אנשים טובים

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

אנשים טובים

עניין המוסר הוא נושא שעולה תכופות בסיפוריו של אנטון צ'כוב ונבחן בדרכים עקיפות, נרמזות ולא מטיפניות. הסיפור אנשים טובים הוא דוגמה לבחינה כזו, המתמקדת לא במעשים מוסריים או בלתי מוסריים אלא דווקא בערכה המוסרי של ההימנעות מהם.

הסיפור נפתח בהצהרה האל־מותית "היה היה"¹ וממשיך את האפיון האגדי כשהוא מציג את דמותו הפלאית־משהו של ולאדימיר סמיוניץ' ליאדובסקי – גבר צנום בעל עיניים גדולות ובוהקות, מצבטי זהב וקול חרישי כקטיפה. מצחו הגבוה ורעמת שיערו מקנים לו ארשת של משכיל רומנטי, כלי מצוחצח ונקי בשירותם של רעיונות ספרותיים דגולים². אף על פי כן המספר מקפיד להקדיש כי בהתעסקות ספרותית זו קיים ממד מזויף, משעמם וחסר מעוף, ביקורת המקרינה בהכרח גם על האיש המקדיש לה את חייו.

ולאדימיר סמיוניץ' הוא אדם בעל תשוקה גדולה, התלהבות ולהט אך רגשות עזים אלה מופנים לספרות, לא לחיים; כאן הוא בור מוחלט – מי שמעולם לא נאבק במשהו או לשם משהו אבל מפליא לדבר על מאבקים וצעדות מחאה. ההנגדה הבולטת ביותר לדמותו מתרחשת בעת השתכרותו הקבועה ביום טטיאנה, הנחוג לזכרה של קדושה נוצרית שהוצאה להורג בגין ערכיה האמוניים³ והפכה למייצגת ההשכלה הגבוהה⁴.
גם בולאדימיר מקננת אמונה עמוקה, יסודית, שורשית לפיה הוא נועד לכתיבה ועתיד גדול צפוי לו⁵, אך ידיעה בלתי מעוררת זו⁶ מעולם לא עמדה (או נאלצה לעמוד) במבחן המציאות; ולאדימיר חי במגדל שן מבודד, מבלי לדעת מה חושבים עליו אחרים והאם הם חושבים עליו בכלל, האם הם מסכימים עם דעותיו או מבטלים אותן. עתה, בפעם הראשונה, גישתו הביקורתית עומדת בפני ביקורת משלה⁷ ועוד מצד מישהי קרובה ואהובה כל־כך, אחותו ורה סמיונובנה.

כשם שולאדימיר הינו איש חביב ונחמד, כך ורה הינה דמות קרה ומנוכרת. בין אם זהו אופייה⁸ או נסיבות גורלה האומלל⁹ שגרמו לכך, הרושם העולה ממנה¹⁰ הוא של אשה מרושעת, רשלנית, עצלנית ורפה: אין בה חמלה כלפי האחר, עניין או אכפתיות, אלא גאוותנות, יהירות ואדישות. במבטה מהדהדות תשישות וחולניות, הבאות בסתירה למקצועה כרופאה, זו שתפקידה להבריא אחרים ולשמור על שלמותם הגופנית¹¹.

הביקורת המערערת של ורה לא התחילה ככזו; כמו רבים מהאסונות הגדולים ראשיתה בסטייה קטנה, כמעט לא מורגשת, משגרת חייה האפרורית והמשועממת: "ורה סמיונובנה הביטה עליו, פיהקה בקול רם ולפתע העמידה שאלה בלתי צפויה. בדרך כלל הייתה רגילה לפהק בעצבנות ולהעמיד שאלות קצרות ומקוטעות, שלא תמיד היו לעניין.
"וולודיה" – שאלה – "אי־התנגדות לרע מהי?""¹²

ולאדימיר, המופתע למדי, מתאושש עד מהרה ומשיב לה כי "אי־התנגדות לרע הינה התייחסות אדישה לכל דבר, אשר מכונה בתחום המוסר כרע."¹³

יש להניח כי ולאדימיר, האוהב את אחותו אהבה עזה, לא זיהה בה את הרעה המוסרית שהגדיר כרגע¹⁴, וכן לא את קווי המתאר של אופיו שלו – איש שכולו מחשבה, המטיף לעשייה מבלי לעשות דבר.

