איש השלג
איש השלג1
הערת העורך: לפני מחלתו הסופנית של ויליאם סנדי פורטר (הנודע, הודות לעבודתו הספרותית, בשם "או. הנרי"), החל אמן הסיפור הקצר האמריקני בכתיבת הסיפור שלהלן עבור כתב העת המפטון2. המחלה התגנבה אליו במהירות והוא נאלץ לוותר על הכתיבה בנקודה שבה הבחורה נכנסה לסיפור. כשהבין שלא יהיה יכול להמשיך (היה זה הרגלו מימים־ימימה לכתוב בעפרון, לעולם לא להכתיב לקצרן או קצרנית) או. הנרי סיפר לפרטי־פרטים את המשך איש השלג להאריס מרטון ליון3, עליו דיבר לעתים תכופות כאחד מסופרי הסיפורים הקצרים המרשימים ביותר של זמנו. אדון פורטר התהווה את כל הדמויות, מותיר רק את עיבוי העלילה בדפים האחרונים לאדון ליון.
שוכן על בתים ומכסה חלונות, הפלא הגדול ביותר לילדים קטנים הוא השלג4. לאנשים הוא כמעין כור היתוך, שבו עולמם נמס לתוך כוכב לבן במרחק עשרה מיליון מייל. האיש שיכול לעמוד במבחן הוא איש שלג וזו קריאתו על ידי פרנהייט, ראומיר או לוחות הברית של משה, חקוקות באבן5.
לילה רפרף אברת צובל מעל בִּתרוֹן הנהר האבוד הגדול והאצתי בסוסי אל חוות הסוס האדמוני משום שהשלג העמיק. הפתיתים היו גדולים כמו שעת רקמת תחרה מעגלית על ידי העלמה ויליקינס הרווקה והמוכשרת, מתריעים מראש על ירידת שלג כבד, בידור מופחת והרפתקה גדולה יותר ממה שהשלמת התחרה תוכל להבטיח. הכרתי את רוס קרטיס מחוות הסוס האדמוני וידעתי שאתקבל בברכה כצליין שרותק על ידי השלג, הן מטעם הכנסת האורחים והן משום שלרוס היו מעט הזדמנויות לחשוף את סודותיו בפני יצורים חיים שלא צהלו, געו, פעו, ייללו או נאקו במהלך השיחה6.
בית החווה נמצא ממש בתוך מלתעות הבתרון, במקום שבו הבונה שלו היה עשוי לדמיין בטיפשות שאננה כי הקירות ההרריים ומכוסי העצים משני הצדדים יגנו עליו מפני רוחות קולורדו החורפיות, אך אני חששתי מהסחף. אפילו כעת, דרך העמק האין־סופי וחסר התחתית בגבעות – הצינור המדבר של ארבע הרוחות – הגיע, שואג, קולו של האדון אל החדר הקטן בקומה העליונה.
לברכת ה"שלום" שלי, הגיעה יד חווה מבניין חיצוני וקיבלה את הסוס אסיר התודה שלי. רגע לאחר מכן, רוס ואני ישבנו ליד תנור בחדר האוכל בבית החווה בן ארבעת החדרים, בעוד קבלת הפנים הגדולה והפשוטה של משק הבית עמדה לרשותי. מאוורר על ידי הרוח הצפונית השורקת, השלג היבש, העדין, נופה והסתנן דרך הסדקים והחורים בבולי העץ7. חדר הטבח, ללא דלת מפרידה, התווסף כנספח.
בפנים ראיתי גבר נמוך, חסון, נינוח ומוכה מזג אוויר נע בוודאות מקצועית סביב התנור האדום־לוהט שלו. פניו היו נטולות הבעה ובלתי קריאות – משהו כשל הוגה גדול או אחד שלא היו לו מחשבות להסתיר. חשבתי שעינו נראתה עליונה על היסודות ועל האיש באופן חסר הצדקה, אך עד מהרה ייחסתי זאת לחשיבות העצמית האופיינית של טבח קטנוני. "טבח מחנה" הייתה הגֻּמְחָה שהענקתי לו בהיכל הטיפוסים, והוא התאים לה כפי שתפוח מתאים לכיסון8.
היה קר על אף התנור היוקד, ורוס ואני ישבתי ודיברנו, רועדים לעתים קרובות, מחצית בעצבים ומחצית מרוחות הפרצים המקפיאות. לכן הוא הביא את הבקבוק והטבח הביא מים רותחים ואנחנו הכנו משקה תמרים מופלא כנגד התקפותיו של בוריאס9. הן נשמעו כמו נטיפי קרח שדולפים מהמרזבים, או כמו הצלצול הקליל והמובחן של אלף מנסרות בנברשת של לואי ה־14, ששמעתי פעם בריקוד בית אכסנייה בטרקלין של עשרה דולר לשבוע בפנסיון בכיכר גרמרסי. כך חולפת תהילת עולם10.
דממה ביופיו הנורא של השלג ושל הספינקס ושל הכוכבים, אבל אך המאמינים שכל הדברים, החל משולחן תפריט קבוע ללא יין וכלה בצליבה, יכולים להתפרש באמצעות מוזיקה, עשויים למצוא לילית או סימפוניה שתבטאנה את בידוד העולם המעורפל. נקישת הכוסות והבקבוק, פזמון הרוח בבקעי הבית, טרומבונו העמוק דרך הבתריון שמתחת וההתרסקות הווגנרית של סירי ומחבתות הטבח מאוחדים בנעימה מתואמת וצורמת, חשבתי. ליווי לא פחות מבורך היה רחש צליית בשר החזיר ונתחי בשר צבי שהוסבו על ידי אדים ממסים של פולי קפה אמיתיים, נושאי הבטחות עשירות של נוחות לנשמותינו המשתוקקות11.
