אי־נחיצותה של ההשכלה
אי־נחיצותה של ההשכלה
השכלה הפכה בימינו לסממן נוסף של מעמד חברתי: כל אדם נדרש – חוקית – לרכוש אותה במהלך שתיים־עשרה שנות לימוד, ולאחר מכן, במסגרת תואר ראשון ולעתים אף שני, אשר הפכו מזמן לתנאי סף הכרחיים.
כמו בכל תחום, גם בנושא ההשכלה עולות ונשמעות דעות המתנגדות לתכתיביו הנוקשים של לימוד אחיד לכל. דעות היוצאות נגד המערכת הממסדית אשר מבכרת ומנציחה מדדי הצלחה שאינם מתחום העניין, על פני הנחלת ידע והרחבת אופקים.
נהיר שהשכלה אינה דבר הנלמד רק במסגרות ממסדיות, כשם שהרחבת אופקים אינה חייבת להתרחש רק בכיתה מסודרת. יותר ויותר אנו נוטים לקבל את האפשרות כי לימוד איכותי יכול להתרחש בכל מקום. עם זאת ולאור זאת, מדוע אותה חירות מחשבתית מסרבת לקבל את הרעיון, שגם לימוד איכותי אשר נרכש במסגרות מקובלות ראוי להערכה?
האם השכלה הנרכשת "בשיטות המיושנות" פסולה בעיקרה, דווקא מסיבה זו?
האם כדי להתחדש עלינו בהכרח לבעוט בישן?
סיפורו של או. הנרי, האוצר הקבור, נסוב על אודות שני יריבים באהבה: המספר1 וגודלווי בנקס, עלם צעיר שזה עתה שב לביתו מלימודיו האקדמיים במכללה, מצוחצח מנוסחאות, קריאה ושינון. בנקס החשיב עצמו כבן תרבות, איש מן המעלה הראשונה, וודאי לעומת ידידו המספר, הנבער והבלתי מלומד. השניים מקניטים ומעליבים זה את זה אך בעיקר שבויים באותה קלחת בלתי אפשרית של אהבה למאי מרתה מנגום, יפיפייה בת שמונה־עשרה, מבלי לדעת למי מביניהם נתון ליבה.
יום אחד מגלה אביה של מאי, מדען מפוזר ומסור לעבודתו, את עובדת היות בתו מחוזרת בצורה נמרצת על ידי שני בחורים נמרצים ביותר. לאחר איומים מפורשים שאין לטעות בהם, הוא נוטל את מאי ונעלם במפתיע וללא עקבות.
הסתלקותה הבלתי צפויה של מאי מחדדת את יחסי הקרבה־יריבות שבין שני המחזרים המתמידים: יחסיהם משתנים מהתקוטטות לשיתוף פעולה חתרני, השואף להשיג כל בדל מידע על מקום הימצאותה, מבלי לוותר על ההתנצחויות המבקשות להוכיח מי בין שניהם הינו המועמד הראוי – המספר הלא־מלומד או גודלווי בנקס המשכיל. השניים מתקוטטים לא על רמת השכלתם השונה, שהרי כנגד עובדות יבשות אין הרבה מה לטעון, אלא על חשיבות ההשכלה בכלל ועל נחיצותה בעניינה של מאי מנגום בפרט:
"… לגודלווי בנקס הייתה דרך לגלגנית להציג את לימודיו ולמקם אותי בכיתה שקראה "ג'ין ריי האומללה, הציפור שלה מתה, היא לא יכולה לעוף". ובכן, חיבבתי למדי את גודלווי ורכשתי בוז כלפי לימודי המכללה שלו […]. כשעברנו על הדברים אחר צהרים אחד הוא אמר לי: "נניח שתמצא אותה, אד, כיצד תרוויח מכך? לעלמה מנגום יש שכל. אולי הוא עדיין אינו מתורבת, אולם היא נועדה לדברים נעלים יותר ממה שביכולתך להעניק לה. לא דיברתי עם אף אחד אחר מלבדי, שנראה כי יוכל להעריך יותר את קסמי המשוררים והסופרים העתיקים ופולחנים בני זמננו שהטמיעו והרחיבו את הפילוסופיה שלהם על אודות החיים. האם אינך חושב שאתה משחית את זמנך בחיפושייך אחריה?"
