אנשים קשים על פי יוסף בר יוסף

אנשים קשים על פי יוסף בר יוסף

חיים. אנו נוהגים לסדר אותם על פי מדרג הזמנים של נקודות מוצא והישג:
ינקות – ילדות – בגרות – זקנה, לימודים – צבא – עבודה – פנסיה, רווקות – חברות – נישואין. כל פעולה נמדדת על פי טווח זמנה המתאים ואופן המימוש של תחנת היעד הנוכחית: האם הגענו למיצוי יכולתנו בתיכון? האם שירתנו שירות משמעותי בצה"ל? האם הצטיינו בעבודתנו הקבועה? האם בילינו מספיק? האם התחתנו? האם הולדנו ילדים?

השאלות שאנו שואלים את עצמנו נגזרות מהפער בין המקום שבו "נדרשנו" להיות לבין המקום שבו אנו נמצאים באמת. כשהפער איננו קיים או כשמדובר באנשים מסוג מסוים, כאלה שאינם נוהגים לבחון את עצמם בהווה ביחס למי שהיו בעבר או להעריך את עצמם נוכח מימוש או אי־מימוש ציפיותיהם בפועל, אין כל צורך בשאלות שכאלה. בכל המקרים האחרים, הפער יכול להימצא על כל אחת מנקודות ציר הבחינה העצמית, החל ב"מציק", דרך "מטריד" וכלה ב"מתסכל" עד גבול "המייאש" האומלל.
השיפוטים שליליים במהותם משום שעל ציר הבחינה העצמית אנו מצפים מעצמנו להיות אנשים שונים מכפי שהפכנו להיות.
עם זאת, יש רק מקום אחד, רעיון מושלם, שבו המעמד לא מחייב והגיל לא משחק תפקיד ועל אף התקוות הגדולות והכמיהות הבלתי מרוסנות אנו עדיין טובים בדיוק כפי שאנחנו עכשיו וכפי שהיינו תמיד.

המקום ההורי, של אימא ואבא.

הורים אינם נדרשים להיות מעודדים נצחיים, אשר יתמכו בכל משובה לא ראויה ושגויה, אך אהבתם היא כזו האוהבת על אף הכול ובלי שום תנאי. אצלם לא יתעוררו סימני שאלה על כך שילדם הינו ראוי, פשוט משום שהוא ילדם.

אך מה קורה כאשר דמות ההורה מיטשטשת ומאבדת מכוחה החסון והמעניק? מה קורה כשהאב כושל למלא את התפקיד החשוב שעליו לגלם בחיי ילדו?
כיצד יוכל הילד להגדיר את עצמו בכל התחנות הממתינות לו ולחיות את חייו תחת עננה כבדה של סימן שאלה בלתי פוסק? כיצד יוכל להביט בעיניו ולמצוא את ההערכה שהוא מחפש לעצמו, בכוחות עצמו בלבד?

מחזותיו של יוסף בר יוסף, תשעה־עשר במספר, הנפרשים באסופה אנשים קשים מחזות 1963 – 2010, מקיפים את כל תחומי החיים, על מגוון שלביהם, תחנותיהם ומצביהם המשפחתיים. היריעה הרחבה מציגה את עולמם של חברי כנסת ובעלי חנויות, צלמים ומלצרים, דתיים וחילוניים, חתנים ורווקים, גברים ונשים, וותיקים ועולים חדשים הנעים בין ישראל ללונדון, תל אביב וירושלים, בין פרדסים וגגות. ערב רב ססגוני של דמויות, מצבים ושאלות של זהות, על מקומו וערכו של האדם ביחס לעולמו הקרוב והרחוק. גיבוריו של יוסף בר יוסף מאתגרים את עצמם בשאלות על אודות עצמם במסירות כזו שלאתגר מתלווים ייסורים נפשיים של ממש: המודעות בדבר חסרונותיהם גלויה וברורה להם, אך אף על פי כן ואולי דווקא בגין זאת חולקים כולם שאיפה מתמדת אל מעין הווה ועתיד מושלם, שיפייס ויחליק ויחבר בין קצוות, בין ניגודים, בין פערים בלתי ניתנים לגישור. הם מבקשים תמיד לעשות את הדבר הנכון, את הדבר הראוי, להיטיב בחייהם את מה שקלקלו הם או את מה שקלקלו אחרים בעולמם. כמו עליהם מוטלת המלאכה לתקן.

