אנטון צ'כוב: הסליחה כמשל

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

אנטון צ'כוב: הסליחה כמשל

שנה חדשה היא זמן לחשבון נפש, החלטות חדשות, שינויים וסליחה.

נדמה שהכול עובד בתקופה של חילופי קידומת: העצות, ההבטחות, היוזמות והתקוות. בתפר שבו משהו מסתיים ומשהו מתחיל, במערך השואף קדימה, אנשים מצפים להצלחה ומתפללים לטוב. אך כדי שיתרחש הטוב המוצלח הזה, צריך תחילה לבער את הדברים המפריעים והמטרידים, אלה שהצטברו במשך שנה שלמה (לפעמים אפילו במשך כמה) ומעיבים על האדם המתוקן והישגיו הממתינים להיערם. לעתים אלו הרגלים שצריך להיפטר מהם, טעויות שצריך להפסיק לעשות, ולעתים אלו פגיעות שצריך למחול ולשכוח.

כשאדם פוגע באדם אחר הוא יוצר בין שניהם זיכרון משותף. משותף, אך לא בהכרח אחיד. כמו בכל מצב עניינים, ישנה האמת העובדתית וישנן שתי פרשנויות לאותו מצב – זו של הפוגע וזו של הנפגע. לפעמים הן מסונכרנות (גם אם הפוגע לעולם לא יוכל להבין באמת את עומק הסבל שגרמו מעשיו לאדם אחר) ולפעמים מתגלעים ביניהן פערי הבנה וזיכרון. הפוגע זוכר מעט מדי או הרבה מאוד, הנפגע כואב עמוקות או לא כואב בכלל.

שני סיפוריו של אנטון צ'כוב, ליברל ומותו של פקיד, מספרים את סיפורו של האדם הפוגע. זה אשר חש עצמו כמי שביצע טעות איומה המסכנת את עתידו המקצועי ולפיכך גם את עתידו האישי, באופן שאין ממנו חזרה. בשונה מסיפורים אחרים מאת צ'כוב, המתארים פשעים כבדי משקל שהותירו רושם בלי יימחה, הפגיעות המתוארות בשתי יצירות אלה לא הותירו חותם בנפשו של הצד "הנפגע". למעשה, בשני המקרים הצד הנפגע כלל לא ידע שהוא כזה.

"ביומה הראשון של השנה החדשה הייתה לה לאנושות דמות נלבבת נוגעת ללב. הכול עלצו, צהלו והעתירו ברכות איש על רעהו. איחולים כנים ולבביים ביותר נישאו בחלל העולם. הכול היו מאושרים ומרוצים…
רק רוחו של מזכיר הפלך פּוֹנימַיֵיב לא הייתה טובה עליו. בחצות היום הראשון של השנה החדשה הוא עמד באחד מרחובות הבירה ומחה. בימינו חיבק פנס רחוב ובשמאלו ניסה להתנער מדבר־מה עלום, ומלמל דברים לא נסלחים, שיכלו להיות עילה לבירור משפטי… אשתו עמדה לצדו ומשכה אותו בשרוולו. פניה היו שטופות בדמעות והביעו יגון."¹

המתרגמת דינה מרקון מסבירה כי שמו של פּוֹנימַיֵיב נגזר מן המילה הרוסית "פונימט" שפירושה "להבין". אך מזכיר הפלך פּוֹנימַיֵיב אינו מבין פשוט משום שפונימייב אינו אדם חושב. טיעוניו הנחרצים, הנאמרים בלשון (שיכורים) נמרצת, נשמעים כדברי מחאה הדוגלים בהפיכה חברתית – "בשום פנים ואופן לא! אני אדם משכיל ואיני רוצה להיכנע לבערוּת! […] איני רוצה להיות עבד"² – אולם כשמתבררות העובדות לאושרן מתחוור כי התנגדותו הלוחמנית יצאה חוצץ נגד חתימה על כרטיס ברכת שנה טובה לממונה עליו, וֶלֶלֶפּטוב. לא פחות ו-וודאי שלא יותר³.

