אין סיפור

אין סיפור¹

כדי להימנע מהשלכת ספר זה לפינה נידחת בחדר על ידי הקורא החשדן, אכריז לפני שיהיה מאוחר מדי כי אין זה סיפור עיתונאי. לא תיפגשו כאן בשום עורך עירוני־יודע־כל־מופשל־שרוולים, שום עילוי עיתונאי טרי מהדפוס², שום ידיעה בלעדית, שום סיפור – שום כלום. אולם, אם תוותרו לי על תפאורתה של המערכה הראשונה בחדר העיתונאים של משואת הבוקר³, אגמול לכם טובה בכך שאשאר נאמן להתחייבותי, כפי שצוינה לעיל.

ביצעתי עבודת מילוי רווחים⁴ במשואה, מקווה להיכנס לרשימת מקבלי השכר. מישהו פינה עבורי, עם מגרפה או אֵת, מקום קטן בסוף טור ארוך שנערם לגובה עם שערי המרות, דיווחים מהקונגרס ותיקיות ישנות. שם ביצעתי את עבודתי. כתבתי על כל מה שהעיר לחשה או שאגה או גיחכה לעברי בשיטוטיי השקדניים ברחובותיה.
הכנסתי לא הייתה קבועה.

יום אחד הגיע טריפ⁵ ונשען על שולחני. טריפ היה משהו במחלקה המכאנית – אני חושב שהוא התעסק עם משהו שקשור לתמונות, שכן הוא הדיף ניחוח של אספקת צלמים וידיו היו תמיד מוכתמות ומבוקעות מחומצות. הוא היה בן עשרים וחמש בקירוב ונראה בן ארבעים. מחצית מפניו היו מכוסים בפאות לחיים קצרות, מסולסלות ואדומות שנראו כמו אַסְקוּפִּית שהכרזת "ברוכים הבאים" נמחקה ממנה. הוא היה חיוור ולא בריא ואומלל ומתרפס ומשאיל תמידי של סכומי כסף הנעים מעשרים וחמישה סנט עד דולר. דולר אחד היה הגבול שלו. הוא ידע את גבולות האשראי שלו כפי שהבנק הכימי הלאומי⁶ יודע את כמויות ה־⁷H²O שביטחונותיו יופיעו בניתוח. כשהוא התיישב על שולחני, הוא החזיק יד אחת על השנייה כדי למנוע משתיהן לרעוד. ויסקי. הייתה בו הילה מזויפת של קלילות ותעוזה שלא הונתה איש אבל הועילה להשאלותיו משום שנבדתה באופן כה מורגש ומעורר רחמים.

באותו יום שודלתי על ידי הקופאי בחמישה מטבעות כסף מבהיקים – מקדמת־רטינה לסיפור שעורך יום ראשון קיבל באי־רצון. כך שגם אם לא הרגשתי שלֵו ונינוח עם העולם, הרי שלפחות הוכרזה שביתת נשק ועמדתי להתחיל לכתוב בלהט תיאור של גשר ברוקלין לאור הירח.

"ובכן, טריפ," אמרתי, מביט בו בחוסר סבלנות למדי, "מה העניין?"

הוא נראה היום יותר אומלל, יותר מכווץ, יותר עייף ונרמס מכפי שראיתי אותו אי־פעם. הוא היה בשלב האומללות הזה שבו הוא מעורר את רחמיך באופן מלא כל־כך, שאתה משתוקק לבעוט בו.

"יש לך דולר?" שאל טריפ, עם מבטו המתרפס ביותר ועיני הכלב שלו שמצמצו ברווח הצר שבין זקן הפרא הסבוך שלו ושערו הדליל הסבוך⁸.

"יש לי," אמרתי ושוב אמרתי, "יש לי," הפעם בעוינות ובקולניות יתר, "וארבעה מלבד זאת. ועבדתי קשה כדי לחלץ אותם מאטקינסון⁹ הזקן, תאמין לי. ומשכתי אותם," המשכתי, "כדי לפגוש מחסור – פרצה – תביעה – צורך – דחיפות – דרישה של חמישה דולרים בדיוק." חשתי צורך להדגיש את דברי בגין תחושה מוקדמת שעמדתי לאבד את אחד מהדולרים בו־במקום.