הטבח הביא את ארוחת הערב המעושנת לשולחן. הוא הנהן לעברי באופן דמוקרטי בעודו משליך את הצלחות הכבדות סביב כמו היה משליך במשחק הטבעות או דיסקוס12. הבטתי בו במעט הערכה וסקרנות ובפייסנות רבה. לא היה שום נביא שיאמר לנו מתי אותו רוע סוחף בחוץ עשוי להפסיק ליפול, והיה זה טוב, כאשר כבולים לשלג, לעמוד במקום כל־שהוא בטווח רדיוס של התחשבות אוהדת של טבח. אך לא יכולתי לקרוא לא חסד ולא אי־שביעות רצון בפניו ובהתנהגותו של מתגושש הסירים שלנו.
הוא היה בסביבות מטר שמונים ומאתיים קילו של רגילות, בעל צוואר שור, פנים ורודים ורוגע קשוח. הוא לבש מכנסי ברווז חומים הדוקים מדי וקצרים מדי וחולצת פלנל כחולה עם שרוולים מופשלים מעל מרפקיו. היה סוג של זעף קודר וקבוע על פניו ,שנראה לי כאילו הוא קיבע אותו שם בכוונה כהגנה מפני חולשה ידידותית מוטמעת, שלדעתו היה טוב יותר להסתירה. ואז הנחתי לארוחת הערב לתפוס את מקומה של אחיזתו הקצרה במחשבותיי.
"תתכונן, ג'ורג'," אמר רוס. "בואו נאכל כולנו כל עוד האוכל חם."
"אתם חבר'ה תתחילו ללעוס," ענה הטבח. "אני אכלתי את שלי במטבח לפני השקיעה."
"אתה חושב שזה יהיה שלג רציני, ג'ורג'?" החוואי שאל.
ג'ורג' פנה לחזור אל חדר הבישול. הוא נע סביב באיטיות ומתוך התבוננות בפניו היה נראה לי שהוא הפך בראשו את כל החוכמה והידע של מאות בשנים.
"הוא יכול להיות," הייתה תשובתו המושהית.
הוא עצר בדלת המטבח והסתכל חזרה עלינו. הן רוס ואני החזקנו את סכינינו ומזלגותינו אנכיים וחלקנו לו את הערכתנו. ישנם גברים שיש להם את הכוח למשוך את תשומת לבם של אחרים מבלי לומר מילה. גישתם יעילה יותר מצעקה.
"ומצד אחד, הוא עשוי שלא," ג'ורג' אמר ונכנס חזרה אל התנור שלו.
לאחר שאכלנו הוא נכנס ואסף את הכלים שהתרוקנו. הוא עמד לרגע בעוד זעפו המזויף העמיק.
"הוא יכול להיפסק בכל רגע," אמר, "או שהוא יכול להמשיך במשך ימים."
בקצה המרוחק של חדר הבישול ראיתי את ג'ורג' שופך מים חמים לתוך גיגית שטיפת הכלים שלו, מצית את מקטרתו ומעביר את הכלים דרך השטיפה הנחוצה להם. לאחר מכן הוציא בזהירות מפיסת שמיכת אוכף ישנה ספר בכריכה רכה והושיב את עצמו לקרוא לצד מנורת השמן העמומה שלו.
לאחר מכן החוואי השליך טבק על השולחן המפונה והניח שוב את הבקבוקים והכוסות, וראיתי שאני עומד בתעלה עמוקה דרכה שטף דיבורו הסכור מזה זמן רב עתיד עד מהרה לפרוח. אולם הייתי חצי מרוצה, משווה את גורלי עם זה של תומס טאקר13 המנוח, שנאלץ לשיר בעבור ארוחת הערב שלו, מכפיל בכך את עולו שלו ואת עול מארחו.
"שלג הוא חתיכת דבר," רוס אמר, בדרך של הקדמה. "זה לא, איך שהוא, טוב לבריאות, נראה לי. אני יכול לסבול מים ובוץ ושני אינץ' מתחת לאפס ומאה ועשר בצל וציקלון בגודל בינוני, אבל החומר הלבן המעורפל הזה כאן הופך אותי באופן טבעי למשוגע. אני מניח שהסיבה שהוא מעצבן אותך היא כיוון שהוא משנה כל־כך את מראה הדברים. זה כמו שהייתה לך אשה והשארת אותה בבוקר עם אותו חלוק כותנה כחול ורכבת בלילה וחלפת על פניה, לבושה כולה בשמלת ערב לבנה ממשי, מנופפת במניפת נוצת יען ומשתטה עם זר של פרחי שושן. האם זה לא יגרום לך לחפש אחר מצפון הכיס שלך? אתה עלול לנשק אותה לפני שתאסוף את קורת הרוח שלך."
בסופו של דבר, שטף דיבורו של רוס נמשך אל תוך העננים (כך דמיינתי לשמחתי), ושם התעבה לתוך פתיתי שלג עדינים יותר של מחשבה, וישבנו שותקים ליד התנור, כפי שיעשו חברים ואויבים מרים. חשבתי על הקדמתו של בוס בנוגע להשפעה המסתורית על האדם המופעלת על ידי מפלצת סמור מקווקו שכעת כיסתה את עולמנו הקטן וידעתי שהוא צדק14.
מכל חפצי הנוי המוזרים, המסתוריים, התמוהים, מתנות האינדיאנים, מלכודות עכברושים וברכות מוסוות היטב שהאלים השליכו עלינו כלאחר יד מהפסגות האולימפיות, הדבר המדאיג והרע ביותר הוא השלג. על פי ניתוח מדעי הוא היופי והטהור המוחלטים – לפיכך, בתחילה אנו מסתכלים בספק על כימיה.
הוא נופל על העולם והנה! אנו חיים באחר. הוא מסתיר בלילה את הצלקות הישנות והמקומות המוכרים שבהם גדלנו להיות חולי־לב או מאוהבים. אז, בשקט ככל שנוכל, אנו נדחקים במהירות אל גלימותינו הרקומות וממהרים על סוסו של הנסיך קמרלזמאן או מזחלת אייל לתוך הארץ הלבנה שבה שבעת הצבעים מתכנסים15. ברגע הזה דמיוננו יכול להתגבר על ההרס שבדבר.
