איבנוב: המום האנושי

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 4
            [name] => מחזות וסרטים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 4
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 30
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 4
            [category_count] => 30
            [category_description] => 
            [cat_name] => מחזות וסרטים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

איבנוב: המום האנושי

איבנוב הוא מחזה עצוב על אדם אבוד¹. להוציא את המערכה השנייה (וזליגה קלה למערכה השלישית), כמעט כל תמונה בו נוטפת עגמומיות מדוכאת ומדכאת, כמעט כל דמות נושאת על לבה משא עמוס מרורים.
מעל כולם מתעלה הגיבור, ניקולאי אלכסביץ' איבנוב – גבר צעיר בן שלושים וחמש שיש לו הכול ולא־כלום: אשה, בית, משרה ומעמד לצד מועקה, האשמה עצמית טורדנית־כפייתית ותחושת אי־ודאות מייסרת.

איבנוב הוא מחזהו הראשון של צ'כוב שהוצג על במות אולם קדם לו, בין היתר, המחזה הגנוז פלטונוב², הנוגע באותו הנושא בדיוק: גבר בשנות השלושים לחייו, נשוי ובעל מקצוע, הבוחן את מקומו במציאות אליה לא ביקש להגיע. עם זאת פלטונוב, בשונה מאיבנוב, הוא מחזה משעשע: את המופרכות המטורפת הנצבעת באיבנוב בצבעים קודרים של ייאוש קיומי, הוא פורש לראווה בקומדיית מצבים מצחיקה עד דמעות. המצוקה וחוסר הביטחון שהוא חש ומפגין גורמים לו להיראות מושך וחינני בעיני כל: כהרף עין הוא עובר מאשה אחת לאחרת, אינו יכול לכבוש את יצרו לכבוש, אינו אמיץ דיו לעמוד איתן ולמצוא לו דרך מעשית וטובה לחיות. הוא מבטיח ומפר את הבטחותיו, מתחיל ולא מסיים, מחולל שמות בחיי הנשים האוהבות אותו – כי כל הנשים אוהבות את פלטונוב – אך חרף כל זאת ועל אף שהסיבה למצוקתו מובנת, גם אם אינה מוצדקת, היא עדיין נתפשת ומוגשת באופן מבדר עד מאוד.

הלקאתו הטרודה של איבנוב מקבלת ביטוי כבד ורציני הרבה יותר: הוא אינו חדל מלשפוט עצמו לחומרה, לגנות את התנהגותו – על אף שאינו יכול להבינה או להסבירה – ולקשור לראשו כתרים של חרפה, מפח נפש ועוול בל יסולח. גם כלפי הזולת הוא מרבה לנופף באצבע מאשימה, סולד משתייה לשוכרה, עשייה טפלה ולהג עקר. דבריו נשמעים תחילה כביקורת מפוכחת נוכח הווי משוקע בהבלים, אולם התקדמות המחזה מחדדת גם את תפיסתו הטרופה, שאינה מתכתבת בהכרח עם אי־הסדרים הפושים סביבו.

כיצד הוא חי? במה הוא ממלא את יומו? לאן פונות מחשבותיו? האומנם הזולת הוא שהחליא את מצב רוחו והמאיס עליו את חייו? מדוע גבר צעיר, בריא וחכם כמותו אפוף תחושת נכאים סמיכה כל־כך? האם זו מחלת נפש? הפרעה המצריכה טיפול תרופתי?
מתי וכיצד התהפך עליו עולמו?

איבנוב אינו הסובל היחיד במחזה, אך נדמה כי הוא היחיד המשולל סיבה משמעותית לכך: שוב ושוב הוא טוען שאינו יודע מה עליו לעשות, שחייו אבודים, שהוא אינו מוצא לעצמו מקום, מרגוע או מפלט. שוב ושוב הוא מתאונן כמה איומה העובדה שהוא חושב כך או אחרת, כמה אומללים החיים שהוא נאלץ לחיות וכמה נורא ועצוב שכל אחרים סובלים כל־כך בגינו.
במקום לעבוד הוא קורא, מדי פעם הוא כותב (מה ועל מה אין לדעת) והוא "מוכרח" ללכת מדי ערב למסיבה הנערכת בבית משפחת לבדייב, אחרת יתחולל בנפשו דבר־מה מחריד³, אולם כשהוא מגיע לשם, הוא נתקף שעמום נוראי כל־כך, שעליו להסתלק כל עוד רוחו בו⁴.
חדר עבודתו – "שולחן כתיבה שעליו מונחים באי־סדר ניירות, ספרים, מעטפות רשמיות, זוטות שונות, אקדחים […], על הקירות מפות קרקע, תמונות, רובים, אקדחים, מגלים, מגלבים"⁵ – הוא תפאורה המייצגת את הבלבול האוחז בנפשו: הכול מכול כול, ללא ארגון, ללא מחשבה, ללא כיוון ברור, מטרה או דרך⁶.

