אשה ללא דעות קדומות?
אשה ללא דעות קדומות?
"מאקסים קוזמיץ' סליוטוב איש גבה קומה היה, רחב כתפיים ובעל חזות מרשימה […], רקדן מצוין וקלע נהדר […]. אין פרש טוב ממנו. אירע [… ש]קפץ מעל לתעלה שהייתה כה רחבה, שאף סוס מרוץ אנגלי היה עובר אותה אך בקושי. כיצד ייתכן שלא לאהוב אדם כמוהו? הוא ידע שאוהבים אותו. יתרה מזו: היה בטוח בכך, אלא שהעיקה עליו מחשבה מסוימת. המחשבה הזאת הייתה חונקת אותו, רובצת על מוחו, מאלצת אותו להשתולל, לפרוץ בבכי, הפריעה לו כשהיה אוכל, שותה או ישן, ומרעילה הייתה ממש את חייו. בשעה שנשבע את שבועת אהובתו, הייתה אותה שעה מנקרת המחשבה במוחו והולמת ברקותיו.
"היי לאשתי!" – היה אומר לילנה גאברילובנה – "אני אוהב אותך נורא, עד כדי טירוף הדעת…" ובעת ובעונה אחת עברה המחשבה במוחו: "כלום זכאי אני להיות בעלה? לא, אין לי כל זכות לכך! לו ידעה את מוצאי, לו גילה לה מאן דהו את עברי – הייתה סוטרת על פני! עברי המחפיר והאומלל! אצילה, עשירה, משכילה כמוה הייתה יורקת בפני, לו ידעה איזה תכשיט אנוכי!"
לא חש עצמו מאושר אף בשעה שילנה גאברילובנה נפלה לתוך זרועותיו ונשבעה לו אהבה. המחשבה הרעילה את הכול […]. עד ליום החתונה ממש הטרידתו המחשבה הזאת, כפי שהיצקתו בשעה שגילה לה את אהבתו […].
מאקסים קוזמיץ' המסכן כחש, פניו נפלו, אגרופיו התכסו גידים […]. המחשבה גרמה למחלה ממש. לולא האישה שאהב אותה, היה מאבד את עצמו לדעת […].
והנה הגיע יום החתונה. קידשו את בני הזוג הצעיר, בירכוהו, וכולם התפעלו. מאושרם. מאקסים קוזמיץ' המסכן הודה על הברכות, שתה, רקד, צחק, אבל היה אומלל מאוד […]. חיוור, רועד, מבולבל כולו ונושם בכבדות ניגש [אל ילנה] בהיסוס מה, נטל את ידה ואמר: "עלי… לספר לך הכול… עלי לפגוע בך, להרוס את אושרך, אולם מה לעשות? החובה מעל הכול. אגלה לך את עברי… נולדתי בטמ… טאמבוב. הורי לא מן האצילים היו ועניים מאוד […]. אגלה לך איזה תכשיט אני. תזדעזעי… אביון הייתי… בנערותי עסקתי במכירת תפוחים… אגסים… בהיותי בן עשרים וחמש הייתי – סלחי לי – אל תגרשיני… הייתי מוקיון בקרקס!"
"אתה? מוקיון?"
סליוטוב, חיכה לסטירת לחי, כיסה בידיו את פניו החיוורות, קרוב היה לעילפון […].
וליולה נפלה מעל הספה […], אחזה בבטנה ובחדר המיטות נישא קולה בצחוק שנצטלצל ודמה לצחוק היסטרי.
"חה… חה, היית מוקיון? אתה? מאקסימקה, חביבי… תציג משהו! הוכח שהיית מוקיון… תציג משהו, מחמדי, חביבי!" […]. היא כיסתה את פני בעלה בנשיקותיה, הצמידה את עצמה אליו, התרפסה ולא ניכר היה, שהיא רוגזת […]. ואילו הוא, מבלי להבין דבר, מאושר, נענה לבקשת אשתו. ניגש למיטה, ספר אחת – שתיים – שלוש ונעמד כשרגליו למעלה ובמצחו נשען על קצה המיטה […]. פני שניהם אורו מאושר."1
נישואין הם תמיד מיזוג בין שני עולמות, שני קטבים – קיצוניים יותר או פחות – שיכול להוליד הבנה משותפת והליכה בתלם חדש שנסלל בשניים. לעתים מוסיפים בני הזוג לשמר את תפיסותיהם הקודמות, מונעים מעצמם את האפשרות להתפתח יחד לכיוון משותף, כזה שנולד מתוך התמודדות ומחשבה ולא מתנהל מתוך קיבעון ההרגל.
