אני והצל התאום שלי
אני והצל התאום שלי
זאת לא אני, זאת אחותי – סרטה התיעודי של שרון אלוביק1, סוקר את חייהם ויחסיהם של שלושה זוגות תאומים: סשה ורפי, חיה ועדנה, שרון ודורית.
סשה ורפי, תאומים לא זהים שנולדו בהפרש של ארבע שעות, גרים בשתי ערים שונות ומשוחחים האחד עם השני מספר פעמים ביום. רפי חולה פרקינסון ונלחם במחלה באמצעות פעילות גופנית, אליה מצטרף גם סשה, התומך באחיו ומאמץ לעצמו את שגרת חייו.
חיה ועדנה, תאומות זהות, חיצונית והתנהגותית, גרות באותו בית, מגדלות יחדיו זוג ילדות תאומות ומקיימות צַוְתָּאוּת קרובה־הדוקה־צמודה על גבול האיחוד וטשטוש כל שוני ביניהן.
דורית ושרון הן כביכול הזוג החריג בנוף התאומי השלו; ביחסיהן הטעונים הן מייצגות מציאות השסועה בגין אין־ספור ריבים, תחרויות וכעסים עמוקים שמעולם לא שככו. זהותן כחלק מצמד מקשה על תפיסת "האני" של כל אחת מהן, מעמידה אותן בשיפוט תמידי זו מול זו, במאבקים על הישגיות, מעמד ומקומן בעולם, המקטלג אותן מלכתחילה כזוג ולא כישות יחדנית בפני עצמה.
חייו של אדם הם שרשרת התמודדויות, המאתגרות את תפיסת עולמו והשקפותיו, מערערות ומעצבות את מבנה זהותו. התמודדות עם מושג "אח תאום" היא התמודדות מסוג אחר, המעמידה את האדם לא מול נסיבות זרות אלא מול מבנה אישיותו, זהותו ומראהו, כשהם מתגלמים בשלמות דווקא באדם אחר.
את הקרבה העמוקה ביחסים שבין אחים תאומים, על עוצמתם החיובית והשלילית כאחת, ניתן להבין כחיבור הנובע מתוך חיים שלמים שנחוו בצוותא; לא רק בריאה משותפת אלא מארג שלם של זהות אחת, על אף שהיא מפוצלת לשניים, אשר התקיימה בכל נקודות החיבור החשובות והלא־חשובות, השכיחות והבלתי שגרתיות כאחת.
אך מה בנוגע לתאום, החי את חייו ללא נוכחותו של אחיו התאום לצידו?
סיפורה של מרגרט לי, הסיפור השלושה־עשר2, הוא סיפורה של תאומה, החווה משבר זהות עמוק בגין מות אחותה, אחות שמעולם לא הכירה.
מרגרט לי עובדת בחנות הספרים של אביה, מתבודדת במחסן מאובק ומתמסרת לקטלוג ומציאת יצירות ספרותיות נשכחות על פי דרישה. המילים הכתובות הן עולמה, מומחיותה, אהבתה ומשאת שאיפותיה.
רק בקרבתן יכולה היא להיות היא עצמה, כפי שלעולם לא תוכל להיות בשום מקום אחר.
ועדיין, מתחת לפני השטח, רוחש בנפשה אי־שקט תמידי, מציק, המבקש מענה לשאלה הקיומית הטורדת ומייסרת אותה: מי אני כשאני בלעדי אחותי?
על אף שאחותה נפטרה זמן לא רב לאחר לידתן ועל אף שמעולם לא חוותה את חווית השיתוף בחיים של יחד, העדר התאומה מותיר חלל גדול בחייה של מרגרט לי. חלל זה הוא שמניע אותה לצאת למסע חיפוש ממשי אך בעיקר נפשי בעקבות האחות האובדת, מסע שהוא חיפוש אחר זהותה השלמה והעצמאית.
מאחורי התמונות במוזיאון3 הוא יומן התבגרותה של רובי, תינוקת שהופכת ילדה, הופכת נערה, הופכת אישה. התחנות השונות בחייה מספרות את סיפורה של תקופה ואת סיפורן של בנות משפחה אחת, משפחתה של רובי, במשך שלושה דורות.