חתירה זו משיקה ולמעשה צומחת מן השורש המכונן והמשותף לכל מחזותיו של יוסף בר יוסף: הפער שבין עולמו של האב (הדור הישן) לעולמו של הבן (ניסיון ההבטחה החדש). לא מדובר ביחסי אב-בן במובן המשפחתי המקובל דווקא, אלא במאבק הניטש תמיד בין מי שהיה אמור להיות ולשמש "המגן" היציב והחזק אך אִכזב, לעומת דמותו של ממשיך הדרך, זה אשר נדרש למלא את החלל ולאייש את תפקיד "המנהיג", במקומו.

גיבוריו של יוסף בר יוסף לעולם חיים במסגרת משפחתית המנציחה מאבק בין־דורי, בין־סמכותי. גם כאשר העלילה מחליפה את פניה, דמויותיה והתרחשויותיה (יחסי אח ואחות, בעל ואישה, אם ובניה) עדיין היא מושתתת על יסוד מאבק זהה: התנפצות דמותו המפוארת של הבורא המייסד בעיני ממשיכו – מחליפו, שהבין כי הסמכות העליונה אינה אלא צל רדוף (אדם כמו כולם, ולפעמים אף פחות מזה), ומבקש לעשות כל דבר רק כדי להשתחרר ממנו.

אין אנשים מושלמים בין גיבוריו של יוסף בר יוסף. היחידים המתקרבים לכך הם אלה הנושאים את היכולת המופלאה לאהוב, להכיל ולסלוח. במרבית המקרים מדובר בדמויות נשיות, על אף שגם הן נוטות להיות מסובכות במצוקות וקשיים משל עצמן.

נראה על פניו כי עקרון משותף עשוי לצמצם את טווח הביטוי והיקף היצירה, אך לא זו המציאות העולה ממחזות אלה. כל נושא וכל דמות עומדים בפני עצמם ובזכות עצמם, לאור העבר שבנה אותם, ההווה שבתוכו הם מתנהלים והעתיד אליו הם שואפים להגיע. כל סיפור מאיר מציאות חדשה באור אחר ועל ידי כך חושף טפח נוסף בהבנה המשותפת לכולם.

שירי הבן האובד של לאה גולדברג מדברים על מסעו של הבן האובד חזרה אל חיק משפחתו ובפרט אל חיקו האוהב של האב. האב שלעולם לא יוכל לסלוח אך גם לעולם לא יוכל לשכוח, שלא כדרכם של הכלה, האחות והאח.
אצל יוסף בר יוסף התהפכו היוצרות. הבן הזר, הנודד בדרכו אינו מחפש את דרכו חזרה אל הבית אלא את הדרך המהירה ביותר לברוח משם. האב הוא המחזר אחרי פתחי נפשו של הבן. לא זכאי ולא נקי כפיים, מודע היטב לכל כישלונותיו, אפסיותו ומשגיו, הוא כורע ומתוודה על חטאיו המרובים, מבקש סליחה ומחילה על אף שיודע הוא שאין בכוונתו (ואולי גם ביכולתו) להשתנות ולהיות מישהו אחר ממי שהינו באמת:

"שבעתיים מעלתי המעל,
שבעתיים חללתי השם
ועדים השמים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.

ועדים השמים ממעל
שדבק בבשרי החטא,
כי אשוב ואמעל המעל,
כי עודני האב האובד."

האם, האח, האחות והכלה – אלה שמנסים לפייס בין שני הנצים ולגשר על הפער שחרצו ביניהם השנאה והכאב – מדברים ומשתדלים וטורחים ואומרים, אך הבן בשלו. לו היה מישהו נדרש להעיד עליו, היה וודאי משתמש בפנייתה של האם ובמלותיה של לאה גולדברג כדי להכריז:

לעולם לא יסלח בנך
לא סליחות הוא אגר בלב.
צר לי
אך לעולם לא תזכה לקבל את ברכת חרונו האוהב.