שני הסיפורים שיובאו מיד מתארים שני זוגות של הפכים, הקשורים בזוגיות הנראית על פניה כיציבה ומלוכדת עד להופעתו של אירוע פתאומי ובלתי צפוי; אירוע זה, הנגזר מעברו "האחר" של הבעל, מעמיד את יחסיהם ואת תפיסותיהם על אודות העולם בסימן שאלה נוקב.
מה תהיינה התשובות שתתקבלנה בסיומה של אותה תהייה מטלטלת ולאן תובלנה את בני הזוג – ביחד ובנפרד – מרגע שימצא הפתרון?
האם נישואין הם רק דרך נוספת ליצירת חזות מהוגנת של חיים מהוגנים, או שמא הם גם האפשרות ליצור חיים ראויים של ממש?
הסיפור אפי ווטילסי מאת אייד ג'ורג' מתאר זוג בורגני אמיד ושגרתי, הנקלע שלא מרצונו לדיון חברתי על אודות הבדלי מעמדות. הסיבה: הופעתה הבלתי צפויה של ידידת הבעל משכבר הימים, שכעת משמשת כמשרתת בביתו. הפערים בין בני הזוג מתבררים דרך שיחותיהם אך בעיקר הודות לנקודת המבט של המספר יודע־כל והערות "האגב" שלו, המלוות את התנהגות הדמויות ודרך מחשבתן במרוצת העלילה.
הרעייה, הגברת וולס, מייצגת את החברה הגבוהה והמכובדת: טיפוס מאופק אשר נולד לעושר ולגינונים אציליים. מעמדות נמוכים יותר אינם מהווים עבורה מקור התעניינות. למעשה, היא אינה טורחת לגלות ולו שמץ של סקרנות ביחס לעולמם, על כל פנים – לא כזו החורגת מן ההכרח המצוי. עם זאת, דמותה המכובדת מביעה ניכור מנומס יותר מאשר אפליה בוטה, שכן היא מתנהלת מתוך "בורות" הנעשית בתום לב וחוסר ידיעה.
בעלה, מר וולס, מייצג את אב־הטיפוס של "המתעשר מעמל כפיו"; כפי שהעיד על עצמו, בהקבלה לאפי המשרתת, מוצאו מן האשפתות המעמדיות של החברה, מהן טיפס ועלה לגדולה הודות לעבודה קשה ומאומצת – בניגוד למוצאה המיוחס ו"הנקי" של אשתו המלכותית.
נוכחותה הארעית של המשרתת החדשה בבית הזוג מעוררת משקעים נשכחים; אפי ווטילסי מייצגת לא רק את פער הגישה והדעות בין שני מעמדות שונים אלא גם את הרגישות והבעייתיות הנלווים לאיחוד שכזה, המדגיש ביתר שאת את הפער בהתייחסותם השונה של שני מוצאים קוטביים כל־כך.
הסיפור פותח בדו־שיח בין גברת וולס למר וולס, השב לביתו בסיומו של יום עבודה:
"הגב' וולס סייעה לבעלה להסיר את מעילו והניחה את כפותיה החמימות כנגד לחייו האדומות, מוכות הרוח.
"יש לי חדשות טובות," אמרה.
"שוב קנייה מוצלחת?"
"שהא, לא! נערה חדשה, ואני מאמינה באמת שהיא יהלום!"2
לכאורה מדובר בעוד שיחה סתמית, בפרט כשהיא מובאת לאחר הקדמה קצרה לא פחות, אך למעשה דברים אלה קולעים בדיוק למהות עולמן של הדמויות המעורבות;
הרעייה, אישה חיובית מטבעה, נלהבת מכל מאורע בחייה. היא הדמות הפעלתנית, המסורה כל כולה לטיפול במשק הבית: דואגת למעילו של בעלה, לחימום פניו, מפקחת על צוות העובדים ושוכרת עזרה על פי שיקול דעתה. עקרת בית מוכשרת, השולטת בנעשה ביד רמה ובעליצות מרוממת, גאה בכל עניין המצוי תחת טיפולה, אדישה עד בלתי מודעת לכל תפיסה מגדרית אשר תאפיין את התנהגותה כשמרנית וצרת אופקים.
