אסטרונומיה ואסטרולוגיה בכפיפה אחת – עיון בסיפור "לידיה" מאת או. הנרי
אסטרונומיה ואסטרולוגיה בכפיפה אחת – עיון בסיפור לידיה מאת או. הנרי
"האם אתה מאמין בכך שיסוד־המזל, טוב, או רע, (אם קיים בכלל דבר זה הקרוי 'מזל') השפיע על הקריירה שלך, או שהיה קיים – לטובת או לרעת מבצע מסוים בחייך, – במידה כזו שנאלצת לייחס את תוצאות אותה הרפתקה, או מבצע, לאותו מזל – 'רע' או 'טוב' שעליו דובר?"1
אסטרונומיה היא מדע העוסק בחקר עצמים שמימיים – כוכבים, גלקסיות, ירחים, כוכבי לכת, כוכבי שביט, אסטרואידים וערפיליות – ומבקש להבין את היקום שמעבר לעולמנו המוכר, לפרוץ ולגלות את הבלתי ידוע המסעיר את הדמיון.
אסטרולוגיה היא עיסוק מדעי לכאורה המבקש לפענח קווי אופי והתרחשויות עתידיות בהתאם לתזוזות עצמים שמימיים והשפעותיהם על העולם האנושי.
על פניו נראה שאין ניגוד קוטבי יותר בין שני תחומים אלו, להוציא את העובדה ששניהם נשענים על אותו בסיס, גם אם אינו בהכרח בסיס משותף.
עבור האסטרונומים, הכוכב מאיר את הדרך.
עבור האסטרולוגים, הוא מורה אותה.
לידיה2 מאת או. הנרי נראה כסיפור הנשען כולו על מזל הטמון בכוכבים. בסיפור רחב יריעה (וודאי בהשוואה לסיפוריו האחרים) "מוכיח" המספר, באמצעות שלל אירועים והזדמנויות, את התפיסה לפיה גורל הוא דבר הנגזר מראש, מוחלט ובלתי ניתן לשינוי.
פרנסיס קירניי3, גיבור הסיפור, הוא אדם המאמין כי חייו נשלטים לחלוטין על ידי מזל רע, גחמני ומרושע.
כל מעשה, תהיה כוונתו חיובית ככל שתהיה, נדון מראש לכישלון.
בפעם הראשונה שפוגשים בו הקוראים הוא "פסע תוך כדי הליכה על פתח־מרתף עשוי עץ, פרץ בעדו בקול שאון ונעלם במעמקי הלוע שנפער מתחתיו."4
ביציאתו ממסבאה "נתקל מפרקו […] בארון־זגוגית מלא מזכרות, הפך אותו, וניפצו לרסיסים."5
כשהוא מניף את כובעו לאות שמחה, הוא נופל מסיפון אונייה אל תוך הים (מיותר לציין שהוא אינו יודע לשחות);
כשהוא מנסה לסייע בפריקת תותח מספינה והבאתו אל החוף, הוא מטביע אותו במצולות וכשהוא בועט בפרדת משא המסרבת לזוז כדי לדרבנה, הפרדה קורסת תחתיה ומתפגרת בו במקום.
נדמה שלכל מקום אליו מגיע פרנסיס קירניי, מגיע גם המזל הרע6.
פרנסיס, מתוסכל אך לא מיואש, מתייחס למצבו כשגרה בלתי הפיכה. יש לו הסבר מנומק המתרץ את כל ההתרחשויות המוזרות הפוקדות אותו – עובדה שמימיית שאין לערער אחריה: אסטרולוג מפורסם וידוע בשם עזארט, המשתמש גם בכדור בדולח לנבואותיו, גילה לו את העובדה המצערת כי גורלו כבול לגחמותיו ורצונותיו השליליים תמיד של כוכב במערכת השמש ובת־לווייתו הנאמנה.