ורה מנסה להשיב לאחיה, אך תשובתה משוללת כל היגיון: "ייתכן, שאדם טועה בחושבו, שזכות וחובה לו להיאבק ברע, כפי שהוא טועה, למשל, כשהוא מתאר לעצמו, שמראה הלב כמראה האס שבקלפים. מאוד ייתכן, שבמאבקנו נגד הרע אין לנו הזכות להשתמש בכוח, אלא בדבר שהוא היפוכו, כלומר, אם רוצה אתה, לדוגמה, שלא יגנבו ממך את התמונה הזו, אל תשים אותה מאחורי סוגר ובריח, אלא תן אותה…"¹⁵.

האדישות אצל ורה היא יותר מבטלנות ועצלות גרידא – היא גישה ודרך חיים, צורת פעולה שצריך ליישם מלכתחילה ומתוך כוונה ברורה. משום שאין טעם, רשות או זכות להילחם ברוע, שהרי מלחמה לא תשנה אותו, צריך לפיכך להיכנע בפניו, לשתף עמו פעולה, להניח לו להשתלט ולבצע את שהוא רואה לנכון. במילים אחרות, זהו ויתור שלם, נסיגה וכניעה מוחלטת בפני כוחו הבלתי מעורער, התבטלות שאין ממנה חזרה.

ורה מאזכרת את ספרו של לסקוב הכמורה ומציינת את הופעתו של "מגדל ירקות תימהוני, אשר זורע לכל אחד את חלקו. בשביל הקונים, בשביל הקצבים ובשביל אלה העתידים לגנוב. כלום נוהג הוא בתבונה?"¹⁶ היא שואלת.

הכמורה, או בשמו כנסיית הקתדרלה (1872), מאת ניקולאי לסקוב, הינו רומן על אודות העיר הדמיונית סטרגורוד, בה מתגוררת קהילה אורתודוקסית קטנה שמנהיגה הרוחני הינו הכומר סאבלי טוברוזוב.
טוברוזוב מאמין בנחישות במשימותיו הרוחניות והחברתיות אך אינו דוגל בפשרות מכל סוג שהוא. כיוון שכך מתגלע עימות בינו לבין ראשי הרשויות המקומיות, המבקשים ממנו לדווח על הפורשים משורותיהם.
טוברוזוב מסרב להיענות לדרישותיהם ובוחר לגנות את מאמיני הכנסייה הישנה, את הרס הכפרים המקומיים ואת האדונים המקומיים המנצלים איכרים ומכריחים אותם לעבוד בימי ראשון וחגים דתיים.
המושל מסרב להאזין לתלונותיו וטוברוזוב ננזף ויורד מגדולתו. לאחר שהוא נושא דרשה בעל גוון פוליטי נגד מנהיגי הרשויות המתייחסים לאזרחיהם בדרך לא־אנושית, הוא מופטר, מושפל וכתוצאה מכך חולה ומת.

מבחינת ורה דוגמה זו מוכיחה היטב את חוסר התוחלת שבניסיונות להתנגד לכל מה שנתפס כפסול ובלתי מוסרי וכן את העובדה כי התנגדות לרע אכן עשויה שלא לגרום לאדם פרטי, זה הרוצה לבצע מעשה רע, להיות אדם טוב יותר. אך ורה אינה יורדת לעומקה של הדוגמה שהביאה¹⁷ ולכן אינה מבינה כי התנגדותו של טוברוזוב למעשים שנראו לא הגונים בעיניו תרמה רבות לחברה שבתוכה חי. חברה המתנהלת על פי ערכי מוסר צריכה להציב לעצמה גבולות המגדירים ואף ממדרים את אלה שאינם יכולים או רוצים לקבל על עצמם את ערכי המוסר הדרושים לקיומה. ההימנעות היחידה האפשרית היא הימנעות מעשיית מעשה רע – לא הימנעות ממניעת עשיית מעשה רע.
אפשר וצריך למנוע ממעשה רע להתרחש; זהו המעשה המוסרי הנכון.

שיא מופרכות טענותיה, לשיטתו של ולאדימיר, מתממש ברגע שבו מנסה ורה להעניק פרשנות חדשה לסיפור מהברית החדשה על אודות ישו המסלק את הרוכלים מבית המקדש¹⁸. לפי השקפתה טעה ישו כשסילק את הסוחרים וחלפני הכספים, בהאשימו אותם שהפכו את בית המקדש "למאורת גנבים" בגין פעולותיהם המסחריות וטוב היה לו לא היה עושה דבר.