אף מחזותיו של יוסף בר יוסף הם סיפורי מסע. נקודת המוצא שלהם נובעת מתוך האכזבה נוכח דמותו של גיבור מגונן. זה שהזניח את תפקידו המחייב כמלווה ותומך, מותיר אחריו אדמה חרוכה וקרע עמוק מדמם בלבם של אלה אשר סמכו עליו ואשר גילו, בהתפכחות מייסרת, כי נותרו לבדם בעולמם.
אכזבה תהומית זו אינה עניין שניתן לסליחה או למחילה. גם אהבה לא תוכל לרפא אותה. זו צלקת שנפערה בעולם שביר ורגיש והתאחתה בגסות מעל לב שלעולם יוותר סדוק בשיברונו.
בגידה זו צורבת בחומרתה משום שהיא משליכה על הגיבור את ההבנה כי לעולם לא יוכל לסמוך על איש מלבד על עצמו ולעולם לא יתמוך בו איש זולתו. לכן הוא מבקש להפוך גיבור גם בעבור אחרים, לתקן בעולמם את מה שלא ניתן לתקן בעולמו, להצילם מגורל אומלל שממנו לא יוכל הוא להימלט.

את המועקה הזו לא ניתן למוסס. את החלל שהיא פוערת אי אפשר למלא.

לא האנשים קשים במחזותיו של בר יוסף. אכזבותיהם הן הקשות, מפני שבגינן נבנו ביצורים גבוהים כל כך, ששום תקווה אינה יכולה לחדור. הפחד מחוויה חוזרת ומצמיתה כל כך של כאב הנטישה הרגשית הוא כה מאיים, ששום טוב אינו מסוגל להפיגו ולכן שום קשר אנושי לא יכול להירקם תחתיו או במקומו. תמיד ולעולם תרחף ממעל הסכנה להיות נעזב שוב, נבגד שוב, לבד שוב. זהו איום מבעית מדי מכדי לאפשר לו להתממש (שוב) במציאות. לכן עדיף יותר להישאר לבד מאשר להיוותר בבדידות.

בפתיח לאוסף המחזות כותבת ד"ר ילנה טרטקובסקי כי יצירותיו של יוסף בר יוסף מטפלות בחמלה וברגישות באדם הקטן ומניחות לו להמשיך ולהחזיק באנושיותו על אף אומללותו וכיעורו.
זהו הישג חשוב ובלתי מבוטל, שכן יוסף בר יוסף אינו בורח מהאמת, אינו מנסה להסתיר או לייפות אותה, אלא מסתער עליה במלוא העוצמה והחוזק העומדים לרשותו: תוקף, מאמת, מגדיר ומאבחן. נאמנותו לאמירת האמת היא כה מוחלטת עד שהמצבים הנרקמים מתוך החוויה נדמים כגובלים במופרכות בלתי מתקבלת על הדעת. עם זאת יוסף בר יוסף אינו כותב מחזות מופרכים. ההפך הוא הנכון: עלילותיו מציאותיות עד נגיעה צורבת ברקמה האנושית הבוערת מכאב.
יש בהם אבחנות מדויקות וכנות על מנגנונים נפשיים מורכבים, הנפרשים כמו מניפה שכל חלקיה משתלבים זה בזה. פסיפס שלם של רגשות המניעים מכונה אנושית אחת, ניגודים של התנהגות סוערת מול התנהגות שקטה, חוזק מול רפיסות, כניעה מול מרד.
יש בהם שמחות אך גם הרבה עצב, אהבה ואושר אך גם בגידה והתנפצויות.
פעמים רבות מהדהדת בהם תחושה בלתי מעורערת של העדר תקווה.

