אלסיי בניו יורק

אלסיי בניו יורק¹

לא, קורא קופץ בראש, סיפור זה אינו המשכה של סדרת ספרי אלסיי². אך אם אלסיי שלך הייתה מתגוררת כאן בעירנו הגדולה, ייתכן שהיה פרק בספריה שלא היה שונה מאוד מסיפורנו זה. דרכיה של מנהטן מכותרות במכשולים ומצודות³ המיועדים בעיקר לרגלי הנעורים של ההולכים והשבים. אך שומריהם האזרחיים של הצעירים לימדו עצמם להכיר בפחי מלכודתם של הרשעים וסוכניהם. המסיירים במרבית השבילים המסוכנים, מחפשים להרחיק את התועים מהסכנה המרחפת עליהם כאיום. וסיפור זה יספר לך כיצד הנחו אלה את אלסיי שלי בבטחה דרך כל הסכנות אל היעד שאחריו חיפשה.

אביה של אלסיי היה גוזר אצל "פוקס את אוטר"⁴ – גלימות ופרוות, בברודווי תחתית⁵. הוא היה איש זקן, עם הילוך איטי וצולע, כך שנהג חדש וחסר מעצורים⁶ דרס אותו יום אחד, בהעדר יעד נמרץ יותר בנמצא⁷. הם לקחו את הזקן הביתה, שם שכב על מיטתו למשך שנה ואז נפטר, מותיר אחריו $2.5 במזומן ומכתב ממר אוטר, המציע לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לעובדו הנאמן והוותיק. הגזרן הזקן התייחס אל המכתב כמורשת יקרת ערך אותה הוריש לבתו והניחו בידיה בגאווה שעה שמספריו הגדולים של המנקה והמתקן הנורא גזרו את פתיל חייו.

היה זה האות לבעל הבית והוא צעד קדימה ומילא את חלקו באירוע הפינוי הגדול. שום סופת שלגים לא המתינה לאלסיי שתתגנב לתוכה, מושכת את צעיפה הצמרי האדום על כתפיה, אך היא יצאה, ללא קשר לדקויות⁸. ובנוגע לרדיד האדום – לעזאזל עם זה!⁹ מעיל הבז' הסתווי של אלסיי היה זול, אך היה לו את העיצוב והגזרה של המובחר מן המובחר אצל "פוקס את אוטר". וכוכבי המזל שלה העניקו לה מראה טוב ועיניים כחולות ותמימות כגוון החדש של פתקיות נייר, ונותר לה $1 מתוך ה־$2.5 והמכתב ממר אוטר.

שמרו את עיניכם על המכתב ממר אוטר. הוא הרמז. אני חפץ שהכול יהפוך פשוט ככל שנתקדם. סיפורי בלשים שופעים כל־כך בימינו עד שהם אינם מוכֵרים.

וכך אנו מוצאים את אלסיי, מצוידת בכל זאת, יוצאת במסעה אל העולם, מחפשת אחר מזלה. בעיה אחת בנוגע למכתב ממר אוטר הייתה שלא נשא את כתובתה החדשה של החברה, אשר עברה מקום כחודש קודם לכן. אך אלסיי חשבה שיהיה ביכולתה לאתרה. היא שמעה ששוטרים, כאשר פונים אליהם בנימוס, או מעני אגודלים¹⁰ של ועדות חקירה, ימסרו מידע וכתובות. כך עלתה על רכבת תחתית ברחוב 177 ונסעה דרומה לרחוב 42, בו חשבה שיימצא ודאי סופו של האי. שם עמדה כנגד הקיר, חוככת בדעתה, שכן שאגת העיר וחפזונה היו חדשים עבורה. למעלה, היכן שגרה, הייתה ניו יורק הכפרית, כה מרוחקת עד שהחלבן העירך בבוקר כשחרק על המשאבות במקום שקשוק הפחיות¹¹.