אולם בנקודות מסוימות של כדור הארץ מגיע שיגעון השלג, שנודע בגין אנשים שהפכו לפרועים וטרופי דעת על ידי הרְעָלָה המבלבלת שערפלה את העולם היחיד שהם מכירים. בערים, הפיה הלבנה שמסובבת את מוחם של שוטיה בהינף שרביטה, מלוהקת לתפקיד הבידורי. אבזמי נעלי היהלום שלה נוצצים כמו כפור; עם הסְחַרחוּר היא מזמינה את הקרנבל הנקי להפליא. ברם במקומות השוממים השלג לגלגני. הוא פולט החוצה את עולמם של החריגים ואינו מציע דריסת רגל על כדור אחר כחלופה16. הוא הופך את כדור הארץ לרקיע מתחת לרגל; הוא מותיר אותנו נאחזים בציפורניים ומועדים בחלל ביסוד חמישי עוין שהרוע שלו גובר על מוזרותו ויופיו, שם הטבע, בדרן מדרגה נמוכה, מפעיל את תחבולותיו על האדם. על אף שהציבו כתוצרו הגבוה ביותר, נראה שהטבע עיצב אותו עם מה שנראה כמעט כאי־זהירות ואי־מיומנות שלא ייאמנו. חד־צדדי וללא איזון, עם שני חצאיו מעוצבים ומחוברים באופן לא שוויוני, הוא חייב תמיד לרוץ בדרכו המשונה. השלג נופל, החשכה מכסה אותו והאדם המגוחך ההולך על שתיים תועה במעגלים מדויקים עד שהוא נכנע לשרידי אדריכלותו הפגומה.
בגרונו של הצמא, השלג הוא ביקורת אכזרית ומרירה. במראהו הוא משכנע כמו אוכל ארוחת הבוקר של מלאכים, חם בפה כמו זנגביל, מגביר את ייסוריו של התאב למים. הוא נגזר ממים, אוויר ואש קרה ומסתורית שמהן נעקרו הקלוריות. טוב נאמר עליו; אפילו המשוררים, מטורפים מכישופו ורועדים בעליות הגג שלהם תחת מגעו, הלחינו מנגינות קבועות המנציחות את יופיו.
ובכל זאת, לאופטימיים העצובים ביותר והמכוסים יתר על המידה הוא מגיפה – מגיפה מאכלת שפרעה הצליח לעקוף. הוא מכסה בצורה מיטבית את שדות החיטה, מנפח את היבול ואשראי הקמח תופס אותנו בגרון כמו דלקת שקדים. הוא פורש את זנב מעילו הלבן על התפרים האדומים של הצפון הסלעי – והסיפור הקצר של אלסקה נולד. בגידה בגין חסרון באור, הוא נותן מחסה למטייל הרים השואל קרח מהאוויר – ונמס למחרת, מטביע את אחיו בעמק מתחתיו17.
בצורתו הרעה מכולן הוא מנעול ומפתח וכור היתוך והשרביט של קירקה18. כאשר הוא כולא אדם בחוות בודדות, בבקתות ההרים וצריפי יערות, השלג הופך את הקופים והנמרים לבעלי הקושי הגדול ביותר. הוא הופך את חיקם של החלשים יותר לזכוכית, את לשונם לרעשני עוללים, את ליבם להפקרות ומרירות19. הוא לא נבע מהבידוד; השלג אינו רק חסם; הוא בדיקה כימית. אדם טוב יהיה מסוגל להפגין תגובה שאינה מורכבת בעיקר מדרם או שניים של אשלג ומגנזיום, עם עקבות של אדם, חנניה, נבוכדנצר ודורבן עצבני20.
אין זה סיפור, אתם אומרים; ובכן, הבה נתחיל.
נשמעה דפיקה על הדלת (האם הפתיחה לא מלאה בהקשר וזיכרונות, הו קוראיו הטובים ביותר של רבי־המכר?). משכנו את הבריח ופנימה מעד אטיין ז'ורד21 (כפי שכינה עצמו לאחר מכן), אבל אז הוא לא היה יותר מאשר תולעת הנאבקת לחיים, עטופה בגולם ממית לבן.
חפרנו דרך שלג, מעילים, צעיפים ובגדים עמידים למים, ומשכנו החוצה יצור חי עם זקן ואן דייק22 וטבעות יהלומים נפלאות. העברנו אותו דרך תוכנית הלימודים המאושרת של שפשוף שלג, חלב חם ומנות כפיות ויסקי, מעלים אותו לכיתה בוגרת הזכאית לתעודת גמר של שלוש אצבעות שיפון בחצי כוס מים חמים. אחד מנערי החווה כבר הגיע מהמגורים לקריאת הכמו חצוצרה של רוס ובעט בסוס הפוני המזועזע של הזר לאיזו מכלאה מוגנה שבה אירחו חיות.
הניחו לפסיקת ביוגרפיה של ז'רוד להתערב:
אטיין היה זמר אופרה במקור, כך הסקנו, אבל מצוקה והשלג גרמו לו לא לשלוט בקולו23. המצוקה מנתה את חברת האופרה הנטושה של סן סלבדור, תקופת עבודה בקומה השנייה בבית מלון ולאחר מכן נתיב עסקי כקורא כף יד מקצועי, קופץ מעיר לעיר. שכן, כמו קוראי כף יד מקצועיים אחרים, בכל פעם שעבד חזק מדי על קו הלב, הוא נע מיד לאורך קו ההתנהגות הקטן ביותר. על אף שאטיין לא גילה לנו זאת, שיערנו שהוא יצא אל הדמדומים כעשרים דקות לפני שוטר ופגש לפיכך את השלג. בשפתו הכחולה והמקודשת ביותר הוא הרחיב על נושא השלג, שכן אטיין היה יליד פריז ואהב את השלג באותה התשוקה כשל סחלב.