מנהל אחוזתו, בורקין, מעיד עליו: "[…] אתה כל הזמן מתעצבן, מייבב, תמיד במ־ר־ל־נכוליה […]. אתה איש טוב, חכם, אבל חסר לך הניצוץ הזה, אתה מבין, התנופה הזאת, להתפרס כך שלשדים יהיה חושך בעיניים… אתה חולה־בנפשך, רכיכה […] לא עושה שום דבר […]."⁷.
לבדייב, יו"ר המועצה האזורית ואביה של סאשה, הצעירה המאוהבת באיבנוב ומערערת את נישואיו המעורערים ממילא, מזהה את מצוקתו הנפשית אך מבקש להפחית את חומרתה: "הגיעה לך תקופה של עצב ויגון. […] האסונות מחשלים את הנשמה. אינני מרחם עליך, ניקולאשה, אתה תחלץ מן הצרה, הכול יסתדר […]. הכול בא מזה שאתה חושב יותר מדי […]. תרגיע את רוחך! הסתכל בדברים בפשטות, כפי שכולם מסתכלים. הכול פשוט בעולם הזה. התקרה לבנה, המגפיים שחורים, הסוכר מתוק."⁸

נוכח מצבו הנפשי הטרוד־עד־כדי־חולי של איבנוב מוצג מצבה החולני־סופני של רעייתו, אנה פטרובנה. מחלת השחפת ממנה היא סובלת מאיימת ליטול את חייה – ואכן תעשה זאת בהקדם. על אף שהיא משתדלת למלא אחר עצות רופאה המסור לבוב, מצבה אינו משתפר. האפשרות הטובה והנכונה עבורה היא לנסוע לקרים כדי להתרפא, אולם היא ממאנת לעשות זאת משום שאיבנוב מסרב להצטרף אליה. לאיבנוב אין כל תירוץ ממשי לסירובו זה. אמנם הוא "[מהרהר כי] כדי לנסוע בשניים דרושים אמצעים. מלבד זה לא יתנו לי חופשה ממושכת. כבר לקחתי השנה חופש פעם אחת…"⁹, אולם האמת הפשוטה היא, שהוא פשוט אינו רוצה להתלוות אליה. זה מכבר שפסק מלאהוב את אשתו והוא אף מודה בכך בפניה (גם אם הודאה זו גובה ממנו – וממנה – מחיר כבד של ייסורים¹⁰).

אנה פטרובנה היא רעייה נפלאה ואשה בעלת טוב־לב אמיתי. היא מתנערת מכל ההקנטות האנטישמיות המוטחות בה שוב ושוב לאורך המחזה, מחפשת לתקשר, להקשיב, לחשוף את הרובד המשמעותי שמתחת לפני השטח¹¹. קודם ויתרה על דתה, הוריה וכל הונה כדי להינשא לאיבנוב וכעת היא מחניקה את כאבה ומאפשרת לו לעזוב אותה ערב־ערב, לכודה במאסר בית כפוי וגוועת בשיממון שנועד להאריך את חייה – חיים שהפכו אומללים בגין בעל שאינו יכול עוד לשהות במחיצתה¹².

אנה פטרובנה אוהבת את איבנוב אהבת אמת ומוסיפה לאהוב אותו – על אף הכול¹³ אך לא רק שאיבנוב אינו גומל טובה לרעייתו על אהבתה מלאת ההקרבה¹⁴, הוא אף אינו טורח להסתיר מפניה את רגשותיו: הוא מדבר אליה ב"טון שאין לשאתו"¹⁵, מתנער ממנה, נמלט מחברתה ואף דורש את זכותו להמשיך ולעולל לה את כל זאת¹⁶, שהרי כל אפשרות אחרת תמיט חורבן גדול יותר על חייו החרבים ממילא.

