אמונת הלב היא העיקר
אמונת הלב היא העיקר1
אמונה מגיעה בהרבה צורות, הגדרות, כינויים, אפיונים;
יש לה קהילות, חברות, מוסדות, טקסים, תפילות;
היא יכולה להיות דבר פנימי או חיצוני, דתי או אישי, עצמי או כלל־עולמי.
אמונה מגיעה בהרבה צורות, אבל בסופו של דבר ובשורה התחתונה אמונה היא תמיד ובראש ובראשונה עניין שבין האדם לבין עצמו.
נפלא פה מאת נתן אודנהיימר הוא ספר על אמונה.
קודם כל אמונה אנושית – אחר כך כל השאר.
אמונה היא אמנם הנקודה הרחוקה ביותר מההשתלשלות העלילתית שלו, העסוקה כל־כולה בבריחה ממנה, אך דווקא מתוך העיסוק הזה, המפנה את המבט שוב ושוב לאחור כדי לאמוד את המרחק שכבר נגמא2, שבודק ללא הרף עד כמה רחב הפער בין מה שהיה לבין מה שעכשיו, מתחוור כי הדבר אותו מתאמצים כל־כך לבטל הוא הדבר שאי־אפשר באמת לשכוח.
נפלא פה הוא סיפור על אובדן האמונה.
אדם גיבורו3 מגלם כביכול את האדם הראשון, מייסד האנושות – האדם שהוא כל האנשים, כל הנשמות, שורש הבריאה, אך לא בגן עדן (מקום שאולי לא היה קיים מעולם) אלא בחיים קשים על אדמה מקוללת ועל רקע רצח שמתרחש בין שני בנים, שני אחים.
אדם המרגיש עצמו כקין – הרוצח הראשון, הנע ונד הנצחי.
נפלא פה, בבסיסו, הוא סיפור על אלימות.
אלימות היא לב העניין הפועם והמייסר שלו.
"שנים ספורות אחרי שיצא ל"טיול של אחרי הצבא" ונעלם בלי להשאיר עקבות, שולח צעיר ששמו אדם מכתב ארוך לחברו הטוב מימי התיכון, שבו הוא מגולל את קורותיו בזמן שירותו הצבאי כמפקד ביחידת צלפים, ובשנים הבאות, שבהן נדד ברחבי העולם."4
אדם הוא גיבור שבור; שורש המשבר שלו התחיל, כך נראה, בשירותו הצבאי – עת הרגיש עצמו כרובה אנושי שכל מהותו לנטרל, להרוג, לחסל.
אך אדם נשבר כבר קודם; הערעור הפנימי שלו בעצמו (ומתוך כך בעולם) נבט וצמח ממקום רדוף ולא פתור, מעין חוסר שקט, תחושה של אי־שייכות למרחב – כל מרחב – שלא מאפשרת לו להרגיש "הוא" בשום מקום, גם לא בתוך עורו שלו.
העימות הפנימי הזה מתגלם במישרין, בדברים שהוא אומר, ובעקיפין, דרך דימויים שהוא קושר עצמו אליהם:
הראשון הוא שירו של אמן הראפ האמריקאי אמינם – Love The Way You Lie (ושיריו של נתן אלתרמן – את הלילה שלך מרגיעים וניגון עתיק).
השני הוא אלישע בן אבויה, הלוא הוא "אחר" – התנא שקיצץ בנטיעות.
אין כל נגיעה בין השירים לסיפור התלמודי: לא תרבותי, לא גיאוגרפי, לא תוכני. את השייכות בין זמר אמריקאי בן־זמננו לעולם הספרות התלמודית נתן אודנהיימר יוצר (שלא לומר מאלץ) מתוך התייחסות נוקדנית, הבוררת מהיצירות היבט אחד, צר ומוגבל, ומציגה אותו באופן המשרת את מה שבכוונתה לשמוע – ולהשמיע.