"זהו שבתאי […], הכוכב הממונה על מזל־ביש. התרחשויות מרושעות – אכזבות – אפס־תקווה – ותלאות. זהו כוכבי. כל תנועה שאני עושה – מיד קופץ שבתאי זה ומקפח לי את תוכניותי. זהו כוכב הכשפים של מערכת השמים. אומרים לי שקוטרו של כוכב זה הוא 73,000 מילין, ושכולו חומר שאינו מוצק יותר ממרק־אפונה דליל. יש בו יותר טבעות־זדון משיש גנגסטרים בשיקגו. הרי לך כוכב להיוולד במזלו. […] אולם שבתאי לא היה הכול. הוא היה רק מנהל העניינים, והפיק כמות כזו של תוצרת ביש־מזל שהציבו לו חבורה שלמה של סגנים ובאי־כוח מבריקים, לחלק את התגובה בין הלקוחות הרבים. […] הכוכבון הקטן והמכוער ההוא, כדי שמונה אינטשים מעל ומימין לשבתאי […] הרי זו היא לידיה. אנוכי הופקדתי בידיה. […] מאז נאסטרגלתי, רדף אותי כצל מזלי הרע […] והוא הדין גם במה שעלה בגורלי בשנים הקודמות."7
האומנם דבריו של עזראט המהולל הם אמת שאין לערער אחריה או האם מרגע שקבע האסטרולוג את גורלו של פרנסיס קירניי החליט פרנסיס קירניי, במעשה של הַשָּׁאָה עַצְמִית, כי זהו גורלו?
שבתאי הוא הכוכב השני בגודלו במערכת השמש. ענק גז8 שקוטרו פי תשעה ומסתו פי 95 מכדור הארץ, בעל מערכת קבועה של תשע טבעות ושלוש קשתות המורכבות בעיקר מחלקיקי קרח ואבק. הוא קרוי על שמו של סטורן, אל הקציר והחקלאות במיתולוגיה הרומית.
בשנת 1899 גילה ויליאם הנרי פיקרינג9, אסטרונום אמריקני, את פיבי, ירח של שבתאי שאינו מסתובב בו־זמנית עם הכוכב כפי שעושים ירחיו הגדולים האחרים. פיבי קיבל את שמו בהשראת האלה פֶבָּה, אלת הלבנה הידועה גם בשם דיאנה וארטמיס, אחותו התאומה של אפולון, אל השמש10.
זה המקום לציין כי תרגומו העברי של הסיפור החליף את השם המקורי "פיבי" ב"לידיה"11.
אף אחד מתיאוריה של האלה פֶבָּה12 אינו הולם את התערבותה הגחמנית והאכזרית של "הכוכבת" בחייו האומללים של פרנסיס קירניי: "ארטמיס […] אינה אלת עצם הלבנה, אלא אור הלבנה והשפעתו האמיתית או המדומה (לפי דמיון הקדמונים) על חיי הצמחים, בעלי החיים והאדם. […] השם ארמטיס משמעו: צניעות ותום; נוגה הירח הטהור והמתון נחשב כסמל תֻּמָּתָה וטהרתה של נערה צנועה. לכן נחשבה ארמטיס כאלת טוהר המידות. ומשום זה נמצאו בחסותה עלמים ועלמות. […] לפי זה נחשבה בכמה מקומות כאלת הצניעות הגמורה, בעלת שם טוב ומזימות טובות וטהורות ללא דופי בכל נסיבות חיי המשפחה. להפך, מי שמחשבותיו או מעשיו לא היו טהורים, נפגע בחצי ארטמיס. […] בחג המונרכיות, שהיה מוקדש לארמטיס אלת הלבנה באתיקה, היו מקריבים לה קורבן עוגות עגולות מוקפות מנורות. […] כמו כן היו חוגגים שם את חג הבראורוניות, שהיה בו זכר להשפעתה של אלת הירח על תנועת מי הים בשעות ידועות. כבר הקדמונים שערו, כי הגאות והשפל של מי הים לעתים קבועות נעשים בסיוע הלבנה."13
ועוד יש לציין כי "פיבי" (Phoebe) הינו גם נגזרת של המילה היוונית Phobos שפירושה פחד, ממנה נגזר המונח הפסיכולוגי המגדיר הפרעת חרדה משתקת ובלתי הגיונית.
