מצאתי ספר של סופר שקראתי פעם. מתוך חווית עבר חביבה חשבתי שגם הספר הזה יהיה נחמד, ואולי אפילו קצת מעניין ומעורר מחשבה, אלא שהקריאה התגלתה כמאבק לצלוח עוד עמוד. ככל שהתקדמתי הרגשתי שאני מתרחקת אבל עדיין לא הייתי מוכנה לוותר, בעיקר משום שהנושא נגע לשני סיפורים של צ'כוב ורציתי להתייחס אליו בהרחבה. באכזבה־שטרם־אמרה־נואש פניתי לקריאת דברים אחרים ואמרתי לעצמי שבנקודה כל שהיא, מתי שהוא על ציר הזמן, אסיים. חודש (או חודשיים) אחר כך, מישהי הנחיתה עלי, בנדיבות רבה, שני ספרים שהייתי פשוט "מוכרחה" לקרוא: אולי כדאי לך לדבר עם מישהו של לורי גוטליב והמטופלת השקטה של אלכס מיכאלידס.
הספר הקודם העלה אבק מתחת לערמה בכל מקרה אז אמרתי לעצמי – נתחיל והספר הטרחני־שהפך־לעול יחכה.
למותר לציין שהוא כבר לא ברשימה…
אחת הבעיות העיקריות של הספר ההוא הייתה שהוא התיימר לתאר נקודת מבט של א' אבל עשה את זה מנקודת מבט של ד'. במילים אחרות, הוא הכריז הכרזה אבל לא עמד בציפיות שלה בשום צורה ואופן. הביצוע היה מלאכותי, שטחי ומעושה. אולי כדאי לך לדבר עם מישהו הוא ההפך הגמור. לורי גוטליב מספרת בו את הסיפור שלה – מישהי שחיפשה תמיד להתחבר לאנשים ועברה הרבה תחנות בדרך עד שהתמקמה במקום הנכון. כאן אין א' וד' – יש רק א' והוא מסופר בכנות, אומץ וגילוי לב. הסיפור של לורי משולב לסירוגין בסיפוריהם של מטופליה, כל אחד ואחת עולם ומלואו, עם אישיות מורכבת, שמתעקשת להציג חזות חד־ממדית שתגן עליה מפני הקושי להתמודד עם העולם שבחוץ ושבפנים. הטיפול גורם לכל מטופל ומטופלת להרפות מהשקר "המגונן" ולהיפתח ואז להיסגר שוב ואז להעז ללכת צעד נוסף קדימה ולגלות עוד נדבך ועוד ממד באופי ובחיים ובאפשרויות השילוב ביניהם והכול חי ושמח, כואב ועצוב, משלים ומתייסר, נוגע ללב ומעניין.
אין פיצוצים, אין תפניות מסמרות שיער, אין גילויים שגורמים ללסת להישמט לרצפה והפלא ופלא – הדפים פשוט מעבירים את עצמם, כמעט בלי לשים לב.
לורי היא בדיוק כמו המטופלים שלה, והיא עוברת את אותם התהליכים שהם עוברים, בטיפול משלה ובכלל. לא פעם היא אומרת, ומדגימה, שלא משנה כמה מוצלחים יהיו אנשי המקצוע – אם המטופלים לא יסכימו לשתף פעולה ולעבוד קשה בתוך עצמם ועם הטיפול כדי להתקדם, שום דבר לא יקרה.
כמו בכל אימון, מכל סוג שהוא.
העניין הוא שאצל לורי גוטליב לא מתאמנים כדי לנצח בתחרות או לכבוש מטרה נכספת אלא כדי לחיות חיים טובים יותר מהחיים "ממקודם", כדי לפתור את הבעיה ואת המקור שממנו היא נובעת ולנסות להתקדם אל נקודה חיובית ונוחה יותר. המודעות הנגישה והכנה הזו היא שמובילה את המטופלים (והקוראים) לסמוך עליה. כל העוקצניות, האלימות, הנשכנות והניסיונות להעמדת פנים – שנוכחים כמעט אצל כל המטופלים שבאים ללורי – מתקלפים ונושרים. האנושיות, האכפתיות, אהבת האדם ותשומת הלב שלה, שלא מעלימה עין משום דבר ומצליחה להעניק תקווה גם בנקודות מיוסרות במיוחד – כל התכונות האלה הופכות אותה ואת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו לקסם של חוויה.