"רעיוני," אמרתי, "על אודות בית שמח הוא מבנה בן שמונה חדרים בחורשה של עצי אלון לצד שלולית בערבת טקסס. פסנתר […] עם נגן אוטומטי בחדר ההסבה, שלוש מאות ראשי בקר מאחורי גדר לצורך התחלה, כרכרה פתוחה וסוסי פוני קשורים תמיד לעמוד בעבור "הגיברת" – ומאי מרתה לבזבז את רווחי החווה כפי שתחפוץ ולגור עמי, ולהניח את נעלי הבית שלי ואת מקטרתי כל יום במקומות שבהם לא יוכלו להימצא בערבים. זה […] מה שיהיה; ותאנה – תאנת סמירנה זרה ומיובשת2 – בעבור תוכנית הלימודים שלך, הפולחנים והפילוסופיה."
"היא מיועדת לדברים נעלים יותר," חזר גודלווי בנקס.
"לא משנה למה היא מיועדת," השבתי, "נכון לרגע זה היא מחוץ לכיס. ואני אמצא אותה מהר ככל שאוכל ללא עזרת מכללות."
"המשחק חסום," אמר גודלווי, מניח את הדומינו; ושתינו את הבירה."3
גודלווי בנקס מייצג את ההשכלה – את רוחב היריעה ואת עושר הידע. אין כל ספק כי ניצל כהלכה את שנות לימודיו ואין להמעיט בערך הישגיו בתחום. הבעיה נעוצה בעובדה שהיחיד הממעיט בערך הישגו המרשים הוא גודלווי בנקס בעצמו, דווקא משום שאין הוא פוסק מלדבר עליו וחמור מכך – שואף לעצב את העולם סביבו (מאי מרתה לעניין זה) על פי האופן היחיד שבו הוא רואה לנכון: ההשכלה לבדה היא הדבר החשוב בחיים ואין זולתה ולא כלום. תפיסה זו גולשת כבר מעבר להמאסה וליהירות והופכת לקיבעון והתחפרות מחשבית. בנקס מתנהג כאילו מעולם לא עזב את המכללה ובאמת, מבחינת מודעותו והתנהלותו, הוא עדיין שם, מבקש להכניס את כל העולם פנימה. מסיבה זו יש להבין כי הכרזתו "המשחק חסום"4 אינה מתייחסת רק לאבני הדומינו: גישתו לחיים של בנקס מסתמכת רק על מה שביכולתו לתפוס במוחו המלומד. מסיבה זו, ומרגע שכללי המשחק משתנים, הוא מוציא עצמו מכלל השתתפות ופורש מהעסקה.
יום אחד מקבל המספר ידיעה על מות סבו האהוב ועל הצוואה שהשאיר אחריו: מפת אוצר עתיקה, המגלה את מקום הימצאותו של מטמון ספרדי עתיק – מטבעות זהב וכסף בשווי שלוש מאות דולר. המספר שמח רבות על הגילוי המפתיע: בכסף זה יוכל לעשות שימוש נחוץ כדי לאתר את אהובתו הנעדרת ולשאת אותה לאישה. בחדווה גדולה הוא פונה לחפש את האוצר הקבור, אך נכשל כישלון צורב ושב, מאוכזב ומובס, לביתו. בפגישתו השבועית עם גודלווי בנקס, הוא מספר לו על אודות המפה העתיקה והחידה הטמונה בה. סקרנותו של בנקס ניצתת. הוא מבקש לעיין בממצא המפתיע ולא עובר זמן רב עד שהוא מגלה את טעותו של חברו בחישוב המיקום המדויק שבו נקבר, כביכול, האוצר הישן. כך הופכים שני היריבים באהבה לשני שותפים בהרפתקה, כשהם שמים פעמיהם (שוב) אל היעד המסתורי, בשיתוף פעולה לא־שוויוני במיוחד: "היה כבר לילה כשהגענו. האכלתי את הסוסים והדלקתי אש ליד גדת הנהר ובישלתי ארוחת ערב. גודלווי היה יכול לעזור, אך חינוכו לא הכשיר אותו לדברים מעשיים. עם זאת, בשעה שעבדתי הוא עודד אותי עם ההבעה של מחשבות גדולות שנמסרו מטה מידי אלו שמתו כבר מזמן. הוא ציטט כמה תרגומים מהיוונים באריכות יתרה."5
בעוד המספר הלא־משכיל מתקין את הארוחות, מדיח את הכלים, מאכיל את החיות ומארגן את סידורי השינה, שוגה ידידו במחשבות ובהרהורים הגותיים, שואב השראה פיוטית – גם אם לא מעשית – מדברי פילוסופים ומשוררים ובעיקר מתכנן כיצד יתרבת, יחנך ויאלף את מאי מנגום היפה, להיות לו הרעייה הצייתנית והקטנה שהוא מצפה להינשא לה.
