהן חוזרות מהכביסה. הבאתי לו תריסר חדשות לפני שנסע. הוא צריך להיות שם בערך בזמן שבו המכתב הזה יגיע אלייך. אמרתי לו ללכת ישר למשרדך כשהוא מגיע."
מיד לאחר שסיים בלנדפורד להקריא את המכתב קרה משהו (כפי שצריך לקרות בסיפורים וחייב לקרות על הבמה). פרסיבל, נער המשרד, עם התנהלות של שנאת עולם – תוצרת של אספקות טחנה וחגורות עור, נכנס להכריז שאדון צבעוני נמצא בחוץ וממתין לפגוש את אדון בלנדפורד קרטרט.
"הכנס אותו," אמר בלנדפורד, מתרומם ממקומו. ג'ון קרטרט התנודד סביב כיסאו ואמר לפרסיבל: "בקש ממנו להמתין מספר דקות בחוץ. אנחנו נודיע לך מתי להכניס אותו פנימה". לאחר מכן פנה לדודנו עם אחד מאותם חיוכים רחבים ואיטיים שהיו ירושתם של כל הקרטרטים ואמר: "בלנד, תמיד הייתה לי סקרנות מאכלת להבין את ההבדל שאתם הדרומיים היהירים מאמינים שמתקיים בין כולכם לאנשי הצפון. כמובן, אני יודע שאתה מחשיב את עצמך כעשוי מטיט משובח יותר ומסתכל על אדם רק כענף צדדי של מורשתך, אבל איני יודע מדוע. מעולם לא הייתי יכול להבין את ההבדלים בינינו."
"ובכן, ג'ון," אמר בלנדפורד, צוחק. "מה שאינך מבין בנוגע לזה הוא בדיוק ההבדל, כמובן. אני מניח שזו הדרך הפאודלית שבה אנו חיים, שמעניקה לנו את הנימה האצילית ותחושת העליונות."
"אבל אתה אינך אציל עכשיו," המשיך ג'ון. "מאז שניצחנו אתכם וגנבנו את הכותנה והפרדים שלכם, הייתם צריכים לצאת לעבוד בדיוק כשם שאנחנו, היאנקיים הארורים, כפי שאתם מכנים אותנו, עשינו תמיד. ואתה פשוט גא ומתנשא ומתבדל כפי שהיית לפני המלחמה, לכן זה לא היה הכסף שלך שגרם לכך."
"אולי היה זה האקלים," אמר בלנדפורד בקלילות, "או אולי השחורים שלנו קלקלו אותנו. אני אקרא לג'ק להיכנס עכשיו. אני אשמח לראות את בן הבליעל הקשיש שוב."
"חכה רק רגע," אמר ג'ון. "יש לי תיאוריה קטנה שאני רוצה לבדוק. אתה ואני דומים למדי בהופעתנו הכללית. ג'ק הזה לא ראה אותך מאז שהיית בן חמש־עשרה. בוא נכניס אותו ונשחק בצורה הוגנת ונראה מי מאיתנו יקבל את השעון. הכרכרה השחורה הזקנה אמורה להיות מסוגלת לגלות את "האדון הצעיר" שלה ללא בעיה24. העליונות האריסטוקרטית המשוערת של חיילי הקונפדרציה חייבת להיות נראית בעיניו מיד. הוא לא יכול לעשות את השגיאה של מסירת השעון ליאנקי, כמובן. המפסיד מזמין ארוחת ערב ושני תריסר צווארונים של חמישה־עשר וחצי עבור ג'ק. הולך?"
בלנדפורד הסכים בחפץ לב. פרסיבל זומן ונאמר לו ללוות את "האדון הצבעוני" פנימה. הדוד ג'ק נכנס בזהירות אל המשרד הפרטי. הוא היה איש זקן קטן, שחור כפיח, מקומט וקירח מלבד לציצית צמר לבנה, גזורה קצת כיאות, שהקיפה את אוזניו סביב ראשו. לא היה בו דבר מה"דוד" הבימתי: חליפתו השחורה כמעט הלמה אותו; נעליו הבהיקו וכובע הקש שלו נכרך בסרט צעקני. בידו הימנית החזיק בזהירות דבר־מה שהוסתר על ידי אצבעותיו הסגורות.