רובי משקיפה על העולם בפרץ חיות שאינו נכנע למָרָה השְׁחֹרָה המכתרת אותה מצד אמה, אביה ואחיותיה: יש בה עליצות ושמחה וכשהמציאות הופכת קשה וכבדה מדי, היא שואפת אל אפשרות אחרת, שפויה ואוהבת יותר, יודעת שבמקום כל שהוא, מציאות כזו אכן תתממש עבורה.
מה שרובי אינה יודעת, או אינה זוכרת, לפחות בתחילת הסיפור עד אמצעו הגורלי, הוא שבעבר הלא־רחוק הייתה לה אחות נוספת, תאומה שנהרגה ממש לנגד עיניה.
המרקם ההורי־משפחתי של מרגרט לי ורובי משיק קווי דמיון זהים בין שתי הגיבורות; באנטי, אמה של רובי, היא דמות מיואשת, ממורמרת ובלתי מתפקדת. אימא שרוצה להיות בכל מקום מלבד עם בעלה ובנותיה, אישה שחייה הם החמצה. היא מתחפרת ומתפלשת באכזבתה ובכעסיה, תולה את תסכוליה בכל מי שאינו אחראי לגורלה האפור והעלוב, ממנו היא כמהה להימלט ממנו אך אינה יודעת לאן או כיצד.
חמיצותה של באנטי מתסיסה את מהלך הסיפור כולו, גורמת לבנותיה ג'יליאן, פטרישה ורובי לסלוד מחברתה ולהימנע משהות במחיצתה ככל שרק שניתן.
גם אימה של מרגרט לי אינה ממלאת את תפקיד האם בצורה הראויה והשלמה ביותר; מות בתה השנייה הביא אותה להסתגר מאחורי חומה של בידוד ואי־שפיות ולהזניח את בתה החיה. נוכחותה משורטטת בקווים רופפים, שקופים כמעט, כמו הייתה רוח רפאים ולא אישה בשר ודם; דמות מטושטשת, קיימת אך נסתרת, חיה אך בלתי מתפקדת. למזלה של מרגרט לי אביה הוא שממלא את החלל הגדול בחייה באמצעות אישיותו החמה, האנושית, הרגועה והמרגיעה. הוא מבין לליבה של בתו ומכניס אותה אל עולם הסיפורים ואל חנות הספרים, מאפשר לה לגדול, להתפתח, למצוא את עצמה באיטיות ובשקט, משמש לה משפחה ועוגן – חוף מבטחים.
אביה של רובי, ג'ורג', מנסה לפרקים להיות האדם המשמעותי והשפוי בחיי בנותיו, אך ג'ורג' הוא גם אדם שקט, תלוש ועצוב, הנשלט בידי רוחה העכורה של אשתו ונמלט לחיקן של נשים אחרות. השפעתו על בנותיו ועל רובי, מספרת הסיפור, היא מזערית ונטולת משקל במקרה הטוב, בלתי קיימת במקרה הרע.
ואולם, מלבד כל זאת, נקודת הדמיון המשמעותית ביותר בין מרגרט לי לרובי היא עובדת היותן תאומות, עובדה המנתבת כל סיפור אל ייחודו הפרטני והמשותף בעת ובעונה אחת.
בעוד מרגרט לי מרגישה את חיסרון אחותה כחלל ממשי, כאב דֶּמֶה על איבר שנקטע, רובי חיה את חייה מבלי לדעת או להרגיש דבר.
מרגרט לי נושאת על גבה את זהותה ואת זהות אחותה. משקל כפול זה מקבל ביטוי גם בשמה וגם בסיפור אותו היא נשכרת לכתוב, ביוגרפיה של סופרת מפורסמת, חידתית ומסוגרת, שמעולם לא סיפרה את סיפור תולדותיה לאשורו. הסופרת מציגה עצמה בפני מרגרט לי כחלק מזוג תאומות ועובדה זו מהווה שיקול משמעותי עבור הנערה הצעירה, הדוחף אותה להתמיד בעבודתה על אף הקשיים ולפתור, הודות כך, את חידת חייה שלה.