איש צעיר צרוב שמש ובעל פנים נעימים, חבוש כובע בעל שוליים רכים, חלף בסמוך לאלסיי בדרכו אל תחנת הרכבת המרכזית¹². היה זה האנק רוז¹³ מחוות החמנייה באיידהו¹⁴ בדרכו הביתה מביקור במזרח. ליבו של האנק היה כבד, שכן חוות החמנייה הייתה מקום בודד, החסר את נוכחותה של אשה. הוא קיווה למצוא אחת במהלך הביקור, אחת שתוכל לחלוק בחביבות את עושרו וביתו, אך נערותיה של גוטהם¹⁵ לא ענו על דרישותיו. ברם, שעה שחלף בסמוך, הבחין, עם ניתור בדופק ליבו, בפניה המתוקים והתמימים של אלסיי ותנוחת הספק והבדידות שלה. עם דחף מערבי אמיתי וכן הוא אמר לעצמו שכאן הייתה בת זוגו. הוא יכול לאהוב אותה, ידע; והוא יקיף אותה בכל־כך הרבה נוחות ויוקיר אותה בזהירות כה רבה עד שהיא תהיה מאושרת ותגדל שני צמחי חמנייה בחווה שבעבר צמח בה אך צמח אחד.

האנק פנה וחזר אליה. מגובה בכנות כוונתו שמעולם לא הוטל בה ספק, ניגש אל הנערה והסיר את כובעו רך השוליים. לאלסיי היה זמן אך לאמוד את פניו הכנים הנאים במבט ביישני אחד של הערצה צנועה כאשר שוטר חסון הטיל עצמו על איש החווה, אחז בו בצווארנו ומשך אותו לאחור כנגד הקיר. במרחק שני גושי בניינים משם יצא פורץ מבית דירות עם שק כלי כסף על כתפו; אבל זה לא לכאן ולא לכאן.

"ממשיך עם התרגילים ש'ך ממש מול הפרצוף ש'י, הא?"¹⁶ צעק השוטר. "אני ילמד אות'ך לדבר לגבירות במקוף שלי שאתה לא מכיר. בוא, בוא.¹⁷"

אלסיי פנתה משם עם אנחה שעה שאיש החווה נגרר הלאה. היא אהבה את עיניו הכחולות הבהירות כנגד גוון עורו השזוף.

היא פנתה דרומה, חושבת כי נמצאה כבר במחוז בו נהג אביה לעבוד ומקווה למצוא מישהו שיכול לכוונה לחברת "פוקס את אוטר". אך האם רצתה למצוא את מר אוטר? היא ירשה הרבה מעצמאותו של הגזרן הזקן. הרבה יותר טוב לו יכולה הייתה למצוא עבודה לכלכל את עצמה מבלי להתקשר אליו לעזרה!

אלסיי ראתה שלט "סוכנות תעסוקה" ונכנסה פנימה. נערות רבות ישבו על כיסאות שהושענו כנגד הקיר. כמה גבירות לבושות בקפידה בחנו אותן. גברת מבוגרת בעלת שיער לבן ופנים טובי לב במשי שחור מרשרש חשה אל אלסיי.

"יקירתי," אמרה בקול מתוק ועדין, "האם את מחפשת עבודה? אני אוהבת מאוד את פניך והופעתך. אני רוצה בנערה צעירה שתהיה לי חצי עוזרת וחצי בת לוויה. יהיה לך בית טוב ואני אשלם לך $30 לחודש."

לפני שהתאפשר לאלסיי לגמגם את הסכמתה מוקירת התודה, אישה צעירה עם משקפי זהב על אפה הגרום, שהחזיקה את ידיה בכיס מקטורנה, אחזה בזרועה ומשכה אותה הצידה.

"אני העלמה טיקלבאום¹⁸," אמרה, "מאגודת מניעת עבודות שנכפות על נערות עובדות המחפשות עבודה. בשבוע שעבר מנענו מ־47 נערות מלהבטיח לעצמן משרה. אני כאן כדי להגן עליך. היזהרי מפני כל אחד שמציע לך עבודה. כיצד תדעי שאישה זו אינה רוצה לגרום לך לעבוד בפיצוח פחם¹⁹ במכרה או שלא תרצח אותך כדי להשיג את שיניך? אם תקבלי עבודה מכל סוג שהוא ללא רשות מטעם אגודתנו, תעצרי על ידי אחת מהסוכנות שלנו."