"אסון24!" העיר אטיין ולקח שלוש אצבעות נוספות.
"מלא, יצוק ברזל, הססן, ריק… ריק!" אמר רוס והלך בעקבותיו25.
"מחורבן," אמרתי אני.
הטבח לא אמר דבר. הוא עמד בדלת ושקל את התפרצותנו, ובמפגיע, מאחורי הפנים הקפואים ההם, קיבלתי שתי הודעות (דרך מא"מ אלחוטי26). האחת הייתה שג'ורג' החשיב את גידופנו נגד השלג כילדותי; השנייה – ג'ורג' לא אהב זרים27. הואיל ואטיין היה צרפתי, הגעתי למסקנה שטעיתי בהבנת המסר. לפיכך פקפקתי באחר: "עיניים בהירות, אתה לא באמת מתכוון לזרים, נכון?" ומעבר לאלחוט הגיעו שתי הקשות נפשיות, קטלניות: "כן". אז הרהרתי שעבור ג'ורג' כל הזרים היו קרוב לוודאי זהים. הכרתי פעם טבח מחנה אחר שחשב שמונ., סיג. ומיילי (טרנס־מיסיסיפי בעבור מייל) היו שמות איטלקיים. הטבח הזה נהג להתפעל אפוא ממיעוט ניאו־רומיים קדם־קדמוניים ולפיכך מדוע לא…28
אמרתי שהשלג הוא מבחן לגברים. במשך יום אחד, יומיים, אטיין עמד ליד החלון, כוסס את ציפורניו באיטיות וביסודיות, צווח ומקונן על השעמום. עבורי, אטיין היה בלתי נסבל כמעט כמו השלג, ולפיכך, מחפש הקלה, יצאתי החוצה ביום השני לחפש את סוסי, החלקתי על אבן, שברתי את עצם הבריח, ולאחר מכן התנסיתי לא במבחן השלג אלא במבחן הלשכב־על־הגב־ללא־תזוזה, מבחן שמגיע פעם אחת יותר מדי עבור כל גבר להתמודד איתו.
עם זאת, החזקתי מעמד בעליזות. כעת הייתי רק מתבונן ומהספה שלי בחדר הגדול יכולתי לשכב ולצפות במשחק הגומלין האנושי עם אותה תחושה תלושה, חסרת רגשות ולא אישית שסופרים צרפתיים מספרים לנו שהיא כה חשובה עבור איש הספר והסופרים האמריקניים – למחלק קלפים במשחק הימורים29.
"אני אשתגע במקום המתועב והאומלל הזה!" הייתה נבואתו הקבועה של אטיין.
"אף פעם לא ידעתי שמארק טווין יכול לשעמם אותי," רוס אמר שוב ושוב. הוא ישב ליד החלון השני, שעה אחר שעה, קופסה של סיגריות פיטסבורג באורך, כוח וניחוח של שערוריית שוחד בפטיסבורג הופקדו בצדו האחד, ומחוספס, הצפרדע המקפצת והחיים על המיסיסיפי בצדו האחר30. בכל פרק הוא הצית סיגריה חדשה, נופח עשן בזעם. זה, עם הזמן, העניק לו תחושה מוקדמת חוזרת של התכווצויות, דלקת הקיבה, כאב עז של מעשנים או כל מה שיש להם בפיטסבורג לאחר התפנקות עמוקה בשערוריות שוחד. כדי להתגונן מפני הכאב העז, רוס נזקק פעם אחר פעם למרפא הכאב של הרופא הזקן סטיל, מזקקת ארה"ב בצבע הענבר31. התוצאה, לאחר ארבעים ושמונה שעות – עצבים.
"עובדה חיובית – מעולם לא ידעתי קודם שמארק טוויין יכול לעייף אותי. עובדה חיובית," רוס הטיח את מחוספס ברצפה. "כשאתה כבול לשלג בצורה כזו אתה רוצה טרגדיה, אני מניח. נראה שההומור פשוט מוציא את כל ההתנגדות השפלה שלך. אתה קורא את מאמציו העלובים ומעוררי הרחמים של אדם להצחיק וזה גורם לך להיות כל־כך עצבני שאתה רוצה לקרוע את הספר, להוציא את המטפחת שלך ולבכות בכי ארוך וטוב."
בקצה השני של החדר הצרפתי הוציא את ציפורניו מפיו זמן ממושך מספיק כדי לקרוא: "הומור! הומור בזמן שכזה! אלוהים אדירים, אני אשתגע בתועבה שכזו…"
"ארוחת ערב," ג'ורג' הכריז.
הארוחות האלה לא היו ארוחותיו של רבלה שאמר "האל הגדול בורא את כוכבי הלכת ואנחנו מסדרים את המגשים"32. עד אז, ארוחות בית החווה לא היו פרשיות נלהבות; הן היו הסחת דעת נפשית, לא מספוא גשמי. מה שהיו לאחר מכן לעולם לא יישכח על ידי רוס או אנוכי או אטיין.
לאחר ארוחת הערב, הסיגריות והציפורניים החלו שוב. כתבי כאבה באופן אומלל ובעיניים עצומות למחצה ניסיתי לשכוח זאת על ידי שהתבוננתי בתנועותיו הזריזות של הטבח נטול ההבעה. לפתע ראיתי אותו זוקר את אוזנו כמו כלב. לאחר מכן, בצעד מהיר, הוא עבר אל הדלת, פתח אותה לרווחה ועמד שם.
אנחנו השאר לא שמענו דבר.
"מה העניין, ג'ורג'?" רוס שאל.
הטבח הושיט את ידו אל החושך לצד משקוף הדלת. בקפדנות זהירה הוא דחף משהו. לאחר מכן הוא צעד צעד זהיר אל השלג. שרירי הגב שלו בלטו מעט מתחת לזרועותיו שעה שהתכופף והרים משא בקלות. צעד נוסף פנימה דרך הדלת, אותה סגר בשיטתיות מאחוריו, והוא שמט את המשא במרחק בטוח מהאש.
