אנושיות כנגד גבולות שקופים
אנושיות כנגד גבולות שקופים
סם הצוחק מאת ויליאם סארויאן הוא סיפור שאין בו ולו את הקשר הקלוש ביותר לצחוק או לעולם המבדח, המשועשע והעליז שצחוק מייצג ומסמל. סם הצוחק הוא סיפור עצוב על נער צעיר ועצוב בשם סם ש"בכה מאז ראשית חייו"1 אבל, כמו כל יתר הדברים בעולמו, זה יצא לו לגמרי הפוך, קלוקל ופגום.
"לפני חמש־עשרה שנה היה בעיר מולדתי נער אחד שקראו לו סם הצוחק, כי הוא תמיד צחק. הוא היה מאותם ילדים רגישים במיוחד שפוחדים מכל דבר בעולם ולכן הם מנסים לצחוק לכל דבר בעולם ומסתבכים בכל מיני צרות. הוא לא היה מסוגל לעשות משהו בלי שישתבש לו, לפחות בחלקו.
נערים רבים בעיר מולדתי מתו בטרם מלאו להם עשרים וסם היה אחד מהם, אבל אפילו מותו השתבש לו, ולא אתפלא אם אפילו צחק עד הרגע האחרון, או לפחות עד שהבין שהמעלית תהרוג אותו. המעלית ריסקה אותו. הוא פחד ממעליות פחד מוות, לכן העמיד פני גיבור בפני האנשים שהיו שנואים עליו, האנשים שתמיד לעגו לו, והוא מעד ונפל והמעלית מחצה את גופו.
הוא היה אז בן שש־עשרה."2
האמת על אודות סם – הן העלילתית והן הפרשנית־פסיכולוגית – נמסרת כבר למן ההתחלה. אין דרך או אפשרות לטעות כאן: סם (ללא שם משפחה, רק עם כינוי כהגדרת זהות) הוא דמות טרגית ששום דבר לא מצליח לה. הכול אצלו מסובב, מוחמץ, שגוי.
אין שום היבט חיובי בסיפור הקצר על אודות חייו הקצרים – אפילו לא הבנתו הישירה, האוהדת והמפוכחת של המספר. למעשה, הבנתו של המספר היא זו שהופכת את הסיפור לעצוב ממש. בלעדיו ובלעדיה איש לא היה מבין מי היה באמת סם הצוחק או כמה אומלל ועגום היה מצבו, כמה עמוק חלחל הכאב שלו ועד כמה בלתי נמנע היה גורלו.
אמנם נדמה שגורלם של כל הצעירים בסביבתו של המספר נחתם כבר למן ההתחלה – למות בגיל צעיר בגין סיבה כזו או אחרת, אך "העובדתיות" הזו לא הופכת את המציאות למורכבת פחות או אטומה־רגשית יותר. מוות של צעירים הוא לא דבר שאפשר או צריך להתרגל אליו; מוות בכלל הוא דבר שקשה מאוד לקבל.
"בפעם הראשונה ראיתי אותו יורד במדרגות הבטון אל חדר הדפוס של ה"איוויניג הראלד" בחברת באז מרטין. באז מרטין זה היה מנהל מחלקת ההפצה של העיתון, אגרופן־חובב וטיפוס די עצבני שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1924 או 1925 בגיל עשרים ושבע, והוא אז אמר לסם לחכות באיזה מקום עד שיגמרו להדפיס את המהדורה האחרונה, וסם התחיל לחכות כאילו ההמתנה מחייבת פעילות רבה. כל הזמן שלח מבטי פחד במחלקי העיתונים האחרים, נערים איטלקים, רוסים וארמנים, אחר־כך התחיל להסתכל על מכונת הדפוס הגדולה והשחורה ולאט לאט נתפס לבהלה.
הייתי אז בן תשע או עשר והוא היה שנה או שנתיים יותר מבוגר, אבל תכף ידעתי מה מתרחש. זה היה פשוט עוד אחד מעלובי החיים בעולם. ונוסף לכל מהסוג הלא נכון. ידעתי שאין לו סיכוי.
ריחמתי עליו וניסיתי לחשוב על משהו שאוכל להגיד לו, אבל לא הצלחתי. רציתי להגיד, שמע, חכה רגע, תירגע, אל תתרגש, אל תיתן לכל זה להפחיד אותך, זה שום דבר, תירגע.
אבל לא יכולתי להגיד.