הדוד ג'ק עצר כמה צעדים לפני הדלת. שני גברים צעירים ישבו על כיסאות המשרד המסתובבים שלהם, במרחק עשרה רגל זה מזה, והביטו בו בשתיקה ידידותית. מבטו חלף באיטיות פעמים רבות מאחד לשני. הוא חש בטוח שהוא היה בנוכחותו של אחד, לפחות, מהמשפחה הנערצת שבחברתה העשירה וברת המזל החלו חייו וגם עמדו להסתיים. לאחד מהם הייתה את ההתנהלות הקרטרטית המהנה אך היהירה; לאחר היה את אף המשפחה הישר והארוך שאין לטעות בו. לשניהם היו עיניים שחורות חריפות, גבות אופקיות ושפתיים צרות, מחייכות, שהבדילו הן את קרטרט ממייפלאואר ואותו מבְּרִיגָנִית דו־תורנית. ג'ק הזקן חשב שהוא יוכל לזהות את אדונו הצעיר מיד מבין אלף צפוניים, אך הוא מצא עצמו מתקשה. הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לעשות היה להשתמש בטכסיסנות.
"יום טוב, אד'ן בלנדפורד, יום טוב, אד'ן?" אמר, מביט לנקודת האמצע בין שני הגברים הצעירים.
"יום טוב הדוד ג'ק!" השיבו שניהם באחידות ובנועם. "שב. האם הבאת את השעון?"
הדוד ג'ק בחר כיסא במרחק מכובד בעל מושב קשה, התיישב על קצהו והניח את כובעו בזהירות על הרצפה. הוא אחז בחוזקה בשעון בתיק עור הצבי שלו. הוא לא סיכן את חייו בשדה הקרב כדי לחלץ את השעון הזה מאויביו של "אדונו הישן" ולמסור אותו שוב לאויב ללא מאבק.
"כן, אד'ן, יש לי אותו בידי, אד'ן. אני ה'לך לתת לך אותו מיד ממש בעוד רגע. הגברת אמרה לי לשים אותו בידו של האד'ן הצעיר בלנדפורד ולומר לו לענוד אותו למען גאוות וכבוד המשפחה. זה היה טיול ארוך נורא בשביל שחור זקן – עשרת אלפי מילין, זה חייב להיות, חזרה לווירג'יניה הישנה, אד'ן. גדלת נורא, אד'ן צעיר. לא הייתי מזהה 'תך אם לא בגלל הדמיון החזק 'לך לאד'ן הזקן."
עם דיפלומטיה מעוררת הערצה שמר האיש הזקן על עיניו נודדות במרחק שבין שני הגברים. מילותיו היו יכולות להיות מופנות לכל אחד מהם. על אף שאיש מהם לא היה מרושע או עקשן, הוא חיפש אחר סימן.
בלנדפורד וג'ון החליפו קריצות.
"אני מעריך שקיבלת את המכתב של אימא 'לך," המשיך דוד ג'ק. "היא אמרה שהיא הולכת ל'תוב לך על הגעתי."
"כן, כן, הדוד ג'ק," אמר ג'ון בזריזות. "דודני ואני בדיוק נתבשרנו על בואך. שנינו קרטרט, אתה יודע."
"על אף שאחד מאיתנו," אמר בלנדפורד, "נולד וגדל בצפון."
"כך שאם תמסור את השעון…" אמר ג'ון.
"דודני ואני…" אמר בלנדפורד.
"נדאג לזה…" אמר ג'ון.
"שיימצאו לך מגורים נוחים," אמר בלנדפורד. עם תחכום ראוי להערכה, שחרר ג'ק הזקן צחוק ממושך וצחקק בטון גבוה. הוא הכה על ברכו, הרים את כובעו וכופף את התיתרה בפרץ גלוי של הערכה מבדרת. הפעולה סיפקה לו מסכה מאחוריה יכול היה לגלגל את עיניו באופן חסר פניות בין, מעל ומאחורי שני מעניו.
"אני מבין מה!" גיחך לאחר זמן־מה. "אתם האד'נים מנסים להשתעשע עם השחור הקשיש. אבל אתם לא יכולים לשטות בג'ק הזקן. הכרתי 'תך, אד'ן בלנדפורד, מהרגע ששמתי 'ליך את עיני. אתה היית ילד ננסי קטן, לא יותר מחמש־עשרה כשעזבת ת'בית לבוא לצפ'ן, אבל אני הכרתי אותך ברגע ששמתי 'ליך את עיני. אתה בדיוק כמו האד'ן הזקן. האד'ן השני דומה לך נורא, אד'ן, אבל אתה לא יכול לשטות בג'ק הזקן עם בן של משפחה מווירג'יניה הישנה. לא אדון."