הוא הזדקף וקיבע בנו עין חמורת סבר. אף אחד מאיתנו לא זז תחת המתח האורפי33 הזה עד אשר…
"אשה," העיר ג'ורג'.
העלמה ווילי אדמס34 היה שמה. מקצוע: מורת בית ספר. מקצוע משני: אובדת בשלג. גיל: יאם־יאם (עשרים בפרסית). לכו ליער אם ברצונכם לתאר את העלמה אדמס. עֲרָבָה לחן; היקורי לאופי; לִבנֶה ללובן הנקי של עורה; לעיניים, השמיים הכחולים הנראים מבעד לצמרות העצים; המשי בפקעות שיערה; קולה, המהום רוח יוני בעלים; פיה, פירות היער של עצים ירוקי־עד; אצבעות קלות כשרכים; בוהנה קטנה כמו עקבות צבי35. רושם כללי על המתבונן מוכה התדהמה – מרוב עצים לא ניתן לראות את היער.
פסיכולוגיה, בה"א הידיעה וברגלו של שֻׁנָּר36, התגנבה חרישית במפנה זה אל בית החווה. שלושה גברים, טבח, אשה צעירה ויפה – כולם כלואים בגין השלג. אל תחשיבו אותי בכלל זה, שכן לא נחשבתי בכל מקרה. מעולם לא נחשבתי עם נשים. החשיבו את הטבח, אם תרצו, אבל שימו לב להשפעה על רוס ואטיין ז'רוד.
רוס זרק את מארק טווין לתוך תיבה ונעל את התיבה. כמו כן, הוא השליך את שערוריות פיטסבורג. כמו כן, הוא גילח זקן בן שלושה ימים.
אטיין, בהיותו צרפתי, התחיל קודם כל עם הזקן. הוא משח אותו במשחת בשמים משפורפרת קטנה של שומן הונגרי בכיס האפודה שלו. הוא סירק אותו עם מסרק אלומיניום קטן מאותו כיס אפודה. הוא קיצץ אותו עם מספרי מניקור מאותו כיס אפודה. מצבי רוחו הצרפתיים והקלילים עברו שינוי פתאומי מופלא. הוא זמזם נעימה עליזה של בית האופרה של סן סלבדור; הוא גיחך, חייך חיוך מעושה, קד, הסתחרר, הסתובב, הסתרך, התפתל והתבלבל. גיילי, הטרובדור הנודע לשמצה, לא היה יכול להשתוות לאטיין37.
שיטת ההתקדמות של רוס הייתה גסה, שתלטנית. "אשה קטנה," אמר, "את רצויה כאן!" ועם מה שחשב שהיה כפל משמעות מעודן – "מוזמנת להישאר כאן ככל שתרצי, שלג או לא שלג."38
העלמה אדמס הודתה לו מעט בפראות, כמה מפירות היער של עצים ירוקי־עד מתגנבים אל קליפת הלִבנֶה. היא הביטה סביב באופן נמהר כאילו חיפשה מפלט, אך לא היה כזה, להוציא את המטבח ואת החדר שהוקצה לה. היא התנצלה ונעלמה לחדרה.
מאוחר יותר, מעמיד פני ישן, שמעתי את הדברים הבאים: "העלמה אדמס, כמעט גוועתי למוות בחד־גוניות כשפניך היפים והנווים הופיעו בבית האומלל הזה."
פקחתי את עיני הימנית. הזקן הסתלסל בזעם סביב האצבע, העין הסוונגלית פלבלה, הכיסא התגבנן קרוב יותר לזה של מורת בית הספר39.
"אני צרפתי, את מבינה, עם עצבים סוערים! אני לא יכול לסבול את השעות המשעממות האלה בבית החווה, אבל – אשה באה! הא!" הכתפיים יצרו תשע מעלות ונמר40. "איזה הבדל! הכול קל ועליז; הכול מחייך כשאת מחייכת. יש לך לב, יופי, חן. הלב שלי חוזר אלי כשאני מרגיש את הלב שלך. כך!" הוא הניח את ידו על כיס אפודתו. מנקודת היתרון הזאת הוא לפת לפתע את ידה של מורת בית הספר, "אה! העלמה אדמס, אילו רק הייתי יכול לספר לך איך אני…"
"ארוחת ערב," ג'ורג' העיר. הוא עמד ממש מאחורי אוזנו של הצרפתי. עיניו הביטו הישר אל עיניה של מורת בית הספר. לאחר סקירה של שלושים שניות שפתיו נעו, עמוק בתוך המערבולת החלמישית הקפואה של פניו: "ארוחת ערב," סיכם, "תהיה מוכנה בעוד שתי דקות."
העלמה אדמס קפצה על רגליה בהקלה. "אני חייבת להתכונן לארוחת הערב," אמרה בעליזות מלאת חיים ונכנסה לחדרה.
רוס הגיע באיחור של רבע שעה. לאחר שהכלים נשטפו, חיכיתי עד לזמן המתאים כשהחדר היה באופן זמני שלנו בלבד וסיפרתי לו מה קרה. הוא הפך נסער כל־כך עד שהוא הדליק סיגריה מבלי לחשוב. "בואש לא רחוץ, קורא בכף יד צעקן," מלמל חרישית41. "אני אירה בו מלא חורים אם הוא לא יזהר – מדבר ככה עם אשתי!"
קפצתי קפיצה שקיבעה את עצם הבריח שלי לשבוע נוסף.
"אשתך!" השתנקתי.
"ובכן, אני מתכוון להפוך אותה לכזו," הוא הכריז.
האוויר בבית החווה בהמשך אותו יום היה מתוח מרגשות סגורים ומסוגרים, הו, הקונים הטובים ביותר של רבי־המכר.