פיבי, אותה מזהה פרנסיס קירניי שוב ושוב כגורם הראשי, העיקרי והבלעדי למכלול התהפוכות והקשיים בחייו, אינה ניתנת לזיהוי שלא בעזרת טלסקופ14, אך פרנסיס קירניי "רואה" היטב את נחת זרועה והשפעותיה על חייו, בכל פעולה ובכל אפיק שאליו יפנה. על אף כל זאת, הוא נותר חדור אמונה וחיוניות. שוב ושוב הוא מקלל את פיבי15 ומסרב להיכנע לה.
האדם המספר את סיפורו הלא־ייאמן של פרנסיס מוכה־הגורל, קפטן פאטריצ'יו מאלונה16, נראה כמייצג את ניגודו המוחלט: יורד ים אמיץ ונטול חת, המיועד ומתעתד ליטול חלק במלחמה לעצמאותה של מדינת אספאראנדו17 שבאיים הטרופיים. במימדיו הגופניים הוא נראה כגבר ממוצע בן שלושים וחמש, אך פניו, "שזופי־שמש וקשוחי־סופה"18, העידו על החספוס שהותירו בו מסעותיו לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ.
קפטן מאלונה מתרשם לחיוב מפרנסיס ומגישתו הנמרצת לחיים: "אישיותו של קירניי קסמה לי מהרגע הראשון. ראיתי בו עוז־לבב, אופי חסר־מנוח ורוח־נחושה ומחושלה כלפי תעתועי־הגורל; אותה רוח המציינת את בני ארצו כידידים נאמנים ואמיתיים בעת סכנה והרפתקאות."19
רושם זה גורם לו לגייס את קירניי למשימה החשובה של הברחת אלף רובים לידיו של דון רפאל ואלדויאס20, שר המלחמה של אספאראנדו ואיש ציבור לאומני. משימה זו, המהווה את סיפור המסגרת של הסיפור, נועדה לשחרר את המדינה הקטנה מעולו של "הרודן, הנשיא קרוז העריץ, [ומן] המעמסה שתאוות־הבצע שלו ואכזריותו המחוצפת הטילו על שכם ההמונים"21 ולהצעיד את הרפובליקה קטנה לעתיד חדש של עצמאות, שלום ושגשוג.
קפטן מאלונה מסרב לקבל את גישתו של פרנסיס, המאמינה בגורל מוחלט שאינו ניתן לשינוי, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם גישתו המעשית, המפוכחת והמציאותית. שוב ושוב הוא דוחה את הערותיו ופרשנויותיו של קירניי על אודות גורלו האומלל ואף אינו חושש לייעץ לו לחדול ממנהגו הכפייתי משהו ולהכניס שיקול דעת למעשיו: ""ביש גדא" […] או כל מה שנקרא בפי בני־אדם "מזל רע", עלול לקפח מפעם לפעם את עניינו של כל אחד מאתנו. אולם אם מקרים אלה ממשיכים ומופיעים עד מעבר לגבול מה שאנו יכולים לכנות בשם "חישוב הסיכויים הרגיל" – חייבת להיות סיבה לכך. […] יש אנשים, קירניי," אמרתי לו ברצינות, "העושים את דרכם בחיים כשהם תולים את הקולר לחוסר־יעילותם שלהם־עצמם ולשגיאותיהם – במזלם הביש. […] למען האל, קירניי," אמרתי ברוב חום והדגשה, "נסה כמיטב יכולתך להיאבק באמונה התפלה הזו, אם פרשת מזלך־הביש איננה אלא דעה קדומה. המזל־הביש דומה, אולי, לכל אורח אחר – מעדיף לבלות את זמנו במקום שמרבים לצפות לו. חדל להרהר בכוכבים ובמזלות."22
את "ביש המזל" של פרנסיס קירניי אפשר להבין כנגזרת של גורל קבוע מראש, אך גם – ובעיקר – כפועל יוצא של מעשיו שלו. כפי שמוכיח הסיפור, פעולותיו המסתיימות תמיד בכישלון נובעות תמיד מפזיזות נטולת אחריות. פרנסיס אינו אדם הנזהר בהליכתו ברחוב כשם שאינו נזהר ביציאתו ממסבאה. הוא אינו מקדיש מחשבה לפני שהוא נתלה באופן חסר אחריות על חבל רופף הנושא תותח או בועט בעיטה חזקה מדי בבהמת משא אומללה23.