מר וולס משלים בנינוחות את מקומו במשחק הזוגי: הוא למד כבר להכיר את "עולם מושגיה" של רעייתו ולהתייחס אליו בהתאם – בשעשוע סלחני נעדר עניין של ממש3. בין אם הורגל לכך או "הסכים" לקבל עליו את הדין, אין ספק כי בני הזוג וולס מנהלים את חייהם בשני ערוצים מקבילים: הוא אחראי על משרד החוץ, הכלכלה והאוצר והיא על משרד הפנים, הבריאות והרווחה.
והנה מתערער מערך ההתנהלות שעה שמר וולס פוגש לראשונה בעוזרת החדשה:
"[…] עיניו נפערו. הוא הביט בה כמו היה מרותק מכובעה או מנמשיה. הבעת פליאה השתלטה על פניו והוא אמר: "ובכן, בחיי ג'ורג'!"
הנערה התקרבה מאוד אל השולחן כשנשאה אליו מבט גלוי. מדוע התנדנדה קערת ההגשה בין ידיה? היא חייכה בדרך מפוחדת ונחפזה להניח את קערת ההגשה על השולחן.
מר וולס לא נותר לא־החלטי לזמן רב, אך במהלך אותו רגע מהוסס הוא נזכר בדברים רבים. הוא גדל בדמוקרטיה של קהילה קטנה והרוח הדמוקרטית התפרצה במלוא עוצמתה.
"זו לא אפי ווטילסי?" אמר.
"בשם המדינה!" היא הזדעקה, נסוגה לאחור בוידוי מדומה.
"את לא מזהה אותי."
"מה, אם זה לא אד וולס!""4
בעוד מר וולס מוקסם ונרגש מפליאה, הנערה המשרתת נראית מפוחדת משהו. המספר אף תוהה: מדוע התנדנדה קערת ההגשה בין ידיה? אם לשפוט על פי תגובתה האוהדת כלפי אד (משזיהתה אותו) יש להניח כי אפי, בעמדת המשרתת, אינה רגילה "להיות מובחנת", לא יותר משהיו מעסיקיה רגילים "להבחין" בה. ייתכן וגם מר וולס עצמו לא היה מעניק לה תשומת לב מיוחדת, וודאי לא כזו העולה על נימוסים פשוטים ומקובלים, אלמלא היה מזהה אותה כפי שזיהה. ברם, ברעד שחלף בה טמון יותר מתגובתה המורגלת של משרתת נחבאת אל הכלים; ברעד זה גלומים מורא, התגמדות וחשש מפני הבאות. אפי, כך נדמה, מבקשת להצניע את עצמה, להתמזג עם החדר והכלים שעל ניקיונם היא ממונה. בהתנהגותה זו היא מבטאת את המדרג המעמדי החוצץ בינה לבין מעסיקיה בצורה חריפה ומוחשית הרבה יותר מכל הסבר או תיאור.
התנהלות זו הייתה מיותרת לחלוטין בעניינו של מר וולס, כפי שמעידה הצצתו של המספר היודע־כל אל נבכי נשמתו: "הוא גדל בדמוקרטיה של קהילה קטנה והרוח הדמוקרטית התפרצה במלוא עוצמתה."
מדוע ראה המספר לנכון להשתמש דווקא במילה "דמוקרטיה" כדי לתאר את כור מחצבתו של מר וולס במפגש בינו לבין אפי ווטילסי?
דמוקרטיה, כתפיסה מדינית, מאפשרת לאזרחים להשפיע על התנהלות מדינתם, באופן מוסדר וחוקי.
דמוקרטיה, כתפיסה חברתית, מציבה את הפרט לנגד עיניה ודוגלת בעקרונות החירות והשוויון.
דמוקרטיה, כך נראה, הייתה המרכיב החסר בביתם של מר וגברת וולס – עד רגע זה. שכן, לו היה זה הלך הרוח המקובל, "הדמוקרטיה" לא הייתה יכולה "להתפרץ" פתאום, כפי שזה עתה התפרצה…
קשה לייחס נטיות רודניות למשק ביתה של הגברת וולס; אישה נמרצת ומסורה זו אינה נוגשת עבדים ואינה רודה בבאי ביתה. העסקתה של אפי – וודאי כשהיא נעשית בתיווכה של חברת השמה – אינה יכולה להיחשב להתעללות נטולת מצפון.
אם כן, כיצד אפוא יש להבין את רעידתה הבלתי צפויה של אפי ואת התעוררותה הבלתי צפויה של "רוח הדמוקרטיה" אצל אד וולס?