אנה פטרובנה הוא גם שמה של אלמנתו הצעירה של הגנרל וויניציב במחזה פלטונוב: אישה בשלה, נשית, יצרית, מנוסה, חזקה ובעלת מעמד – היפוכה הגמור של היהודייה המומרת, שרה העדינה, מלאת החמלה ואצילת הנפש באיבנוב. שתי הנשים מתמסרות בכל הווייתן לגבר אחד¹⁷, אך באופן שונה לגמרי: אנה פטרובנה כפייתית, תוקפנית, כמעט אלימה. כשהיא דורשת משהו היא אינה מוכנה לוותר¹⁸. עיוורת לחלוטין לרגשותיהם של אחרים, היא מבקשת להיאחז בחיים ולמצותם עד תום, מחפשת אחר הניצוצות הצבעוניים והסוערים שיש לעולם להציע¹⁹.

אנה פטרובנה רוצה לעלות מן השאול באמצעות פלטונוב.
שרה־אנה פטרובנה יורדת אליו מידי איבנוב. הוא חורבנה, הוא אסונה, הוא אובדנה והיא מוותרת על הכול באהבתה אליו, בראש ובראשונה על עצמה.

זו הסיבה מדוע לבוב סולד מאיבנוב בזעם כה נחרץ²⁰. שלא כמו אחרים, החולקים לו הערכה²¹ או נמלאים חמלה נוכח ייאושו המוטרד²², לבוב מוקיע את התנהגותו של איבנוב כעצלנית, אנוכית, ילדותית ומרושעת. במחיצתו הוא אינו יכול אלא להתרתח²³ ולהטיח בו מילים קשות: "בקול שלך, בנימת הדיבור שלך, שלא לדבר על המילים עצמן, כל כך הרבה אנוכיות ללא נשמה, כל כך הרבה קור וחוסר לב… אדם קרוב לך גווע מפני שהוא לידך, ימיו ספורים, ואתה… אתה מסוגל לא לאהוב, להתהלך, לתת עצות, להתהדר […] אתה מעורר בי שאט נפש עמוק…!"²⁴

גם יחסי איבנוב – סאשה, הצעירה המסוחררת מהגבר המיוסר, משיקים ליחסי פלטונוב – סופיה, כלה טרייה בירח הדבש שלה, הנופלת בקסמיו של אהובה הנערץ מפעם ומבקשת לחלצו משברונו הנוכחי־קיומי. שני המחזות מושתתים על הנחת היסוד כי ככל שהגברים חלשים יותר, כך הם נחשקים יותר. תפיסה זו הופכת את פלטונוב לקומדיה בעוד שבאיבנוב היא התגלמותה של הטרגדיה.

סאשה, כסופיה, מאמינה כי בעיצוב אישיותו (מחדש) של בחיר ליבה, תתעצב גם אישיותה: בבנייתו תיבנה את עצמה, בתקומתו תתעלה גם היא – האשה מאחורי הגבר, הסיבה להצלחתו המחודשת, לשיבתו לחיים מתוך הרס וחורבן²⁵.
פלטונוב משקיע מאמצים כדי לכבוש את ליבה של סופיה, מאמין כי בכך ימתיק את מרירות ההחמצה שהוא חש. איבנוב אינו נוהג בסאשה באופן דומה ואף מקדיש את מירב מאמציו כדי להדוף את חיזוריה בטענה שאל לבחורה צעירה לקבור עצמה עם זקן מרוסק כמותו. סאשה מוסיפה להתעקש, כמו גם רעייתו אנה פטרובנה, אך אהבתן אינה משלימה באיבנוב את החסר שבו: הוא היה ונותר משולל רצון או שאיפה לחיים טובים יותר, אדם נטול תקווה.

כמעט כל גיבורי המחזה מיוסרים בגין סיבה של ממש:
דודו של איבנוב, שאבלסקי, איבד את אשתו ואת תהילתו. עשה והפסיד, ניסה ונכשל²⁶.
לבוב טרוד בגין מצבה הבריאותי המדרדר של אנה פטרובנה ובגין מעשיו החמורים של איבנוב, המקצרים את חייה.
אנה פטרובנה גוססת וכואבת את התקררות רגשות בעלה כלפיה.
זינאידה, אמה של סאשה, מבכה את כספה ההולך ואוזל.
ואיבנוב?