עם זאת, את ביש המזל המכה בסובביו24, גם כשפרנסיס עצמו אינו עושה דבר, קשה קצת יותר לתרץ:
"[קירניי] לא הספיק לפסוע תריסר צעדים – כשברק פתאומי של שלהבת־אור אפף את כל שטח הגבעות סביב. בצירוף לאור פתאומי זה נשמע באוויר קול שרקני, מוזר, חד ורם מאוד – כשאון אדי־קיטור דחוסים הפורצים לעצמם דרך מתוך דוד־לחץ עצום. אחר בא רעם חזק, מרוחק, שקרב וגדל מרגע לרגע. שאון מחריד זה נסתיים בקול התפוצצות אדיר, שזעזע – כנראה – את כל שטח הגבעות, כאילו הייתה זו רעידת אדמה. […] נשאתי את עיני אל הרקיע, וראיתי כוכב־שביט חולף על פני השמים ונעלם מעבר לאופק, כשרק זנבו המבריק נשאר אחריו ונמשך בעקבותיו, מערב, מחוויר ומתנדף מרגע לרגע.
"מטאור!" קראתי בקול רם. "כוכב שנפל; אין כל סכנה."
ואז נבלעו כל יתר הקולות בשאגו של קירניי. הוא נשא את שתי ידיו מעל ראשו, ועמד על קצות בהונותיו.
"לידיה איננה עוד!" צעק בכל ריאותיו, "היא התפוצצה וירדה שאולה. הבט, קפטן, המכשפה הקטנה והאדמונית התפרקה לרסיסים ונעלמה." […]
שלחתי מבט כלפי מעלה ומצאתי את שבתאי במקומו. אולם הכוכב הזעיר, האדמוני, שראיתי לפני כן בקרבתו – אותה לידיה של קירניי – נעלם ואיננו. הוא היה שם לבטח, לפני מחצית השעה; אין ספק שאחת מאותן עוויתות־טבע מסתוריות ורבות־עוצמה הטילה את "לידיה" אל החלל וריסקה אותה לרסיסי־מטאורים."
[…]
דון רפאל ישב בכורסה ליד מכתבו הגדולה, המכוסה מפות וספרים; עיניו היו עצומות. נגעתי בידו. הוא מת מזה שעות. בראשו, מעל לאוזן, נראה פצע שנגרם כנראה מחבטה חזקה. הדם נקרש סביב פצע זה לפני זמן רב.
פקדתי על [המשרתת] הזקנה לקרוא לנער־משרת, אותו שלחתי מיד אל [ידידי] האר ברגוביץ25 להביאו בהקדם.
הפרופסור הגיע, ואנו ניצבנו סביב הגופה, מזועזעים לחלוטין. ראינו כיצד אפשר, בהקזת טיפות דם ספורות מעורקיו של אדם – לסחוט את דמו של עם שלם.
עד מהרה גחן האר ברגוביץ והרים מעל הרצפה אבן כהה בגודל תפוז בערך, שהתגלגלה מתחת לשולחן. הוא בדק את האבן בעד משקפיו מעובי־העדשה, בוחן אותה מקרוב בתנועות שגורות של איש המדע.
"זהו נתז," אמר, "ממטאור שהתפוצץ. הכוכב־הנופל הקרוב ביותר שהגיע אל העיר הזו התרסק מעלינו אמש, שעה קלה לאחר חצות הלילה."
הפרופסור שלח מבט מהיר אל התקרה. ראינו את השמים התכולים מבעד לחור גדול כתפוז, בערך, שנמצא בגג ובתקרה גם יחד – ממש מעל ראשו של דון רפאל."26
נדמה שאירוע זה מאשש כי גורלו של פרנסיס קירניי אכן נתון לשליטתו הבלתי מרפה של כוכב אכזרי וגחמני, ששם לו למטרה שמימיית ונצחית למרר את חייו של קירניי וסובביו, גם כשנראה שהוא מתנפץ ומתפוצץ לאלפי רסיסים.
נדמה, אך לא ודאי.
הפרשנות למעשיו של פרנסיס קירניי אינה רק שלו: הקפטן מאלונה, המפוכח והשכלתני, משקיף עליו תמיד מן הצד. על פי רוב הוא צודק, אך מה בנוגע לשיפוט דעתו במקרים הנוגעים לאמונותיו האחרות – אמונות שאינן באות לידי ביטוי באותה הבהירות שבה מוצגות דעותיו השכלתניות?