ראיתי בעיניו ברק של משהו דומה לאימה ולייסורים וחשבתי שהוא עומד לפרוץ בבכי.
אבל הוא התחיל לצחוק."3
סם מבועת מכל הדברים הגדולים, הרועשים, המפחידים שהוא אינו מצליח להבין.
הרגישות המוגברת וחוסר ההבנה שלו דוחקים אותו לקרן זווית כשהוא מרגיש עצמו אבוד וחסר אונים. אין בו סקרנות או אומץ, סבלנות או אמון. הוא חרוץ ומסור, רוצה נואשות למצוא חן ולעזור ולאהוב. אכפת לו, אולי אפילו יותר מדי, אבל הוא לא יודע מה לעשות, איך לעשות או כמה לעשות. הוא לא מבין כיצד נדרש ממנו להתנהג וגם כשהוא מנסה לבטא את מה שהוא באמת מרגיש, זה תמיד יוצא לו עקום, מגושם, אפילו מעוות ומעורר סלידה. הוא חי בעולם שכל האחרים מבינים מלבדו וחוסר ההבנה הזה יוצר מצוקה ממשית עבורו: כל דבר מאיים עליו, מרתיע אותו, טומן בחובו סכנה. הוא מפחד באופן תמידי, קיומי, כאילו שהפחד היה חלק מאישיותו. נראה שאין ולעולם לא יהיה לו מוצא או פתרון ולנצח הוא יישאר רק ותמיד בצד, לא משתלב, לא מחובר, לא מבין.
"הוא היה מצחיק, ואף אחד לא עמד בפיתוי לצחוק עליו קצת. הנערים האיטלקיים היו נהנים במיוחד לשאול אותו שאלות ולשמוע אותו עונה וצוחק, ואחרי זמן מה נהנו להפיל אותו על הארץ ולשמוע אותו צוחק, ולא הצליחו להבין את העניין. הם חשבו שהוא יתרגז ויתחיל להרביץ, או לבכות, אבל הוא רק צחק. אז הורידו לו את המכנסיים ומרחו אותו בצבע־דפוס, והוא שוב צחק. הנערים האיטלקיים לא ידעו איך להבין את זה.
הוא עמד במרכזה של חבורת נערים מטורפת וניסה להוריד את הצבע ואמר, מרחתם עליי צבע, חה־חה־חה, ועכשיו הוא לא יורד.
אני הרגשתי נורא, כי יכולתי לתאר לעצמי כמה שהוא נפגע, ונבהל, וכמה השתוקק לחיות איתם בשלום.
במשך שבוע שלם נהנו כולם להציק לו, אבל אחרי שבוע פג החידוש שבצחוקו ולאט־לאט הוא התחיל לעצבן. לא נאה לצחוק על הכול. יום אחד, כשירד במהירות במדרגות הבטון, נפל ונחבל, וכולם רצו אליו כדי לעזור לו, אפילו הקשוח שבנערים רצה לגלות חביבות, ולמרות שמעילו נקרע וזרועו שתתה דם, הוא קפץ על רגליו והתחיל לצחוק.
התגלגלתי במדרגות, אמר, חה־חה־חה־חה.
אפילו המטומטם שבנערים התרעם על כך שהוא עושה מזה צחוק.
מה אתו, לעזאזל? התחילו לשאול, ואחרי זמן קצר אף אחד לא רצה לגשת אליו או לדבר אתו והוא היה בודד לגמרי בחדר הדפוס.
כל יום היה יורד למטה ומנסה להיות ידידותי, אבל הדיבור לא בא לו בקלות, הוא צחק כל הזמן."4
סיווג ומיון הם דבר נוח – סידור הגדרות בתוך קופסאות או תבניות או תפיסות עוזר להגדיר אנשים ולגזור מכך את היחס שיש לנקוט כלפיהם. החברה נוהגת בסם באותו אופן: אם הוא טיפוס מצחיק – יש לצחוק עליו. אם צוחקים עליו ולועגים לו – יש לצפות שהוא יגיב בדרך המקובלת של היעלבות, אלימות או היעלמות, אלא שסם כאמור אינו מסוגל להגיב כמקובל ותגובתו הבלתי מקובלת אינה מתקבלת בחברה שכפועל יוצא מוקיעה אותו מתוכה. הנערים שאינם יודעים כיצד להתנהל עם סם מנסים את כל הדרכים המוכרות להם עד שלא נותרת להם ברירה והם מתרחקים ממנו, מתעלמים מנוכחותו, שומרים על עצמם מפני מה שהם אינם מסוגלים להבין.