הגברת וולס משקיפה על הנעשה כצופה מן הצד, מביטה בפליאה בבעלה ובבחורה חדשה, מנסה לשווא להבין את משמעות האירוע שזה עתה התרחש. לו היה מדובר במפגש בין מכרים נושנים בני אותו המעמד, האם הייתה מגיבה גם באותה פליאה טרודה ומבולבלת? אמנם כן, אפי ווטילסי היא העוזרת החדשה בביתה, אך האם זו סיבה מספקת להשתומם כפי שהשתוממה?
"היא ראתה כיצד מר וולס מושיט את ידו בגמלוניות מגושמת מעבר לשולחן ולוחץ ידיים עם הנערה החדשה ואז מצאה בכוחה את הקול להשתנק: "בשם כל הדברים!""5
גברת וולס צופה במר וולס – לא עוד בעלה אלא גבר זר – הלוחץ ידיים עם המשרתת. נוכח מעשה בלתי נתפס זה, בעוצמה רגשית מתפרצת ובלתי ניתנת לריסון, מוצאת הגברת וולס את הקול שיביע את הסערה האיומה שהשתוללה בקרבה: "בשם כל הדברים!"
אין זו צעקה דתית כנגד עוול המחלל את הקודש, אלא מחאה כנגד עיוות בלתי תקין; הגברת וולס מתקשה להסכין עם מציאות בלתי אפשרית שבה העוזרת פונה לבעלה בגוף שני ומכנה אותו בשמו הפרטי בביתם. במרוצת חייהם המשותפים יחד, היא עצמה מעולם לא העזה לפנות לבעלה בשמו הפרטי6.
גישה זו, הדוגלת בכבוד מנומס אפילו בין בני זוג, יכולה לשפוך אור על מהות רגשותיה של הגברת וולס המבולבלת: את חוקי המעמד הקדושים בעיניה היא מיישמת באדיקות, ללא הנחות או יוצאים מן הכלל. תמיד היו שניהם רשמיים, מכובדים, מהוגנים. והנה, דווקא ביחס למשרתת החדשה, בת המעמד האחר, נפרצים פתאום הגבולות. האדון המכובד הופך להיות סתם "אד" ועוד בביתו שלו, לא פחות!
אד וולס, כאמור, לא נולד לאותה תפיסה חברתית נוקשה כפי שנולדה אליה אשתו; מוצאו מגינונים אחרים. ניגוד זה הוא שחושף את חוסר ההבנה המהותי ביניהם: את מה שהוא תופס כידידות, תופסת היא כמצב קשה מנשוא:
""מעולם לא גרת בעיירה קטנה."
"לא, מעולם לא נהניתי מזכות זו," השיבה הגברת וולס ביובשות. […]
"את אינך מופתעת, לא? ידעת כאשר נישאת לי שהייתי ילד של אדמה ולכלוך, שפילס את דרכו דרך האוניברסיטה והגיע לעיר בחליפה מן המוכן. אני מודה שעברי לא ממש מכשיר אותי להימנות על בני המעמד המיוחס7, אבל זה יהיה נהדר אם אי־פעם אכנס לפוליטיקה."8
אד וולס אינו מתבייש ב"עברו המפוקפק", במוצאו מעיירה קטנה וענייה, בעובדה שהיה עליו לפרנס עצמו בשנות לימודיו או אפילו בכך שהגיע בפעם הראשונה אל העיר בבגדים מוכנים של חנות כולבו. הוא אולי אינו מתגאה בכך או מאמין כי נקודת התחלה כזו תוכל למצב אותו במקום גבוה יותר – היטב הוא מודע ל"מגבלותיו" החברתיות ולעובדה שכניסה למקומות מסוימים תיוותר לעולם חסומה בפניו, אך הוא וודאי אינו מתבייש בעצמו ואף מקווה שיוכל לממש את שאיפותיו ולהיכנס לפוליטיקה – תחום של עשייה חברתית והשפעה ציבורית. עם זאת, נדמה שהגברת וולס אינה שומעת את דברי בעלה ואינה יורדת לעומקם, כלואה בתפיסותיה ובגישותיה צרות האופקים: "אני לא מתנגדת לכך שיש לך עבר, אבל רק חשבתי כמה נעים זה יהיה כאשר נערוך סעודה חגיגית והיא תיכנס לבית ותפנה אליך כ'אד'"9.
בנקודה זו לא מדובר עוד בהבדלי מעמדות אלא בשוני מהותי בין שתי תפיסות עולם: בשעה שאד וולס מפגין תפיסה רחבה וכלל־אנושית, מוסיפה אשתו לדבוק בעקרונות חיצוניים המחשיבים רק את החזות לשרירה וקיימת.
