אנטון צ'כוב – החוק היבש עומד למשפט

אנטון צ'כוב – החוק היבש עומד למשפט

נדמה שאין דבר קל יותר מלהגדיר ערכים של טוב ורע: אדם טוב יהיה זה שעושה מעשים טובים; אדם רע יהיה זה שעושה מעשים רעים. מהלך רעיוני זה מקפל בתוכו מכלול התנהגויות מוסכם וקבוע מראש, בעל אמות מידה מובהקות וחד־משמעיות. מי שיקיים אותן, או לחילופין – יעבור עליהן, ימקם עצמו בצדו האחד של המתרס ולא בצדו השני.

אולם מה קורה כאשר מעשיו הטובים של אדם "טוב" מתגלים כבעלי השלכות שליליות ובלתי מוסריות? כאשר התנהגותו המהימנה והמהוגנת של טיפוס חיובי מצטיירת כבלתי נסבלת ומשוללת כל ערך ראוי? לחילופין, כיצד נתייחס אל מציאות, אותה הגדרנו כ"מושחתת" על פי הגדרות החברה והמוסר, כאשר נגלה בסופו של דבר כי דווקא מציאות זו יוצרת מערך טוב, המיטיב עם כל הנפשות הפועלות במסגרתה?
מה קורה לא רק כאשר הגבולות מטשטשים אלא גם כאשר ההגדרות החותכות והמוחלטות מאבדות את תוקפן ואת ייצוגן החד־משמעי?

יצירתו של אנטון צ'כוב, שכנים, מגוללת את סיפורם של זוג אוהבים המאמין כי מימוש אהבתם הינו מעשה ראוי ונכון, על אף שמימוש זה פוגע פגיעה אנושה בבני משפחתם, במכריהם ובם־עצמם מעל לכל.

הסיפור מובא מנקודת מבטה של הדמות הראשית, פיוטר מיכאיליץ' איוואשין, רווק צעיר שחייו נעים סביב בני ביתו וענייניהם המשפחתיים. שגרתו השלווה והבטלנית של פיוטר מופרעת לפתע, שעה שעוברת אחותו הצעירה זינה לחיות עם ולאסיץ', גבר מבוגר ונשוי (על אף שאשתו הבוגדנית אינה חיה במחיצתו זה שנים רבות). מזועזע משחיתותם המוסרית, יוצא פיוטר להתעמת עם אחותו ושכנו בנוגע למגוריהם המשותפים, אולם זה שביקש לקלל – הופך בעל כורחו מברך וחרף הסתייגותו ומורת רוחו ממעשיהם של ולאסיץ' ואחותו, הוא אינו מצליח לגנות את השניים ואף מביע תמיכה בקשר ומבטיח כי ישוב לבקרם בעתיד.

על אף גילו הצעיר, פיוטר הוא אדם זקן ברוחו: משמניו, יותר משהם עדות לגרגרנותו המופרזת, מייצגים את התנהלותו העצלה והמנומנמת. פיוטר מתנהג כאדם ששבע מן החיים ומבקש את המנוחה והנחלה כשהוא רק בן עשרים ושבע. דמותו המשועממת אינה חפצה בשינוי ואינה מתעוררת לכדי מעשה אלא כאשר כבר מאוחר מדי. במובן מסוים ממלא פיוטר את תפקידו הנפקד של אב המשפחה, אולם אין לו לא את הסמכות ולא את הכוח לפעול לשם יצירת תיקון, לפחות לא בדרך שהוא תופס כנכונה ומוצלחת.

לב־לבו של הסיפור מתברר באמצעות עמידתו של פיוטר על טבעו הפגום והנלעג של ולאסיץ', מאהבהּ המבוגר של אחותו זינה: הוא מתקשה להבין כיצד עלמת־חן חיננית ותוססת כמוה התאהבה בטיפוס עגום, לא־יוצלח, מפוזר ובלתי מאורגן כמוהו, אדם המחפש תדיר אחר מעשי גבורה להתהדר בהם (כפי שהיה כאשר נחלץ לסייע לנערה צעירה, שנעזבה לאנחות על ידי מפקד גדודו ובסיכומו של עניין אף נשא אותה לאשה¹).