במחזותיו של אנטון צ'כוב קיים רק ייאוש. במציאות שבה נתקל ושאותה הוא מתאר שום דבר טוב לא יכול לצמוח. אנשים אלה לעולם לא יוכלו להשתנות.
במחזותיו של יוסף בר יוסף, שהשפעתו של צ'כוב ניכרת בו בבירור, קיימת תוגה נוראה ועמוקה ביותר. אך על אף הכול, עדיין ותמיד מפעם בה רצון – לא מבוסס, לא הגיוני אך קיים אף על פי כן – לתקן את מה שהתקלקל פעם, לפני כל כך הרבה זמן כאילו שהיה זה רק אתמול: להאמין שוב שגיבורים קיימים ושהמאבק משתלם. לחזור אל
הנקודה שבה אנשים היו ראויים מעצם היותם ולסלוח להם היום על כל מה שמעולם לא הצליחו להיות.
"אם נסלח לו – נסלח גם לעצמנו" חושבים גיבוריו של יוסף בר יוסף.
והם משתדלים.
זה לא תמיד מצליח אבל זה לא מונע מהם לנסות.
ניסיון זה מהדהד במוחם ובליבם של כל הצופים בהם. אלה שחיים את חייהם בבדיקה מתמדת בין מה שקיוו להיות לבין מה שכשלו להשיג, משום שפעם נסדק בהם האמון ומאז הם עסוקים ללא הרף בניסיון להוכיח שהם טובים וחזקים יותר מהאדם ששבר להם את הלב.

בשונה מהמקובל ביצירות אחרות, אין במחזותיו של יוסף בר יוסף בנייה הדרגתית אלא "התפוצצות" של רגשות כמעט כבר בהתחלה ממש. התחושה היא שהדמויות טעונות כל כך ברגשות סוערים ועוצמתיים, עד שאין צורך או זמן "להכין" את השטח. השטח כבר מוכן.
חשיפה עוצמתית כל כך אינה בהכרח משימה קלה לעיבוד בימתי. משום שהיא כנה כל כך, הגבולות אליהם היא מגיעה חוצים לעתים את מערך השתלשלות העניינים השכלתנית וההגיונית.
אך קושי אינו אמור להיות סיבה או שיקול.
וודאי לא כאשר ההבטחה הסופית חשובה הרבה יותר.

מדוע מתעקשים תיאטראות להעלות מחזה המבוסס על עיבוד קולנועי שכבר זכה לפרסום ולהכרה הודות לביצועו המוצלח? מדוע הם סבורים שלעיסה חוזרת של "שלאגר" מוכר ולא מקורי תעורר נהירה גדולה יותר של קהל צופים?

מחזותיו של יוסף בר יוסף הם יצירה ישראלית מקורית.
את טווח התפקידים שהם מציעים יוכלו לגלם בעיקר שחקנים בשלים, מבוגרים, בעלי ניסיון ורגישות – היבט מבורך נוסף כשלעצמו בעולם הנסחף לעתים אחר רעננות הגיל ותרבות צפיית ההמונים על חשבון איכות הביצוע.

תפיסה פילוסופית – פסיכולוגית זו היא תפיסה כלל עולמית. לכל שפה, עם או מגדר יש את מערך השבילים שבו עליו לפסוע כדי לשרטט את מסלול חייו ושבו הוא עשוי שלא לחוש כפי שדמיונו ומשאלת לבו קיוו, בנקודת זמן או מקום כאלה או אחרים.
זו האמת המאחדת את בני האדם באשר הם; במינונים שונים, באופנים מגוונים אך על פי אותו עיקרון. לא תמיד כולם מודעים אליה או מסוגלים להביע אותה, כל שכן להתמודד איתה באופן ישיר או עקיף. עם זאת, ישנם גם כאלה שמנסים. אחד מהם הוא יוסף בר יוסף.

כל אחד מגיבוריו נשאר לעולם ילד, על אף שהוא מסווה את עצמו מאחורי פרגוד הכחשה, ילד המבקש להחזיר לעצמו את הגיבור שהלך לו לאיבוד.
מתי בפעם האחרונה צפינו במחזה שדיבר על אמת עמוקה ומשמעותית כל כך?
מתי בפעם האחרונה נתקלנו במחזה שסיפר לנו כל כך הרבה על החיים?