"אני לא רוצה לשאול ממך כלום," אמר טריפ ונשמתי שוב. "חשבתי שתרצה לעלות על סיפור טוב¹⁰," הוא המשיך. "יש לי אחד ממש מעולה¹¹ בשבילך. אתה חייב לתת לזה להתפרסם בטור, לפחות. זה ייראה נהדר אם תעבוד את זה נכון¹². זה כנראה יעלה לך דולר או שניים כדי להשיג את החומר. אני לא רוצה שום דבר מזה לעצמי."

נרגעתי. ההצעה הוכיחה שטריפ העריך טובות עבר, על אף שלא החזיר אותן. לו היה חכם מספיק לדרוש ממני רבע דולר באותו רגע, הוא היה מקבל אותו.

"מה הסיפור?" שאלתי, מייצב את עפרוני בנימת עורך מחושב להפליא.

"אספר לך," אמר טריפ. "זה בחורה. יפיפייה. פריחת יוני הכבירה ביותר שאי־פעם ראית¹³. ניצות ורדים מכוסות בטל – סיגליות במיטות הטחב שלהן – ומשאיות כאלה¹⁴. היא חייתה בלונג איילנד עשרים שנה ואף פעם לא ראתה קודם את העיר ניו יורק. נתקלתי בה ברחוב שלושים וארבעה. היא בדיוק ירדה מהמעבורת של האיסט ריבר. אני אומר לך, היא יפיפייה שתוציא מימן מתוך כל על־תחמוצות המימן שבעולם. היא עצרה אותי ברחוב ושאלה אותי היכן תוכל למצוא ג'ורג' בראון¹⁵. שאלה אותי איפה היא תוכל למצוא ג'ורג' בראון בעיר ניו יורק! מה אתה חושב על זה? דיברתי איתה וגיליתי שהיא עמדה להתחתן עם חקלאי צעיר בשם דאד – חירם דאד¹⁶ – בשבוע הבא. אבל נראה שאותו ג'ורג' בראון עדיין מחזיק באליפות של חלומותיה הצעירים. ג'ורג' שימן את מגפי עור הפרה שלו לפני כמה שנים ובא לעיר כדי להרוויח את הונו. אבל הוא שכח לזכור להיראות שוב בגרינברג¹⁷ וחירם נכנס כבחירה השנייה הטובה ביותר. אבל כשהעניינים הגיעו לנקודת ההכרעה¹⁸, אדה – שמה הוא אדה לאורי¹⁹ – הניחה אוכף על סְיָח²⁰ ורכבה שמונה מילין לתחנת הרכבת ועלתה על הרכבת של 06:45 לעיר. מחפשת את ג'ורג', אתה יודע – אתה מבין לגבי נשים – ג'ורג' לא היה שם, אז היא רצתה אותו.
טוב, אתה יודע, לא יכולתי להשאיר אותה חופשייה בעיר־הזאבים־על־ההדסון²¹. אני מניח שהיא חשבה שהאדם הראשון שהיא תפגוש יגיד: 'ג'ורג' בראון? מה, כן – בואי נראה²² – הוא גבר נמוך עם עיניים כחולות בהירות, לא ככה²³? הו כן – תמצאי את ג'ורג' ברחוב מאה עשרים וחמש, ממש ליד המכולת. הוא פקיד²⁴ בחנות אוכפים ורתמות.' זה בערך כמה תמימה ויפה שהיא. אתה מכיר את אותם כפרי לונג איילנד על החוף כמו גרינברג – כמה חוות ברווזים לספורט וצדפות ובערך תשעה מבקרים קיציים לתעשיות. זה סוג המקום שהיא באה ממנו. אבל, תגיד – אתה חייב לראות אותה.
מה יכולתי לעשות? אני לא יודע איך כסף נראה בבוקר. והיא שילמה את האגורה האחרונה של דמי הכיס שלה על כרטיס לרכבת, להוציא רבע דולר אחד, אותו היא בזבזה על סוכריות גומי²⁵. היא אכלה אותן מתוך שקית נייר. לקחתי אותה לבית הארחה ברחוב שלושים ושניים שבו התגוררתי בעבר ומשכנתי אותה. היא תשוחרר בשביל דולר²⁶. זה המחיר ליום של אמא מקגיניס²⁷. אראה לך את הבית."