בדבר אחד מסכימים בני הזוג: אפי ווטילסי צריכה ללכת. על אופן הביצוע הם, כמו תמיד, חלוקים.
הגברת וולס רוצה לנהל "שיחה קשה" עם המשרתת.
אד וולס דוגל בסילוק מעודן.
אי־אפשר שלא לרחם על הגברת וולס האומללה, שבויה בקלון כבודה המתכלה, שעה שקולות הצחוק של בעלה והעוזרת גואים מעבר לדלת, כמו ביקום אחר. המחבר מתארה כדינוזאור נכחד בעולמם של אנשים קטנים אך "אנושיים", משוחררים מעכבות של כבוד מיושן, שמחים ועליזים בחלקם. כמה מגוחכת היא נראית ביגונה ובייאושה הרב, בגין תעוזתה של עוזרת בית פשוטה לפנות אל אדון הבית בשמו הפרטי! בעגמומיות היא נזכרת כיצד – רק ערב קודם לכן – התגאתה בבעלה משום שנראה ייצוגי ומרשים יותר מכל המכובדים האחרים. כעת נשללה ממנה אותה גאווה והיא נותרה חשופה ונטולת כוחות. גם היא נרמסה תחת אותם כללי ההתנהגות שהפעילה נגד אפי ווטילסי: מעמדה מוגבל, כבודה מוטל בספק והיא אחוזת אימה מפני דיבורי הסרה של חברים ומכרים. מה עוד יש לה בחייה מלבד הרושם המעמדי שעימו נולדה ואשר אותו שימרה בגאון – עד כה?
הסיפור מפלת העיר מאת או. הנרי בוחן את אותה השאלה בדיוק, המעמד מול הערך האנושי, עליה הוא מצהיר כבר בשורת ההיצג הפותחת: "פשיטתו של רוברט ולמסלי על העיר הביאה למלחמת איתנים"10.
מלחמה? בין מי למי? מדוע?
רוברט ולמסלי, עורך דין צעיר ממוצא כפרי, שם לו למטרה לכבוש בסערה את העיר הגדולה מכולן. בדרכו החרוצה והבלתי מתפשרת הצליח להגשים את רצונו, אך המספר מטיל דופי בהישגו המרשים ורואה בו מפלה וחיסרון אישי חמור: רוברט הסתער על ניו יורק אך גם נבלע בתוכה, קיבל ממנה את כל מה שביקש להשיג – כסף, מעמד, יוקרה, אך רק לאחר שהתאים עצמו למימדיה: עוצב, נחתך, קוצץ והניח לה להטביע בו את חותמה, שנצרב בו כאות קלון11. רוברט ולמסלי הפך עירוני בלבושו, בהרגליו, בחוצפתו המקסימה, בצרות אופקיו ובשלמותו המעצבנת, בשגרתו ובטמטומו הגס והמתוחכם, ברשעותו המשעשעת, ביציבותו המאוזנת יתר על המידה – כל הדברים שהופכים את האדון ממנהטן לגדול בקטנותו. השלילי המסרב להכיר בחסרונותיו הופך עצמו לתכונה מרהיבה ומענגת, דגם נחשק שהכול רוצים להידמות אליו.
העיר נותנת לבני האדם את מתנותיה ובזכות אותה הנתינה הופכת אותם לנתיניה; היא פותחת בפניהם את שעריה החברתיים ואז סוגרת אותם עליהם, עדר מובחר של מעלי גרה, מותירה אותם ללעוס עצמם לדעת, כמו הגברת וולס וחברתה המפוארת. אין כאן פעולה יצרנית, חדשנית, מקורית או מעוררת השראה; רק צמצום חד־גוני, פס יצור אחיד על פי דגם תבניתי שבו הצלחתו של אדם נמדדת על פי הישגיו בלבד; לכן, ככל שיהפוך עירוני יותר, כך יאבד יותר את ההתייחסות החברתית הנכונה לזולתו.
במקור משתמש המספר במילה "ירידה" (Descent) שפירושה גם "מוצא". כפל משמעות זה מבטא היטב את האופן שבו שגשוגו של רוברט הוא שהביא עליו את נפילתו, משום שכדי להשיגו נדרש להתכחש לעצמו ולעברו – למוצאו הכפרי, האנושי, הטבעי.
במילים אחרות, הצלחתו של ולמסלי עורך הדין היא אסונו של רוברט האדם.