דברי התוכחה של קפטן מאלונה אינם כה חד־משמעיים כפי שהם מצטיירים להיות. "אם פרשת מזלך־הביש איננה אלא דעה קדומה" הוא אומר לקירניי, אך השימוש במילת התנאי "אם" אינו מניח הנחה ודאית27. במילים אחרות, דבריו של קפטן מאלונה מותירים מקום לאפשרות – גם אם קלושה ובלתי מתקבלת על הדעת –שייתכן ומזלו של קירניי נובע ממקור שאינו ניתן להסבר שכלתני.
זאת ועוד: אם נאמץ את שיטת "הסקירה לאחור", זו הנהוגה ביצירות החושפת באחריתן עובדה מפתיעה ובלתי צפויה (על אף הרמזים המנחים לאורך הסיפור כולו), נוכל להיווכח כי גם אמונתו של קפטן מאלונה, המאוזכרת באופן חסכני ביותר, נושאת במשקל משמעותי על סוגיית ההתייחסות לגורל ולמזל בסיפור: "[…] הוא נשא על שרשרת שעונו קמיע פירוביאני עתיק עשוי שנהב וזהב; תריס בפני העין הרעה, אף שאין לכך כל קשר עם סיפור המעשה שלנו."28
הצהרה בלתי מהימנה זו, המגיעה בפסקת ההיצג הפותחת, אינה מבקשת להתל בקוראים אלא להכריז דווקא על האמת שבסיפור, רגע לפני שתשומת הלב מופנית אל הטעייה מכוונת ומחושבת היטב.
לקמע אותו עונד קפטן מאלונה יש את כל הקשר לסיפור המעשה שלפנינו.
קפטן מאלונה מאבחן נכונה את התנהגותו של פרנסיס קירניי, שדמה בעיניו "לקדוש־מעונה, שעצם ייסוריו היו לו מקור־תהילה לתפארת, וסיבה ליומרה ולגאווה עצמית."29
פרנסיס קירניי אכן נדרש לנוכחותו של כוכב רודני ומתעלל בחייו משום שמקיומו נגזרת הגדרתו העצמית. שבתאי ופיבי הם הסיבה והתירוץ, ההסבר והתשובה לכל מעשה של נפילה, תבוסה או כישלון.
אדם שמנסה ושוגה תולה את האשמה במעשיו שלו. פרנסיס קירניי תולה אותם בקיומו של רובד עליון.
אי־הצלחתו של אדם בפעולה מסוימת עשויה להוביל לכדי אומללות וייאוש, אך הסיבה לאי־הצלחתו של פרנסיס קירניי אינה נעוצה בו עצמו ועל כן אין לו סיבה להתעצב או לשקוע במרה שחורה30.
הוא לעולם אינו אחראי, אינו אשם, אינו מזיק.
במקום זאת, הוא תמיד הקורבן, הסובל, האדם שנלחם באומץ כנגד ועל אף שיגיונותיו של מזל עיוור ושרירותי.
הרגע בו לידיה־פיבי מתרסקת ונעלמת מחייו נתפס כרגע של אושר צרוף: האסיר הנצחי יצא לחופשי31. אך כפי שאחריתו של הסיפור מגלה, פרנסיס קירניי אינו יכול, ולמעשה אינו מעוניין, לחיות בלעדי הכוכבת המתאכזרת שלו:
"כשנה לאחר מכן […] טיילתי ברחוב החוצה את שוק־פוידראס32. גברת עצומת־ממדים, חסונת־גוף להפליא, לבושה כולה בשמלת סאטן שחורה, הדפה אותי מהמדרכה הצידה, ושלחה בי גם קמיטת מצח זועפת, בתוספת. בעקבותיה דשדש גבר קטן־קומה, עמוס עד מעל למעקה־הסיפון – כלשון הספן – חבילות ירקות ושקיות מצרכים.
היה זה קירניי – אם גם שונה מאוד למראה. נתעכבתי ואנו לחצנו ידיים. כשזו שלו מחזיקה עדיין בשקית מלאה שומים ופלפלים אדומים. […]
"פראנציס?" קראה האישה הגדולה בקול עמוק ומהדהד. "האם אתה מתכוון לעמוד שם באמצע הרחוב עד הערב?"