"אך מה עלי לעשות?" שאלה אלסיי. "אין לי לא בית ולא כסף. אני חייבת לעשות משהו. מדוע איני רשאית לקבל את הצעתה של האשה הנדיבה הזו?"

"איני יודעת," אמרה העלמה טיקלבאום. "זהו עניינה של הועדה לביטול העובדים. חובתי היא בפשטות לוודא שלא תקבלי עבודה. את תמסרי לי את שמך וכתובתך ותדווחי למזכירתנו בכל יום חמישי. יש לנו 600 נערות ברשימת המתנה שבמשך הזמן יורשו לאייש משרות כשיתפנה מקום ברשימת העובדים המוסמכים, אשר כעת כוללת עשרים ושבעה שמות. בבית התפילה שלנו יש תפילה, מוזיקה ולימונדה בכל יום ראשון השלישי של כל חודש."

אלסיי מיהרה הלאה לאחר שהודתה לעלמה טיקלבאום על עצתה ואזהרתה המתוזמנת. אחרי הכול, נראה שעליה להתאמץ למצוא את מר אוטר. אך לפני שהתקדמה מספר גושי בניינים נוספים ראתה שלט "דרושה קופאית," בחלון חנות מִגְדָּנוֹת. פנימה נכנסה והגישה מועמדות לתפקיד, לאחר שהטילה מבט מהיר מעבר לכתפה והרגיעה עצמה שמונעת העבודה לא הייתה בעקבותיה.

בעל החנות היה זקן מדיף ניחוח מנתה שהחליט, לאחר שתחקר את אלסיי באופן די מעמיק, כי הייתה זו בדיוק הנערה שרצה. שירותיה נדרשו באחת, כך שאלסיי, עם ליבה אסיר התודה, הסירה את מעיל הבז' והתכוונה לעלות על כיסא הקופאית. אך לפני שיכולה הייתה לעשות זאת, גברת כחושה וקודרת, מרכיבה משקפי מתכת ועטויה כפפות עמדה מולה, עם אצבע ארוכה מושטת, וצעקה: "אישה צעירה, הססי!"

אלסיי היססה.

"האם את יודעת," אמרה הגברת בשחור ובמתכת, "שבקבלת משרה זו את עשויה לגרום יום אחד לאובדן מאות חיים בעינויים גופניים מייסרים ולשלוח את מאות נשמותיהם לגיהינום?"

"מה, לא," אמרה אלסיי בנעימת קול מפוחדת. "כיצד אוכל לעשות זאת?"

"הרס," אמרה הגברת – "שד הרום. האם את יודעת מדוע חיים רבים כל־כך אובדים כאשר התיאטרון עולה בלהבות? כדורי ברנדי²⁰. שד הרום אורב בכדורי ברנדי. נשות האגודה שלנו, בעודן בתיאטראות, יושבות שיכורות עד גועל מאכילת אותם ממתקים הממולאים בברנדי. כאשר האש השטנית יורדת עליהן²¹, אין בכוחן להימלט. חנויות הממתקים הן המזקקות של השטן. אם תסייעי בהפצת רקיחות ערמומיות אלו, תסייעי בהרס גופותיהם ונשמותיהם של חבריך בני התמותה, ובמילוי בתי הכלא, בתי המשוגעים ובתי המחסה שלנו. חשבי, ילדה, קודם שתגעי בכסף שעבורו נמכרים כדורי הברנדי."

"אוי לי," אמרה אלסיי, מבולבלת. "לא ידעתי שיש רום בכדורי ברנדי. אבל אני חייבת להתקיים באמצעים כל שהם. מה אעשה?"

"דחי את המשרה," אמרה הגברת, "ובואי איתי. אני אומר לך מה לעשות."

לאחר שאמרה אלסיי לבעל חנות המגדנות שהיא שינתה את דעתה בנוגע למשרת הקופאית, היא לבשה את מעילה ויצאה בעקבותיה של הגברת אל המדרכה, שם המתינה כרכרת ויקטוריה הדורה²².

"חפשי עבודה אחרת," אמרה הגברת במתכת ושחור, "וסייעי במחיצת ראש ההידרה²³ של שד הרום." והיא נכנסה אל תוך הויקטוריה ונסעה משם.