הכוונה הראשונית שלי הייתה להקדיש לו סקירה נפרדת. כל התובנות החשובות שהוא מעלה על מצבים אנושיים, על יחסים בין־אישיים, על תפיסת העצמי – הכול נמצא שם ובשפע, אלא שהספר הזה נמסר לי כאמור יחד עם המטופלת השקטה של אלכס מיכאלידס ומתוך "התאוצה" של חווית הקריאה המשקמת והטובה כל־כך התחלתי לקרוא את המטופלת השקטה כמעט מיד אחרי שסיימתי את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, מה שגרם לנקודת המבט שלי לתפוס תפנית לכיוון אחר.
יש ציפיות שכן מתממשות בחיים; לפעמים באופן שונה מכפי שחשבנו, לפעמים הן אפילו מתעלות על עצמן, אבל במקרה של המטופלת השקטה התהודה וכמובן הרף שהציב אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, עם השליטה המיומנת שלו ברזי הנפש וביכולת לספר סיפור, עיצבו גישה של הסתכלות קפדנית יותר. ציפיתי למשהו שיהיה טוב באותה רמה – ומעבר; שיצדיק את המוניטין והשבחים, אבל לא זו הייתה הסיבה שהתאכזבתי.
חשוב מאוד לציין שלא ביקשתי להתאכזב. להיפך: דווקא רציתי ליהנות ולהצטרף לעדר ההשתפכויות כדי לדבר בשבחו כמו כולם, אבל כל הדריכות חסרת המנוחה שיצר הסיפור וההמתנה הנמתחת עד בלי די שהנה, עוד שנייה יתגלה כאן הסבר מטלטל שירעיד את אמות הסיפים ויהפוך תפיסות עולם על פיהן, כשיסביר מה בדיוק קרה למטופלת השקטה שהפך אותה למטופלת השקטה – כל הדברים האלה התגלו, בעת הגילוי "הגדול", כמעוקרים מכל ערך. הפיצוץ התפוצץ בקול ענות חלושה.
"החיים של אלישה ברנסון נראים מושלמים. היא ציירת מפורסמת שנשואה לצלם אופנה מבוקש ומתגוררת בבית מידות בעל חלונות גדולים שנשקפים אל פארק באחד האזורים הנחשקים ביותר בלונדון. ערב אחד חוזר בעלה מאוחר מהעבודה ואלישה יורה בו חמש פעמים בפנים, ומאותו רגע לא מוציאה מילה מהפה.
סירובה לדבר, או להעניק הסבר כל שהוא למעשה, הופך את הטרגדיה המשפחתית לדבר־מה גדול בהרבה, לפרשה שמציתה את דמיונו של הציבור והופכת את אלישה לדמות ידועה לשמצה. מחירי הציורים שלה מרקיעים שחקים, והיא, "המטופלת השקטה", מוסתרת מעיני הציבור והצהובונים בבית חולים פסיכיאטרי בצפון לונדון.
תיאו פייבר הוא פסיכולוג משפטי שחיכה זמן רב להזדמנות לעבוד עם אלישה. הוא נחוש לגרום לה לדבר ולחשוף את הסיבה שבגללה ירתה בבעלה. הנחישות הזאת מובילה אותו למסע מפותל לחקר מניעיו שלו – ולחיפוש אחר האמת שמאיים לכלות אותו." (תקציר הכריכה האחורית)
יש לו, להמטופלת השקטה, אותו מבנה עלילתי כשל אולי כדאי לך לדבר עם מישהו: פרק שמספר את סיפורו של המטפל – גם במטופלת השקטה יש פסיכולוג – ופרק שמספר את סיפורו של המטופל (או המטופלים). בסיפור של לורי גוטליב ברור שהסיפורים אינם נעים במקביל: סיפורי המטופלים מתאפשרים רק לאחר שלורי הגיעה למעמד של מטפלת כך שכל מה שהתרחש קודם לנקודה הזו שייך, בדרך ההיגיון, לעבר. במטופלת השקטה זה לא ברור. להיפך: הכול מוסתר בצורה מכוונת וההסתר המכוון הזה הוא שיוצר את "גורם ההפתעה". אך מה היה קורה לו הקוראים היו נחשפים לשרשרת האירועים כפי שהתרחשה בזמן אמת – האם עדיין הם היו מופתעים באותה מידה? ואם התשובה לכך היא לא, מה זה אומר על ההפתעה? אם כל מה שיש לה להציע הוא "בו!" אז מה באמת היא שווה?