האופן שבו מתיימר ולאסיץ' להציל את הנערה הינו סתמי וטפל במקרה הטוב, מזיק וחמור הלכה למעשה: נישואיו המפוקפקים גבו את מחיר דרגתו הצבאית כך שנאלץ לפרוש מתפקידו ולעבור לדור באחוזה עלובה שהוריש לו אביו. אשתו, במקום לבטא הכרת תודה על מעשיו, מפנה לו עורף, בוגדת בו וסוחטת ממנו עוד ועוד כספים כדי לממן את אורח חייה הנהנתני, ואפילו אינה טורחת להתגרש ממנו באופן חוקי ורשמי. יוצא אפוא כי התנהלותו הערכית של ולאסיץ' כלפי עלמה במצוקה היא שהביאה עלמה אחרת (זינה) למציאות של ניאוף – חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של אירועים בלתי ראויים ומצערים בעליל.

זינה היא בחזקת היפוכו המוחלט של ולאסיץ' המגוחך וחסר הטעם: צעירה עליזה, יפה, מלאת שמחת חיים, בעלת ידע ועניין. על פניו ובהסתמך על טיעוניה נדמה כי במימוש רגשותיה ורצונותיה פועלת היא על פי צידוק מוסרי־תועלתני (מעלה את סף האושר בחייה וכך משיגה את מירב התועלת עבורה ועבור בן זוגה), אולם מימוש אושרה הפרטי (שהוא, לדידה, המעשה המוסרי ביותר שניתן להעלות על הדעת) גורע ממכסת האושר הכללי של בני משפחתה, המתייסרים מבושה וכאב על עזיבתה הפתאומית ובחירתה בולאסיץ'. זינה אינה מתמקדת באושרה שלה אלא מתייסרת בגין הפגיעה החמורה שהיא פוגעת באחרים ומתעלמת מהכאב העצום שהיא גורמת, כיוון שכך, לעצמה. ולאסיץ' עצמו מתוודה באוזני פיוטר כי "לאמתו של דבר, עוד לא פקדה אותנו תחושת אושר"² ותולה את הגורם לאומללותם בייסורי המצפון של זינה, בגין מפח הנפש שהביאה על בני משפחתה ("זינה חשבה כל הימים עליך, על אמכם, והתייסרה; וכשהבטתי בה הייתי מתייסר גם אני"³).

פיוטר עומד כשופט מן הצד, "נוכח לדעת אל נכון שאומללים הם ולא ידעו אושר לעולם, ואהבתם נראתה לו כמשגה מעציב וחסר תקנה"⁴ אך הוא חש עצמו גם שותף לדבר עבירה, מי שתומך תמיכה שקטה במעשה הנחשב בעיניו לתיעוב גמור. עם זאת, ולמרות שהשתלשלות המאורעות מעוררת סערה בלבו עד ש"הוא חש צורך לעשות איזה מעשה נועז, יוצא דופן, ולו גם אנוס יהיה להתחרט עליו אחר כך עד יום מותו"⁵, עד מהרה רוגזו שוכך, האדישות וחוסר הפעולה שוב משתלטים עליו וסופו שאינו עושה או משפר דבר.

שכנים הוא סיפור על אנשים שעושים למען הזולת אך אינם רואים את הזולת כפי שהוא באמת, בראש ובראשונה משום שהם עיוורים לעצמם בדיוק באותו האופן. הם מונעים בשם איזו תפיסה נעלה ונשגבת – הצורך להגן ולשמור על הגינות חיצונית בכל מחיר, גם אם אין בצורך זה כל צידוק של ממש. ההתעקשות הזו, המסתכלת על הזולת במקום על "האני" במטרה לקדש ערכים שאינם נוגעים באמת למצב העניינים, מסיטה אותם מהקשבה אמיתית לנעשה סביבם וכיוון שכך מונעת מהם כל אפשרות לחיות חיים של שמחה, תכלית ואושר⁶.

התפיסה לפיה גם ההנאה הטהורה ביותר יכולה להביא לידי גרימת עוול ורע מוסרי מתגבשת בבהירות בסיפור נוסף מאת צ'כוב, תפילת האשכבה, העוסק במות בת ובהשפעותיו על ההורה המבוגר. העלילה פותחת עם דמותו המגוחכת למדי של החנווני אנדריי אנדרייץ', המזמין תפילת מיסה עבור בתו המנוחה ומציג אותה בפני כל כ"פרוצה", משום מקצועה כשחקנית. הכומר מזדעזע משימושו של האב במילה זו ומצווה בחומרה על החנווני לכפר על מעשיו. רק עם הודאתו של אנדריי בטעותו, יכול הטקס להתחיל.