בדיוק באותו הזמן שני הקרטרטים חייכו והושיטו יד לקבל את השעון.
פניו השחורים והמקומטים של הדוד ג'ק איבדו את ארשת השעשוע שעיוותה אותם לשווא. הוא ידע שמתגרים בו אבל שזה לא משנה ממש, בכל הנוגע לביטחונו, באיזו מבין הידיים המושטות יניח את האוצר המשפחתי. ברם נראה לו שלא רק גאוותו ונאמנותו שלו אלא הרבה מגאוותם ונאמנותם של הקרטרטים הווירג'יניים עמדו על כף המאזניים. הוא שמע בדרום במהלך המלחמה על הענף האחר של המשפחה שגר בצפון ונלחם ב"צד היאנקי יותר", והדבר תמיד ציער אותו. הוא ליווה את אוצרותיהם של "אד'ניו הזקנים" מעושר מפואר דרך המלחמה עד כמעט עוני גמור. ועכשיו, עם השריד והזכר האחרון שלו, שבורך על ידי "מישוס הזקן" והופקד באופן עקיף לחסותו, הוא עבר עשרת אלפי מייל (כך נראה) כדי למסור אותו לידיו של זה אשר יענוד אותו וימתח אותו ויוקיר אותו ויאזין לתקתוקיו המכפישים את השעות אשר ציינו את חייהם של הקרטרטים מווירג'יניה.
חוויותיו ותפיסותיו על אודות היאנקים נשאו ברושם של רודנים עריצים – "זבל המוני ונחות" – בכחול, מניחים אחריהם פסולת של אש וחרב. הוא ראה את העשן של בתי אחוזה רבים רב כמעט כמו היכל קרטרט הנישא לשמי הדרום הרדומים. וכעת הוא עמד פנים מול פנים עם אחד מהם – והוא לא היה יכול להבדיל בינו לבין "אד'נו הצעיר", אותו בא למצוא ולהעניק לו את סמל מלכותו – אפילו שעה שהזרוע ה"עטופה בבד משי מיסטי לבן נפלא" הניחה את האקסקליבר25 בידו הימנית של ארתור. הוא ראה לפניו שני גברים צעירים, נינוחים, חביבים, אדיבים, מאירי פנים, אחד מהם עשוי להיות זה שהוא מחפש.
מוטרד, מבולבל, מודאג עמוקות בגין חולשת שיפוטו, זנח ג'ק הזקן את תחבולותיו המלכותיות. ידו הימנית הזיעה כנגד מכסה עור הצבי של השעון. הוא היה מושפל ומיוסר עמוקות. כעת, עיניו הבולטות, הצהובות־לבנות, סרקו ברצינות ובקפידה את שני הגברים הצעירים. בסיום בחינתו המדוקדקת הוא היה מודע אך להבדל אחד ביניהם. אחד ענב עניבה שחורה צרה עם סיכת עניבה מפנינה לבנה. עניבתו של האחר, קשורה בקשר מרובע, הייתה כחולה וצרה עם סיכת עניבת פנינה שחורה. ואז, לרווחתו של ג'ק, הגיעה הסחת דעת פתאומית. הדרמה דפקה על הדלת עם פרקי אצבעות תקיפים וכפתה על הקומדיה לפרוש כנפיים ולעוף, והדרמה הציצה בחיוך והתייצבה בחזית הבמה.
פרסיבל, שונא אספקות הטחנה, הביא כרטיס, אותו מסר, עם התנהלות של מי שנושא הסכם חתום בין מדינות לוחמות26, לעניבה הכחולה.
"אוליביה דה אורמונד27," קראה העניבה הכחולה מהכרטיס. היא הביטה במבט חקרני בדודנה.
"מדוע שלא נזמין אותה להיכנס," אמרה העניבה הכחולה, "ונביא את העניינים לכדי סיום?"
"הדוד ג'ק," אמר אחד הגברים הצעירים, "האם תתנגד להתיישב שם בפינה למשך זמן־מה? גברת צריכה להיכנס – באיזה שהוא עניין עסקי. אנחנו ניקח את הקופסה שלך לאחר מכן."