במידה וכוונתו של אלכס מיכאלידס הייתה לספר סיפור על הרס תפיסת האמון שהמערכת הקרובה לאדם – הורים, מטפלים – מעוררת אזי אשריו: הוא הצליח ובגדול. לא ניתן להתחמק מהתחושה שהמטופלת השקטה שם לעצמו מטרה להצביע על הגורמים האלה כגורמים המסוכנים לאדם, שמחריבים את חייו של מי שנאלץ לבוא עמם במגע. העלילה חותרת תחת כל מבנה משפחתי ויחסי קירבה זוגיים ומפריכה באופן מוחץ את כל מה שאולי כדאי לך לדבר עם מישהו ביסס בצורה משכנעת מאוד, לא רק כלפי המטפלים אלא גם כלפי יכולתם של אנשים להשתנות, לשקם את חייהם ולעבור הלאה למציאות טובה ומשופרת יותר.
מובן שאין הורות מושלמת. אולי כדאי לך לדבר עם מישהו מספר את סיפורה של אמא שהניחה לבעלה להכות את ילדיהם כי לא היה לה את הכוח להתמודד עם האלימות שלו שהופנתה, כמובן, גם כלפיה. הילדים גדלו להבין אותו ולשנוא אותה והטיפול שלה הוא מאבק למצוא את שביל הסליחה אל עצמה ואליהם כאחד.
המטופלת השקטה מספר סיפור על הורים גרועים נקודה: הורים אטומים, הורים מתאכזרים, הורים שלא אוהבים את הילדים שלהם, הורים שלא רואים את הילדים שלהם, הורים שלא רק שלא מתאים להם להיות הורים – גם אנשים לא ממש מתאים להם להיות. אין שיח עם ההורים האלה – חוויות (וצלקות) ההורות שלהם נמסרות כעובדות מוגמרות שאין אחריהן מחילה. אולי זו הסיבה שאין המשכיות אצל אף אחד מבין שני הגיבורים הראשיים – אלישה ברנסון ותיאו פייבר; היא המטופלת השקטה והוא המטפל שמנסה לשבור את השקט שלה וכן, זה נועד להיות משפט דו־משמעי כי זה מה שקורה בספר, אבל במבט קדימה (במקום לאחור) זה פחות מתוחכם מכפי שזה נשמע.
תיאו מזהה באלישה את עצמו: הוא בא מאותו המקום שממנו היא באה, נאחז כמוה בעוגן הזוגי שאמור היה להבטיח לו מפלט מחיים של דיכאון והעדר עתיד והוא משתיק־רוצח את "החצי השני" שהיה עבורו פתח להבטחה חדשה כשהוא מגלה שהוא בוגד בו.
גם הוא.
כמוה.
לכן, כשתיאו רוצה שאלישה "תבין את המצב" הוא בעצם רוצה לגרום לאחרים לשמוע את הסיפור שלו, להצדיק את עצמו, להסביר איך בעצם הוא הקורבן ומה שקרה לו זה ממש לא בסדר ובכל זאת כמה יפה הוא השתקם ובנה את עצמו מחדש, לתוך מסכת של העמדות פנים, שקרים ומזימות.
אשתו הבוגדנית של תיאו, קתי, שותקת כמו אלישה. היא לא רצחה אף אחד בהתקף שיגעון אז לא אשפזו אותה במוסד לחולי נפש אבל נקודת הדמיון ביניהן (שתי הנשים המרכזיות בחייו של הפסיכולוג המטורף) ברורה ומובנת. גם היחסים בין אלישה ובעלה גבריאל ובין תיאו לקתי הם אותם היחסים: שניהם מסופרים מנקודת המבט של הצד "החלש" (תיאו ואלישה), שלא מסוגל (ולא מצליח) להבין איך יצור יפה כל־כך בחר דווקא בו לבעל / אישה. שניהם כמעט סוגדים לבני הזוג שלהם, רואים בהם סוג של מושיע, מלאך שמיימי ומופלא (ראו ערך "גבריאל") –פיצוי על חיים של ניכור, בדידות וסבל, אבל שניהם לא חיים איתו באמת: אין שיח, אין שוויוניות, אין יצירה משותפת של חיים שמשתלבים האחד בשני.
יש הערצה ומושא להערצה ושום דבר מעבר.
כשלעצמם, קתי וגבריאל מצטיירים כטיפוסים לא יציבים, לא אמינים ולא מוצלחים במיוחד. זו רק ההופעה החיצונית המהפנטת שלהם שזוכה (דרך עיניהם של תיאו ואלישה) לתלבושות של נדיבות ורגש, עם תוספת של רוח חופשית שלא נכנעת למרות ואיסורים.