תחילת השנה החדשה היא זמן לאיחולים אך פונימייב, כך נראה, סולד מהם עמוקות. במקום לעשות את מה שמקובל, פועל יוצא של נימוס חברתי, הוא מעדיף להשתכר ומניח לאלכוהול לשחרר מתוכו שברי מילים על רעיונות של שוויון וחירות. גם אם דבריו נושאים בגרעין בעל חשיבות ומבקשים לבטא דעה מהפכנית "ליברלית", האופן שבו הוא מבטא אותם – גיבוב נטול היגיון – מגכיח אותו לחלוטין ויוצר בדיוק את התוצאה ההפוכה.
בסיכומו של דבר, תמורת הבטחה לקוניאק, מתרצה פונימייב ללכת לבית הממונה ולחתום על כרטיס הברכה כדי שלא לאבד את משרתו, אלא ששם העניינים מסתבכים אף יותר:

"פונימייב התנדנד קלות, הדף את הדלת בכתפו ופרץ ברעש אל מבוא הבית. ליד הדלת עמד השוער יֵגור, פרצופו רענן ומגולח למשעי, כיאה ליומה הראשון של שנה חדשה. ליד שולחן נמוך שדף של נייר היה מונח עליו עמדו וֶזוּבִיֵיב וצֶ'רוֹנוסבינסקי, חבריו לעבודה של פונימייב. וזובייב הגבוה והכחוש חתם, וצ'רנוסבינסקי, אישון קטן שפניו מחוטטות, המתין לתורו. פני השניים אמרו: "שנה טובה ויתחדש עליכם מזלכם!" ניכר בהם שחתמו לא רק בגופם, אלא גם ברוחם."⁴

המתרגמת מסבירה עוד כי "שמות הפקידים קומיים וגרוטסקיים במיוחד: וזובייב נגזר מהר הווֶזוב שבאיטליה, והשני נגזר משתי מלים ברוסית: "צ'ורני" – "שחור" ו"סְבִינְיָיה" – חזיר"."⁵
עובדה זו, בצירוף משמעות שמו ותיאור התנהלותו המטופשת של פונימייב, מעמידים דווקא את שלוש דמויות אלה (ושכמותן) באור נקלה ובזוי; אנשים נרפים ומתרפסים, החשים עצמם קטנים⁶ ומקטינים עצמם אף יותר בפני מי שגדולים בהם בדרגה ובמעמד.
על רקע עליבותם מוצגת דמותו של הממונה וללפטוב – אדם סמכותי ללא ספק אך אנושי ונעים הליכות. כשהוא מגלה את עובדיו בביתו, הוא נרגש קלות מהמחווה ומחפש מיד מתנות להעניק להם. הוא מובילם לחדר עבודתו ושם מציגם, בגאווה גדולה ואבהית משהו, בפני הגברות היושבות:
" "וזה פונימייב שלי. יום אחד אני נכנס לחדרו של פקיד תורן, ומוצא שם את פונימייב שלי מציג מכונה. מה תגידו עליו? פשש! פשש! פשש! שורק לו כך, רוקע ברגליו… זה יצא לו טבעי לגמרי… הממ… כן… קדימה, הצג! בוא תראה לנו."
גברות לטשו עיניים בפונימייב ונתחייכו. הוא השתנק.
"איני יודע… שכחתי, הוד… ממותך…" החל למלמל. "איני יכול ואיני רוצה."
"אינך רוצה? התפלא וללפטוב. אה? חבל… חבל שאינך יכול לכבד את רצונו של אדם זקן… היה שלום… צר לי… לֵך לךָ…" "⁷

האם יש להבין את בקשת וללפטוב כניסיון יהיר מצדו של אדם בעל שררה להוכיח את שליטתו על פקידים הנתונים למרותו⁸ או כאמירה מבודחת ונטולת מחשבה של אדם מבוסם במקצת בפתחה של שנה חדשה?