"אילו מילים הן אלה, טריפ?" אמרתי. "חשבתי שאמרת שהיה לך סיפור. כל מעבורת שחוצה את האיסט ריבר מביאה או לוקחת נערות מלונג איילנד."

הקמטים שהקדימו את זמנם על פניו של טריפ העמיקו. הוא הזדעף ברצינות ממשולש שערו. הוא הפריד את ידיו והדגיש את תשובתו עם אצבע מורה רועדת:

"אתה לא רואה," אמר, "איזה סיפור ממש מעולה זה יכול להיות? אתה תעשה אותו יופי. זה הכול על רומנטיקה, אתה יודע, ותתאר את הנערה ותכניס מלא דברים לזה על אהבת אמת ותשחיל כמה הערות על עניינים משעשעים²⁸ – תתבדח על הירוקים שגרים בלונג איילנד ו… טוב – אתה יודע איך לעשות את זה. בטוח שתרוויח חמישה־עשר דולר מזה, בכל מקרה. וזה יעלה לך רק ארבעה. יהיה לך רווח נקי של אחד־עשר."

"איך זה יעלה לי ארבעה דולרים?" שאלתי בחשדנות.

"דולר אחד לגברת מקגיניס," השיב טריפ בזריזות, "ושני דולרים לשלם את דמי הנסיעה של הנערה חזרה הביתה."

"והממד הרביעי?" חקרתי, מבצע חישוב שכלתני מהיר.

"דולר אחד בשבילי," השיב טריפ. "בשביל ויסקי. אתה בפנים?"

חייכתי במסתוריות ופרשתי את מרפקיי כמו כדי להתחיל לכתוב שוב. אולם לא ניתן היה להיפטר מהאיש העגמומי, הבזוי, המזויף, המתרפס, הדומה לשברי־קליפה־קשה הזה. מצחו הבהיק לפתע מלחות.

"אתה לא רואה?" אמר עם מעין רוגע מיואש, "שהנערה הזו חייבת להישלח הביתה היום – לא הלילה ולא מחר אלא היום? אני לא יכול לעשות שום דבר עבורה. אתה יודע, אני השרת ומזכיר ההתכתבות של מועדון הלמטה והחוצה²⁹. חשבתי שתוכל לעשות סיפור עיתונאי מזה ולהרוויח חתיכה של כסף בתוצאות הכלליות³⁰. אבל, בכל מקרה, אתה לא רואה שהיא חייבת לחזור הביתה לפני הלילה?"

ואז התחלתי להרגיש את התחושה העמומה, הכבדה והמדכאת הידועה כרגש החובה. מדוע שרגש זה ייפול על מישהו כמשקל ומעמסה? ידעתי שגורלי נחרץ באותו יום לתת את החלק הארי של מלאי המטבעות שהושגו בפיתולים קשים לשחרורה של אדה לאורי הזו. אבל נשבעתי לעצמי שדולר הויסקי של טריפ לא יהיה ממשמש ובא. הוא יכול לגלם את תפקיד האבירי הנודד על חשבוני אבל הוא לא יתפנק באף קריאת לחיים לאחר מכן, מנציח את חולשתי ותמימותי. בסוג של כעס צונן לבשתי את מעילי וחבשתי את כובעי. טריפ – כנוע, מתפרס, מתאמץ לשווא לרצות – הוביל אותי דרך החשמליות לבית העבוט האנושי של אמא מקגיניס. שילמתי את עלויות הנסיעה. נראה כי דון קישוט המבושם בקולודיון³¹ ומטבע המנטה הקטן ביותר היו זרים זה לזה.