אצל רובי לא קיים שיקול שכזה, שכן רובי פותחת את סיפורה עם הצגה ברורה וחד־משמעית כתינוקת אחת ויחידה; מרגע היווצרותה הבראשיתי היא ממשיכה את תיאור חייה בגוף ראשון, ללא תחושות מהדהדות של אובדן או חוסר, שייכות או קשר. גם כשהיא נשלחת אל בית דודתה עקב אירוע סתום שהיא אינה מצליחה לזכור, אל מול התנהגותן החשדנית והמפוחדת משהו של שתי קרובותיה התאומות ("צחוק הגורל" יש מי שיאמר) שום הדהוד פנימי אינו מתעורר בה.
רובי מדחיקה את קיומה של אחותה התאומה פרל עד כדי שכחה מוחלטת. משנתגלתה האמת ורובי מתעמתת עם אמה, טוענת כנגדה כיצד מעולם לא דיברו בבית על אחותה, מתחוור לה כי פרל הייתה נוכחת כל הזמן בשיח המשפחתי; זו הייתה רובי שנאטמה או התחרשה – רובי, שמעולם לא הצליחה להגות בזו שפעם מילאה כל־כך את חייה.
המחיקה המוחלטת של האחות התאומה לא באה מתוך היעדרו של קשר צַוְתָּאי אלא דווקא בגינו; רובי ופרל עשו הכול ביחד, התגלמות מובהקת של זוג החי בצמד. המוות המר והנמהר והבדידות העזובה היו כה חריפים, כה בלתי נתפסים עבור רובי, עד שלא היה בה לא את הכוח ולא את היכולת להמשיך בחיים בלעדי אחותה. על כן היא מעצבת את עצמה מחדש, בוראת רובי שמעולם לא הכירה ונשמה את פרל. כשנחשף הגילוי ומתחוורת האמת מוסר הלוט גם מעל כל אותן נקודות אפורות־מטושטשות שניקדו את שדה הראייה "המתוקן" שלה, אין־ספור סימני השאלה שליוו אותה מילדות ועד בגרות.
כמו מרגרט לי, החווה שחרור אדיר ברגע ההשלמה עם דמותה הנוכחת־נסתרת של אחותה, משהו נרגע גם ברובי, כאשר זיכרונה שב אליה והיא מתוודעת להיסטוריה האומללה של המאורעות ולעובדת קיומה של אחותה. מרגע זה ואילך היא מתחילה לחיות את חייה באופן משוחרר, מפויס ומקבל – כאישה עצמאית אבל גם כתאומה חסרה.
מרגע שהבינו וקיבלו את זהותן כחלק מזוג, שלם המורכב משתיים, מצאו מרגרט לי ורובי את זהותן שלהן. ההבנה והפתרון הם אירוע מכונן בחייהן, היבט חשוב ומרכזי בהווייתן הפנימית, אשר סוף־סוף באה על מקומה בשלום.
סרטה של שרון אלוביק הציג תמונת חיים של שלושה זוגות תאומים, כאשר זהותו של כל תאום נבנית מתוך התמודדות עם התאום שלצידו ועם המקום שהתפנה עבורו במסגרת קיום צפוף ומצומצם. רובי ומרגרט לי, תאומות שנולדו למציאות של בת יחידה, מתמודדות אף הן עם אישיות נעדרת־נוכחת התופסת את החלל החסר שלצידן. בלעדי הכרה בזהותן השלמה והמלאה, משהו מהותי מאוד מזהותן הפרטית מתערער ואובד.
לא לחינם אומרת שרון, הבמאית והתאומה: "אותם תשעה חודשים באותו שק היריון בונים את הגורל שלך, את הקארמה שלך. אתה מגיע לעולם עם בן זוג."
תאומים הם מערכת זוגית בין שתי ישויות עצמאיות המקיימות ביניהן זהות משותפת. עוצמת הקשר אינה ערובה להצלחתו, אך הבנתה היא תנאי הכרחי להבנת זהותו הייחודית של כל תאום.
רק עם השתלבותה של הצלע החסרה בתצרף המשפחתי־גנטי, יכול כל אח להגיע לכדי גיבוש עצמי אמיתי ושלם.
רק באמצעות הבנת התאום ויחסיו יוכל האדם להבין בשלמות את עצמו.
המאמר פורסם לראשונה בכיוון הרוח.