נוכח תיאור קודר ומצמית זה מעמיד המספר את עולם הכפר והטבע כמופת לחיים פשוטים, שלווים ומלאי יפעה. לשונו הציורית עשירה בתיאורים ובדימוי פוריות, אהבה ושפע על דרך האנשה: כששב רוברט אל ביתו הוא מרגיש כי "קולות האדמה הישנה דיברו אל לבו. עלים וציצים ופרחים שוחחו עמו בלשון העתיקה של ימי נעוריו הפזיזים […]. הארץ חייכה, והוא חש את נשימתה"12.
תמונות הנוף רבות ועמוסות צבעים והתרחשויות, פיות ושדונים (לרבות פאן המחולל) – אזכורים המכוננים אווירה קסומה ואגדתית; האנשים נינוחים וטובי לב, דבריהם מתובלים בנימת צחוק ובהשתוללויות מהנות ומלאות חיים. על כל אלה מתווספת המשפחתיות האוהבת של בית ולמסלי: בניגוד לאירוחם העירוני והמדוד של רוברט ואשתו, "ברחבה הישנה המשמשת בית קברות לפאר שנתמוטט"13, מאופיין המפגש בכפר בחמימות עליזה ומשועשעת.
שנִיוּת זו מעמידה את היצירה על שתי עלילות מקבילות, באיחוד היוצר מתח בין ההוויה התוססת ומלאת החיים של הכפר למחויבות הקפואה והמנוונת של העיר; עם העיר יוצא רוברט לדו־קרב. עם הכפר הוא מוצא עצמו מתחבק.
כבילות ואובדן זהות מול חירות ורגש.
ביטוי זה מתגלם היטב בדמותו החצויה של ולמסלי: כעורך דין מוצלח ומצליח, הבולט תמיד בהופעתו בכל אולם משפט, מסיבה או ריקוד, הוא מתואר על דרך לבושו האופנתי, מושא להערצה וחיקוי; חייטים אורבים לו בפינות רחוב כדי להשיג קמט חדש מחתך מכנסיו הבלתי מקומטים, ברנשים ידועים במועדונים וחברי משפחות וותיקות נאבקים כדי לטפוח על שכמו בידידות. ברם, מחשבותיו ויחסיו עם סביבתו – האנושיות שבו – נחשפים רק עם חזרתו להיות בן כפר. גם הצלחתו העירונית מתוארת באמצעות דימויים השאולים מעולם הטבע והמשק: "אחד המחוזות הכפריים במעלה המדינה היה מצביע בגאון על פרקליט המטרופולין הצעיר והמצליח כעל גידול אדמתו"14. בניגוד לדימויה ההרסני של העיר, מעלה תיאור זה זיקה חיובית אל הכפר הבורא והיוצר. גינוי ההצלחה המקצועית התחלף בביטוי ערכי, חף מהישגיות סתמית ועקרה.
רעיון זה חוזר גם בדימויה של העיר ניו יורק להר המטרהורן (Matterhorn), שברכס האלפים על גבול שוויץ־איטליה. בנקודה זו עובר המספר מנקודת הסתכלות חיצונית־בלתי מתערבת ופונה ישירות לקורא, שוטח בפניו את החלטותיו האמנותית: "אך פסגת המטרהורן של הצלחת רוברט ולמסלי לא הושגה בטרם נשא לאישה את אליסיה ון דר פול. הזכרתי את המטרהורן, שכן כמוה. גבוהה, קרירה ובלתי חדירה הייתה בת זו של אזרחי העיר העתיקים. שיאי האלפים החברתיים המתנשאים סביבה – אשר אלפי מטפסים נאבקים במעבריהם הנטושים – לא הגיעו אלא עד לברכיה. היא התנשאה כמגדל באווירה המיוחדת לה, שלווה, טהורה, גאה, בלי לטבול במעיינות, בלי להאכיל קופים, בלי לגדל כלבים לראווה. בת ון דר פול הייתה. מעיינות נוצרו לשעשעה; קופים נוצרו להיות אבות אבותיהם של אנשים אחרים; כלבים, לפי הבנתה, נוצרו ללוות עיוורים וטיפוסים דוחים המעשנים מקטרות. זו הייתה המטרהורן אליה הגיע רוברט ולמסלי."15
אליסיה ורוברט הינם כמר וגברת וולס, רק בהיפוך תפקידים ובהקצנה חריפה: אליסיה, ששם משפחתה ון דר פול (Van Der Pool) נושא בהיגוי דומה למילה "נהדר" (Wonderful), היא מושא השלמות וגולת הכותרת בחזותו העירונית המהוקצעת של עורך הדין ולמסלי, ההוכחה הסופית והניצחת להטמעתו של בן הכפר בעיר הגדולה. ייחוסה החשוב, בתו של אחד מוותיקי העיר, זורם בעורקיה בקלילות נטולת מודעות או מאמץ: אליסיה מושלמת משום שהיא מושלמת, לא משום שמעולם טרחה לעשות משהו בנדון או חלילה להשתדל.