"אני בא מיד, לידיה יקירתי," אמר קירניי, ונחפז בעקבותיה."33
המזל שבו מאמין קירניי אינו קיים באמת34. את מה שקורה לו ניתן לתלות במעשיו שלו. הבחירה לתלות את מה שקורה לעולם ברגעים שבהם קירניי נוכח ברקע נובעת מאמונותיו של גבר שנראה לכאורה כמשולל אמונות שכאלה: קפטן מאלונה.
ייתכן מאוד שמלבד דון רפאל, נפגעו עוד רבים וטובים מרסיסי התפרצות המטאור – אולם מספר הסיפור, קפטן מאלונה, אינו מבקש לציין זאת. אין זאת משום שהוא מתייחס (רק) לעולם שהוא רואה כעולם (הבלעדי) שהוא מכיר. קפטן מאלונה יודע היטב כי היקום גדול הרבה יותר ממה שיכולה העין להקיף או הדעת לתפוס, אלא שהוא מתמקד באפשרות הבלתי סבירה לפיה פרנסיס קירניי צודק באופן מופרך ובלתי אפשרי, משום שעל אף מחשבותיו המפוכחות, חלק קטן אך מהותי בנפשו נוטה להאמין באפשרויות בלתי מובנות היוצרות מציאות שקשה להסביר. זהו אותו חלק שהביאוהו לענוד קמע על שרשרת שעונו, מסגרת ציר הזמן של עולם מחושב וקפדני, אותו חלק שהוליד הסתייגות קטנה אך מורגשת הטמונה במילה "אם".
אך קפטן מאלונה אינו המספר הבלעדי של הסיפור.
למעשה, הוא אך שופר לקולו של המספר האמיתי, או. הנרי – הלוא הוא ויליאם סינדי פורטר.
או. הנרי, הכותב בגוף ראשון, מכניס עצמו כדמות לסיפור אותו הוא מספר: הוא עצמו נפגש עם קפטן מאלונה ושמע מפיו על קורותיו הפתלתלות של פרנסיס קירניי.
הופעתו של פרנסיס קירניי – "קומתו לא עברה את חמש הרגלים ושבעה אינטשים, אולם גופו נראה קישח ונוקשה כענף־אלון. שערו היה אדום כהה ביותר, ופיו – סדק צר כל כך שהתפלאת כיצד זה שפע מתוכו שטף הדיבור. עיניו ניחנו בגוון הכחול הבהיר והצלול ביותר […] ושמרו על הבעה מתמדת של תקווה ואמונה בעתיד"35 – מזכירה במשהו את דמותו של דוד, מלך ישראל36, אך יותר מכך – היא בבואה כמעט מדויקת של ויליאם סינדי פורטר עצמו: קומתו הייתה חמש רגל ושבעה אינטשים בדיוק, שיערו ערמוני ועיניו בעלות צבע כחול בהיר וצלול. שלא כמו קירניי, פיו היה מהודק וסגור מבחירה. ויליאם סינדי פורטר לא היה אדם שהרחיב במילים, וודאי שלא על עצמו.
בשנת 1889 החל ויליאם סינדי פורטר לעבוד כפקיד ומנהל חשבונות בבנק הלאומי הראשון של אוסטין. הבנק לא דגל במדיניות ניהול תקינה ומנהליו נהגו למשוך כספים מבלי לייעד את הפקיד האחראי (להלן פורטר) אלא כעבור מספר ימים לאחר מכן, אם בכלל. בדצמבר של שנת 1891 גילה מבקר הספרים אי־התאמה בספרי החשבונות של פורטר בסכום לא ברור37, אשר העלתה חשד לחוסר אחריות או מעילה. פורטר הכחיש את שתי האפשרויות והתפטר מיד מעבודתו.
כארבע שנים לאחר מכן נערכה בבנק ביקורת ספרים נוספת. רואי חשבון פדראליים נתקלו במקרה והגישו כתב אישום כנגד פורטר באשמת מעילה.
ב־6 ביולי יצא ויליאם סינדי פורטר ברכבת לאוסטין, כדי להתייצב למשפט.