טריפ משך בפעמון בדלת בית האכסניה המעופש בעל האבנים האדומות. לשמע צלצלו הקלוש הוא החיוור והתכווץ כמו ארנב המתכונן להימלט לקולם של כלבי ציד. הנחתי שהיה זה אורח החיים שניהל, רדוף־אימה מצעדיהן הקרבים של בעלות בית.

"תן לי אחד מהדולרים – מהר!" אמר.

הדלת נפתחה לכדי מרווח של שישה אינצ'ים. אמא מקגיניס עמדה שם עם עיניים לבנות – הן היו לבנות, אני אומר – ופנים צהובים, מהדקת אל צווארה עם יד אחת חלוק³² ורוד מלוכלך עשוי פלנל. טריפ השליך את הדולר דרך המרווח מבלי לומר מילה וזה קנה לנו את הכניסה הפנימה.

"היא בחדר האורחים," אמרה המקגיניס, מפנה אלינו את גב החלוק.

בסלון החשוך ישבה נערה ליד השולחן המרכזי משיש סדוק, בוכה בנוחיות ואוכלת סוכריות גומי. היא הייתה יפיפייה נטולת דופי. הבכי רק גרם לעיניה הנפלאות להיראות בוהקות יותר. כשהיא לעסה סוכריית גומי חשבת רק על שירת התנועה וקינאת ברקיחת הממתק חסרת הטעם. חוה בגיל חמש דקות התגלמה³³ בוודאי בעלמה אדה לאורי בגיל תשע־עשרה או עשרים. הוצגתי וסוכריית הגומי נזנחה בעודה מקדישה לי עניין תמים, כפי שכלבלב (זוכה פרסים) היה עשוי להעניק לחיפושית זוחלת או לצפרדע.

טריפ תפס מקום ליד השולחן, עם אצבעות ידו האחת פרושות עליו, כפי שהיה עשוי לעמוד עורך דין או מנהל טקסים. אולם הוא נראה מנהל של לא־כלום. מעילו הדהוי היה מכופתר גבוה, כמו ביקש להפגין נדיבות־לב על חסרונן של עניבה וחולצת פשתן. חשבתי על סקוטיש טרייר³⁴ למראה עיניו הערמומיות בקרחת היער שבין זקנו ושיערו הסבוכים. לרגע שפל אחד חשתי אשם על שהוצגתי כחברו בנוכחות יופי־במצוקה רב כל־כך. אולם בסופו של דבר טריפ התכוון לנהל את הטקסים, יהיו מה שיהיו. חשבתי שזיהיתי בפעולותיו ועמידתו כוונה להונות את המצב על חשבוני, להלן – להציגו כחומר עיתונאי מתוך תקווה ממושכת שכך יחלץ ממני את דולר הויסקי שלו.

 "ידידי (התחלחלתי), מר צ'אלמרס³⁵," אמר טריפ, "יאמר לך, העלמה לאורי, את אותו הדבר שאני אמרתי. הוא כתב, והוא יכול למסור את הדיבור³⁶ יותר טוב ממני. לכן הבאתי אותו איתי. (הו, טריפ, לא התכוונת לומר – נואם בעל לשון הכסף?³⁷) הוא חכם בהרבה דברים, והוא יגיד לך עכשיו מה הכי טוב לעשות."

עמדתי על רגל אחת, יש לומר, שכן ישבתי על כיסאי הרעוע³⁸.

"מה… אה… העלמה לאורי," התחלתי, נרגז בחשאי מהקדמתו המגושמת של טריפ, "אני לשירותך, כמובן, אבל… אה… משום שלא התוודעתי לנסיבות המקרה, אני… אה…"

"הו," אמרה העלמה לאורי, זוהרת לרגע, "זה לא כזה נורא – אין שום נסיבות³⁹. זו הפעם הראשונה שאני נמצאת בניו יורק מלבד פעם אחת כשהייתי בת חמש, ולא היה לי שום מושג שהיא כזו עיירה⁴⁰ גדולה. ופגשתי את מר… מר סניפ⁴¹ ברחוב ושאלתי אותו על חבר שלי, והוא הביא אותי הנה וביקש ממני לחכות."