הגברת אותה ליווה פרסיבל הייתה צעירה, חסרת סבלנות, החלטית, רעננה ויפה באופן מכוון ומודע. היא הייתה לבושה פשטות יקרה שכזו, עד שהיא גרמה לכם להתייחס לתחרה וקפלים כבלויי סחבות בלבד. אולם נוצת יען גדולה שענדה הייתה מתייגת אותה בכל מקום בצבאו של היופי כחובשת הקסדה העליזה של נבארה28. העלמה דה אורמונד קיבלה את הכיסא המסתובב בשולחנה של העניבה הכחולה. אז משכו האדונים מושבים מרופדי עור, בהשיג יד קרוב ונוח, ודיברו על מזג האוויר.
"כן," אמרה, "הבחנתי שחמים יותר, אך אל לי לגזול יותר מדי מזמנך במהלך שעות העסקים. כלומר," המשיכה, "אם לא נדבר על עסקים." היא הפנתה את מילותיה לעניבה הכחולה עם חיוך מקסים.
"טוב ויפה," אמר בעל העניבה. "לא יהיה לך אכפת אם דודני יהיה נוכח, נכון? אנו חשאים למדי באופן כללי זה עם זה – בפרט בענייני עסקים."
"הו, לא," פיזמה העלמה דה אורמונד. "אני מעדיפה שהוא ישמע. הוא יודע הכול על כך, בכל מקרה. למעשה, הוא סוג של עד חיוני משום שהוא היה נוכח כאשר אתה… כאשר זה קרה. חשבתי שאתה עשוי לדבר על הדברים לפני… ובכן, לפני שתינקט כל פעולה, כפי שעורכי דין אומרים, אני מניחה."
"האם יש לך משהו להציע?" שאלה העניבה השחורה. העלמה דה אורמונד הביטה מהורהרת בחרטום הנוצצת של אחת מנעליה.
"יש הצעה שהוצעה לי," אמרה. "אם ההצעה תקפה היא תבטל את התוכנית29. הבה ניישב זאת תחילה."
"ובכל, בכל הנוגע ל…" התחילה העניבה הכחולה.
"סלח לי, דודן," התערבה העניבה השחורה ואז פנתה, עם רוח טובה, אל הגברת. "כעת, הבה נסכם מעט בראשי פרקים," אמרה בעליצות. "שלושתנו, מלבד מכרים משותפים אחרים, יצאנו למעשי קונדס רבים וטובים יחדיו."
"אני חוששת שעליך לקרוא לציפורים בשם אחר," אמרה העלמה דה אורמונד.
"טוב ויפה," השיבה העניבה השחורה בעליצות נטולת רבב; "נניח שנאמר "גוזל יונה" כשנדבר על ה"ההצעה" ו"עפרוני" כאשר נדבר על ה"תוכנית". יש לך מחשבה מהירה, העלמה דה אורמונד. חודשיים קודם לכן חצי תריסר מאיתנו יצאו במכונית לבילוי בכפר. עצרנו לארוחה בבית כפרי שם ואז הציע לך דודני נישואין. הוא הושפע לעשות זאת, כמובן, מפאת היופי והקסם שאיש אינו יכול להכחיש שאת מקרינה."
"הייתי רוצה אותך בתוך סוכן יחסי ציבור, מר קרטרט," אמרה היפה, עם חיוך מסחרר.
"את מופיעה על הבמה, העלמה דה אורמונד," המשיכה העניבה השחורה. "היו ללא ספק מחזרים רבים ואולי הצעות אחרות. את וודאי זוכרת, גם, שהיינו מבוסמים מאוד בנסיבות ההן. פקקים רבים נחלצו. את העובדה שהצעת נישואין הוצעה לך מאת דודני איננו יכולים להכחיש, אך האם ניסיונך לא לימד אותך שעל אף הסכמה מקובלת, דברים מסוג זה מאבדים את רצינותם כאשר בוחנים אותם באור היום של יום המחרת? האם אין משהו כגון "שם צופן" בקרב "הבחורים הטובים" – אני משתמש במילה במשמעותה הטובה ביותר – שמוחה בכל יום את קלות הדעת של הערב הקודם?"
"הו כן," אמרה העלמה דה אורמונד. "אני מכירה אותו היטב ותמיד שיחקתי על פיו. אך משום שנראה שאתה מנהל את הדיון – עם הבעה קלה של נאשם – אומר לך יותר מכך. קיבלתי מכתבים ממנו החוזרים על ההצעה. חתומים גם."
"אני מבינה," אמרה העניבה השחורה בכובד ראש. "מהו מחירך עבור המכתבים?"