פונימייב – ולא הוא בלבד – מפרש את דברי וללפטוב מצידם המאיים. ברגעים אלה נעלמת ממנו נחישותו הלהוטה ועקרונותיו המוצקים – באם היו לו כאלה. כעת הוא מרוכז כל־כולו במעשה המטופש והחמור שעשה, כאילו התפכח באחת משכרונו ונתקל חזיתית בהשלכותיהן המציאותיות מאוד של פעולותיו:
"וזובייב וצ'רנוסבינסקי דחפו את פונימייב בצדדיו במרפקיהם. וגם הוא עצמו נבהל מסירובו. ראייתו התערפלה… [… הוא] עוד עמד קמעה על מקומו, מלמל דבר־מה ויצא אל הרחוב […] שם ראה את אשתו, חיוורת, רועדת מקור ומאֵימה. וזובייב וצ'רנוסבינסקי כבר עמדו לצדה וסיפרו לה דברים איומים ונוראים. […] דמויותיהם ותנועותיהם הביעו שאלה אילמת: "מה יהיה עכשיו?" פונימייב הביט באשתו במבט שלאחר ייאוש ונגרר אחר מֵרֵעיו […].
כשחזר לביתו לא אכל צהריים ולא שתה תה… בלילה העיר אותו חלום בלהות.
הוא התרומם והביט אל תוך החשיכה. […] "בהמה, אני בהמה!" רטן. "הַבּע את מחאתך, חמור, אם זה רצונך, אבל שלא תעז לזלזל בכבודם של גדולים ממך במעמד ובשנים! שמא היה זה מפחית מכבודך, להציג מכונה?"⁹

עבור בעל עקרונות, הצגת אדם – לרבות הוא עצמו – ככלי לשעשועם של אחרים היא עילה למאבק עקרוני חשוב מאין כמוהו. האומנם נועדו אנשים לרדד עצמם לדרגת מוקיונים על פי פקודה גחמנית של מי שנישא מהם במעמד או בדרגה?
לו הייתה עילה של ממש למחאתו הסוערת והנחרצת של פונימייב, הריהי מתגלמת בדרישה זו.
אך האם התכוון וולפטוב באמת לשעשע את אורחותיו על חשבונו של פונימייב או שמא אמר את שאמר מתוך חיבה ורוח טובה, כנהוג בין אנשים הנמצאים בקשרי ידידות בעיצומה של חגיגת שנה חדשה?
האם דבריו לפונימייב אכן הביעו פגיעה רגשית עמוקה, לא רק בו כאדם אלא גם בתפקידו הרם כממונה?

"באחת־עשרה הגיע וללפטוב [למשרד]. כשעבר ליד פונימייב והביט בפניו החיוורות והמבוהלות שכחשו מאוד, עצר, הניד בראשו ואמר:
"כן, אז לגמת כהוגן, אחי! עד עכשיו פרצופך לא חזר לממדיו הטבעיים. כאן נדרשת מתינות, חביבי… זה… לא טוב… בקצב כזה עוד תחלה."
וללפטוב טפח לפונימייב על כתפו והוסיף ללכת.
"זה הכול?" חשבו עמיתיו כולם."¹⁰

פונימייב מבין את המציאות, כמו תמיד, מצידה ההפוך. את הברכה לכבוד השנה החדשה הוא מפרש כבגידה בעקרונותיו של אדם חופשי, על אף שעצם המעשה מעולם לא נדרש מהעובדים – ולראייה, הפתיע ואפילו ריגש את הממונה וללפטוב, שלא ציפה למחווה שכזו¹¹. הפקידים עצמם – וזובייב וצ'רנוסבינסקי, המזדקפים "כאילו בלעו סרגל מדידה"¹² ברגע שנכנס וללפטוב לחדר, אולי חתמו מתוך תחושת אחריות לתפקידם, אך הבעת פניהם בשעה שחתמו הייתה שמחה ומעודדת באמת. הם האמינו בכנות באפשרויותיה הטובות של שנה חדשה עם מזלה הטוב, כאנשים ולא כפקידים.