השימוש בכינוי "פרוצה"⁷ מבטא את אי־ההבנה העמוקה בין גיבורי הסיפור: אנדריי הרוצה בגאולת בתו הופך אותה מושחתת מבחינה מוסרית ומציגהּ כחוטאת. דווקא איש הכמורה חולק לה כבוד ומסיבה זו (כמו גם בעבור כבוד הכנסייה) מתנגד לשימוש בתואר הקשה. תגובותיו הנסערות של הכומר חושפות את המתח שבין גישת הכנסייה הצדקנית לתהילת העולם החומרי: אב הכנסייה יודע שמריה, הנפטרת, הייתה שחקנית (לפחות באחרית ימיה), ועל כן הוא לועג לידיעותיו המוגבלות של החנווני⁸, ברם עוצמתו של הסיפור מתגלמת דווקא באנדריי ולא בנציג הדת: על אף שידע (או חשב שהוא יודע) מה היה מקור עיסוקה של בתו, ביקש החנווני, בדרכו הגסה והמחוספסת, להפוך אותה ממריה החוטאת למריה הקדושה⁹.

מוסריות זו מתחדדת במרוצת הסיפור, עם המעבר מנימה מבודחת לרצינית, עת מתאר אנדריי את זיכרונותיו מבתו: "שלוש שנים לאחר מותה, באה לבקר את אביה. הוא אך בקושי הכירה. הייתה זו אישה צעירה ותמירה, עם לבוש וגינונים של גבירות. היא דיברה בלשון מחוכמת, כאילו קראה מתוך ספר […]. כאשר אנדריי אנדרייץ' שאל אותה במה היא עוסקת, הביטה ללא מורא ישר בעיניו והכריזה: "אני שחקנית!".
השרת לשעבר פירש את גילוי הלב הזה כהתגרות. מאשוטקה ביקשה להתגאות בהצלחתה ובאורח חייה כשחקנית, אך כשראתה שלמשמע דבריה מציף סומק עז את פני אביה והוא מניע במבוכה בידיו, השתתקה […]. לפני שנסעה, הפצירה באביה לבוא לטייל איתה על החוף. והוא, אם כי היה אחוז פלצות למחשבה על טיול עם בתו השחקנית לאור היום, בפרהסיה, נעתר לתחנוניה […]."¹⁰.

אנדריי לא הבין את בתו ולא הובן על ידה. העדר ההקשבה והתקשורת מנע מהם להתחבר ולהכיר זה את זו באמת. ניתוק זה מבטא את חוסר יכולתו של האדם להכיר את עצמו, כמו את שאר בשרו הקרוב, לא בחיים ואף לא במוות. הנקודה החמורה ביותר העולה מכך היא התייחסות שגויה וחריצת דין ערכי שיסודו בטעות. אך על אף העדר התקשורת וההבנה, מבקש האב להתפלל למען גאולתה השלמה של בתו ולהביאה אל המנוחה הרוחנית בגן העדן. אי־ההבנה אשר סיכל את כינון יחסיהם בחייה של מריה, אינו משפיע על רגשותיו הכנים של האב או מפריע לו מלעשות את הדבר הנכון. חרף תוכחתו של הכומר וחוסר יכולתו של החנווני להבחין בפער שבין התנהלותו למציאות, מתגלה אנדריי כבעל מוסריות ראויה וסלחנית, המבקש להפוך ממריה החוטאת למריה מגדלה, דווקא מתוך הכרה בחטא ולא בגין התעלמות ממנו.

ההתעלמות ממצוקת האחר ומאנושיותו, סופה להביא לידי שחיתות וסילוף מוסרי. עניין זה מגיע לשיאו בסיפור לא ככל האדם, אף הוא מאת צ'כוב, המעמיד במרכזו את דמותו של קיריאקוב, גבר המבקש את עזרת המיילדת מאריה פטרובנה עבור אשתו הכורעת ללדת. קיריאקוב נתפס כטיפוס מוסרי והגון מאין כמוהו: על אף ששעתו דוחקת, הוא מתעקש לשלם את מלוא הסכום הנדרש מבעוד מועד. המיילדת מספקת לו נימוקים הגיוניים, מדוע אל לו להתעסק בכך (כל עניין לגופו, הזמן קצר), אולם קיריאקוב אינו שועה להסבריה ומוסיף לעמוד על שלו. לא המחיר והתשלום המגיע עבור ביצוע העבודה הם שמעסיקים אותו כי אם הצורך ליישוב ההדורים כנדרש.