"הפזמון הזה של אמינם תמיד מזכיר לי שירים של אלתרמן. […] אני פשוט מאמינה במה ששניהם – אלתרמן ואמינם – אומרים, ובכנות הרגשות שהם מביעים. […] הרבה פעמים נשמע לי שאמנים מזייפים במילים, כמו שכלי נגינה מזייף. אבל כשאלתרמן כותב "שעמד על דלתייך סחרחר משיאים" אני מאמינה שאהבה כזו, סוחפת ומשכרת ומוחלטת, קיימת – למרות שמעולם לא אהבתי כך. גם כשאמינם שר בכעס ובזעם על אהבה שטנית אך עיקשת אני משתכנעת. חוץ מזה, בעיני השיר הזה של אמינם דומה מאוד ל"ניגון עתיק" של אלתרמן. […] יש לו מבנה מאוד ברור: הוא מורכב מארבעה בתים, בשלושת הראשונים הדובר מצהיר עד כמה הוא אוהב ומה הוא מוכן לעשות בעבור האהבה. למשל, אם היא תחסר מתנה ליום ההולדת, הוא ימכור את עיניו כדי לקנות לה מתנה. הכתיבה של אלתרמן כל כך יפה עד שבפעם הראשונה שקראתי את השיר בכלל לא הבנתי כמה הוא אלים, מזוכיסטי וסדיסטי. בבית הרביעי הוא כותב שאם אי פעם יראה אותה נהנית בלעדיו במסעדה עם חברים – יקנא בשקט וישרוף את הבית שלה יחד איתה. במילים אחרות: אם לא תהיי שלי לחלוטין, אשיב אותך אל העפר שממנו נוצרת תוך כדי שאביט בך מתפחמת עם קורות הבניין.
והנה, תקשיב לראפר האמריקאי, הוא שר בדיוק אותו הדבר."5
הדוברת מוצאת יופי מקום שבו אין יופי, מתפעלת ומתפלאת כיצד חברה אנושית (ונשית) יכולה להעלות על נס יצירות רוויות שנאה, טירוף ותאוות רצח שכאלה. היא מאמינה בכנות המילים יותר מכפי שהיא נחרדת מעומק הכאב וההרס שאותן המילים מבטאות, מעריכה את ההודאה בעצם אובדן השליטה ומתייחסת להשחתה שבהן כאמת שאין לערער אחריה.
אדם מנסה להשתמש בתובנות השיריות כדי להתמודד עם האלימות הפנימית שבתוכו, אלימות עצורה שמחפשת מקום להשתחרר בכל דרך – סמים, הפקרות, פריקת עול בלתי מרוסנת וחיים של היסחפות מלא־כלום ללא־כלום.
אלא ששירו של אמינם ושירו של אלתרמן אינם מוקירים את האלימות כפי שאדם (והמספר) ביקש שיעשו;
אמינם6 שר על מערכת יחסים מעוותת, אלימה, פגומה – זוגיות המורכבת משניים שהם אחד7, בלתי ניתנים לריסון8. הכבלים הקושרים־אוזקים אותם יחד, זקוקים זה לזה וניזונים זה לזה, הם תסמינים של חולי שיוצרים נקודת חיבור מעורערת.
גם נתן אלתרמן מספר על כישלונו של האדם לשלוט על עצמו ובעצמו, על ההתמכרות לעוצמה שבמעשה הכוחני, זו שמבטלת גבולות היגיון. זו לא אהבה או קנאה; לא אמצעי המאפשר לאנשים "לתת פורקן לרגשות ולרצונות אלימים חבויים, לשנאה, לכעס"9. אלה שירים על חולשה אנושית הבוחרת בכניעות ובשקר, המוצאת בעיוותים מקור של סיפוק ועונג, גורם של הנאה.
הסבל, ככל שהוא קשה יותר, כך הוא נחוץ יותר.
מי שמכיר את עולמם התרבותי של היוצרים יודע שיש להם – לאמינם10 ולאלתרמן11 – מקבילות שיריות ישירות, המתכתבות זו עם זו ומשלימות זו את זו. בחירתו של המספר שלא להתייחס אליהן מתעלמת מההבנה הרחבה שהן מאפשרות, מנסה על ידי כך להשאיר את האדרת האלימות האנושית הפנימית על כנה ובמקומה כדי להצדיק את מה שהוא עצמו מבקש למצוא בה – מאבקים של כוח ושליטה, ניסיון לשלוט במשהו שלא ניתן באמת לשלוט עליו, הצצה "מפוכחת" על יצר המצוי בכולנו12.