בדיוק כמו סם, רק בכיוון ההפוך.
מחקרים עכשוויים במדעי המוח וההתנהגות טוענים כי התנהגות טובה או שלילית נגזרת מהיכולת האנושית לחוש אהדה כלפי אדם אחר ולנתב אותה לחמלה. אנשים החשים רחמים כלפי מי שהם מזהים כמצויים במצוקה, מרגישים חובה (ערכית, אנושית) לעזור להם; אנשים בעלי פעילות מוחית חלשה באזורים הקשורים לשיפוט מוסרי5 אינם חשים רחמנות ועל כן עשויים להגיב באדישות או באכזריות.
אטימות לב במובן זה היא תת־פעילות מוחית המובילה לניכור חברתי.
מקרהו של סם אינו מקרה בוחן לגישה שכזו.
סם אינו מצטייר כאדם המצוי במצוקה ועל כן לא נראה כי הוא נדרש לאהדה או חמלה. למעשה הוא מייצר התנגדות מעצם התנהלותו המוזרה והבלתי מובנת. קשה להתחבר אליו משום שקשה להבין אותו ומשום שקשה להבין ולהתחבר אליו, קשה להפגין כלפיו את מה שהוא נדרש לו יותר מכל.
אלה שלעגו, הציקו והתעלמו מסם לא עשו זאת בגין תת־פעילות מוחית – עובדה: כשהוא נפל, כולם כאחד חשו לעזרתו, אפילו אחרי שצבעו אותו בצבע, אפילו אחרי שצחקו לו והקניטו אותו. זו הייתה התנהגותו החריגה של סם שהובילה אותם להתרחק ממנו. במובן מסוים הוא אשם במה שאינו נמצא כלל באשמתו.
על פי רוב, מחשבות יפות ואנושיות על עזרה לזולת מציירות תמונה מוגדרת על אודות זהותו ותיאורו של הנזקק הנצרך לסיוע. יש לו "סימנים" ברורים וקלים לזיהוי. בעייתו הגדולה של סם היא שהוא אינו עונה על כללי ההגדרה הזו. על פניו אין בו דבר נזקק או מעורר חמלה.
החריגות שלו מתעתעת; השוני שלו מרתיע.
המספר הוא היחיד המצליח להיות קשוב למצבו הרגשי האמיתי של סם וכיוון שכך לחוש (גם אם לא להפגין) כלפיו דאגה, אהדה ורוך. הוא לא נוהג כך משום שהוא ניחן בחמלה גבוהה יותר מאחרים – הוא פשוט רואה אותו. יש לו אפשרות מוגבלת מאוד לעזור לו בפועל (אם בכלל), אבל היכולת שלו להבחין בו, לזהות את מצוקתו ולחוש את כאבו, מהווה גשר בין החוויה שלו את סם לבין הקוראים שמחוץ לסיפור. המספר מתווך להם־לנו את הכאב, חוסר האונים, התסכול והפחד שהם מנת חלקו וגורלו של טיפוס נרדף תמידית מצד עצמו, מבולבל להחריד, משווע לחמלה שלעולם אינה מופנית כלפיו. במובן מסוים הוא מלמד את הקוראים כיצד להסתכל מעבר לפשטנות הנראית לעין, לזהות איתות רגשיים ולהגיב עליהם בהתאם למה שהם – לא למה שהם מצטיירים (בטעות) להיות.
ההבנה הזו גורמת למספר להתייחס לסם כייצוג של היהודי הנודד, הנרדף, המוכה, נדון לחיים של סבל וייסורים שיסתיימו כאשר יסתיימו, חיים שאפילו המוות לא נושא בשורה של גאולה או נחמה עבורם.
"הוא היה מין טיפוסי יהודי קטן ומתוח. היה לו אף גדול, שער שחור וסמיך, מצח לא גבוה, עור מלא נקודות שחורות, שפתיים עבות ואוזניים אוויליות במיוחד. הוא היה הנער המכוער ביותר שראיתי אי־פעם, ואף־על־פי־כן היה משהו טרגי ואצילי בפניו, למעשה בכל דמותו, טרגי ואצילי ומעורר רחמים. היו לו זרועות קצרות, אצבעות קצרות ועבות. כתפיים לא היו לו כלל, אבל היו לו רגליים גדולות מאוד. זה היה בחודש יולי והוא היה יחף, כמו כולנו. כשראית אותו בפעם הראשונה ידעת: הנה, זה האדם. זה גופו העלוב והמיוסר של העבד הנצחי, חסר תזונה נכונה, רצוץ מעבודה, חולה, פצוע, חסר חן, אווילי. זה גופו של בן אלוהים שכל העולם התעלל בו.