פונימייב נחשב למי שמרד, בחוצפתו הגדולה, בגורם סמכותי ומכובד יותר, שהלכה למעשה אינו מקדיש תשומת לב למעשיו הלא חשובים. במקרים אחרים, קיצוניים יותר מפרשייה זו, עשוי בן דמותו של פונימייב להרחיק לכת עד כדי שהוא מעורר באדם הסמכותי והמכובד דחייה ורוגז של ממש. דוגמה ברורה לכך מופיעה בסיפור מותו של פקיד¹³.

"ערב נפלא אחד ישב לו אמרכל נפלא לא פחות, איבאן דמיטריץ' צ'רביאֶקוב, בשורת הכורסאות השנייה וצפה במשקפת ב'פעמוני קורנְוויל'. צפה וחש עונג שמימי. אך לפתע… בסיפורים יקרה לא אחת ה"אך לפתע" הזה. מחבריהם צודקים: החיים גדושים בהפתעות! אך לפתע פניו נעווּ, עיניו התגלגלו אל התקרה, נשימתו נעצרה… הוא התיק מעיניו את המשקפת, נרכן ו… אפצ'י!!! התעטש, כפי שאתם רואים. אדם המתעטש בכל מקום שהוא – אין הדבר נחשב לו לפסול, מתעטשים כולם: מוזי'יקים, מפכ"לי משטרה, ופעמים גם יועצי סתר. כל העולם כולו מתעטש. צ'רביאקוב לא נבוך כהוא זה, ניגב את פניו בממחטה וכראוי לאדם מנומס סקר את סביבותיו; שמא הציק למישהו בעטישתו? אלא שאז לא נותר לו אלא לבוא במבוכה. הוא ראה שהזקן שישב לפניו בשורת הכורסאות הראשונה מנגב בקפידה את קרחתו ואת צווארו בכפפה וממלמל דבר־מה. צ'רביאקוב זיהה את הזקן – היה זה הגנרל בּריזְז'אלוֹב, פקיד גבוה ברשות דרכי התחבורה."¹⁴

ישיבתו באופרה, בכורסה של השורה השנייה השמורה למכובדים "מן השורה השנייה", מביאה את איבאן דמטריץ' צ'רביאקוב לחוש עצמו כאדם מוצלח וראוי. הוא מבלה ערב תרבותי ונינוח בתיאטרון, לבוש בקפידה יש להניח, שמח וטוב לבב. אפילו התעטשותו אינה פוגמת בהתרוממות רוחו, שהרי היא מעשה טבעי לחלוטין המשותף לפשוטי העם ולגדולי האומה כאחד¹⁵ והאופן שבו הוא דואג לאנשים סביבו נוגע ללב במידת האכפתית הכנה שהוא מפגין.
אך אז קורה המעשה הנורא מכול: איבאן דמטריץ' צ'רביאקוב מתעטש על האדם הלא נכון.
התעטשות היא אמנם פעולה אנושית לחלוטין, אך התעטשות על אנשים חשובים, היושבים בשורה הראשונה ואוחזים בתפקיד רם ובארשת מכובדת, זה כבר עניין חמור ביותר.

צ'רביאקוב מתנצל ומתנצל שוב ומתנצל בשלישית. התנצלותו מפריעה לגנרל לצפות באופרה ומטרידה את מנוחתו אך צ'רביאקוב אינו מרפה. הוא ניגש אל הגנרל בהפסקה, מגיע למחרת אל ביתו – לבוש בהידור מכובד וכמעט משליך את עצמו לרגליו – ולמחרת היום שוב, עד שהגנרל מסלקו מעל פניו. ברגע זה נסדק משהו בקרבו של צ'רביאקוב והוא חוזר לביתו – ומת.