"איני זולה," אמרה העלמה דה אורמונד. "אך החלטתי להעניק לך תעריף מיוחד. שניכם משתייכים למשפחה נהדרת. ובכן, אם אני מופיעה על הבמה איש אינו יכול לומר בכנות מילה נגדי והכסף הוא רק שיקול משני. לא את הכסף אני מחפשת. אני… אני האמנתי לו… ו… ו… אני חיבבתי אותו."
מתחת לריסיה הארוכים היא הטילה מבט רך, מהפנט, על העניבה הכחולה.
"והמחיר?" המשיכה העניבה השחורה ללא רחם.
"עשרת אלפים דולר," אמרה הגברת במתיקות.
"או…"
"או מילוי המחויבות להינשא."
"אני חושבת שזה הזמן," התערבה העניבה הכחולה, "לאפשר לי לומר מילה או שתיים. אתה ואני, דודני, משתייכים למשפחה שנשאה את ראשה גבוה למדי. אתה גדלת בחלק שונה מאוד של המדינה מהמקום שבו חי הענף המשפחתי של משפחתנו, אולם שנינו הננו קרטרט, אפילו אם כמה מדרכנו ותפיסותינו שונות. אתה זוכר, זו מסורת משפחתית שאף קרטרט לא ייכשל בהתנהגות לא־אבירית כלפי גברת או לא יעמוד במילתו, כאשר היא ניתנת."
העניבה הכחולה, עם החלטה כנה הנסוכה על הבעת פניה, נפנתה אל העלמה אורמונד.
"אוליביה," אמרה, "באיזה תאריך תינשאי לי?"
לפני שהייתה יכולה לענות, הפריעה שוב העניבה השחורה.
"זהו מסע ארוך," אמרה, "מפלימות' רוק עד מפרץ נורפולק. בין שתי הנקודות אנו מוצאים את השינויים שכמעט שלוש מאות יצרו. בזמן כזה הסדר הישן השתנה. אנו לא נושאים יותר שעונים או מענים עבדים והיום אנחנו לא פורסים את גלימותינו בבוץ עבור גבירות לדרוך עליהן ולא נוהגים בהן כשרפרף נמוך. זהו עידן התבונה, ההסתגלות והיחסיות. כולנו – גבירות, אדונים, נשים, גברים, צפוניים, דרומיים, אדונים, מוגי לב, שחקנים, מתופפים, סנטורים, נושאי מגשי בנאים ופוליטיקאים – מגיעים לכדי הבנה טובה יותר. אבירות היא אחת מאותן המילים שמשנה את משמעותה מדי יום. גאוות המשפחה היא דבר בעל משמעויות מרובות – היא יכולה לגלם את עצמה על ידי תחזוקת יהירות אכולת עש באחוזה קולוניאלית מכוסה קורי עכביש או על ידי תשלום מהיר של חוב. עכשיו, אני מניח שהיה לכם מספיק מהנאום שלי. למדתי משהו על עסקים ומעט על החיים ואני מאמין במידת־מה, דודן, שאבות־אבות־אבות אבותינו, הקרטרטים המקוריים, היו תומכים בהשקפתי על עניין זה."
העניבה השחורה התגלגלה לשולחנה, כתבה בפנקס המחאות וקרעה את ההמחאה. החיתוך החד של הדף המחורר יצר את הרעש היחיד בחדר. היא הניחה את ההמחאה במרחק נוח מידה של העלמה דה אורמונד.
"עסקים הם עסקים," אמרה. "אנו חיים בעידן עסקי. הנה המחאתי האישית עבור $10,000. מה את אומרת, העלמה דה אורמונד – האם יהיו אלה קולות חתונה או מזומן?"
העלמה דה אורמונד הרימה את ההמחאה באדישות, קיפלה אותה בשוויון נפש ותחבה אותה אל כפפתה.
"הו, זה יספיק," אמרה בשלווה. "רק חשבתי שכדאי שאבקר ואציג זאת בפניך. אני מניחה שאנשים מסוגך הם בסדר גמור, אך לבחורה יש רגשות, אתה יודע. שמעתי שאחד מכם היה דרומי – אני תוהה מי מכם הוא זה?"
היא התרוממה, חייכה במתיקות והלכה אל הדלת. שם, עם הבזק של שיניים לבנות וטבילה של נוצה כבדה, נעלמה. שני הדודנים שכחו את הדוד ג'ק למשך זמן, אך כעת שמעו את דשדוש נעליו כשצעד על השטיח לכיוונם ממושבו בפינה.
"אד'ן צעיר," אמר, "קח את שעו'ך," וללא היסוס הניח את השעון העתיק בידו של בעליו הנכון.