אפרוריות חד־גונית מייצגת את הרעה החולה בעולמו. דשדוש חסר תוחלת, חסר משמעות, נטול מטרה. כל הדברים שהטיף ללבוב להימנע מהם²⁷ – הוא מקיים בעצמו: נלחם לבדו בטחנות רוח של רעיונות נואלים, מטיח את ראשו בקיר דמיוני אך מייסר עד כאב, נמלט אל נשפים חברתיים מלאי פטפטת ואורחים שתיינים ולא עושה ולו חצי דבר בעל חשיבות. הוא מתנהל מתוך אפסיות כה רבה, מתוך חידלון כה מוחלט עד שהוא דומה לחור שחור השואב לתוכו כל אפשרות חיובית לתקומה²⁸. הוא הריק השולל, משוקע לחלוטין ביגונו²⁹ ולעולם אינו רווה נחת מאיש או משום דבר³⁰:

"היה לי פועל אחד, סמיון […] פעם בזמן הדיש הוא רצה להתפאר בפני הבחורות בכוחו, עמס על גבו שני שקי שיפון וקרע את בני מעיו. הוא מת אחרי זמן קצר. נדמה לי שגם אני נקרעתי. גימנסיה, אוניברסיטה, אח"כ המשק, בתי ספר, תוכניות… האמונה שלי לא הייתה כשל כולם, התחתנתי לא ככולם, התלהבתי, סיכנתי את הכסף שלי […] השלכתי לימין ולשמאל, הייתי מאושר וסבלתי ולא היה איש כמוני בכל האזור. כל אלה, היו […] השקים שלי… עמסתי משא על גבי, והגב נשבר, בגיל עשרים כולנו גיבורים. אנחנו לוקחים הכול על עצמנו ואנחנו כל יכולים, ובגיל שלושים אנחנו כבר מתעייפים ולא נצלח למאום. במה תסביר עייפות כזאת? ובעצם יכול להיות, שזה לא זה… לא זה, לא זה…!"³¹

סיפוריו של צ'כוב מיטיבים לתאר מסכת איומה של קיום אומלל: רוצה לישון, גוסב, מכשפה, אגאפיה, בעגלה, הטבחית נישאת לאיש, אוכלי לחם חסד, ואנקה, חיי, פסנתרן מלווה, כינורו של רוטשילד, האב, התקפה של עצבים, מועקה ורבים אחרים. שברי תמונות של מציאות מרוסקת, נסיבות בלתי נתפסות של חיים בלתי אפשריים.
חייו של איבנוב רחוקים שנות אור מהתנאים־לא תנאים שזיהה צ'כוב בעולם עגום, למוד סבל ויגון. חמור מכך – נדמה שהוא עצמו בוחר למחות את השפע שהתברך בו ולהתפלש ברקב הגותי של חמיצות עצמית עבשה³²:

"אנשים מיותרים, מילים מיותרות, הצורך לענות על שאלות טיפשיות – כל זה, דוקטור, עייף אותי עד חולי, נעשיתי נרגז, מתפרץ, בוטה, קטנוני עד כדי כך שאינני מכיר את עצמי. ימים שלמים כואב לי הראש, נדודי שינה, רעש באוזניים […] קודם עבדתי הרבה וחשבתי הרבה, אבל אף פעם לא התעייפתי. עכשיו הרי אינני עושה דבר ועל שום דבר אני לא חושב, אני עייף בגוף ובנפש. יומם ולילה המצפון מציק לי, אני מרגיש אשמה עמוקה, אבל במה בדיוק אשמתי, אינני מבין. וכאן עוד המחלה של אשתי, חסר כסף, הכרסום המתמיד, רכילות, דיבורים מיותרים, בורקין הטיפש… הבית שלי היה לי לגועל, זה עינוי בשבילי לגור בו […] אפילו נוכחותה של אשתי האוהבת אותי, נעשתה בלתי נסבלת. […] אני מת מבושה למחשבה שאני איש בריא, חזק, נהפכתי למשהו מעין המלט³³, או מנפרד³⁴, או ל"אנשים המיותרים" […]. בשבילי זוהי חרפה! זה משפיל את הגאווה שבי, הבושה מדכאת אותי ואני סובל […]. אני אדם לא טוב, עלוב ואפסי. צריך אדם להיות עלוב גם הוא, בלוי ושתוי […] כדי לאהוב אותי ולכבד אותי. איך אני בז לעצמי, אל אלוהים! איך אני שונא עד עומק הנפש את הקול שלי, הצעדים שלי, הידיים שלי, את הלבוש הזה, את המחשבות שלי. נו, האם זה לא מצחיק, לא מעליב? עוד לא עברה שנה מאז הייתי בריא וחזק, הייתי רענן, לא נלאה, לוהט, עבדתי באלה הידיים עצמן, הייתי מדבר כך שהייתי מביא לידי דמעות אפילו את הבורים הגדולים ביותר. ידעתי לבכות כאשר ראיתי צער, התרתחתי כאשר נתקלתי ברשע. ידעתי מה זאת השראה, ידעתי את הקסם והפיוט של לילות שקטים, כאשר אתה יושב אל שולחן הכתיבה משקיעה עד זריחה. הייתי מלא אמונה, הסתכלתי בעתיד כמו בעיני אמי היקרה… או שהייתי משתעשע בחלומות… ועכשיו, או, אלי! אני סחוט ויגע ואין בי אמונה, ימי ולילותיי עוברים עלי בבטלה. הידיים והרגליים לא נשמעות לי. האחוזה מתפוררת לאבק, היערות נאנקים מתחת לגרזן. (בוכה). האדמה שלי מביטה בי כמו יתומה. אני לא מחכה לשום דבר, לא מצטער על שום דבר, הנפש רועדת מאימה מפני יום המחר […]. מה אתי? לאיזו תהום אני דוחף את עצמי? מניין החולשה הזו שבי? מה קרה לעצבים שלי? די שאשתי החולה תפגע קצת באהבתי העצמית, או המשרתים לא ימלאו את רצוני, או הרובה יחטיא, ואני כבר נעשה גס, מרושע, לא דומה לעצמי […]. אני לא מבין, לא מבין, לא מבין! פשוט מתחשק לירות כדור במצח…! […] מלנכוליה! תוגה אצילית! עצב לא מוסבר! חסר רק שאתחיל לכתוב שירים, ליילל, לייבב, להשרות תוגה על אנשים, להכיר בכך שכוח החיות – האנרגיה – כלתה לתמיד, שהחלדתי, חייתי כבר את שלי – שנכנעתי לחולשת הנפש ואני שקוע עד צוואר במלנכוליה המבישה הזאת […] אינני משוגע. עכשיו אני רואה את הדברים באור הנכון, והמחשבה שלי צלולה ונקייה כמו המצפון שלך. […] אם אדם בריא, משכיל ולא טיפש, בלי כל סיבה הנראית לעין התחיל לייבב והתחיל להידרדר במסדרון, הוא יחליט כבר בלי מעצור, ואין לו מציל! היכן ההצלה שלי! במה? לשתות אינני יכול, הראש כואב לי משתיית יין, לכתוב שירים גרועים – אינני יודע, לרומם את עצלותי הנפשית ולראות בה משהו נעלה – אינני יכול. העצלות היא עצלות והחולשה היא חולשה – כינויים אחרים לזה אין לי. […] הייתי צעיר, לוהט, כן, לא טיפש. אהבתי, שנאתי, והאמנתי לא כמו כולם, עבדתי וקיוויתי כמו עשרה אנשים, התמודדתי עם טחנות רוח, הטחתי את ראשי בקיר: לא התחשבתי בכוחותיי, לא שקלתי מעשי, בלי להכיר את החיים נטלתי על עצמי את המשא שתחתיו חרק הגב שלי מיד ונתמחו הגידים, מיהרתי לבזבז את עצמי רק על הנעורים. השתכרתי, השתלהבתי, עבדתי, לא ידעתי גבולות. אמור נא: וכי אפשר היה אחרת? הרי אנחנו מעטים והמלאכה מרובה, מרובה! אלי, כמה רבה! והנה באיזו אכזריות מתנקמים בי החיים שבהם לחמתי! נקרעתי! […] בראש כבד, בנפש עצלה, מיוגע, שבור ורצוץ, בלי אמונה, בלי אהבה, בלי מטרה, כמו צל אני משתרך בין אנשים ואינני יודע מי אני, למה אני חי, מה אני רוצה? וכמה נדמה לי שהאהבה היא שטות, הלטיפות מתוקות עד לזרא, בעבודה אין משמעות, שירים ונאומים לוהטים הם תפלים ומיושבים ולכל מקום אני מביא עמי תוגה ושממון קר. אי שביעות רצון, בחילה מן החיים… מתי ואין לי תקומה, לפניך עומד אדם שבגיל שלושים וחמש הוא כבר עייף, מאוכזב, נרמס ע"י עלילות הגבורה האפסיות שלו, הוא נשרף מבושה, מלגלג על חולשתו…"³⁵

נראה שאפילו איבנוב מבין בסופו של דבר כי הוא נוטל לעצמו את החירות להתנהל באנוכיות מחפירה, להחשיב עצמו כקורבן מיוסר ולהתבוסס באווירת נכאים ללא תועלת או פתרון.
לא אחת הוא מדמה עצמו להמלט, הגיבור השיקספירי שהעמיד את עולמו על שאלה אחת: להיות או לא להיות?
תהייה זו היא הפתיח לשאלת קיומו של איבנוב: לחיות? לשם מה?