דווקא המיילדת היא זו המגלה אנושיות רבה, גדולה לאין שיעור מזו שמבקש קיריאקוב לנכס לעצמו, שעה שמוכנה היא לבוא בחינם, ללא שכר, ולו רק כדי לסייע לאשה בעת לידתה.

קיריאקוב אמנם מאמין כי הוא נוהג בהגינות וביושר, אלא שההקשבה לקול המוסר השגוי מקלקלת את כוונותיו הטובות. התנהלותו המדודה, אמירותיו הדקדקניות ופעולותיו הנעשות מתוך קימוץ וחסכנות עד אין קץ, משניאים את נוכחותו על סביבתו: בקרבתו אין שמחה ואין צחוק; הכול קר, מחושב וענייני. אפילו מול בנו "החדש" אינו יכול אלא לומר "כן, נעים" בהבעה קפואה ולהוסיף "עם זאת, כל ילד יתר דורש יתר ממון. אין זו דרכם של ילדים להיוולד לעולם של שבעים ולבושים"¹¹. ברגע זה מתאר המספר כיצד לובשות "פניה של היולדת ארשת של אשמה, כאילו הביאה לעולם יצור חי בלא רשות או מתוך גחמה בטלה"¹², אך קיריאקוב אינו משגיח במצוקתה של אשתו או חוזר בו מדבריו, אלא "קם ממקומו באנחה, ויוצא בכובד ראש"¹³ מן החדר.

הקפדתו המופרזת של איש היושר על דרך הצדק וההגינות מערערת את סדרי העדיפויות האנושיים והופכת אותו לטיפוס משולל מוסריות באופן משווע. קיריאקוב, האטום כלפי סביבתו, אינו יכול להיחשב לאדם ערכי על שום התנהלותו השקולה בענייני כספים ומסחר. חזותו כאיש עמל הגון מתגלה כמקלקלת דווקא במקום שבו ביקשה לתקן¹⁴.

היצירות שנבחנו עד כה התייחסו להבדלי המוסר הבלתי ראויים שעלו בין ההתנגשות של תפיסות עולם עם המציאות בפועל. היצירה הבאה נבדלת מקודמותיה בכך שמרכז הכובד שלה אינו נע סביב פעילות חיובית לכאורה הנחשפת במערומיה הערכיים, כי אם בהצגת מעשה בלתי ראוי כפעולה מוסרית וערכית עד מאוד.

הסיפור הגברת עם הכלבלב, מהמפורסמים ביצירותיו של צ'כוב, מתאר גבר ואשה הנפגשים ומתאהבים בעת חופשתם ביאלטה, על אף היותו קשורים בקשרי נישואין לבני זוג אחרים.

דמיטרי דמיטריש גורוב מחפש הסחת דעת ממגבלות נישואיו ולחצי החברה המוסקבאית. המספר מתאר כיצד השיאו לדמיטרי את אשתו, כמתוך הסדר עסקי הנחתם בין שותפים, המסכימים לחיות זה לזה צד ללא אהבה¹⁵. התנהלותה הקרירה של הרעיה החוקית, הליכותיה המוחצנות והאופן שבו היא מקפידה להגות את שמו המלא של בעלה, דמיטרי, ברשמיות הנעדרת כל היבט של קרבה או חיבה, הם עדויות לניכור שהיא חשה כלפיו, ניכור המערער את ביטחונו העצמי של דמיטרי, המוצא מפלט וסוג של נחמה פורתא בחברתן של נשים מזדמנות.
אנה סרגייבנה היא צעירה הכבולה בנישואים משמימים לפקיד משועמם ואפור שאינו אוהב אותה ולמעשה אינו מכיר אותה כלל.

חטאם המוסרי של גורוב ואנה אינו בכך שחיללו את אחד מעיקרי עשרת הדיברות, אלא באופן שבו צייתו למוסכמות לא־להם והתכחשו לקול מהותם האמיתי. מספר הגברת עם הכלבלב אינו מגנה את אנה וגורוב על מעשה הניאוף שלהם, כשם שלא גינה את יחסיהם של ולאסיץ' וזינה, גיבורי שכנים. הגינוי בא אך ורק כנגד הסיבתיות אשר הולידו את המעשה הלא־נכון – השקר הפנימי. דווקא חייהם החוקים והמוסריים הם הגובלים בחטא ערכי חמור: עד שפגש את אנה, התקשה דמיטרי להבין כי פרשיות אהבותיו היו למעשה חיפוש נואש אחר אשה ראויה. באנה ימצא דמיטרי לבסוף את אשר חיפש ואילו היא תמצא בו את הגבר שעמו תמיד ביקשה לחיות¹⁶.