רוס השגיח על העלמה אדמס כפי שנץ משגיח על תרנגולת; הוא השגיח על אטיין כפי שנץ משגיח על דחליל. אטיין השגיח על העלמה אדמס כפי שסמור משגיח על לול. הוא לא הקדיש כל תשומת לב לרוס.
מצבה של העלמה אדמס, בתפקיד המבוקש, היה קדחתני. לאחרונה נמלטה מהסבל והעינוי הממושך של הקור הלבן, שבו הטבע החזיק בחזון של מורת בית הספר נעול במשך שעות ומופנה כלפיה. איש לא ידע איזו הסתכלות נשית פנימית עברה. כעת, מושלכת לפתע בקרב גברים, במקום למצוא הקלה וביטחון, היא ראתה עצמה צוללת מחדש לתוך טרדות אחרות. אפילו בחדרה הייתה יכולה לשמוע את הקולות הרמים של מחזריה הכפויים. "אני אירה בך מלא חורים!" צעק רוס. "עדים," צווח אטיין, מניף את ידיו כלפי הטבח וכלפיי. היא לא הייתה יכולה לדעת את מצב המצוקה הקודם של הגברים, חרדים כל הזמן בתנאים שבתוך הבית. כל מה שידעה היה שבמקום שבו ציפתה לבונים החופשיים הכנים של המערב, היא מצאה תסבוכת עדינה של מוחותיהם של שני גברים, נחושים לדרוש כל רומנטיקה שהייתה יכולה להיות במצבה42.
היא ניסתה להתחמק מרוס ומהצרפתי על ידי כשפים של טיפול בי. גם הם באו כדי לעזור בטיפול. השילוב הזה עורר מצב כה טבעי של קללות פסולות מצידי שכולם נאלצו לפרוש. פעם הצליחה ללחוש: "אני כל־כך מודאגת כאן. אני לא יודעת מה לעשות." על כך השבתי, בעדינות, מטלטל את כתפי לתנוחה אחרת, שהייתי ידען־חושי ושהבית השמיני תחת הסימן הזה, הירח במזל בתולה, מראה שהכול יסתדר כשורה43.
ברם עשרים דקות לאחר מכן ראיתי את אטיין קורא בכף היד שלה והרגשתי שייתכן שעלי לבנות מחדש את ההורוסקופ שלה ולהציע גבר כהה שמגיע עם צרור.
לקראת השקיעה אטיין עזב את הבית לכמה רגעים ורוס, שישב שתקני וחמוץ לאחר ששחרר את מארק טווין מכליאתו, ביצע גיחה נוספת. היה זה דיבור אופייני לרוס.
הוא עמד מולה והביט מטה במלכותיות על המקום הקריר והמושלם שבו מצחה של העלמה אדמס פגש את החלק המסודר בשערה הריחני, אך ראשית הוא השליך מבט נואש לעברי. הייתי שקוע בשינה עמוקה.
"אשה קטנה," פתח, "זה ללא ספק קשה לגבר כמוני לראות אותך מוטרדת כך. את" – גמיאת אוויר – "היית לבד בעולם הזה יותר מדי זמן. את צריכה מגן. אני עשוי לומר שבזמן כזה את צריכה מגן מהסוג הגרוע ביותר – מגן שיתענג על שלוש טבעות שירסקו את המנשק בצורת הזעפרן ובואש מקורקף שהתנהג אליך בצורה נתעבת. האם. האם. אני גבר בודד, העלמה אדמס. עד כה הייתי צריך לשאת את חיי ללא" – גמיאת אוויר – "אשה בבית. אני חש בודד במיוחד44 בזמן כזה, כאשר אני קרוב מדי לצאת מדעתי מכך שהייתי צריך להתכנס בתוך הבית45 ולפיכך קיבלתי את הופעתך הראשונה בבקתה הזו בעונג רב. מאז אני מפוצץ בסוגים שונים של רגשות, נבזיים, שפליים, מסחררים ונפלאים, שנקרו בדרכי מזה שנים."
העלמה אדמס עשתה תנועה חסרת ערך לקראת בריחה. הסנטר של רוס התקבע איתן. "אני לא רוצה להרגיז אותך, העלמה אדמס, אבל, לעזאזל, אם זה יגיע לכך את תצטרכי להתרגז. ואני אומר את דברי. חייבים להעיף את מדגדג היד הצרפתי הגס והמטומטם הזה מהמקום46 ואם תגידי את המילה, הוא יעוף, אבל אני לא רוצה לעשות את הדבר הלא־נכון. את חייבת להפגין העדפה. אני מתקרב לנקודה העלמה, העלמה ווילי, בדרך הלבנים שלי. סבלתי את כל מה שהייתי יכול לסבול במשך היומיים האחרונים האלה ומשהו חייב לקרות. המתח כאן מספיק כדי לתלות רועה צאן. העלמה ווילי – " הוא תפס את ידה בלפיתת לאסו חזקה – "רק תגידי את המילה. את צריכה מישהו שיישא את חלקך במשך כל חייך. האם תינש…"
"ארוחת ערב," ג'ורג' העיר, בקצרה, מדלת המטבח.
העלמה אדמס מיהרה להתרחק.
רוס הסתובב בכעס. "אתה…"
"גלגלתי47 את זה בראשי," ג'ורג' אמר. הוא הביא את קנקן הקפה בכבדות. לאחר מכן באומץ את המגש הגדול עם החזיר והשעועית. לאחר מכן בקדרות את תפוחי האדמה. לאחר מכן בעומק את המרקועים. "גלגלתי את זה בראשי. אין ש'ם טעם ל'כות יותר לסוונגלי. עדיף כבר לאכול עכשיו."
מנקודת התצפית המצוינת שלי על הספה צפיתי בהתקדמות הארוחה ההיא. רוס, מבולבל, זועף, מאוכזב; אטיין, מתחנף לנצח, קשוב, מציץ בתשומת לב חמדנית־מתעניינת; האלמה אדמס, עצבנית, מנקרת בארוחתה, מהוססת בנוגע למענה על שאלות, היסטרית כמעט; מדי פעם בפעם הצל המוצק והמרחף של הטבח, חולף מאחורי גבם כמו אוניית דרדנוט בערפל48.