קדחת הפעלתנות של שנות העשרים לחייו התישה את כוחו. שעה שדמויות אחרות נאבקות על קיום דחוק, על הישרדות בלתי אפשרית בתנאים של עוני, שכרות, אלימות וסחי אנושי, איבנוב פשוט מחליט לא להמשיך. הוא מוותר ללא מאבק משום שאין לו דבר להיאבק למענו: בית לגור בו, אשה שאוהבת אותו, עסקים שיש להשתלט עליהם ואחוזה שיש לכלכל בתבונה – כל אלה הינם לא־כלום בעבורו.
אחרים חיים בזוהמה, בדוחק, בסבל, נאנקים ומנושלים ומתבזים ומבקשים בכל זאת להציל בדל של זהות וערך כדי לשפר את חייהם ולו במעט. איבנוב פשוט מוותר.

שרה־אנה פטרובנה וסאשה תלו בו את תכלית קיומן; לבוב חי למען אמונתו, צליין במסע צלב לאמירת האמת ומיגור־גינוי השקר; שאבלסקי נחוש לא להחמיץ הזדמנות פז להרוויח כספים בעוד עסקה מפוקפקת; אפילו לקוסיך, פקיד מכס ודמות שולית לחלוטין, יש עיסוק בחייו: הימורים. הם מעסיקים את מחשבותיו באותו קיבעון טורדני שבה קמצנותה של זינאידה יוצקת תוכן לשגרת יומה המצומצמת.

חייו של פלטונוב התנהלו על מי מנוחות במחיצת רעייתו הנחמדה ובנו הפעוט, אך שאלה אחת מאת אהובתו לשעבר סופיה ערערה את דרכו השגורה והשלווה: "ובסוף אתה המורה המקומי… קשה לי להאמין. למה לא… הצלחת יותר?"³⁶
כדי להימלט מגורל משולל הישגיות נדחף פלטונוב לסחרור של סיפוקים מהירים – הקלות שבה הוא מצליח להקסים את הנשים הסובבות אותו.
לאיבנוב אין דבר: לא הר לכבוש, לא מציאות סתורה לשרוד, לא יום שיש לצלוח. עבור אין ולא יהיה מחר חדש. לכן אין חשיבות לספרים שהוא קורא או לרעיונות שהוא כותב. אין מורשת שתמשיך את דרכו.
זו הסיבה לקדרות המהדהדת בחללי ליבו הריקים.

איבנוב הוא מחזה עצוב על אדם אבוד. כמו דנטה בפתיחתו לקומדיה³⁷, הוא יוצא למסע גילוי עצמי בשנת השלושים וחמש לחייו³⁸. אלא שבשונה מדנטה, היורד תחילה אל התופת ועולה ממנה – דרך כור ההיתוך – אל נפלאות גן העדן, נותר איבנוב כלוא בגיהינום חייו. מן היער המר והאפל, אליו נקלע בלא יודעין בגין אובדן דרכו, אין הוא יכול להימלט. המסע שהוא עורך מתחיל³⁹ ומסתיים באקדח⁴⁰, כפי שרבים אוהבים לציין ביחס לצ'כוב, אלא שהאקדח המעשן של איבנוב הופיע גם במערכה השלישית ובעצם עוד הרבה קודם⁴¹. מראשיתו ועד אחריתו סיפורו הוא סיפור התפרקותו והיפרדותו של אדם מחיים שאין לו בהם כל צורך ואשר אליהם אין לו כל קשר.

על מומיו של איבנוב איש אינו צריך לעמוד. הוא עצמו חושף אותם ביסודיות ובשיטתיות לעיני כל, בראש ובראשונה בפני עצמו.
במקרה הנדון הגיהינום אינו הזולת. הגיהינום הוא איבנוב לבדו⁴².