אמנות הלחימה הנשית
אמנות הלחימה הנשית
במאמר הדעה שפרסם על אודות צפייתו בסרט וונדרמן, שטח אמנון לורד את קובלנתו על התפיסה השגויה העולה מן האקרנים: "הטפה ללחימה, לרוח לחימה, ועוד לחימה של נשים זה עניין אחד. אבל הסרט מציג אידיאולוגיה ריאקציונית מיושנת, שמקורה באמריקה במלחמת העולם השנייה, שלפיה נשים יכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים לעשות. לא מדובר על שוויון הכנסות חס וחלילה. אבל זה מעודד בנות לעזוב את האיים הבודדים שלהן, לעזוב את הוריהן, וללכת להילחם. בידיעה שאין דרך חזרה."1
באותו מאמר־דעה (אך בהקשר אחר) מציין אמנון לורד את "הפמיניסטית הדגולה סוזן פלודי [ש]טענה שמקורותיו של טבח "מי ליי" ב־1968, הפשע המפורסם ביותר של האמריקנים בווייטנאם, הם שינויי דפוסי הפיקוד בצבא האמריקני בשנות ה־60: במילים אחרות, באותה עת כבר לא היו מפקדים בצבא האמריקני במובן המקובל עד אז; במקומם הופיעו קצינים שעברו לשיטות פיקוד חדשות, "מודרניות", הלקוחות מתורות הניהול העסקיות יותר מאשר מתורות המנהיגות של קצין המוביל את חייליו לשדה הקרב.
אלו היו "מפקדים" עם תיק ג'יימס בונד בין השיניים במקום סכין ונשק אישי. עם דור המפקדים ההוא התפוררה הסמכות ובמקומה נוצרה הפקרות בדרגים הנמוכים. לא בגלל שהחיילים לא קיבלו את הסמינרים הנכונים במכון־להקניית־ערכים־נכונים, אלא שהמפקדים לא הנהיגו אותם עם כל אותם סממני סמכות של מנהיגות אבהית, כריזמטית, דוגמה אישית, תמיכה, אך גם הטלת מרות ומשמעת."2
האמת צריכה להיאמר: עקרון הלחימה אינו "ערך". "ערך" נושא במובן של רעיון נעלה שיש לחיות לפיו, מושג המעניק משמעות לחיים ולהתנהלות בתוכם. מלחמה אינה רעיון; היא מצב נתון (וקשה) שנדרש להתנהל בו בצורה ערכית ככל האפשר.
גם רעיון תפקודן "הלוחמני" של נשים אינו ערך: זו מציאות. ייתכן ואווירה מגדרית מדירה את רגליהן של נשים לוחמות מזירת הקרב במחשבה כי מלחמה אינה מקום לאשה וכי תפקידה הוא לגדל ילדים ולנהל משק בית, אלא שלאמיתו של דבר, מלחמה אינה מקום לאף אחד. היא ניטשת כשיש בה צורך – וגם אז, רק כזה הנולד מתוך חשיבה עמוקה או חוסר ברירה מוחלט.
ג'וֹזפַה אוֹ'דוֹנל, גיבורת הנסיכה והפומה לאו. הנרי, אינה לוחמת מסוג כל שהוא. היא גם אינה נסיכה "אמיתית" של ממש אלא בתם של מלך הבקר3 ו"בחורה מקסיקאית מלארידו"4 הדרים בארמון שאינו אלא חווה5; אנשים שגינוני אצולה מאופקים הם מהם מהלאה6.
עם זאת, הצגתה של ג'וזפה או'דונל כנסיכה מקנה לסיפור נופך אגדתי־משהו, אשר מצידו מעניק – לצד העלילה הקולחת – גם את מוסר ההשכל הנדרש, בסגנונו של או. הנרי כמובן.