היה לי פעם שעון שגרגר בגרונו שלוש דקות לפני שצלצל את השעה. אני מכיר, לפיכך, את ההובלה האיטית של הציפיה. שכן הייתי מתעורר בשלוש לפנות בוקר, שומע את השעון מגרגר וממתין את אותן שלוש דקות בעבור שלושת הצלצולים שידעתי שיגיעו. לכן49, בבית החווה של רוס באותו לילה, הציפייה האיטית של השיא שרקה במרחק.
אטיין התחיל בזה אחרי ארוחת הערב. העלמה אדמס גילתה לפתע עניין ער במערך המטבח והייתי יכול לראותה שם, מפטפטת בעליזות אל ג'ורג' – לא איתו – בזמן שהוא הרכין את ראשו וקרקש במחבתותיו.
"ידידי," אמר אטיין, נושף ענן גדול מהסיגריה שלו וטופח קלות על כתפו של רוס עם יד מעוטרת ביהלום, שנתלה ברפיון מזרוע גרמית באורך שלושה רגל או יותר, "אני רואה שאני חייב להיות גלוי איתך. בראש ובראשונה, משום שאנו יריבים; שנית, משום שאתה לוקח את העניינים האלה ברצינות גדולה. אני – אני צרפתי. אני אוהב את הנשים" – הוא השליך לאחור את תלתליו, חשף את שיניו הצהובות והפריח נשיקה דוחה לכיוון המטבח. "זה, אני מניח, מאפיין של האומה שלי. כל הצרפתיים אוהבים את הנשים – נשים יפות. כעת, הבט: הנה אני!" הוא פרש את זרועותיו. "בחוץ קר! אני מתעב את הקור! שלג! אני נגעל מהשלג האומלל! שני גברים! זה – " מצביע לעברי – "וזה!" מצביע אל רוס. "אני לא מסוגל להתרכז! במשך יומיים שלמים אני עומד ליד החלון וקורע את האוויר שלי! אני מעוצבן, מבולבל ומוטרד מאוד בתוך הראש שלי! ולפתע – הביטו! אשה, אשה צעירה, נחמדה, יפה, מקסימה, תמימה! אני, באופן טבעי, צהלתי. חזרתי להיות אני שוב – עליז, קליל, מאושר. פניתי בדברים אל המדמואזל; זה מעביר את הזמן. זה, מסייה, מה שנשים מיועדות לו – להעביר את הזמן! בידור – כמו מוזיקה, כמו יין! הן פונות אל מצב הרוח, לגחמנות, למזג. לשחק עם האשה הזאת, לעקוב אחריה דרך ההומור שלה, לחזר אחריה – אה! זו הדרך המענגת ביותר לבלות את השעות בנוגע לעסקים שלהן."
רוס דפק על השולחן. "שתוק, כלבלב צעקני עלוב שכמוך!" שאג. "אני מתנגד לרדיפת ש'ך אחרי כל דבר וכל אדם בבית שלי. עכשיו, אתה תקשיב לי, אתה…" הוא הרים את קופסת הסיגריות והשתמש בה על השולחן כדגשנית. הרעש שלה הסב את תשומת הלב של הנערה במטבח. היא התגנבה אל החדר מבלי למשוך תשומת לב. "אני לא יודע שום דבר על הדרכים הצרפתיות שלך לעשות אהבה וגם לא 'כפת לי. בחלק שלי במדינה, האיש הטוב ביותר מנצח. ואני האיש הטוב ביותר כאן, ואל תשכח את זה! הנערה הזאת הולכת ל'יות שלי. לא ה'לכים ל'יות שום משחק או פלירטוטים או קריאה בכף יד בנוגע לזה. החלטתי שאשיג את הבחורה הזאת וזה סוגר את העניין. המילה שלי היא החוק באזור הזה שבו אני חי. היא שלי וברגע שהיא תגיד שהיא שלי, אתה נוטש."
הקופסה השמיעה נקודת פיסוק כבירה אחרונה.
התעוזה של אטיין לא התערערה. "אה! זו לא דרך לזכות באשה," הוא חייך בקלילות. "אני מנבא שאתה לעולם לא תזכה בה בדרך הזו. לא. לא האשה הזאת. אותה חייבים לשכנע ואז לנשק, את היצור הקטן, המקסים והטעים הזה. נשיקה אחת! ואז תשיג אותה." הוא הציג שוב את שיניו הלא־נעימות. "אני מתערב איתך שאני אנשק אותה…"
כמתעד עליז של מעשיים שנעשים היטב, משמח אותי לספר שהיד שנחתה על שפתיו החשקניות של אטיין לא הייתה שלו. היה קול פתאומי חד, כמו פר הבועט בגדר עץ50 ואז – דרך הדלתות המסתובבת של השכחה עבור אטיין.
ראיתי את המהלומה הזו מונחתת. זו הייתה פרשייה מרוחקת, טבעית, כמעט נטולת מחשבה. חשבתי שהטבח התאמן על השיטה המתאימה להפיכת חמיטה51.
דומם, שקוע במחשבות, הוא עמד שם, מגרד בראשו. לאחר מכן הוא החל להפשיל מטה את שרווליו.
"כדאי שתאספי את הדברים שלך, עלמה, ונצא מכאן," החליט. "תתעטפי חם."
שמעתי אותה נאנחת אנחת רווחה קטנה כשהלכה לקחת את גלימתה, סוודרה וכובעה.
רוס קפץ על רגליו ואמר: "ג'ורג', מה אתה ה'לך לעשות?"
ג'ורג', שפנה לכיווני, הסתובב באיטיות והתייצב אל מול המעסיק שלו. "בתור טבח מחנה, א'י לא עסוק במיוחד עם אנשים גדולים," ג'ורג' החכים אותנו. "לכן אני הולך לנסות לשאול את ה'חור הזה כאן."
בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים הנשמה שלי הריעה תרועה אמיתית. "אם זה למטרות לוקינוואר52, לך רחוק ככל שתרצה," אמרתי בנדיבות.
הטבח בחן אותי לרגע, כאילו ניסה למצוא עלבון במילותיי. "לא," השיב. "זה למטרותיי ולמטרותיה של הגברת הצעירה, ואנחנו נלך רק שלושה מיילים להיקסוויל53. עכשיו, תן לי להגיד לך מש'ו, רוס." לפתע התעמתי עם גבו המגושם והמוצק של הטבח ושמעתי קול נמוך, קצר ומטלטל נורה דרך החדר אל המארח שלי. ג'ורג' התגלגל בדיוק כשרוס התחיל לדבר. "אתה משוגע. זה מה שקורה איתך. אתה לא יכול לסבול את השלג. אתה הופך עצבני יותר ומשוגע יותר בכל יום. זה והזר הזה – " הוא טלטל אגודל אל עבר הצרפתי המת למחצה בפינה – "הביאו אותך לנקודה שבה חשבתי שטוב יותר שאתערב ללא הזמנה. גלגלתי את זה בראשי וראיתי שאם מש'ו לא ייעשה, וייעשה בקרוב, יהיה כאן רצח ואולי – " ראשו נטה בנטייה קלה, כמעט לא מובחנת, כלפי חדר הנערה – "גרוע יותר."
הוא עצר אבל זקף אצבע קצרה ועבה כדי למנוע מכל אחד אחר לדבר. לאחר מכן חרש באיטיות דרך סחף מחשבותיו. "בנוגע לאשה הזאת כאן. אני מכיר אותך, רוס, ואני יודע מה אתה באמת54 חושב על נשים. אם היא לא הייתה מגיעה לכאן בשלג הזה עכש'ו, אתה אף פעם לא היית חושב שתי מחשבות על כל שאלת האשה. כמו כן, כשהסופה תתבהר, ואתה הבחורים תצאו החוצה בהמולה, כל העסק הזה כאן יתנקה מהראש שלך ואתה לא תחשוב על חצאית שוב עד ביאת המשיח55. רק בגלל ה'לג הזה כאן, אל תשכח שאתה גר באותו עולם שבו היית56 לפני ארבעה ימים. ואתה גם אותו בן אדם. עכשיו, מה הטעם להסתבך בגלל ארבעה ימים של תקיעות בבית? זה מה שגלגלתי בראש שלי וזו ההחלטה שהגעתי אליה."
הוא הלך בכבוד אל הדלת וצעק לאחד מפועלי החווה לאכוף את הסוס שלי. רוס הצית סיגריה ועמד מהורהר באמצע החדר. לאחר מכן הוא פתח: "יש לי רעיון טוב מאוד, ג'ורג', לחבוט בראש הארור שלך ולזרוק אותך לגדת השלג, אם…"
"אתה טועה, אדוני. זה לא רעיון טוב מאוד שיש 'ך. זה רעיון רע מאוד. תסתכל כאן!" הוא הצביע ביציבות מחוץ לדלתות עד ששנינו נאלצנו לעקוב אחר אצבעו. "אתה כאן כבר יותר משבוע." לאחר שאפשר לעובדה הזו לשקוע, הוא נבח אל רוס: "אתה יכול לבשל?" ואז אלי: "אתה יכול לבשל?". לאחר מכן הוא הסתכל על הריסות אטיין ונחר בבוז.
דממה מביכה השתררה שעה שרוס ואני חשבנו ברצינות על שבוע נטול מזון.
"אם רק תפעיל היגיון ישר57," סיכם ג'ורג', "ולא תתחיל לפגוע לי ברגשות, כל מה שאני רוצה זה לקחת את הבחורה הצעירה הזאת להיקסוויל, ואחר כך אני אחזור הנה ואבשל 'כם."
הסוס והעלמה אדמס הגיעו בו־זמנית, שניהם רציניים ושקטים מאוד. הסוס משום שידע מה עמד לפניו במזג האוויר הזה; הנערה משום שידעה מה השאירה מאחור.
ואז, בבת־אחת, הבנתי מה הטבח עושה. "אלוהים אדירים, בן אדם!" קראתי, "אתה לא מפחד לצאת החוצה בשלג הזה?"
מאחורי גבי שמעתי את רוס ממלמל, "לא הוא".
ג'ורג' הרים את הנערה בצורה מעודנת מאחורי האוכף, לבש את כפפותיו, הציב את רגלו בארכוף ופנה לבחון אותי בנחת.
כשחלפתי באיטיות בסקירתו, ראיתי בעיני רוחי את המשוואה האלגברית של שלג, סימן השוויון והתשובה בגבר שלפני.
"שלג הוא שמי השני," אמר ג'ורג'. הוא התנדנד אל האוכף והם יצאו בזהירות אל המערבולת המתקדרת של תפוצה טרייה חדשה שבדיוק הונפקה על ידי מטבעת השַׁלגִית58. הנערה, כדי לשמור על מקומה, נצמדה בשמחה לדמותו החסונה של טבח המחנה.
הבאתי שלושה דברים מבית החווה של רוס קרטיס – כן, ארבעה. הראשון היה את ההערכה לשלג, שניסיתי בצניעות רבה להביע כאן; השני היה עצם הבריח, שממנה אני נזהר ביותר; השלישי היה זיכרון של מה פירוש הדבר לאכול אוכל רע במיוחד במשך שבוע; והרביעי היה הגורם של השלישי – פתק קטן שנמסר בסוף השבוע ונצבע ביד בעפרון כחול על גיליון של נייר בשר.
"אני לא יכול לחזור לשם לעבודה הזאת. גברת שלג אומרת לא, ג'ורג'. גלגלתי את זה במוחי; בהתחשב בנסיבות היא צודקת."