את שייכותו של רוברט לעיר מתאר המספר כהתנפלות המדרדרת אותו מטה. עם זאת ביחס לאשתו הוא נדרש לטפס מעלה, על אף שהיא מייצגת כביכול את פסגת השאיפות הנבובות והשגויות ביותר. אך המאמץ לכבוש את ההר המרומם גובה מחיר כבד של קרירות רגשית; יותר מנישואי אהבה מדובר כאן בכיבוש הנעשה לשם ההישג. רוברט בוחר להסתיר את כוויות הקור שלו באומץ ובחזות עליזה, שמח על מזלו הטוב שהביא לו זכייה נשגבת כל־כך, אינו מודע אפילו לריחוק המשמעותי שהתרחק ממנו עצמו.
נקודת המפנה מתרחשת עם הגעת מכתב מאמו של רוברט, המזמינה את בנו ורעייתו החדשה לביקור. מכתב זה חושף טפח נוסף במתח שבין הכפר לעיר באופיו של ולמסלי: האופן שבו הוא מונה, כבדרך אגב, את ההורים הזנוחים בקרב רשימת הקורות בכפר, הינו עדות והקבלה ישירה להתנהלותו המנוכרת כלפי מוצאו ומשפחתו.
החזרה אל משק בית ולמסלי היא גם חזרתו של רוברט אל עצמו: במרוצת הביקור הולך ודוהה עורך הדין החשוב והמוקפד, משיל מעליו את הריחוק המתנשא והמצליחנות היהירה וחושף שוב את בן הכפר הפשוט ומלא החיות, זה ששש שנים קודם לכן החזיק קש חיטה בין שיניו המוכתמות באוכמניות ונהנה משלוש סעודות משפחיות ביום, אותן זנח בעבור אכילה חטופה ובודדה סמוך לדלפק מזללה מהיר.
תמורה זו אינה נעלמת גם מעיני רוברט, שרק יום קודם נדהם לגלות "באיזו מידה הפך לעירוני"16. כעת הוא משקיף על חייו הישנים בראיה מחודשת ומתקשה להבין את האדם הקר והמנוכר שהרשה לעצמו להיות. המשפט החוזר – "העיר רחקה מרחק רב" – מבטא את התמוססות החזות העירונית והשיבה אל הכנות הכפרית, הביתית. כעת "הטירוף הכפרי השתלט עליו ואין משיב"17.
נראה שמר וולס ורוברט ולמסלי – אחד הם; שניהם "צמחו מן הקרקע"18 והפכו עצמם מבני הכפר לאנשי העיר בכוח נחישותם וחתירתם הבלתי מתפשרת להצלחה. שניהם נישאו לנשים שנולדו אל המעמד אליו הם מתאמצים כה נואשות להשתייך ושניהם מקבלים עליהם את גזר הדין המכובד, גם אם הנוקשה, של חיי מהוגנות מוצלחים – עד לרגע השינוי. בנקודה זו נמצאים שניהם צעד אחד לפני נשותיהם האצילות, המלוטשות, נחשפים בפניהן כפי שהם באמת, בזהות אותה עמלו לקבור עמוק מתחת להופעה מרשימה ואנינה לא פחות מהופעתן שלהן.
הגברת וולס נחרדת נוכח חשיפותו המביכה של בעלה. אליסיה רק מביטה בשתיקה ברוברט עת הוא מתגלה פתאום בפניה בשיערו הסתור, בפניו הסמוקות ובבגדיו הפרועים. רוברט מבין את הניגוד בין הופעתו המרושלת אך המאושרת לאישיותה הנישאת מעם. יתרה מכך: הוא מבין עד כמה הרחיק עצמו מעצמו, עם תחפושת עורך הדין המוקפד ואת מחירה הכבד של העמדת הפנים. הגילוי מעורר בו אימה, המטילה ספק בגורל נישואיו, ש"הרי הוא איכר עמקים מתפרע בלי בושה, ופסגת המטרהורן הטהורה, הקרה, הלבנה, הבלתי נמסה לא תוכל אלא להזעים פנים לעומתו"19. עם זאת, ויתור שני־נוסף יהיה בחזקת משימה שאין ברצונו או ביכולתו לבצע: "במעשיו הוא הסיר את הלוט מעל פניו. כל הליטוש, העמדה, הדמות שנתנה לו העיר, נשרו מעליו כבגד בלתי מתאים – עם הנשימה הראשונה של צפריר הכפר"20.