הוא מעולם לא הגיע ליעדו.
בשליש הדרך גבר עליו הפחד ובהחלטה רגעית הוא החליף רכבות ועלה על זו המובילה אל הכיוון ההפוך, ניו אורלינס38.
ניו אורלינס היא מקום ההתרחשויות של הסיפור והמקום בו יושב המספר עם דמותו של קפטן מאלונה39 ומאזין לסיפורו של פרנסיס קירניי.
בגין בריחתו נחשב ויליאם סינדי פורטר לעריק, המנסה להימלט מכתב אישום בגין אשמתו. הימלטותו נתפסה כהודאה.
ב־25 באפריל 1898 הוא החל לרצות עונש של חמש שנות מאסר בכלא אוהיו בעיר קולומבוס שבמדינת אוהיו.
במדינת אוהיו, בעיר קליבלנד, נמצא האסטרולוג "הגדול" עזראט, אשר גילה לפרנסיס קירניי את טבע מזלו הרע.
השם עזראט (Azrath) מורכב מצירוף שתי ראשיות ושלוש סופיות בשם עזאזל (Azazel) ואררט (Ararat).
עזאזל הוא שמו של צוק סלע במדבר יהודה, אליו נשלח קורבן ביום הכיפורים, כדי לכפר את חטאי העדה40.
אררט הוא הר בצפון־מזרח טורקיה, עליו נעצרה תיבתו של נוח לאחר המבול: "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט."41
ככלל, לידיה הוא סיפור משולל תאריכים, להוציא שלושה: "בבוקר ה־14 התחלנו במסע שלנו בכיוון אל הים, צועדים לאורך שושלת ההרים על פני הדרך בת ששים המילין המפרידה בינינו לבין מקום מושב הממשלה. […] ארבעה ימים צעדנו לרגלי ההרים, בין הגבעות, ועל פני השושלת עצמה. […] בשבעה עשר בחודש יולי, בערב, חנינו ליד הנחל שבין הגבעות הקרחות כחמישה מילין מאגואס פריאס. עם עלות השחר עמדנו לצאת שוב אל הדרך. […] בשעה התשיעית בבוקר, ביום ה־18 לחודש יולי, נכנסתי לאגואס פריאס כשקירניי רוכב לצידי."42
יולי, כידוע לכול, הוא החודש השביעי בחודשי השנה.
חיזוק נוסף לזיקה שבין אררט־תיבת־נוח וסיפורו של פרנסיס קירניי מגולם גם משמעות השם אגואס פריאס43 – "מים קרים" בספרדית, עובדה המתכתבת עם הסביבה הימית־מימית במסעו של קפטן מאלונה לשחרור אספאראנדו.
אך מה הקשר המחבר בין עזאזל וכפרת העוונות למבול נוח, שבא בגין חטאי דור שהיו מעבר לכל מחילה, ולסיפורם של פרנסיס קירניי ו־ויליאם סינדי פורטר?
בשנת 1898 היה ויליאם סינדי פורטר אדם שבור.
רעייתו האהובה נפטרה חודשים ספורים קודם לכן, בתו עברה להתגורר עם סבה וסבתה בטנסי, מבלי לדעת דבר על מקום הימצאו האמיתי של אביה (פורטר עמד על כך בתוקף) והוא החל לרצות עונש מאסר על מעשה שמעולם לא ביצע. מכתבו אל חמותו, הגברת רוץ', מבטא תחושות קשות של מוצקה ושברון נפשי, המרמזים אפילו על כוונתו לסיים את חייו:
“I never imagined human life was held as cheap as it is here. The men are regarded as animals without soul or feeling. […] I have tried to reconcile myself to remaining here for a time, but am about at the end of my endurance. There is absolutely not one thing in life at present or in prospect that makes it of value. I have decided to wait until the court decides the appeal, provided it is heard within a reasonable time, and see what chance there comes out of it.
I can stand any kind of hardship or privation on the outside, but am utterly unable to continue the life I lead here. I know all the arguments that could be advanced as to why I should endure it, but I have reached the limit of endurance. It will be better for everyone else and a thousand times better for me to end the trouble instead of dragging it out longer.”44
מצבו הקשה הביאהו אל סף שבירה.