"אני מניחה שזה מחזיר אותי למר אוטר שוב," אמרה אלסיי בצער, פונה במורד הרחוב. "ואני מצטערת, גם, שכן הייתי מעדיפה הרבה יותר להסתדר בלעדי עזרה."

סמוך לרחוב ארבעה־עשר ראתה אלסיי כרזה נעוצה בצד הדלת שהכריזה: "חמישים נערות, סורגות יעילות, דרושות במיידי לתלבושות תיאטרון. שכר טוב." היא התכוונה כבר להיכנס, כאשר גבר מכובד למראה, לבוש כולו בשחור, הניח את ידו על זרועה.

"נערתי היקרה," אמר, "אני מפציר בך שלא להיכנס לחדר ההלבשה של השטן."

"בחיי!" קראה אלסיי עם מעט חוסר סבלנות. "נראה שלשטן יש שליטה על כל העסקים בניו יורק²⁴. מה לא בסדר עם המקום הזה?"

"במקום הזה" אמר האיש הרציני, "מיוצרות מחלצות השטן – במילים אחרות, התלבושות שנלבשות על הבמה. הבמה היא דרך להרס וחורבן. האם תסכני את נפשך כאשר תשאילי את ידיך לעבודה התומכת בה? האם יודעת את, נערתי היקרה, למה מוביל התיאטרון? האם יודעת את להיכן שחקנים ושחקניות הולכים לאחר שהמסך של בית הבובות נופל עליהם בפעם האחרונה?"

"בטח," אמרה אלסיי. "לוודביל. אבל אתה חושב שזה יהיה מרושע מצידי להרוויח מעט כסף לחיות באמצעות תפירה? אני חייבת למצוא משהו לעשות בהקדם."

"סירי הבשר של מצרים²⁵," צעק הכומר המכובד, מרים את ידיו. "אני מפציר בך, ילדתי, לפנות הלאה ממקום זה של חטא ואי־צדק."

"אך מה אעשה למחייתי?" שאלה אלסיי. "לא אכפת לי לתפור למחזה המבדח המוזיקלי הזה, אם הוא מבחיל כפי שאתה אומר שהוא; אבל אני חייבת להשיג עבודה."

"האל יספק," אמר האיש המכובד. "יש שיעור תנ"ך חופשי בכל צהרי יום ראשון במרתף של חנות הסיגרים ליד הכנסייה. יהי השלום עמך. אמן. להתראות."

אלסיי הלכה לדרכה. עד מהרה הייתה באזור המסחרי של העיר, השופע מפעלים עד להתפקע. על בניין לבנים גדול היה שלט מוזהב – "פוסי את טרימר, פרחים מלאכותיים"²⁶. מתחתיו נתלה קנבס שנמתח לאחרונה, הנושא את המילים "דרושות חמש מאות נערות ללימודי מסחר. משכורות טובות להתחלה. הרשמה קומה אחת למעלה."

אלסיי התחילה לפנות לכיוון הדלת, לידה התאספו בקבוצות קרוב לעשרים או שלושים בנות. נערה אחת עם כובע קש שחור שכיסה את עיניה נעמדה לפניה.

"תגידי, את," אמרה הנערה, "את הולכת לשם לחפש עבודה?²⁷"

"כן," אמרה אלסיי; "אני חייבת לעבוד."

"אז אל תעשי את זה," אמרה הנערה. "אני נשיאת ועידת מפרי השביתה שלנו. יש כאן 400 בנות שנעולות בחוץ רק בגלל שהן דרשו העלאה של 50 סנט לשבוע, ומי קרח ושמנהל העבודה יגלח את זקנו. את נראית נערה נחמדה מדי מכדי להיות מפרת שביתה. האם לא תעזרי לנו כשתנסי למצוא עבודה במקום אחר, או שאת מעדיפה שידחפו לך ת'פנים?²⁸"

"אנסה במקום אחר," אמרה אלסיי.

היא הלכה ללא מטרה מזרחה בברודווי ושם זינק ליבה למראה השלט "פוקס את אוטר", מתוח לכל רוחב חזיתו של בניין גבוה. היה זה כמו מדריך בלתי נראה הובילהּ דרך דרכים צדדיות בחיפושיה העקרים אחר עבודה.