צ'רביאקוב אינו מדמיין את מה שאירע: הוא אכן התעטש על גנרל מכובד.
צ'רביאקוב גם אינו מדמיין את תגובותיו של הגנרל, הפוטרות את צ'רביאקוב שוב ושוב בגין חוסר עניין משווע.
צ'רביאקוב רואה את המציאות לאשורה, אך בוחר לפרש אותה בצורה אחרת – פרשנות הנובעת מתוך מבנה אישיותו שלו, מתוך תפיסת "העצמי" שהתנמכה לו פתאום, מרגע שבאה במגע עם אדם אחר, שהעמיד את צ'רביאקוב בצילו ובצל מעשה הנדרש לכפרה עמוקה¹⁶.

במילים אחרות, המעשה הנורא שעשה צ'רביאקוב לא הפריע רק לגנרל בריזז'אלוב אלא עשה משהו חמור מכך בהרבה: הוא בייש וביזה את צ'רביאקוב עצמו. איזה מין אדם הוא זה, המתעטש על אנשים מכובדים בתיאטרון ללא כל מעצור או מחשבה? איזו מפלצת חסרת תרבות ואלימה הוא מוכרח להיות כדי לעשות מעשה נפשע שכזה?

מעשי בריונות המפעילים אלימות מילולית ולעתים גם גופנית אכן יכולים להעיד על מידה רבה של אכזריות ורוע. לעתים מספיקה גם התעלמות, שבמקרים רבים חמורה אפילו יותר.
להתעטשותו של צ'רביאקוב אין דבר וחצי דבר עם התנהגות פראית שכזו, אך הוא מרגיש עצמו כגדול הבריונים החוטאים והעבריינים. הוא מבין כי מעשיו אינם יכולים לערער על חשיבותו של האדם החשוב ממנו במעמד ובדרגה אך יכולים בהחלט להכפיש את שמו שלו.
המחשבה המקובלת תופסת את הבריון כאדם בעל כוח, המטיל את מוראו על אנשים חלשים ממנו.
התנהגותו המוגזמת והקיצונית של צ'רביאקוב, דווקא בגין היותה מופרכת כל־כך, מוכיחה דווקא את ההיפך: הבריון אינו באמת יכול לבזות או להשפיל את האדם האחר.
מעשיו, התנהגותו, דבריו פוגעים אך ורק בו עצמו.

אזכור שמה של האופרה בה צופה צ'רביאקוב, פעמוני קורנוויל¹⁷, אינו מקרי. סיפור המעשה נוגע בחייהם של אנשים החיים תחת עול כבד של שקרים ומחויבות לאלה המבקשים להפעיל את השפעתם על הזולת כדי לקצור רווח אישי¹⁸.
אחת הדמויות באופרה, ג'רמיין, משרתת צעירה, חשה עצמה בלתי ראויה להינשא למרקיז המאוהב בה. קודם לכן חשה עצמה מחויבת להינשא לגבר מבוגר שטען כי הציל את חייה, או מחויבת להיענות לדרישותיו של דודה, אשר החליט להשיאה לגבר מבוגר אחר, כדי להסדיר את ענייניו הפרטיים.

לאמתו של דבר, ג'רמיין אינה משרתת אלא בת אצולה והיא אינה מחויבת להינשא לגבר שהציל את חייה משום שלא הוא הצילה, אלא המרקיז. היא גם אינה מחויבת לציית לדרישותיו האכזריות של דודה, שכן הוא אינו דודה כלל ועיקר, אך ג'רמיין אינה יודעת את כל זאת. אי־ידיעתה היא שמעניקה לאופרה את גוונה הבידורי ומאפשרת את התפתחות העלילה, אך לדידה של ג'רמיין כדמות, כאדם, מדובר באסון של ממש: היא תופסת את עצמה באופן שבו האחרים הרגילו אותה לחשוב – משרתת, ענייה, אישה חסרת חשיבות. עד סוף המחזה (ואולי גם לא אז) ג'רמיין אינה מבינה כי הייתה למעשה קורבן מצדם של אנשים בעלי עניין וכוונות אנוכיות.
צ'רביאקוב אינו קורבן של מעשי בריונות כאלה, אך הוא בוחר להתנהג כאילו הוא עצמו נהג בבריונות כלפי אדם אחר. לכן הוא חש עצמו מחויב לבקש את סליחתו של הגנרל בריזז'אלוב, ולהבהיר לו שלא פגע בו בכוונת תחילה. הרצון לבקשת המחילה נובע לחלוטין מתוך אי־יכולתו של צ'רביאקוב להשלים עם המעשה הנורא שעשה ומתפיסתו שלו את עצמו כאדם נורא אשר חולל מעשה נפשע שכזה¹⁹. לגנרל המכובד לא היה ואין כל קשר לכך. הוא רק היה האמצעי, עליו השליך צ'רביאקוב את תחושותיו הפרטיות על אודות עצמו.