בפגישתם הראשונה של קפטן מאלונה ופרנסיס קירניי, יושבים השניים בבית קפה במורד רחוב צ'ופיטולאס45, "שם הוגש לנו וארמוט מעופש להחריד, מהול בכמה טיפות־לענה."46
שמו של היין, ורמנוט47, נגזר מההיגוי הצרפתי למילה הגרמנית Wermut שפירושה לענה, צמח ריחני ומריר, אשר שמשה מרכיב עיקרי בהכנת המשקה48.
הלענה מוזכרת בתנ"ך שמונה פעמים – שניים מתוכם במגילת איכה פרק ג49, שהוא גם המקור היחיד המתייחס ללענה כדבר שניתן לשתותו50.
פרק זה – הקינה השלישית – אינו דומה לשני הפרקים (שתי הקינות) שקדמו לו או לשני הפרקים (שתי הקינות) שלאחריו. כעיקרון, איכה מבכה את חורבן ירושלים וגלות שבטים, אך בפרק זה מקונן המספר בעיקר על צרותיו שלו – על הסבל שנגרם לו, על הייאוש שנפל לתוכו, על שהותו בצינוק חשוך ואפל של ייסורים ועל העוולות שנגרמו לו מצד אויביו, הראויים להיענש בחומרה על מעשיהם51.
פרנסיס קירניי, אדם הנשלט על ידי כוחות אפלים הפוגעים בגופו ומכשילים את צעדיו, אסיר עולם בחייו, שותה את מנת הלענה הכפולה ומבכה את מר גורלו.
ויליאם סינדי פורטר חש את אותן התחושות בדיוק.
פרנסיס קירניי הוא ויליאם סינדי פורטר52.
הוא האדם שחוסר זהירותו והחלטותיו בעבר הביאוהו למקום הזה – מקום של חושך, מרורים ושאול תחתיות53.
הוא האדם שאינו מאמין בכוכבים ובמזלות, אך חש את כובד משקלם של אסונות שאין ביכולתו לתרץ.
הוא הקורבן שהוקרב לעזאזל בשם כפרת חטאיו של בנק בלתי מתפקד.
הוא הדור שחטאיו השמידו עולם אהוב של משפחה, רעייה ובת.
הקפטן מאלונה מבקש לכונן עולם חדש במדינת התקווה אספאראנדו, אך שבתאי ופיבי, אשר שלחו את פרנסיס קירניי לעזאזל, מונעים זאת ממנו.
סיפור המסגרת וסיפור העלילה פועלים על פי אותה התבנית: ניסיון להדיח רודן עריץ, המוביל את נתיניו לחיים של אומללות, צער וכאב.
בשני המקרים, ניסיון ההיחלצות נכשל.
במציאות, כמו במציאות, העובדות חזקות יותר ממשאלות לב.
לידיה אינו (רק) סיפור משעשע על הרפתקאות משוללות היגיון אלא (בעיקר) וידוי כואב על רגשות אשם כבדים במסווה של סיפור משעשע על הרפתקאות משוללות היגיון. הוידוי והמעמסה קשים כל־כך עד שנדרש להם מסווה בדיוני רחב־יריעה, כזה היכול להעמיד במרכזו את הבעיה הרגשית אך לא את הנסיבות העובדתיות המסגירות.
הסקרנות העומדת בבסיס מדע האסטרונומיה מבקשת לגלות את היקום.
הסקרנות העומדת בבסיס העיסוק באסטרולוגיה מבקשת לגלות אותנו.
ביסודו של דבר, נשיאת המבט הזו נובעת מאותו המקום בדיוק: על ידי הכרת עולמות רחוקים נוכל להכיר טוב יותר את תולדות עולמנו, את מה שהיה ואולי גם את מה שעתיד להיות.
חקר היקום מחבר את האדם, בסופו של דבר, אל עצמו.
" "ואחרי ככלות הכול," שאלתיו, "האם אתה מאמין בדבר זה הקרוי מזל?"
"ואתה?" השיב הקפטן בשאלה, כשחיוכו רב־המשמעות מנסה להסתתר מתחת לשולי מגבעת הקש שלו הגדולה, הרחבה."54