בדבריה של ורה אין נימוק תבוני או הצדקה מבוססת; אין בהם אמונה בכוחו של הטוב או בחירותו של הפרט; למען האמת אין בהם דבר, רק מילים ריקות שנופלות בפח הרושם שהן יוצרות לשווא.
הגותה החדשה אינה אלא ביטוי מעשי לשעמום האופף אותה; בהעדר רצון או יכולת לעשות מעשים של ממש¹⁹, היא מבטלת כל ערך, טעם והיגיון במעשיהם של אחרים. שלילה היא הביקורת הקלה ביותר, בפרט כשהיא אינה מנומקת, ו־ורה שוללת משום שאינה מסוגלת לעשות דבר אחר²⁰. השקפותיה העמוקות נגזרות ממקומה הפרטי, האדיש, הלא־מתעניין²¹.
העובדה שאין כל אפשרות מעשית ליישם בפועל את אמירותיה החלולות²² מעמידה את ורה בזיקת דמיון קרובה מאוד לאחיה, זה שראשו בעניינים ורגליו רחוקות מן הקרקע.

ולאדימיר מתקשה לקבל את טענת אחותו, אך לא בגין חוסר ההיגיון שבה. מבחינתו זוהי הפרכה פרטנית, יסודית של מהותו. הוא חש נעלב ופגוע מכך שאחותו חותרת תחתיו כשהיא מטילה ספק ביכולותיו²³ ואינו מזהה את התהליך הנפשי הקשה שעובר עליה²⁴, ייסורים שהם מנת חלקו של כל אדם המתחיל לחשוב בדרך חדשה, שגויה ככל שהיא עשויה להיות, ועל הסבל הבלתי נמנע שמחוללת אותה מהפכה רוחנית רצינית בחייו.

יום אחד מחליטה ורה לקום וללכת; היא נעלמת מבלי להשאיר סימן וזיכרונה נשכח ונעלם מלב כל.
זמן לא רב לאחר מכן ולאדימיר נופל למשכב; הוא מתאשפז בבית החולים גוליצין²⁵ אך המאמצים להצילו כושלים והוא נפטר ונקבר בבית הקברות ואגאנקוב²⁶, בצד השחקנים והסופרים, שלאורם חי כל חייו. כשמיידע המספר את חבריו על ההזנחה שפשטה בקבר ועל כך שהוא "שקע וכמעט התיישר עם האדמה שמסביבו, [… ולכן] מן הראוי היה להביאו למצב תקין ולשם כך לאסוף כמה רובלים."²⁷, מקשיבים לו חבריו "באדישות", מבלי להשיב וכמובן מבלי לנדב ולו אגורה שחוקה אחת. גם זכרו של ולאדימיר נשכח כלא היה.
האדישות אופפת את חייהם ומותם של ולאדימיר ו־ורה ליאדובסקי; הם באים לעולם ויוצאים ממנו כאילו לא התקיימו בו מעולם.

כשביקש אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית, לתקוף את היהודים והיהדות, הוא העלה את הטענה כי חברה המקימה לעצמה כמות עצומה של חוקים, הנוגעים לכל תחום ותחום בחיי האדם המאמין, הינה חברה המשוללת חוסר הבנה מוסרית, שכן עם בעל תפיסה ערכית מושרשת אינו נזקק להנחיות מפורטות שכאלה²⁸.

יש יסוד להניח להניח ורה סמיונובנה הייתה מאמצת בחום את דעותיו.
כאן נעוצה בדיוק סיבת כישלונה המוסרית.
ולאדימיר סמיוניץ' ליאדובסקי, על אף שהתנגד לה – או בעיקר להתנגדותה כלפיו – הלך בעצמו באותה הדרך, הוגה מחשבות "ברומו של עולם" ללא קשר לעולם המעשה.

חוסר התנגדות לרוע אינו יכול להיות מעשה של הפגנת אדישות, כניעה ותבוסתנות.
עצם הדרישה מופרכת מיסודה.
כשיש רוע – צריך להתנגד אליו, לא לאפשר לו להשתלט.

יש הנוטים לבלבל את מושג הרוע עם תפיסות אוויריות, מנופחות ומשוללות כל היגיון, מבקשים להכשיר את השרץ ולגנות את מי שפועל בנחישות ובתקיפות למגרו.
בלבול זה מוליד רוע משל עצמו, הן משום שהוא מאפשר לרוע האמיתי להתקיים והן משום שהוא מכשיל את אלו העסוקים במאמצים ליצור עולם טוב יותר, בלעדיו.

אנשים טובים אינו סיפור על אנשים טובים.
אנשים טובים הם אנשים המחפשים להיטיב עם הזולת והעולם – לא לתקוף, לגנות, לזלזל ולהמעיט.
אנשים טובים פועלים מתוך ולמען מטרה ראויה, מקדמת.
ולאדימיר סמיוניץ' ו־ורה סמיונובנה לא היו אנשים טובים; מי שלא ילך בדרכיהם, דווקא יכול להיות.