והנה מגלה גודלווי בנקס לחרדתו גילוי מרעיש במפת האוצר: תאריך ההדפסה שהוטבע בנייר – 1898 – אינו הולם את הכתובת המתוארכת ל־1863. עובדה זו מצביעה בעיניו בהכרח על זיופו של המסמך. בחמת זעמו על התרמית המגוחכת, בה כשל הודות לנבערותו הטיפשית של חברו, הוא עוזב את המחנה בסערת רגשות ושב מיד הביתה. המספר, מיותר לציין, אינו מתרגש מן הגילוי המלומד. הוא ממשיך בחיפושיו, נאמן לרוח ההרפתקה המפעמת בו ולאמינות החבר שמסר לו את המפה מלכתחילה. יום ארוך עובר עליו ללא תוצאות, עד ש"לפתע, מתוך סבך הארזים צעדתי לתוך עמק ירוק יפיפה, שבו פלג קטן זרם אל נהר האלמיטו […]. פסעתי צעדים נוספים וראיתי בקתה מכוסה גפן קרוב לפלג הקטן. ובקרחת היער העשבית הקטנה ראיתי את מאי מרתה מנגום מלקטת פרחי בר. היא הזדקפה והביטה בי. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה ראיתי את פניה – שהיו בצבע קלידי שנהב לבן של פסנתר חדש – הופכות ורודות. הלכתי לקראתה ללא מילה. היא הניחה לפרחים שנאספו לטפטף באיטיות מידה אל העשב. "ידעתי שתבוא, ג'ים" אמרה בבהירות. "אבא לא הרשה לי לכתוב, אבל ידעתי שתבוא.""6
אחריתו של הסיפור מבארת את הליבה הרעיונית שבו: המשכיל נטול המעוף נענש על גאוותו בעוד האדם "הפשוט", ההרפתקן טוב הלב, זוכה באהבת אמת הודות לאישיותו הראויה. אמנם לימודיו והשכלתו של גודלווי בנקס7 ראויים להערכה, אך התנהגותו נתפסת כמגוחכת במציאות שחורגת מעולם האקדמיה או שיחות סלון8. עניין זה נכון שבעתיים לאור העובדה כי "המנצח" בסיפור היה כאמור המספר הנבער, שניחן באומץ, רוח הרפתקנית ויכולת לראות מעבר לספרי הלימוד ודבריהם של הוגים מנוחים. לדידו, המשחק נותר פתוח והאפשרויות אפשריות תמיד ולכן וכך הוא אכן מנצח.
אך האם באמת נגזרת מסיפור זה ביקורת על חשיבות ההשכלה או היעדרה? אמנם מאי מגנום בחרה בהרפתקן ה"פשוט" וטוב הלב, אולם בה בעת לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי הייתה זו דווקא השכלתו של בנקס אשר הובילה את אותו הרפתקן "פשוט" אל פתרונה הנכונה של החידה.
רצח, תעלומה וחתונה מאת מארק טווין חוקר את אותה השאלה באותה השיטה: אהבת אמת הנתקלת בקשיים לאור שרירות ליבו של אב נוקשה. אביה של מאי, המדען החרד לעבודתו, ביקש לשמור על בתו לצידו, כדי שלא לאבד את עוזרתו הנאמנה ("הוא הלל אותה רבות… משום שדאגה שיאכל לפעמים, והפכה את בגדיו לצד הנכון קודם שלבש אותם, ושמרה את בקבוקי האלכוהול שלו מלאים"9). ג'ון גריי, גיבור סיפורו של מארק טווין, מבקש להשיא את בתו היחידה, מרי, כדי להגדיל את קופת המזומנים המשפחתית. הוא אמנם אינו כופה עליה להינשא שלא כרצונה, אך הוא מעודד את בחיר ליבה הצעיר, יו גרגורי, לבקש את ידה "ממניעים אנוכיים"10. מסיבה זו, משהוא שומע שאחיו העשיר והשנוא, דיוויד גרי, הניח אחריו צוואה, לפיה הוא מתעתד להוריש את כל רכושו לאחייניתו האהובה, הוא מבטל מיד את אירוסיה ליו גרגורי, שהיה אמנם בחור עשיר, "גבוה, ישר, יפה תואר וגלוי לב… אך מהו הכסף של גרגורי לעומת הכסף של דייב! דייב היה יכול לקנות את כל הגרגורים עשרים פעם ועדיין היה נשאר לו עודף."11 ועוד זאת יש לדעת: דיוויד גרי שונא שנאת מוות את יו גרגורי, המתעב אותו באותן העוצמות. מרגע שנודע לו על אירוסי אחייניתו האהובה ליו, מכריז דיוויד כי ישנה את צוואתו לאלתר, כך שלא תוכל מרי לרשת את הונו לעולם, כל עוד קשורה היא בקשר כלשהו עם אויבו המר.