את הקריאה הנואשת לעזרה, זו שקבורה עמוק מתחת לצעקות הרמות, הוא לא שומע.
את ההודאה וההכרה בכך שהאלימות, הארס והכיליון נובעים מחולשה, מחוסר יכולת להתמודד, משיגעון שנולד משבר ומוליד אין־ספור שברים נוספים, מפגם עלוב ומכוער שהדוברים נאבקים (לשווא) להשתחרר ממנו – הוא לא רואה.
את "שיטת ההסתכלות המצומצמת" מיישם אודנהיימר גם על סיפורו של אלישע בן אבויה; אם שירו של אמינם מנציח מצב של קיום תחת סתירה פנימית בלתי ניתנת ליישוב, הרי שסיפורו של התנא מסביר כיצד מגיעים למצב קיומי מסוכסך־תמיד שכזה ומה קורה כשהוא מסתיים ללא חרטה (שהרי במצבים כאלה, על חטאים כאלה, לא תיתכן מחילה):
"הייתה דמות אחת מהתנ"ך […], איזה רבי שהיה חכם מאוד והיה לו ידע עצום בתורה עד שהוא עבר משהו והפך להיות חילוני והתנגד לכל הרבנים ולאלוהים. […] הכינוי שלו היה "אחר". […] היו הרבה סיפורים על "אחר", איך התחרפן ואיבד את האמונה. באחד מהם הוא עלה לשמים עם עוד שלושה חכמים; אחד מת במקום, אחד השתגע, אחד יצא בשלום ו"אחר" יצא מהחברה ומהעם כי איבד את האמונה באלוהים; לא את האמונה שיש אלוהים – פקפוק בקיום האל הוא קונספט מודרני – אלא את האמונה שאלוהים הוא טוב.
הסיפורים האהובים […] היו אלה שבהם "אחר" ראה ששכרם של מאמינים וצדיקים היה מוות או השפלה, ולכן איבד את האמונה בכך שהאל הוא טוב, שכן אם עבודת השם ושמירת מצוות לא מבטיחות חיים ארוכים ומלאי כבוד, למה להתאמץ?
[…] ובטח הוא חזר בתשובה בסוף כמו כל יהודי טוב, הרי תמיד אפשר לחזור בך, להתנצל, להתפלל והכול נסלח, […] זה הרי מה שכל כך צבוע בדת, […], לא משנה איזה מין ממזר רשע היית בחיים שלך, אתה תמיד יכול לחזור בתשובה, להרים את העיניים לשמים והכול ייסלח לך. רוב בני האדם שוכחים כל כך מהר.
לא בדיוק […]. היה תלמיד חכם אחד שלמד מ"אחר" תורה למרות הכול, והיה הולך לידו ושואב ממנו מידע, שומר את הטוב ומתעלם מהרע. יום אחד הוא הלך לידו בשבת, "אחר" רכב על סוס והתלמיד הלך לצדו, עד שהגיעו לאיזו נקודה ו"אחר" אמר לתלמיד: תחזור אחורה מפני שאנחנו חורגים מהאזור שמותר ללכת בו בשבת, אנחנו יוצאים מתחום העירוב.
אתה יודע כל כך הרבה, חזור בך! אמר התלמיד.
אבל "אחר" אמר: שמעתי בשמים שאמרו "שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם – כולם חוץ מאחר". כלומר, כולם יכולים לחזור בתשובה חוץ מ"אחר".
[…] אז הוא לא חזר בתשובה ולא נסלח לו?
לא.
למרות שהוא אמר לתלמיד שלו לחזור ולא לחלל שבת?
למרות זאת.
גם לא לפני שמת?
כשמת, ירדה אש מהשמים ושרפה את הקבר שלו.
מה זה אומר?
שלרשעים, לרשעים באמת, אין שלום ומנוחה."13
אדם מזדהה עם אלישע: הוא הרשע, רשע באמת, כזה שלעולם לא ימצא שלום ומנוחה.