קתי וגבריאל היו יכולים לבחור כל אחד ואחת אבל הם בחרו את תיאו ואלישה ועכשיו תיאו ואלישה מרגישים מסוחררים ומועצמים מעצם הבחירה הזאת ולא בגין שום סיבה מבוססת אחרת.
סיפורה של לורי גוטליב מתחיל בכך שהיא נעזבת על ידי הארוס שלה, באמצע דיון על הסרט בו יצפו בקולנוע. זה מרגיש לה אגבי כל־כך, שהיא הולכת לטיפול פסיכולוגי רק כדי להתמודד עם המהלומה הפתאומית והכה לא מובנת הזו. תיאו פייבר לא מתמודד (למרות שגם הוא הולך לפסיכולוגית שלו, והיא מייעצת לו את כל העצות החכמות והנכונות, כמו אימא טובה ודואגת) בגלל שתיאו לא רוצה באמת להבריא כי להבריא פירושו להפסיק להיות קורבן ולהפסיק לשים את הסבל שלו במרכז התמונה. תיאו מלא כל־כך בחיסרון של עצמו שאין סביבו שום מקום לאף אחד אחר. רק מה שתיאו חושב, רק מה שתיאו מרגיש, רק מה שתיאו רוצה – זו המציאות שקיימת לגביו והכול מתכופף בהתאם להשקפת העולם הזו. לכן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג עם אלישה; לכן הוא מסרב לעזוב את אשתו; לכן הוא בולש וחוקר ויוצא למסע שאין לו שום ערך כי מה הוא יגלה בסופו? את העובדות שהיו ידועות לו כבר למן ההתחלה. תיאו פייבר רצה להמשיך להיות הקורבן וכך הפך אחרים לקורבנות. הוא בוחר לנתב את כוחות הנפש שלו כדי להזין את הרעל שבו מתוך החלטה מודעת. על פניו הוא מציג חזות של מדיניות טיפול רכה, מסורה וחומלת אבל בפועל הוא־הוא הגורם המזיק, הפוגע.
גם אלישה ברנסון לא מתמודדת עם מה שקורה לה. המטופלת השקטה מנסה להעניק צידוק כבד משקל לשתיקה המתמשכת שלה, כאילו שהיא מסתירה איזה סוד עצום שגרם לה לשתוק ולשתוק ולשתוק, אבל במציאות הפשוטה, אלישה רצחה את בעלה בגלל שמישהו כיוון לה אקדח לרקה ושאל את גבריאל את מי הוא מעדיף שישאירו בחיים: אותו או אותה.
הבעל הזה, שהיה תכלית חייה, כל קיומה, שהשמש זרחה ושקעה אתו, בגד בה עם אשה אחרת ועכשיו הוא בוגד בה שוב, אומר לה את מה שאמרו לה כבר פעם: את מיותרת, החיים שלך חשובים פחות ממישהו אחר, את לא רצויה ולא אהובה.
אז היא רצחה אותו.
קיים ניסיון לערב מחזה יווני קצר ובלתי מוכר כדי להעניק נופך של חילופי תפקידים, של התחלפות בזהויות, להסביר שאלישה בעצם רוצחת את עצמה או מגיבה לאבא שלה, שוויתר עליה פחות או יותר באותו האופן, אבל בשורה התחתונה כל מה שהמטופלת השקטה ניסה להפריך בתור ספר מתח שמצדד בחשודה העיקרית שלו ומסרב להאמין שמישהי "כמוה" הייתה מסוגלת לעשות דבר "כזה" – מתגלה כאמת: אלישה ברנסון עשתה את מה שהיא מואשמת בו ולפי הצורה שבה היא מתנהגת, כשמורידים לה את מינוני התרופות ו"מתגרים" בה, היא אשה מסוכנת שאין לה מקום בחברה.
לאנשים יציבים יש מערכת של חסמים ושליטה עצמית. לתיאו ואלישה אין מערכת כזו. שניהם ביצעו פשע אכזרי מאוד וסביר מאוד להניח שיבצעו אותו שוב, כפי שהם אכן מוכיחים, לו רק תינתן להם ההזדמנות. כמו אליף, אחת המטופלות האלימות במוסד הפסיכיאטרי, הם נפלטו מחברת המין האנושי והקיום שלהם מבודד לעצמם, שקט למראית עין, עוין ותוקפני הלכה למעשה.
אם לשפוט לפי הסיפור שלהם, אנשים לא יכולים באמת להשתקם או להתגבר על עבר בעייתי, ילדות קשה, הורים מדכאים או סביבה חונקת. אין שום גמול על התנהגות חיובית ולכן נראה שאין שום דחף להתנהגות כזו. תיאו ואלישה מנסים לנהל חיים תקינים למראית עין אבל אין בהם שום דבר שמאמין שהם יכולים להיות אנשים שמחים ורצויים בעולם.