ג'וזפה היא תוצר משולב של יופי ותעוזה: "מאמה ירשה חמימות שבטבע ויופי אפלולי, טרופי־למחצה. מבן אוֹ'דוֹנל המלכותי קנתה לה שפעת אומץ בל־ידע־חת, שכל ישר, וכישרון למשול."7
אמה הינה אשה טובת מראה ולב, מתונה אך פשוטה (יעיד על כך חסרון שמה המופגן), שבילתה את ימיה באריגת מחלצות קנים. הממון הרב שצבר בעלה נתפס בעיניה כעול אכזרי ומעיק שאין לעמוד בפניו; היא משלימה בלב כבד עם החלפת הריהוט ומקבלת עליה את גורל דאנַאֵי, האסירה היפיפייה, אמו של פרסאוס8: מאסר עולם אומלל בחושך נצחי, ניסיון להימלט מגורל שלא באמת ניתן להימלט ממנו. ג'וזפה, מצידה, מגלמת היטב את דמותו של פרסאוס, הורג המֵידוּזה9, לוחמת מבטן ומלידה10.
ריפּלי גיבֶנס, אחד המשגיחים על צוותי הבקר, הוא "הצפרדע" שהחליט לשאת את הנסיכה לבית או'דונל לאשה. בשונה מהמעשייה בעלת השם הדומה11, בסיפורו של או. הנרי מוחלפת הצפרדע בפומה – בחירה מעניינת שכן פומה אינה מופיעה כלל בסיפור; הגיבור החייתי הינו דווקא אריה, מלך החיות, כראוי ללא ספק למשפחה המלכותית העומדת במרכז העלילה12.
"כשהגיע [ריפלי] למרחק חמישה־עשר יארד מקצה האפיק ראה, בין השיחים, סוסון שאוּכּפו מוּזח הצדה ורסנו שמוט והוא מכוסס בעשב מרחק־מה משמאל לו. ג'וֹזפַה אוֹ'דוֹנל עתה־זה התרוממה על ידיה וברכּיה עם שפת מקוה־הגשמים. היא שתתה מים, ועכשיו היתה מנערת את כל החול מכּפות ידיה. מרחק עשרה יארדים ממנה, לימינה, נסתר־למחצה מאחרי אגודה של שיחי סאקוויסטה, ראה גיבנס את דמותו המשתופפת של האריה המקסיקאי. עיני־הענבּר שלו נלטשו רעבתנית; כדי שש רגלים מהן נמתח קצה זנבו היישר כמו זנב של כלב־ציד. שוֹקיו האחוריות נעו כדרכו של שבט החתולים קודם זינוק.
גיבנס עשה כיכולתו. האקדח התופי שלו היה מרחק שלושים וחמישה יארד ממנו, מוטל בעשב. הוא נתן קולו בצוָחה עזה, וגח אל בין האריה והנסיכה.
[…] ג'וזפה עומדת היתה על מקומה, טוענת מחדש את אקדח ה־38' שלה. לא היתה זו פגיעה קשה. ראשו של האריה היה מטרה נוחה יותר מפּחית־עגבניות המתנודדת בקצהו של חבל־משיכה. חיוך מקניט, מתגרה ומשגע היה על שפתיה ובעיניה השחורות. האבּיר המושיע־בכוח חש איך אש כשלונו חורכת עד מעמקי נשמתו. הנה כאן היתה לפניו שעת־כושר שלו, ההזדמנות שעליה חלם; לא קוּפידון אלא מוֹמוּס הוא אשר ניצח עליה. […].
"זה אתה, מר גיבנס?" אמרה ג'וזפה, בקול הקוֹנטראלטוֹ שלה המתקתק, המכוּון. "כמעט קלקלת לי את הקליעה שלי כאשר צרחת. האם נפגעת בראשך כאשר נפלת?"
"הו, לא," אמר גיבנס בשקט; "זה לא כאַב.""13
תגובתו של ריפלי מעידה על שתי הנחות יסוד שגויות:
הראשונה, שג'וזפה ריפלי לא הייתה ערה לנוכחותו של האריה האימתני, השואג בתשוקת טרף מאיימת.
השנייה, שג'וזפה ריפלי היא מסוג ה(א)נשים שלא יבחינו בנוכחותו של אריה אימתני, השואג בתשוקת טרף מאיימת.
האופן האבירי שבו נלחץ לעזרתה תוך סיכון מוחשי של חייו הופך לפיכך לבדיחה בעיניה של הצלפית המוכשרת, "לוחמת" עכשווית מבטן ומלידה.