הוא רשע כי הוא רוצח: תפקידו הצבאי הכשיר אותו להרוג, עיוות את תפיסתו העצמית ודן אותו לחיים של גיהינום עלי־אדמות, ייסורים נצחיים בגוף בשר ודם14.
גם אפרים, החבר לו ממוען המכתב וגיבור חלקו השני של הספר, רוצח. הרצח שהוא מבצע גואל / בא חשבון עם הרוצח האשם ברציחתם של כה רבים אחרים. אלא שהאשמה אינה חוזרת ליפול על כתפי אפרים כשם שנפלה על כתפי אדם, או לפחות נופלת עליהן באופן שונה:
אדם לא מפחד מדבר, שכן הכול היה גלוי, אך הוא אינו מפסיק להרגיש אשם.
אפרים מפחד מהגילוי, מההרס שחשיפת האמת תביא עמה, משברון העולם שייגרם, אבל אינו מרגיש אשם ולו לרגע. למעשה, כשאפרים רוצח הוא עושה זאת מתוך דחף טהור, שהיה לחלוטין פרי רצונו שלו.
מעשיו הם, בפשטות, פרץ משוחרר של אלימות – פעולה שלא קיימת במרחב של חוקים ומוסכמות, שבזה לכל מערכות המשקל המכוננות שחברה שמה על עצמה כדי לשמור על שפיות.
מה שגרוע מכך אף יותר הוא האופן שבו הוא "יוצא מזה" – לא רק חף מפשע בעיני הסביבה והחוק, אלא בעיקר בעיני עצמו: מאושר, חופשי, משוחרר.
אפרים רוצח ומרגיש עצמו כמי שנולד מחדש15.
הרצח שהוא מבצע – ההיערכות הצבאית, הזירה, ההתרחשות, המאבק – מתכתב עם מאבק אחר, זה של יעקב במלאך, שבסופו הוענק לו שמו החדש, ישראל16.
זו מלחמה חיצונית אך פנימית לחלוטין; יעקב יוצא ממנה מחוסן בנפש אך צולע על ירכו. אפרים יוצא ממנה כשהוא (מרגיש עצמו) ברייה חדשה.
אך חדשה באיזה אופן? טובה יותר? רעה יותר? מודעת יותר? מה בדיוק קרה לו לאחר ההתמודדות, לאחר הרצח, לאחר המאבק הפנימי?
מי הפך להיות שלא היה קודם? מה השתנה?
באם "אדם" שואל את שמו משמו של האדם הראשון, סמל הבריאה והאנושיות, "אפרים" התנ"כי הוא שם בנו של יוסף, מחליפו במובן מסוים (שהרי שניים־עשר שבטי ישראל אינם מונים שבט יוסף אלא שבט אפרים ושבט מנשה). אפרים "שבר" את השושלת והקים שושלת חדשה, תופס לא רק את מקום אביו אלא גם את אחיו הבכור17.
אך שאפרים גיבור נפלא פה אינו מעמיד שושלת; ריקה, בת זוגו, מסכלת את האפשרות הזו (יש להניח שבצורה מכוונת מאוד) כנראה לתמיד.
כל מה שנשאר ממנו הוא רק הסיפור הזה, התיעוד שאמור לעבור הלאה – אל הקוראים, האנשים, קהל בני האדם.
אך לשם איזה צורך? בשם איזו מטרה?
"זו התורה שאותה קיבלתי ואותה אני מוסר. […] אל תשכחו שאני מסתובב ביניכם, בשבתכם בביתכם, בלכתכם בדרך, בשוכבכם ובקומכם. […] עליכם לפחות לדעת את זה: למעשים שלנו יש השלכות."18
מההשלכות האלה אדם מבקש להתרחק, להתעלם, לברוח:
"אני לא משרת במילואים ולא חי במדינה כי אני לא רוצה לחיות את הזיכרונות שלי, לא רוצה לעשות את הדברים האלו. פשוט לא רוצה. לא רוצה להיות חלק מחברה שלוחצת את הילדים שבה להיות לוחמים ומחנכת אותם לפחד מנסראללה, אחמדינג'אד, היטלר והמן הרשע."19.