אליסיה, על אף הכול ובעצם דווקא בגין הכול, מגיבה בניגוד חריף לכל ציפיותיו: "חשבתי כי נישאתי לג'נטלמן […] אבל מצאתי כי נישאתי […] למשהו טוב מזה."21
על אף היותה דמות משנית וחד־ממדית, המיוצגת בעיקר מצד רוממותה העירונית המושלמת, מגלה סיומו המפתיע של הסיפור כי אליסיה הינה למעשה דמות מורכבת יותר מכפי שהצטיירה להיות וכי גם היא השתנתה – ובאופן משמעותי – בהתאמה לשינוי שעבר על בעלה. אלא, בניגוד להדרגתיות התהליך אצל רוברט, עוברת אליסיה מהפך של ממש: מדמות "גבוהה, קרירה ובלתי חדירה"22 היא פונה לבעלה בכינוי החיבה "בוב" ומבקשת ממנו לנשק אותה.
קרבה מחודשת ועמוקה נולדה ביניהם, כעת משגילו זה את זה ואת עצמם מחדש.
רוברט ולמסלי ואליסיה ון דר פול חוו חוויה משמעותית כבני זוג ויצאו ממנה מחוזקים ומאוחדים בגוף ובנפש.
מה יהיה דין חוויתם המטלטלת של בני הזוג וולס?
מר וולס הצליח לבסוף לשכנע את אפי לעזוב את ביתם, לא כמשרתת אלא כגבירה בכרכרה מפוארת, ואף הזמינה לשוב ולבקר, הפעם כידידת המשפחה. כאן, כמו בסיפורו של או. הנרי, טמון רגע המבחן: האומנם הושפעה הגברת וולס מהתנהגותו האנושית של בעלה ובחנה מחדש את תפיסותיה היהירות?
""לבקר – כאן?"
"בהחלט. אמרתי לה שתהיי מאושרת לראותה בכל זמן."
"הרעיון! האם הזמנת אותה? באמת?"
"כמובן שהזמנתי! ואני סמוך ובטוח שהיא תבוא."
"מה אני אעשה?"
"אני חושב שתסתדרי, אפילו אם מעולם לא גרת בבריינרד."
אז הגיעה תחושת הסלידה והגברת וולס, עם חזרתה המלאה של גאוותה בבעלה, אמרה שתנסה."23
בגברת וולס לא חלה כל תמורה, וודאי לא כדרך שחלה אצל גברת רוברט ולמסלי; אישיותה האמיתית, משנרגעה מן החוויה המרעישה, חזרה למקומה הקודם, הבטוח והמעמדי, ביתר שאת כך נדמה, מפני שהפעם מהולה בו גם נימה של כוונת זדון מרושעת. הגברת וולס לא מצטיירת עוד רק כאישה טובה ונעימה, הדואגת תמיד לסדרם הנכון של הדברים. תחושותיה כעת חושפות את העמדת הפנים שהיא נוקטת בה כדי להמשיך במשחק החברתי ולשמור על מסלולם הנכון של החיים. בכך היא מוכיחה כי כל אותן תפיסות חיצוניות־מעמדיות הן לגביה האמת והדרך היחידה להתנהל. הגברת וולס חיה בזיוף מתוך מודעות מלאה. לגביה, המשחק הוא שם המשחק.
עקרת הבית המושלמת, הטורחת על בית מצוחצח, מירוק הכלים, הגשת ארוחות מסודרות בזמן והופעה נטולת דופי מכל בחינה – מעסיקה עצמה בטֵרָדוֹן קפדני של אדם הרוחץ בניקיון כפיו.
הגברת וולס עסוקה בלטפח ולהבריק את כל הערכים השגויים והמעוותים.
חייה המשותפים בחברת בעלה לא לימדו אותה דבר ואישיותו היפה והאנושית לא השפיעה עליה כמלוא הנימה.
מעיקשותו של מר וולס יש להסיק כי הוא ישמש לה כגדר אשר תצר את צעדיה, כך שתפיסתה עולמה לא תגלוש מעבר לגבולות גזרתה המצומצמת, לאור נימתו המעודדת ומלאת ההשראה של סיום סיפורו של או. הנרי ברור שבעתיים כי במקרה זה, ההפסד של גברת וולס הינו כולו שלה.