כדי להציל את כבודו המחוץ (תרתי משמע) ממציא גיבנס בדיית שווא על אודות האריה המובס ומציגו בפני ג'וזפה כ"סבא ביל", חית השעשועים התמימה של המחנה. לטענתו של גיבנס, זינוק הגבורה שביצע לא נועד להציל את הנערה במצוקה – שיכולה כמובן לדאוג היטב לעצמה – אלא דווקא את ביל המסכן והחלש, ממנה.
קשת תגובותיה של ג'וזפה מסחרחרת ברב־גוניותה; "עיניה השחורות […] ננעצו ב[גיבנס] כשפודים לוהטים. "מה עשה כאן חַית־השעשועים שלכם? שאלה, בהתרסה אחרונה. "אין שום מחנה על־יד מעבר־הסוס־הלבן." […]
ג'וזפה הסתכלה בגופה של חַית־הטרף. […] מעט־מעט פשט להט של סומק בפניה הכּהים של הבחורה. כלום היה זה אות כלימתו של הצייד האמיתי שקטל ציִד בזוּי? עיניה נתרכּכו, והעפעפים המושפלים הדיחו את כל היתולן העליז.
"אני מצטערת מאוד," אמרה בשפל־רוח; "אבל הוא נראה גדול כל־כך, והוא קפץ גבוה כל־כך, עד…" […] עיניה של ג'וזפה התרחבו פתאום. "הרי יכולתי להרוג אותך!" קראה. "אתה התפרצה ממש באמצע. אתה סיכּנת את חייך כדי להציל את חַית־השעשועים שלכם! זה היה יפה, מר גיבנס. מוצא חן בעינַי גבר המיטיב עם בעלי־חיים." כן; אפילו התפעלות היתה עכשיו במבּטה. […]
מצפונה הנוקף של ג'וזפה עורר אותה להוסיף פיוסים. היא הושיטה ידה כחוזרת בתשובה. נטף מזהיר ולא־שפוּך הזהיר בכל אחת מעיניה. "אנא סלח לי, מר גיבנס, טוב? אני רק בחורה, אתה יודע, ובהתחלה נבהלתי. מאוד, מאוד אני מצטערת על שהרגתי את ביל. אין לך מושג כמה אני מתביישת. בשום הון שבעולם לא הייתי עושה זאת." […]
ג'וזפה קרבה אליו בעוז־רגש. מתוקות היו עיניה – הו, מתוקות ומתחננת בהתחטאות חסוּדה. "[…] וכמה נועז ומיטיב היית שסיכנת את חייך כאשר ניסית להציל אותו! מה־מעטים האנשים שהיו עושים זאת!" […]
ג'וזפה קירבה אליו את בהמתה. יד קטנה כמו גיששה דרכה. גיבנס מצא אותה בידו שלו. […] "אף פעם לא פחדתי קודם, אבל הגע בנפשך! כמה נורא יכול הדבר להיות אם תפגע בארי טורף באמת! ביל המסכן! אני שמחה כל־כך שבאת אתי!""14
גיבנס (בעידודו של המספר) מתרשם כי דבריו עושים רושם עצום על הנסיכה המיוחסת. התמורות החדות בתגובותיה משנות גם את התנהגותה, דיבורה והופעתה. בהדרגה אך באופן נחוש היא הופכת מצלפית נועזת ונטולת חת לציידת מוכת חרטה ולאשה המכירה ומוקירה אומץ־לב אנושי ראוי. התחלופות מסתיימות במהפך מוחלט כאשר ג'וזפה שופעת הביטחון נוהגת בגיבנס כנערה רכה, ענוגה ועדינה, המביעה הערכה נערצת בפני גיבור הגדול והחזק שנחלץ לעזרתם של בעלי חיים חסרי הגנה וישע.
לכאורה אין כל ספק כי ג'וזפה מאמינה לסיפור הכזבים שרקח גיבנס במהירות והודות לכך אף נשבית בקסמי אישיותו, אלא שאז מגיעה אחריתו של הסיפור ועמה ההכרה הניצחת באמיתות הבדיה:
"שמע, אבא, אתה מכיר את האריה המקסיקאי הזקן ההוא שקוראים לו 'השד שסוּע האוזן' – זה שהרג את גונזאלס, רועה־הצאן של אדון מרטין, ואיזה חמישים עגלים בחַוַת סאלאדה? אם כן, היום אחרי הצהרים הפרחתי את נשמתו במעבר־הסוס־הלבן. תקעתי לו שני כדורים בראשו ב־38' שלי בשעת זינוקו. הכרתי אותו לפי השסע באזנו הימנית שאותה קצץ קונזאלס הזקן בסכין שלו. אפילו אתה עצמך לא היית קולע קליעה מוצלחת יותר מזו, אבא."