"אני מייעץ לך, העלמה לאורי," אמר טריפ, "לספר הכול למר צ'אלמרס. הוא חבר שלי (בשלב הזה כבר התחלתי להתרגל לזה), והוא ייתן לך את העצה הנכונה."

"מה, בהחלט," אמרה העלמה אדה, לועסת סוכריית גומי לעברי. "אין שום 'בר לספר חוץ מזה – טוב, הכול מסודר בשבילי להתחתן עם חירם דאד בערב חמישי הבא. לחי יש מאתיים אַקְר של אדמה עם המון קו חוף ואחת מחוות המשאיות הטובה ביותר באי. אבל הבוקר שמתי אוכף על הסוס שלי – הוא סוס לבן המכונה דאנסר⁴² – ורכבתי לתחנה. אמרתי ל'ם בבית שהלכתי לבלות את היום עם סוזי אדמס. זה היה סיפור, אני מניחה, אבל לא אכפת לי. באתי לניו יורק ברכבת ופגשתי את מר… מר פליפ⁴³ ברחוב ושאלתי אותו אם הוא ידע איפה אוכל למצוא את ג'… ג'…"

"עכשיו, העלמה לאורי," התערב טריפ בקולניות ובטעם רע רב – חשבתי, שכן היא היססה עם מילתה, "את מחבבת את הצעיר הזה, חירם דאד, נכון? הוא בסדר גמור וטוב אליך, לא ככה⁴⁴?"

"כמובן שאני מחבבת אותו," אמרה העלמה לאורי בנחרצות. "חי בסדר גמור. וכמובן שהוא טוב אלי. כולם טובים אלי."

יכולתי להישבע על כך בעצמי. במרוצת כל חייה של העלמה אדה לאורי כל הגברים היו עתידים להיות טובים אליה; הם היו חותרים, מתכננים, נאבקים ומתחרים כדי להחזיק מטריה מעל כובעה, לבדוק את מטענה, להרים את ממחטתה ולקנות לה סודה במעיין.

"אבל," המשיכה העלמה לאורי, "אתמול בלילה התחלתי לחשוב על ג'… ג'ורג' ואני…" ראש הזהב הבהיר נרכן מעל ידיים מחורצות גומות חן אשר לפתו את השולחן. כזו סערת אפריל יפיפייה! היא התייפחה ללא מעצורים. הלוואי שיכולתי לנחם אותה, אך לא הייתי ג'ורג' ושמחתי שלא הייתי חירם – ואף על פי כן גם אני הייתי עצוב.
מפה לשם הממטר פסק. היא התיישרה, אמיצה ומחייכת למחצה. היא הייתה יכולה להיות רעייה נהדרת, שכן הבכי רק הבהיר את עיניה ונסך בהן רכות. היא נטלה סוכריית גומי והתחילה את סיפורה.

"אני מניחה שאני כסילה גמורה," אמרה בין בליעותיה ואנחותיה הקטנות, "אבל אני לא יכולה להימנע מזה. ג'… ג'ורג' ואני היינו נאהבים מאז שהוא היה בן שמונה ואני בת חמש. כשהוא היה בן תשעה־עשר – זה היה לפני ארבע שנים – הוא עזב את גרינברג והלך לעיר. הוא אמר שהוא מתכוון להיות שוטר או נשיא מסילת רכבת או משהו. ואז הוא יחזור בשבילי. אבל יותר לא שמעתי ממנו. ואני… אני… חיבבתי אותו."

זרם נוסף של דמעות נראה ממשמש ובא, אך טריפ השליך עצמו אל הסדק וסכר אותו. לעזאזל איתו, יכולתי לזהות את משחקו; הוא ניסה לעשות סיפור מזה בעבור מטרותיו ותועלתו שלו.