אדם רוצה להתנתק מהאלימות, מהפחד, מהמקום שיוצר אותם, דוגל בהם, בורא אותם יש מאין:
האשמים הם אלה שמחונכים לא טוב, מחונכים לחשוש, בוראים לעצמם מפלצות מרוב שעמום וחוסר מעש.
חיבוטי הנפש של אלה שנגזר עליהם להרוג כמקצוע וכדרך חיים הם נושא שנדון בכמה וכמה יצירות קולנועיות20 אך המקבילה הקולנועית האמיתית לנפלא פה היא צלף אמריקאי21: סיפורו האמיתי של צלף יחידת העלית של חיל הים האמריקאי, כריס קייל22, שהחזיק בשיא של 160 חיסולים של מחבלים ואויבים חמושים בזמן שירותו הצבאי בעיראק.
כריס קייל האמין בעמדה ברורה, מפורשת ופשוטה מאוד: הוא מציל את חייהם של אנשים כשהוא יורה באלה המסכנים את קיומם. הוא מגן על משפחתו, חבריו ואזרחי אמריקה על ידי כך שהוא מונע מרוצחים לממש את כוונותיהם.
עמדה זו, שעשויה הייתה להצטייר כגיבובי רהב ואפילו כהכחשה עיוורת, מתגלה שוב ושוב, ישר ובעקיפין23 כאמיתה שאין לערער עליה, כזו הנובעת מיושר, ערכים ואמונה אנושית אוהבת אדם.
כריס קייל האמין בצדקת הדרך, בכנות הצורך להתגייס לצבא כדי להגן על המדינה שבה חי ועל האנשים שהם אחיו ללאום24.
אין בו פקפוק ולו לרגע.
אדם הוא כולו פקפוק אחד גדול.
מסיבה זו הוא מזדהה עם אלישע בן אבויה, שהחל לפקפק משום שראה את עוולות העולם והפך ל"אחר".
אלא שדמותו של אלישע בן אבויה מורכבת הרבה יותר מהתיאור הפשטני משהו שאדם מנסה לייחס לה, ורחוקה לא פחות מהאפלה שהוא מנסה לקשור לאישיותו.
מילטון שטיינברג בספרו כעלה נידף25 בוחן את דמותו רבת הפנים ומרובת הסתירות של אלישע בן אבויה, מציג אותו כמי שנולד לתוך עימות ומחדש אותו מתוך עצמו – אדם המצוי בחיפוש, שואל ולומד, כואב וצומח.
אלישע אולי חש עצמו כאדם תלוש וחסר אמונה, חכם שהפנה עורף לחוכמת אביו ואז לחוכמת עמו, אבל הוא אינו רשע. התנהגותו נובעת מתוך חמלה וסתירה פנימית – חוסר יכולת להכיל את קיומו של העדר מוסר וצדק, את ההתנגשויות בין מה שצריך להיות לבין מה שיש בפועל.
אדם, גיבור נפלא פה, חש עצמו כאלישע מן הצד האפל, זה שחטא בחטא איום שאינו בר־תיקון:
את מה שאלישע ראה – הוא עשה; את החיים שעל אובדנם הצטער התנא – הוא נטל בצליפה מדויקת.
כמו אלישע, אדם מטיל ספק במקום שבו אסור להטיל ספקות. המציאות שהוא רואה הופכת לא ברורה בעיניו, עיני אלישע26 – והוא מתכחש לכולם – לעולם, לסיבתיות, לקיום.
אך הפקפוק שמאפיין את אלישע בן אבויה הוא פקפוק ראוי.
אדם אינו מפקפק; כדי לפקפק צריך תחילה להאמין במשהו ואדם לא האמין מעולם בשום דבר – גם לא בעצמו.
התפקיד הצבאי רק שחרר את ניצרת רימון הנפץ שתמיד תקתק בתוכו, מאיים להתפוצץ בכל רגע, בכל הזדמנות. זה שגרס שאין כלום ושום דבר ושכל קיומו הוא קיום סתמי וטפל, קיום של הבל וחוסר טעם.
קיום שלא ידע אמונה מהי מימיו.