יום אחד, בדרך מסתורית להפליא, מגיע אל הכפר הנידח והמבודד זר מסתורי ויוצא דופן, ציפור ססגונית במדבר השומם. הוא מציג עצמו כלורד מיוחס ועשיר כקורח, שנמלט מביתו לאחר שסירב להינשא לאישה שלא אהב, חרף ממונה העצום. היות ונישואיה של מרי ליו התבטלו, נסללה אפוא הדרך עבור הרוזן הובר די פונטינגבלו לכבוש את ליבה השבור של הצעירה הענוגה והיפה.
על פניו, הרוזן הובר די פונטינגבלו, על נימוסיו ו"נועם הליכותיו החינני והמעודן"12, משיק הקבלה מלומדת לדמותו של גודלווי בנקס, כדרך שיו גרגורי טוב הלב דומה לדמות חברו המספר. ואולם מניעיו אינם משופעים אהבה כמניעיו הכנים של בנקס, אלא רק כדאיות כלכלית: הרוזן, שלמעשה אינו רוזן כלל, אינו חושק בצעירה העדינה אלא בכספה. משהוא מגלה את עניין צוואת דודה המתועב ולומד על האפשרות לפיה עתיד הדוד לחזור בו מכוונותיו, לאור מעורבותה של מרי עם יו גרגורי שנוא נפשו, מחליט הרוזן, או בזהותו האמיתית – ז'אן מרסייה, לעשות מעשה ולסלק את הדוד מהדרך: הוא רוצח את דיוויד גרי ומפליל את יו גרגורי ברצח. אין זו הפעם הראשונה שבה מבצע ז'אן מרסייה מעשה כזה: קורבנו הראשון היה הסופר הידוע ז'ול וורן (בנקודה זו מערב מארק טווין מציאות ובדיה, כשהוא הופך את מרסייה לעוזרו הנאמן של וורן, אשר נשלח במצוותו למסעות חובקי עולם, עליהם ביסס וורן, מאוחר יותר, את סיפוריו המפורסמים).
לכאורה מדובר שוב בסיפור המוכיח כי השכלה הינה דבר טוב ויפה, אך לב ישר והגון טוב ממנה פי כמה וכמה. לא המשכילים הם שזוכים בבחורה, בפרט לאור העובדה כי תמיד מתגלה פגם מהותי באופיים המלומד (טפילות, יהירות, אצבע קלה על ההדק…). אך עדיין, השאלה בעינה עומדת: האם סיפורים אלה מבקשים להוכיח שהשכלה הינה תמיד משנית וחסרת חשיבות במבחן התוצאה התחרותי הסופי?
בראש ובראשונה, ז'אן מרסייה לא התחיל את דרכו כעכבר ביבים עלוב: הוא היה אדם בעל שאיפות וכישרון, אותם ניתב לרכישת השכלה כללית, לימוד שפות ומדעים וכן פיתוח כישורי המצאה, ניווט ומכונאות. עובדה זו מערערת את מאזן היחסים בין "הנבער למלומד" ומסיטה את העימות לשדה מאבק אחר, בין התועלתן לאוהב התמים. גם אמילי בודק, באחרית הדבר לסיפור, טוענת כי רצח, תעלומה וחתונה אינו סיפור על השכלה, או על איך היכרות עם העולם הרחב ועם ספרותו יכולה לספק הגנה כלשהי מפני נוכריים מסתוריים."13
האמת צריכה להיאמר: על אף כישלונו של הידע, המיוצגים על ידי האורח המסתורי / מפוקפק, גם חיי הנבערות מצידם אינם זוכים להדרת כבוד מיוחסת: "(דיר ליק)… היה כפר קטן, מפוזר ומנומנם שבו שש מאות או שבע מאות תושבים. אנשים אלו ידעו במעורפל שבעולם הגדול שבחוץ יש דברים הנקראים רכבות, ספינות קיטור, טלגרף ועיתונים, אך לא הכירו אותם באופן אישי, ולא גילו בהם עניין רב משגילו בענייני הירח. כל מענייניהם היו נתונים לתירס ולחזירים. ספרי הלימוד של בית הספר הכפרי הנחשל היו בני למעלה מדור; איש הדת הפרסביטריאני המזדקן, הכומר ג'ון הרלי, עדיין עסק באש ובגפרית של תאולוגיה מיושנת; אופנת הלבוש של האנשים לא השתנתה בטווח זיכרונו של איש."14 וכך מעיד ז'אן מרסייה עצמו: "ידעתי שבקהילה זו אין טיפת שכל, ועל כן יהיו הסכין המוחבאת וכתמי הדם עדויות מרשיעות… לו הייתה שם טיפת שכל, היא הייתה אומרת, 'רק טיפש ישאיר דם על בגדיו, יסתיר את סכינו בתוך המזרן, ואף יפנה את תשומת הלב למקום המסתור באמצעות כתם הדם.' "15