"תמשיך, מר צ'אלמרס," אמר הוא, "ותאמר לגברת מה התעלול הנכון⁴⁵. זה מה שאני אמרתי לה – אתה תמסור לה את זה חד וחלק. קדימה, שפוך.⁴⁶"

השתעלתי וניסיתי לחוש פחות זועם כלפי טריפ. ראיתי את חובתי. בערמומיות פותתי אבל נלכדתי לבטח. חוות הדעת הראשונה שמסר לי טריפ הייתה נכונה וצודקת: הגברת הצעירה חייבת להישלח חזרה לגרינברג בו ביום. חייבים להתווכח איתה, לשכנעה, להבטיחה, להורות לה, לכרטס אותה ולהחזירה ללא דיחוי. שנאתי את חירם ובזתי לג'ורג', אבל החובה חייבת להיעשות. האצילות מחייבת ורק חמישה מטבעות דולר אינם הולמים מבחינה רומנטית, אבל לעתים הם יכולים להתאים. הוטל עלי להיות אדון אוֹרַקְל ולשלם את דמי ההובלה. לכן עטיתי הילה שמיזגה את שלמה עם סוכן הנוסע הכללי של מסילת הרכבת של לונג איילנד⁴⁷.

"העלמה לאורי," אמרתי באופן המרשים ביותר שיכולתי, "החיים הינם הצעה מוזרה למדי, אחרי הכול." היה צליל מוכר למילים אלו לאחר שאמרתי אותן וקיוויתי שהעלמה לאורי מעולם לא שמעה את שירו של מר קוהאן⁴⁸. "אלה שאותם אנו אוהבים בראשונה הם אלה שלעתים רחוקות אנו נישאים להם. האהבות המוקדמות שלנו, צבועות בזוהר המכשף של הנעורים, לעתים קרובות אינן מתממשות." המילים האחרונות נשמעו נדושות במידת־מה כשהכו באוויר. "אולם אלה אשר מוקירים חלומות בחיבה," המשכתי, "יכולים להטיל זהרהורי ערב נעימים על חיינו העתידיים, לא משנה כמה מעורפלים ולא מעשיים הם יכולים להיות. אבל החיים מלאים במציאויות כמו בחזיונות וחלומות. אדם אינו יכול לחיות על זיכרונות. האם יורשה לי לשאול, העלמה לאורי, אם את חושבת שתוכלי להעביר חיים שמחים… כלומר, חיים שלווים ושבעי רצון עם מר… אה… דאד… אם בדרכים אחרות מאשר היזכרויות רומנטיות הוא נראה כ… אה… עונה לצרכים⁴⁹, אם יורשה לי להגיד?"

"הו, חי בסדר גמור," השיבה העלמה לאורי. "כן, אני יכולה להסתדר איתו יופי. הוא הבטיח לי מכונית וסירה ממונעת. אבל איך שהוא, כשזה התקרב לזמן שהייתי אמורה להינשא לו, לא יכולתי להפסיק לקוות… טוב, רק לחשוב על ג'ורג'. משהו בטח קרה לו או שהוא היה כותב. ביום שהוא עזב, הוא ואני לקחנו פטיש ומפסלת וחתכנו מטבע של עשרה סנט לשתי חתיכות. אני לקחתי חתיכה אחת והוא לקח את השנייה והבטחנו להיות נאמנים זה לזה ותמיד לשמור את החתיכות עד שנראה זה את זה שוב. יש לי את שלי בבית עכשיו בקופסת טבעת במגירה העליונה בשידה שלי. אני מניחה שזו הייתה טיפשות לבוא הנה לחפש אותו. אף פעם לא הבנתי איזה מקום גדול זה."

ואז טריפ הצטרף עם הצחוק המעט צורמני שהיה לו, עדיין מנסה לגרור סיפור קטן או דרמה להרוויח את הדולר האומלל שהוא חמד בו.

"הו, הבחורים מהכפר שוכחים הרבה כשהם באים לעיר ולומדים משהו. אני מניח שג'ורג', אולי, חי כמו קבצן⁵⁰ או שנקשר על ידי איזו בחורה אחרת, או שאולי התדרדר⁵¹ בגלל ויסקי או המרוצים. תקשיבי למר צ'אלמרס ותחזרי הביתה, ותהיי בסדר גמור."