"שנו רבותינו: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן־עזאי ובן־זומא, אַחֵר ור' עקיבא. […] בן־עזאי הציץ ומת. […] בן־זומא הציץ ונפגע, […] אַחֵר קִצֵּץ בנטיעות. ר' עקיבא יצא בשלום."27
ארבעה נכנסו לפרדס – ארבעה אנשים, אך רק שלושה מוזכרים בשמם. אלישע בן אבויה אינו מוזכר בשמו. הוא לא נכנס אדם אחד ויצא אדם אחר: הוא היה אחר מלכתחילה28 ויצא אחר, כפי שנכנס.
אלישע בן אבויה לא האמין בקיומן של שתי אפשרויות – מציאות של גם וגם, שחור ולבן, טוב ורע.
שמואל פאוסט29 ודב אלבוים30 טוענים כי זו הייתה נקודת השבר האמיתית שלו: חוסר יכולתו להשלים עם מצבי ניגוד המתקיימים זה לצד זה, בחפיפה אחת.
אדם, גיבור נפלא פה, מתקשה להכיל את קיומו של הטוב והרע המתקיימים בו עצמו; החלל הפעור בנפשו עמוק מדי, עצום מדי, בלתי ניתן לאיחוי. על כן, לא משנה כמה רחוק הוא בורח, הוא אינו מוצא לעצמו מקום או מפלט, שהרי אין הוא יכול – גם בקצה העולם – להימלט ממנו עצמו.
"בכל דור [בספר בראשית] מתגלע עימות בין נבחר לדחוי, על פי רוב אח טוב מול אח רע […], המסתיים בהרחקת אח אחד למעמד של אחר, ורק בדור האחרון הופך האחר מחדש לאח. […] שרשרת ההישנויות של מוטיב האח/אחר בספר בראשית […] מתארת, למעשה, מעין פרויקט כושל של השבחה גנטית, כשה"חקלאי" השב ונכשל אינו אלא האלוהים בכבודו ובעצמו. שוב ושוב מביט הבורא למטה אל הדגם האחרון שיצא מסדנת הבריאה שלו בשעת הערביים של יום ששי, ובכל פעם הוא נדהם מחדש מול חוצפת יציר כפיו. תחילה הוא מגיב בהכחדות המוניות וקטסטרופות, אולי יצליח לבער את הרוע מתוך בני האדם, וכששיטה זו נכשלת הוא פונה אל פרויקט צנוע יותר: אעשה לי, הוא אומר, עם מיוחד, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, שיידע איך להתנהג עם בוראו ולהיות מופת לשאר בני האדם. הוא בוחר אם כן איש אחד שמצא חן בעיניו, כדי להקים מצאצאיו את העם הטוב והנחמד שאיוותה נפשו. והנה שערורייה: גם מגזע זה, חרף מאמצי הבידוד וההשבחה, חוזרים ונולדים טיפוסים שליליים בתכלית. ולנו לא נותר אלא לנוד לעורך הניסוי, המתעלם מהעובדה הבסיסית שמעלות מוסריות אינן עניין לגנטיקה.
ושמא ההפך הוא הנכון? שמא עלינו להודות לבורא זה, המנסה, דרך כישלונו המהדהד, להעביר לנו לקח שעד היום טרם השכלנו לקלוט ולהפנים? האם רק מקרה הוא שראשון הרוצחים בתולדות האנושות הוא גם האח הראשון, אח דחוי ואכול קנאה? והאם רק מקרית היא הקִרבה האטימולוגית בין "אח" ו"אחר," "أخ" ו"-آخر," "other" ו"brother"?
[…] כל האחרים הללו, המורחקים מדי דור – קין, חם, לוט, ישמעאל, עשָׂו, […] יוסף – אינם אלא אותו אח עצמו, שחרף הניסיונות להרחיקו חוזר ונולד בתוכנו, מציג תסביך התובע התמודדות ישירה […]. במעמד הזה בו מתהפך שב האחר ונהיה לאח, בא מרפא לדיבוק. […] כל האחרים שספר בראשית ניסה לגרש כדי ליצור שושלת טהורה, ושחזרו ונולדו לנבחרים אותם ניסה אלוהים לבודד. אח ואחר, דוחה ודחוי, נופלים זה בזרועות זה.