אף אחד לא באמת מטפל בהם; הם לא באמת מטפלים בעצמם.
האם לורי גוטליב שונה מתיאו פייבר ואלישה ברנסון? האם העובדה שהחיים שלה היו "הרוסים פחות" אפשרה לה להשתקם ולמצוא את עצמה, נעזבת ככל שהייתה, בעוד הם כשלו ופנו לאפיקים רצחניים?
כנראה שכן; סביר להניח שלא.
לורי גוטליב מצאה את עצמה. לצד כל הקושי, הבכי שלא פוסק, העצבות והאכזבה העמוקה מהשיברון שנחת עליה ללא כל הודעה מוקדמת, היה בה שבריר קטן של אמונה שידע שהיא ראויה ויכולה להתגבר על כל מה שקרה לה כי יש בה משהו שהוא שלה והוא חזק יותר מתנודתיות של בן זוג כזה או אחר.
וזה הספיק.
לגיבורי המטופלת השקטה, ובעיקר לספר עצמו, אין אמונה כזו. מבחינתם, יחסים הם שדה מוקשים שמתפוצץ בכל הזדמנות, זוגיות היא ערבון לנטישה, אי אפשר באמת להצליח והכול בא מאסון ומסתיים בריקבון.
כשתיאו מרגיש שהדבר המרכזי בחייו נלקח ממנו, הוא מוכן לרצוח כדי להחזיר אותו אליו. אשתו בוגדת בו באופן שהופך גלוי יותר ויותר, כמעט כאילו ביקשה להיתפס כדי להתעמת ולהשתחרר מנישואיהם, אבל הוא לא מסוגל לשחרר אותה – לא מסוגל לשחרר את עצמו ממנה. גם אלישה, על כל מה שיש לה – האמנות, השם, התערוכות – כל אלה לא מצטיירים בעיניה כמשהו ששייך לה, שמגדיר אותה, שעומד בזכות עצמו, בזכותה. כשמגיע רגע האמת והיא מגלה שהאהבה העצומה שלה כלפי גבריאל לא "משווה לחצים" לאהבה שלו כלפיה, כי הייתה מישהי אחרת שהסעירה אותו יותר (ואולי לא רק היא) – היא מפסיקה את הכול. החיים נגמרים לה. כל הקיום שלה הוא גבריאל משום שהיא אף פעם לא טרחה, או לא האמינה שהיא מסוגלת, ליצור לעצמה קיום ששייך בראש ובראשונה ל"אלישה".
כשלורי גוטליב כתבה את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו היא רצתה לספר את הסיפור שלה – סיפור של מישהי שרצתה ליצור קשר עם הזולת, שביקשה להתמודד עם סימני שאלה גופניים לא ברורים, שלמדה להקשיב במקום להניח הנחות ולטשטש דברים שלא היה לה נוח לקבל, כמישהי שמצאה את עצמה בתוך עצמה בכל שלב של הדרך.
לתיאו ואלישה אין סיפור ששייך להם. כל מה שהם זו רק בבואה של סך הכאבים והכישלונות והנבגדות של חייהם.
המטופלת השקטה מראה את כוחו המעוות של הניכור העצמי. כשלאדם אין דבר משל עצמו, הוא הופך להיות תלוי באופן בלתי נסבל בקיומו של אדם אחר.
שום טוב לא יכול לצאת מזה.
המטופלת השקטה הוא לא ספר פסיכולוגי. הוא מתיימר להיות כזה, בגלל העיסוק בפסיכולוגיה כמקצוע וככוח שמניע את העלילה אבל הוא לא כזה באמת. באותה המידה תיאו היה יכול להיות עורך דין, בלש משטרתי או כל דבר אחר. אולי כדאי לך לדבר עם מישהו לא היה יכול להיות ספר אחר. הוא בדיוק מה שהוא כי הוא ניזון מהאמת של הכותבת שלו. לורי גוטליב היא מטפלת אמיתית והיא מייצגת את ההפך המוחלט מתיאו – את האמונה באדם, את האכפתיות והחמלה שמאפשרת לו לצמוח ולהתגבר ולהכיר בחשיבותו כיצור אנוש, כמישהו שחשוב למישהו ובראש בראשונה לעצמו.
רק דברים טובים יכולים לצאת מזה.
כל טוב,
גתית