היא מיהרה אל החנות ובאמצעות פקיד שלחה אל מר אוטר את שמה ואת המכתב שכתב לאביה.
היא הובלה מיד אל משרדו הפרטי.

מר אוטר התרומם משולחנו כשאלסיי נכנסה ונטל את שתי ידיה בחיוך לבבי של ברכת שלום. הוא היה גבר שמן מעט, מתקרב לגיל העמידה, מעט קירח, מרכיב משקפי זהב, מנומס, לבוש היטב, קורן.

"נו, נו, זו אם כן הילדה הקטנה של בייטי²⁹! אביך היה אחד העובדים המוערכים והיעילים ביותר שלנו. הוא לא השאיר דבר? נו, נו. אני מקווה שלא שכחנו את שירותיו הנאמנים. אני בטוח שיש משרה פנויה בקרב הדוגמניות שלנו. הו, זו עבודה קלה – אין קלה ממנה."

מר אוטר צלצל בפעמון. פקיד ארוך אף דחף חלק מעצמו מבעד לדלת.

"שלח את העלמה הוקינס³⁰ לכאן," אמר מר אוטר.

העלמה הוקינס הגיעה.

"העלמה הוקינס," אמר מר אוטר, "הביאי לעלמה בייטי למדוד אחד מאותם מעילי פרוות צובל רוסיים ו – הבה נראה – אחד מאותם הדגמים האחרונים של כובעי טול שחורים עם הקצוות הלבנים."

אלסיי עמדה בפני מראה באורך מלא עם לחיים ורודות ונשימה מהירה. עיניה זהרו כמו כוכבים עמומים. היא הייתה יפיפייה. אבוי! היא הייתה יפיפייה.
הייתי רוצה לעצור את הסיפור הזה כאן. לעזאזל! אני אפסיק. לא; הוא חייב להגיע אל סיומו³¹. לא המצאתי אותו. אני רק חוזר עליו.

הייתי רוצה להשליך זרי פרחים על השוטר החכם, והגברת שמצילה נערות מעבודות, ואוסרת השימוש על שתיית משקאות חריפים שמנסה למחוץ כדורי ברנדי, והכומר הצבאי³² שמתנגד לתלבושות עבור אנשי הבמה (ישנם אחרים), וכל מאות האנשים הטובים שבעבודתם מגנים על אנשים צעירים מחסרונותיה של עיר גדולה; ואז אסכם כשאראה כיצד היו הם האמצעים שאפשרו לאלסיי להגיע אל הנדבן של אביה וחברה הטוב ומגנה מפני העוני. זה יעשה סיפור אלסיי מצוין מהסוג הישן. הייתי רוצה לעשות זאת; אך יש רק מילה אחת או שתיים להמשיך.

בעוד אלסיי העריצה עצמה במראה, הלך מר אוטר אל תא הטלפון וחייג איזה מספר. אל תשאלו אותי מה הוא היה.

"אוסקר," אמר הוא, "אני רוצה שתשמור את אותו השולחן עבורי הערב… מה? נו, השולחן בחדר האפריקאי³³ משמאל לשיחים… כן; שניים… כן, הסוג הרגיל; וג'והנסבורגר³⁴ 85 עם הצלי. אם הוא לא יהיה בטמפרטורה הנכונה אשבור את צווארך… לא; לא היא… לא, אכן… חדשה – אפרסקית³⁵, אוסקר, אפרסקית!"

קורא ייגע ומְיַגֵּעַ, אסכם, ברשותך, עם תרגום חופשי על מילים חדשות שתזכור כי נכתבו על ידו – על ידו של זה מגבעת היל³⁶, בפני זה, שאם לא תסיר את כובעך, תעמוד עם דלעת מכוסה – אכן, אדוני, דלעת.
אבוד, הוד מעלתך. אבודים, אגודות וחבורות. אבודים, כומר צודק וכומר טועה של כל מסדר. אבודים, מתקנים ומחוקקים, נולדתם עם חמלה שמימית בלבבכם, ויראת כבוד לכסף בנפשותיכם. ואבודים כך סביבנו בכל יום³⁷.