"כל הכבוד!" הרעים בֶן המלחש מחשכת הלשכּה המלכותית."15
לאור דברים אלה – ידיעתה הוודאית של ג'וזפה וגאוותה על הישגיה – כיצד אפשר להבין את תגובותיה הקודמות לשקריו הברורים של גיבנס?
האם העריכה באמת ובתמים את ניסיונו להציל את כבודו האבוד? האם חסה על החרפה שהמיטה עליו מבלי כוונה וניסתה למזער את הנזק?
האם ג'וזפה או'דונל מייצגת את תפיסת הלוחמה האמריקאית "המיושנת" שדיבר עליה אמנון לורד, זו לפיה כי אשה יכולה לעשות כל מה שגבר יכול לעשות (ואולי אף טוב ממנו) וכיוון שכך עתידה היא לעזוב את האי הבודד של חוותה העצומה, על זוג הוריה, וללכת להילחם עד מוות בשם איזו מטרת קרב בלתי ידועה, מסנוורת עד כדי עיוורון מרוח הקרב המפעמת בה, או שמא התנהגותה מוכיחה דבר אחר, חדש שלא נלקח כלל בחשבון?
סיפורו של או. הנרי נכתב קודם מלחמת העולם השנייה אך נראה כי רוח הדברים העולה ממנו מתכתבת עם דבריה של סוזן פלודי על אודות מנהיגות נכונה. אמנם נכון; ג'וזפה אינה מפקדת צבאית אך החווה – חצר המלכות אם להמשיך את קו הדימוי של הסיפור – נמצאת תחת השגחתה וטיפולה. ריפּלי גיבנס הינו חייל, איש צוות במערך הרחב של תחזוקת המקום, דרג נמוך יותר בהשוואה, אך מערכת היחסים הנרקמת ביניהם שומרת על הצביון המנהיגותי, כזה השוקל את כל הרכיבים והנתונים שעל הפרק ואינו חושש ממפגן של רגשות, הוקרה וגם דוגמה אישית. במילים אחרות, ג'וזפה אינה מתנהגת כמנהלת מנותקת, קרה ומחושבת וגם לא כלוחמת צמאת דם, המונעת משיקולים כוחניים של לוחמנות או כבוד או שניהם.
ג'וזפה זיהתה את מגמתו של גיבנס והעריכה אותו על אומץ ליבו – לאו דווקא בלוחמה באריה אלא בגין האופן שבו יצא להגן על טעותו וכבודו. היא שיחקה את המשחק לא מתוך חולשה אלא מתוך הוקרה והבנה כי לא מדובר כאן ביריב שיש להכניעו אלא באדם רב־פנים ומורכבות, מישהו שאפשר ואולי בעצם צריך לקחת בחשבון.
דמותה מלאת הסתירות שהוצגה קודם מתיישבת כאן באופן שלם.
ג'וזפה מפליאה לבטא את מיומנות הרכיבה, הצליפה והניהול שירשה מאביה לצד הרגש האמהי־נשי החם שירשה מאמה; צעירה המיטיבה לקלוע אך גם להפגין רוך; לוחמת העושה את הנדרש ממנה ומכירה את המקום של ציון הישגיה ונסיכה המכירה גם את חשיבותו את המקום שבו נדרשת ממנה התייחסות אחרת, בלתי לוחמנית בעליל.
היא הטוב שבכל העולמות.
לוחם חכם יודע אילו מלחמות יש ללחום, כנגד מי ולשם מה.
ג'וזפה, שאיש אינו יכול להטיל ספק במיומנות הלחימה שלה, יודעת גם (ובעיקר) מתי להניח את הנשק ובשם איזו מטרה.
אמנם כן; ג'וזפה אינה "לוחמת" על פי ההגדרות שאליהן כיוון אמנון לורד אבל בעולם של סמלים ודמויות מופת בדיוניות היא נסיכה אמיתית ללא ספק, נסיכה־לוחמת מהסוג הנכון.