[…] השלב הראשון בחיי התינוק מותיר באדם עמדה "סכיזו־פרנואידית," הגורמת לו לפצל את […] עצמו ל"אני טוב" ו"אני רע." בשלב זה הוא מתמודד עם רגשות שליליים בתוכו על־ידי השלכה, כלומר, מאמין שהאחרים הם שחשים רגשות כאלה. רק בשלב הבא מבשילה בו עמדה "דיכאונית," הנובעת מההכרה כי הדמויות אותן ניסה לפצל הן שלמות, עם צדדים טובים ורעים. […] ההכרה באי־השלמות של המציאות, בהיעדר "טוב מוחלט" ו"רע מוחלט" (שהאומללים הלוקים בהפרעות גבוליות מיטלטלים ביניהם) היא המאפשרת בסופו של דבר התגברות על הדיכאון.
כי מהי נטילת אשמה אם לא נטילת אחריות? […] לכל אדם קורים אסונות, אבל בראותנו אדם שביש־המזל רודף אותו ללא הרף במרוצת חייו, […], אנוסים אנו לשאול מה תרומתו של המסכן עצמו לשרשרת צרותיו. ותשובתה הפרוזאית של הפסיכולוגיה היא: האויב שבפנים, בולמוס ההרס העצמי ותעתועי ההשלכה. ראובן, שמעון וכל האחים למדו להישיר מבטם אל האויב שבפנים – ויכולו לו."31
נפלא פה מציב שני דגמים של אנושיות – מושלמת או מושחתת. גיבורו אדם (האדם) אינו יכול להכיל את השוניות הקוטבית הזו בתוכו בעת ובעונה אחת, את העובדה שהוא גם רע וגם טוב, או גם טוב וגם רע32.
ואם בעצמו הוא אינו מסוגל להכיל זאת – כיצד יכיל זאת בעולם?
מראשית לידתו מתחנך אדם על ברכיהן של אמיתות שלא ניתן להוכיח וחי בעולם הסותר ומפריך אותן שוב ושוב.
בתווך הזה, בין המוחלטות שלא ניתן לבסס לבין מציאות שאי־אפשר להסביר, מתקיימת אמונה.
או שלא.
אדם מאמין אינו יודע טוב יותר; הוא אינו חי "בשלום" עם הקשיים והאתגרים המציפים את דרכו – הוא רק מסרב לקבל את העובדה שהמציאות שבה הוא חי הינה כל מה שהוא רואה.
אדם מאמין יודע שהוא לא יודע.
שיש שאלות שאין עליה תשובה – לא משנה כמה חזק שואלים.
אמונה לא בהכרח קשורה לדת, אך היא כרוכה בידיעה שיש חשיבות ומשמעות ואמת לדברים שמתרחשים, גם אם לא ניתן לראות אותן.
לאלישע בן אבויה הייתה אמונה – אך היא אבדה לו. כשמת – יצא עשן מתוך קברו, שורף ומעלה באש את מה שהיה ואת מה שלא נשאר.
לאדם, גיבור נפלא פה, לא הייתה אמונה מעולם. לכן, במקום שבו הוא נשבר, לא ייתכן שום תיקון.
אין מה לשרוף, מה לאבד.
העולם הינו אדיש לעובדה שמבינים או לא מבינים אותו – השמש קיימת בין אם מסבירים את קיומה ובין אם לאו.
בני אדם הם כבר סיפור אחר.
אלישע ואדם בודדו את עצמו מתוך החברה, מתוך החיים, מתוך עצמם.
לא הייתה להם סיבה להיאחז משום שלא היה להם במי; האנושיות סביבם מתה לאחר שגוועה בראש ובראשונה בתוך־תוכם.
אם יש לקח חשוב אחד שסיפוריהם יכולים ללמד הוא שאמונה היא מצרך חשוב, אפילו חיוני, כדי לחיות חיים שלפעמים אין בהם שום היגיון.
קודם כל אמונה אנושית – אחר כך כל השאר.