זאת ועוד: על אף מגמתו היוצאת לכאורה נגד חשיבות הלימוד, משופע האוצר הקבור מאת או. הנרי באזכורים המצריכים בהחלט ידע קודם: הוא מזכיר את מידאס ואודיסאוס, מהדהד בזיקה לשירו של ויליאם בטלר קיטס – הכובע והפעמונים16 ולאי המטמון מאת רוברט לואי סטיבנסון17, מציין את ג'ון קיטס ופרסי ביש שלי, משופע במונחים גיאוגרפים ומאזכר שני תאריכים היסטוריים חשובים: ה־14 ביוני, 1863 המתייחס למלחמת האזרחים האמריקאית ובפרט לקרב השני של וינצ'סטר (13–15 ביוני), אשר "פתח את הדלת" עבור פלישתו השנייה של הגנרל לי לצפון, ושנת 1898, בה ניטשה מלחמת ספרד – ארצות הברית, ואשר הסתיימה עם ניצחונה של ארצות הברית והשתלטותה על מושבותיה של ספרד – הפיליפינים, קובה ופורטו – ריקו. מלחמה זו הייתה המלחמה הראשונה שניטשה לאחר מלחמת האזרחים וסימלה את כוחה העולה של המעצמה האמריקאית.
שני התאריכים המיוחסים לכתב המטמון "המתגלה" במפתיע מרמזים לפיכך על המטמון "האמיתי", שאינו קשור למלחמות או לאוצרות קבורים. מטמון שהוא רגש חם ותמים, מצד אדם חם ותמים, "פשוט" עד כדי כך, שאפילו אינו מכיר מילים מלומדות18.
דווקא באמצעות גיבורו הלא מלומד יוצק או. הנרי ידע רב אל הסיפור. הנבער משמש, שלא מדעתו, צינור להעברת תוכן עשיר ומעמיק. אנשי הכפר הנידח דיר ליק בסיפורו של מארק טווין לא יודעים מימינם ומשמאלם, אך עדיין הם טובים יותר מהזר המשכיל והמרושע.
או. הנרי ומארק טווין לא נהנו מלימודים אקדמיים מסודרים, אך הדבר לא מנע מהם לרכוש השכלה רחבה. מתוך תפיסת עולם זו, המעריכה את הידע גם (ואולי דווקא) כשאינו נקנה בדרכים המקובלות, מעצבים שני הסופרים מציאות חלופית בסיפוריהם, כזו השופעת ידע עשיר ואזכורים מרתקים, המועברים כדרך אגב ולא באמצעות לימוד מוסדר וסדור.
הרעיון פשוט: אנשים לא רוכשים תואר אקדמי. הם רוכשים ידע. תהליך רכישת השכלה אינו מצריך תעודת סיום. תואר אקדמי הוא חשוב, אבל המהות שהוא מייצג חשובה ממנו – הרחבת אופקים המעשירה את החיים ומציאות היומיום, ואינה מקבעת את האדם בתוך תבניות מנותקות, שאין להן קשר עם הנעשה כאן ועכשיו.
אדם לא נדרש לתואר אקדמי כדי להיות בעל השכלה רחבה. אדם בעל תואר אקדמי שלא יהיה בעל השכלה רחבה יחטא בשני הסעיפים.
חשיבותה של ההשכלה אינה תלויה באופן שבו היא נקנית, כל עוד היא נקנית ברצינות ובהתמסרות אמיתית. העיקר הוא הידיעה והיישום שנעשה בה ובאמצעותה.
תואר הוא דבר חשוב – הודות לידע שנרכש במהלכו ודרישותיו. היישום שנעשה בתואר זה הוא שמגדיר את ערכו.
ניצול אמיתי של ידע יקדם את האדם קדימה. ניצול אחר יהיה פשוט החמצה.
המאמר פורסם בכיוון הרוח.