לא דיברתי אתו ביום הראשון. קצת פחדתי ממנו. לא מהנער עצמו, אלא ממה שייצג: קורבן העולם. יורש חף־מפשע וחסר־אונים של מאות שנות אכזריות ובורות.
אבל עקבתי אחריו.
לא היה ספק שהוא הרגיש אבוד, שלא מצא את מקומו. ולא רק את מקומו בבית הדפוס אלא בעולם, בזמן, בחלל, בהיסטוריה, בחיים. הוא נראה כאילו הוא נרדף על־ידי זכרון־עם לא־מודע שזעק בדמו: ברח, ברח מכאן, לך למקום אחר, רוץ, הסתתר, אל תישאר ביניהם, הם יהרגו אותך."6
על פניו נראה כי המספר מעניק נופך אנטישמי לתיאור, מצייר את סם כייצוג להתעללות האכזרית ולהתעמרות שאינה פוסקת במשך שנים כלפי הגזע היהודי כולו. אולם הלכה למעשה, הצגתו את סם חפה מלעג או ביקורת – הוא מנכיח מציאות קיימת של עובדות מצטברות על פגיעות והצקות, התנכלויות והתעללויות שאינן מופנית אל "היהודי" אלא אל בדיחה אומללה שאף אחד לא מבין – הלצה שקוברת, תרתי משמע, את הליצן הבוכה תחתיה.
סם אינו נדון לחיי אומללות והעדר הבנה משום שהוא יהודי אלא משום שהוא מרגיש עצמו חריג בעולם זר ומנוכר. הוא שרוי בבלבול, מבוכה ומצוקה שאין להם דבר וחצי דבר עם הלאום שלו, בדיוק כמו במקרהו של מיצוב אדר, גיבור סיפורו של או. הנרי דלת אי־הרגיעה. גם כאן משתמש המספר בייצוגו של היהודי הנודד כדרך להביע את תחושת הרדיפה הפנימית של גיבור העלילה, שעל אף שאינו יהודי בעצמו7, הריהו מזדהה לחלוטין עם הדימוי בגין קורות חייו האומללים והנסיבות הקשות של קיומו8.
במובן זה, התחושה המייסרת של הפחד הקיומי ממנה סובל סם – נפש טרודה, השרויה במצוקה מנקרת ונצחית – נחוצה ומוצדקת. אין לו אפשרות להתנהג אחרת שכן הוא אינו מכיר קיום אחר שבו הוא יכול שלא לפחד מעצמו ומהחיים ללא הרף.
לאדם כמוהו לא בטוח בשום מקום – מבחינתו, כולם מבקשים את רעתו כל הזמן.
"יום אחד הייתה כותרת ראשית על התנגשות של מכוניות בכביש מהיר, בלילה, חמישה הרוגים, שניים מהם ילדים, ושלושה פצועים. הוא התרוצץ בעיר, זועק את הכותרת וצוחק.
הוא חלף על פני הרחוב שלי בצעקה, חמישה הרוגים בתאונת דרכים, חה־חה־חה־חה.
עצרתי אותו.
לא חיבבתי אותו ולא שנאתי אותו. למרות שהשתדלתי, לא הצלחתי לחבב אותו, אבל גם לשנוא אותו לא היה אפשר. הוא לא היה סתם מחלק עיתונים. הוא היה אדם עלי אדמות, האדם בשפל המדרגה. סובל הכול וצוחק.
חכה רגע, אמרתי. זה לא עניין לצחוק.
הוא נעצר פתאום, כמו מבפנים.
אני לא צוחק, אמר.
אז ידעתי מה קורה פה. הוא באמת לא צחק. זה רק נשמע כמו צחוק, אבל למעשה הוא בכה. לבו נשבר על כל דבר והוא בכה. הוא עשה זאת בצורה של צחוק.
שמע, אמרתי. אתה לא שמע על שהאנשים האלה מתו, נכון?
הוא עשה מאמץ להפסיק לחייך.