אבל כעת הגיע הזמן לפעולה, שכן זרועות השעון נעו קרוב יותר לצהריים. מזעיף את פני כלפי טריפ, התדיינתי בעדינות והגותיות עם העלמה לאורי, בנעימות משכנע אותה בחשיבות החזרה הביתה לאלתר. הטבעתי בה את האמת שלחלוטין אין זה נחוץ לאושרה העתידי להזכיר בפני חי את ספקותיה או את עובדת ביקורת לעיר שבלעה את ג'ורג' חסר המזל.

היא אמרה שהיא השאירה את סוסה (רוזיננט⁵² חסר המזל) קשור לעץ סמוך לתחנת הרכבת. טריפ ואני הנחנו אותה לעלות על הסוס הסַבְלָן מיד כשתגיע ולרכוב הביתה במהירות האפשרית. שם היה עליה לגולל את הרפתקאותיו הנרגשות של היום שבילתה עם סוזי אדמס. היא תוכל "לסדר" את סוזי – הייתי בטוח בכך – והכול יבוא על מקומו בשלום.

ואז, בהיותי רגיש לחיצי היופי החדים, יצאתי בהתלהבות להרפתקה. שלושתנו מיהרו למעבורת ושם מצאתי את מחיר הכרטיס לגרינברג דולר ושמונה סנט בלבד. קניתי אחד ושושנה אדומה־אדומה עם עשרים הסנט עבור העלמה לאורי. ראינו אותה עולה על המעבורת ועמדנו, צופים בה מנפנפת אלינו במטפחתה עד שהיה זה הטלאי הלבן הקטן ביותר שניתן היה לדמיין. ואז טריפ ואני התייצבנו זה מול זה, חזרה על קרקע המציאות, מיובשים ועזובים בצלן העגום של אמיתות החיים.

הכישוף שחוללו היופי והרומנטיקה החל להתדלדל. התבוננתי בטריפ וכמעט שגיחכתי בלעג. הוא נראה יותר אכול, מודאג, בזוי ומושמץ מאי־פעם. מיששתי באצבעי את שני דולרי הכסף שנותרו בכיסי והבטתי בו עם עפעף מזלזל סגור למחצה.
הוא אזר חיקוי של התנגדות.

"לא תוכל להוציא סיפור מזה?" הוא שאל בצרידות. "איזה סוג של סיפור, אפילו אם תצטרך כאילו לזייף חלק ממנו?"

"אפילו לא שורה," אמרתי. "אני יכול לדמיין את המבט על פניו של גריימס⁵³ אם אנסה להכניס השתפכות אווילית כמו זו. אבל עזרנו לגברת הקטנה וזה יהיה חייב להיות תגמולינו היחיד."

"אני מצטער," אמר טריפ כמעט ללא קול. "מצטער שהכסף שלך נגמר. עכשיו, זה נראה לי כמו מציאה גדולה של סיפור גדול, אתה יודע – כלומר, סוג של דבר שייכתב די טוב."

"בוא ננסה לשכוח את זה," אמרתי עם ניסיון ראוי לעליזות, "וניקח את המכונית הבאה חזרה לעיר."

חישלתי עצמי נגד תשוקתו הברורה אך הבלתי מבוטאת. הוא לא יפתה, ירמה או יסחוט ממני את הדולר שחשק בו. היה לי מספיק ממרדף השווא הזה. טריפ פתח בחולשה את מעילו בעל הדוגמה הדהויה והתפרים המבריקים כדי להגיע למשהו שהיה פעם ממחטה במעמקי כיס אפל ומנוקב. כשעשה זאת לכדתי הבזק של שרשרת שעון זולה מצופה כסף על חזייתו, והדבר שהטלטל ממנה גרם לי להושיט קדימה את ידי וללכוד אותו בסקרנות. היה זה מחציתו של מטבע עשרה סנט שנחתך לחצי עם אזמל.

"מה!" אמרתי, מתבונן בו במבט חד.

"הו, כן," הוא השיב באיטיות. "ג'ורג' בראון, המכונה טריפ. מה הטעם?"

להוציא את אמנ"ן⁵⁴, הייתי רוצה לדעת האם יש מי שיתנגד לכך שמיד הפקתי מכיסי את דולר הויסקי של טריפ וללא כל היסוס הנחתי אותו בידו.