האהבה מפכחת את גורוב גם מעיוורונו החברתי: בזכות אנה הוא לומד להבין שכל האישיים המכובדים, עמם נהג להתרועע ושעליהם ביסס את הערכתו העצמית והציבורית, אינם אלא תדמית ריקה שאין מאחוריה דבר¹⁷.

גם אנה, דווקא הודות ליחסיה הבלתי מוסריים לכאורה עם גורוב, מתחילה לחשוף את ולהתמרד כנגד גבולות עולמה הצר. עד כה נהגה כסהרורית, כבולה בייאושה, נטולת כל מעורבת רגשית בחייה. כעת גם היא רואה אל מעבר לשקר ושואפת להשתחרר מהתפיסות החברתיות הצבועות המקיפות אותה.
בחיפושה אחר האמת היא מתריסה כנגד הדרכים המקובלות ומממשת את עצמה בכנות, במעשה מוסרי ואמיץ: "אנה סרגייבנה [ודמיטרי] אהבו איש רעותו באהבת אנשים קרובים וקשורים, כבעל ואשתו, כידידים בנפש; דומה היה בעיניהם, שהגורל עצמו ייעדם זה לזה, ולא יכלו להבין מדוע יש לו אשה, ועל שום מה לה בעל; משל אין הם אלא צמד ציפורים נודדות, זכר ונקבה, שנלכדו והוכרחו לחיות בכלובים נפרדים. הם סלחו איש לחברתו על כל שבושו בו בעבר, הם סלחו על כל שבהווה, והרגישו שאהבתם זו המשותפת שינתה את שניהם"¹⁸.
הבנה זו מציגה באור מוסרי את איחודן של שתי דמויות אומללות, שדווקא בעשייתן מעשה הנחשב לבלתי ראוי, נמצאו נאמנות לעצמן ולדרך חייהן האמיתית¹⁹.

אמנם ניתן לטעון כי אהבה זו, שהחלה כניאוף לכל דבר, אינה אלא פשע במסווה של רגשות סוערים וכי תחושותיהם הסוערות עשויות בהחלט להתפוגג עם הזמן, מותירות אחריהן משקע של טעם מר, תוצאה של אי־נאמנות וניוון מוסרי חברתי. אולם התפתחות הרגשית המפתיעה של שני גיבורי הסיפור, והאופן שבו מממש הקשר ביניהם את אישיותם האמיתית – כל אלה מעידים כי באיחודם של אנה ודמיטרי קיים ערך מוסרי ראוי. האהבה פועלת ככוח חיובי ומוסרי, על אף שהיא עושה זאת באופן סמוי ונרמז²⁰.

מה שהחל כצורך נפשי המבקש למלא את החלל שהותירו נישואיהם האומללים, הפך למאורע המכונן והחשוב ביותר בחייהם – איחוד אמיתי בין שתי נשמות. מעשה זה, על אף שהוא נתפס לכאורה כבלתי ראוי, מתגלה בסופו של דבר כפעולה מוסרית וחיובית ביותר.

הסיפורים המובאים אומדים את אישיותם ומעשיהם של גיבוריהם לא על פי כללי שיפוט עובדתיים המתייחסים למעמד או לחזות חיצונית, אלא בהתאם להתנהגותם ברגע המפתח המכונן של הסיפור. המעשה נשפט לפי מניעיו ותרומתו למצב המוסרי ולא על פי הגדרות קבועות מראש. התנהגות זו מבטאת את האופן הנכון שיש לנהוג על פיו, גם אם וכאשר היא באה במסגרת מערך פעילות בלתי קביל ומקובל (לכאורה), או לחילופין מגנה את האופן הבלתי ראוי שבו נהגו הגיבורים, על פי שיקוליהם ובחירותיהם. הבחינה היא תמיד עובדתית, תמיד קשובה ובוחנת, תמיד ממוקדת מטרה; לא הנחה גורפת, לא עמדות חד־משמעיות הנובעות מתוך קיבעון והעדר חשיבה.

הצגתם המחוכמת של הדברים מערערת בעצמה את תפיסת המוסכמות שמתייחסות לטוב כטוב ולרע כרע באופן מוחלט, ללא כל חוש מידה ביקורתי והערכה שיפוטית.
באופן זה מזמין אנטון צ'כוב את קוראיו לבחון תמיד את האמת המוסרית המוצגת לפניהם, בכל מקרה ולגבי כל אדם או אשה, שוב ושוב, כל פעם מחדש.