לא, אמר.
אתה מצטער על זה, נכון? אמרתי.
בטח שאני מצטער, אמר.
זה כל מה שרציתי לדעת, אמרתי.
הוא המשיך לרוץ במורד הרחוב ואני כמעט פרצתי בבכי. […] שש־עשרה שנה חי בעולם הזה וכל הזמן צחק. הוא בכה מאז ראשית חייו, לפני עשר מאות, ועד סופם, לפני חמש־עשרה שנה."9
כדי להבין טוב יותר את סיפורו של סם, אפשר וכדאי להשתמש בסיפור קצר אחר – הזקן והמכונית מאת אישטוון אֶרקֶן:
"הסיפור הבא הוא לא סיפור אמיתי כלל וכלל. אבל לא רק לסיפורים אמיתיים כדאי לנו להקשיב, מעניין גם לדעת כיצד מספרים סיפור שאינו אמיתי.
מי שסיפר אותו לפני חמש שנים היה מספר אותו ככה:
בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מכונית גדולה מתקרבת אליו והוא מניף את ידיו. המכונית נעצרת, הנהג פותח את הדלת.
"למה אתה מנופף, חבר?"
"לאן אתם נוסעים?"
"לבודפשט, חבר."
"תסכימו אולי לקחת אותי אתכם?" מתעניין הזקן.
"אין מקום באוטו, חבר," עונה הנהג.
הוא טורק את הדלת ודוהר הלאה.
כעת השמש זורחת והאגם מנצנץ ואנחנו יושבים ומספרים זה לזה סיפורים, וגם הסיפור הזה שב ועולה, אבל קצת אחרת.
בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מגיעה מכונית ענקית. היא עוצרת, הנהג פותח את הדלת.
"אתה הולך לבודפשט, פאפה?"
"כן," אומר הזקן.
"אז תיכנס לכאן, ניקח אותך," אומר הנהג בנימה ידידותית.
הזקן ניגש לרכב, מכניס את ראשו פנימה ושואל:
"רדיו יש לך?"
שני הסיפורים יפים, אבל אף לא אחד מהם הוא סיפור אמיתי.
האמת היא שזקן יחף הלך בשולי הכביש לבלטון, לבוש בלויי סחבות. לפתע הגיעה מכונית ענקית, אבל לא עלה בדעתו של הזקן לנופף, והנהג כלל לא התכוון לעצור.
והסיפור הזה הוא אמיתי אמנם, אבל לא יפה כשני האחרים."10
סם הוא ההולך הזקן, בלוי הסחבות, בצד הדרך.
אדם שהוא שקוף לכולם ואולי גם קצת הרבה לעצמו.
בעולם היפה של המציאות, אנשים עוצרים לו – מציעים עזרה, לפחות מתייחסים.
בעולם שמתממש לפעמים במציאות, היחיד שעושה זאת הוא המספר שברא אותו.
הוא, שלא כמו כל האחרים, רואה את סם הולך בשולי הדרך, בשולי החברה, בשולי החיים.
הוא, שלא כמו כל האחרים, רואה את סם מעבר לאופן שהוא נראה ולכן לא נראה כלפי חוץ: מבולבל, חסר כיוון, אבוד.
הוא מזהה את הנפש במקום שבו אחרים רואים טירוף, שיגעון, חוסר נעימות;
והוא מספר את הסיפור שלו, כדי שגם אנחנו נוכל לנהוג כמוהו, להתרשם ולהבין.
יותר מכל דבר אחר, סם הצוחק והזקן והמכונית עומדים על הדבר האנושי והבסיסי ביותר שיש: היכולת לזהות את הזולת, לראות אותו באמת, לא לזלזל בקיומו, ברגשותיו או במחשבותיו, לא להעלים עין או לבטל או לחשוב שמבינים טוב יותר כשבעצם לא מבינים דבר.
אנשים כמהים להיראות, להיות מובנים.
בלעדי הנראות הזו, בלעדי ההבנה הזו, משהו נשלל מהם ופוגם בשלמות האנושית היפה שנדרשת לעולם כדי להיות אנושי ויפה כפי שהוא נדרש להיות.
סם והזקן היחף הם הבריות השקופות בשולי הדרך.
הם לא חייבים להישאר שם.
הסיפורים על אודותיהם הם הדרך לעצור, לפתוח להם את הדלת ולאפשר להם להיכנס.