בהשוואה בין פונימייב לצ'רביאֶקוב (ששמו נגזר מן המילה צֶ'רב שפירושה "תולעת") ניכר היטב ההבדל שבין תחושת גדלות בלתי מבוססת לתחושת אפסיות תהומית. פונמייב וצ'רביאקוב קורסים בו ברגע שעולה צל־צלו של סיכון על מקומם־תפקידם־מעמדם, כדרך שילדים נכנעים בפני הקטנותיו של בריון מאיים. העובדה שוולפטוב והגנרל אינם בריונים מאיימים אינה מתחום העניין. פונמייב וצ'רביאקוב חשים עצמם נרעדים וחסרי אונים בפני גורם חזק ועוצמתי: תחושת הרדיפה שלהם עצמם.

התרבות אוהבת לספר את סיפורם של "ניצולי הבריונים". אלה שבצעירותם נפלו קורבן לנחת זרועו של אדם מטיל מורא, שביסס את תחושת עליונותו העצמית על אלה שנתפסים כחלשים יותר וחשובים פחות. כאילו בהם האשם, באופן כזה או אחר. כאילו היותם מי שהם אפשרה או הזמינה התנהגות פוגענית, שלעתים אף צילקה את גופם ונפשם.
במערך כזה מעורבים תמיד רגשות חזקים של פגיעה בערך "האני". קשה לסלוח לאדם שגרם לאדם אחר להרגיש קטן, עלוב וחסר ישע כל־כך, אך אנטון צ'כוב מספר את סיפורם של הנפגעים ממקור אחר. כשהוא מתמקד בדמויותיהם הנלעגות של פונימייב וצ'רביאקוב ומציגם כטיפוסים מגוחכים שאינם יכולים באמת לפגוע או להמעיט בערכו של אף אדם, הוא מאפשר להתנהלותם להעיד על עליבותם שלהם ועליה בלבד.
העובדה שהצד "הנפגע" מעולם לא היה צד בעניין רק מחזקת ומעצימה את הרושם.

אין מעשה שמצדיק בריונות. היא נובעת תמיד ממעשיו של הבריון ומעולמו שלו.
טיפוסים כאלה לא באמת יכולים לפגוע באדם אחר או להמעיט בערכו.
הם פוגעים אך ורק בעצמם.

אי לכך בקשת הסליחה שהם כה תלויים בה אינה נובעת רק מרגש אנושי על הצער שהסבו לאדם אחר, אלא גם (ואולי בעיקר) מתוך הרצון לתקן משהו בתבנית זהותם שלהם, זו שהתערערה תחת מכבש טיפשותם והציגה אותם – בעיני הכול ובראש ובראשונה בעיני עצמם – באור מבוזה ונחות כל־כך.
הבריון המבקש סליחה מבקש בעצם להוכיח שהוא אינו בריון. שמעשיו היו תוצאה של התנהגות לא ראויה ורשעות ילדותית שפגעה בו לא פחות מאשר באחרים.

אדם שנפגע מבריון יתקשה לקבל זו.
אדם שנפגע מבריון ויקרא אותו עליו כבן דמותם של פונימייב וצ'רביאֶקוב, טיפש במקרה הטוב ונלעג במקרה הרע, יבין כי אלה אנשים שלא ראוי ובלתי ניתן באמת להיפגע מהם²⁰.