אהבה זוגית – הגדרה עצמית
אהבה זוגית – הגדרה עצמית
"אהבה היא מחלה הממלאת אותך בתשוקה להיות נחשק"
(הנרי דה טולוז־לוטרק)
שיעור הזימרה, סיפור קצר פרי עטה של קתרין מנספילד, מספר על שעה אחת בחייה של העלמה מדואוז – צעירה לא נשואה בת שלושים, מורה לזימרה המגיעה ללמד את שיעורה השבועי הקבוע.
מצב רוחה של העלמה מדואוז עגום וקודר: זה עתה, כפי שחושפת העלילה, נפרד ממנה ארוסה במכתב קצר ומייסר. אי לכך היא מתחמקת מפגישות ומשיחות עם מכרותיה ותלמידותיה, מתעלמת מטקסים חינניים קטנים שליוו את שגרת הוראתה ובוחרת ללמד קינה נוגה במיוחד. האווירה העליזה סביבה הולכת ודועכת עם התעצמות מועקתה של הארוסה הננטשת. והנה מופסק השיעור כאשר העלמה מדואוז נקראת בדחיפות לחדר המנהלת. מברק בהול הגיע עבורה: ארוסה חזר בו והשיב את יחסיהם לקדמותם.
מצב רוחה של העלמה מדואוז משתנה באחת: כהרף עין היא הפכה מהנערה האומללה ביותר לאישה שאין מאושרת ממנה. היא שבה אל הכיתה, "טסה על כנפי התקווה, האהבה והאושר"1 ומניחה שוב למצב רוחה להכתיב את הקצב, הפעם בשירה מרוממת על אודות פרחים, קישוטים וחיים נפלאים.
פתיחת הסיפור היא מלאכת מחשבת מוקפדת מצד המספרת, שבמילים לא רבות מביעה היטב את הלך רוחה המרוסק של העלמה מדואוז: "ביאוש קר ונוקב תקוע עמוק בלבה כסכין אכזרית, צעדה […] ועברה את המסדרונות הקרים [… ליבה] שותת דם, מפולח עד מעמקיו עקב מכתב אשר כזה…"2
הופעתה היא ניגוד מוחלט לעולם האביבי העוטף אותה סביב – הן מצד הופעתה של המורה לטבע ("כולה מתיקות, חיוורון, ממש נופת צופים"3) והן מצד אביביותן התוססת של תלמידותיה הצעירות, "פניהן [ה]ורודות מן הצינה שבחוץ מביעות התרגשות עליזה מחמת הריצה לבית־הספר בבוקר סתיו נאה"4 – אותן תלמידות המושפעות בצורה כה עמוקה ממצב רוחה הקודר של מורתן.
בדומה לגנו של הענק בסיפורו של אוסקר ווילד, האפוף חורף בכל ימות השנה, גם העלמה מדואוז אינה חווה את הפריחה המלבבת סביב. היא משוקעת עמוק בשיממון החורף המצמית, בקיפאון האובדן, מתייסרת תחת כאב הבגידה, העלבון והבושה. עולמה חרב עליה, תקוותיה נגוזו.
והנה, כאמור, ברגע אחד משתנה הכול. כאגדה בת־זממנו, פשוטה ונטולת זוהר אמנם, אך כזו המסתיימת על הצד הטוב ביותר כשהיא נחתמת באהבת אמת ובהבטחה לאושר נצחי.
ברם, באם נבקש לבחון את שיעור הזימרה בראייה מעמיקה יותר, האם נוכל להבחין בשינוי ממשי שחל בעלמה מדואוז לפני ואחרי קבלת המברק השני מארוסה, באזיל? האם העלמה מדואוז הננטשת שונה באופן מהותי מהעלמה מדואוז המאורסת בשנית?
נהיר שמצב רוחה מושפע עמוקות מן החוויה הקשה שעברה עליה, אך מעבר לאירוע המכונן הזה, האם טורח הסיפור לגלות בכלל מי הייתה העלמה מדואוז? כיצד נראתה, כיצד חייתה, כיצד התנהלה בשגרת היום־יום?
אמנם כן: פרטים מחייה נחשפים ומגלים כי היא הייתה בת שלושים כאשר התארסה לבאזיל5 היפה, הצעיר ממנה בחמש שנים. אך מעבר לכך, בכל הנוגע לדמותה, אישיותה, הופעתה החיצונית ואפילו שמה הפרטי – הסיפור אינו מציין או מסגיר דבר וחצי דבר.
היכן העלמה מדואוז בסיפורה של העלמה מדואוז?
היעדר זה מעלה תהייה משמעותית: האם אירוסין (או ביטולם) מספיקים כדי להגדיר אישה ואף גבר לעניין זה? האם מצב משפחתי הפך למייצג אופי והאם זוגיות שוות ערך להגדרת זהות?
כמו העלמה מדואוז גם מרתה מיצ'ם, גיבורת כיכרות המכשפה לאו. הנרי, היא עלמה בעצמה (להלן לא נשואה) וכמו העלמה מדואוז גם היא אישה עובדת המבקשת אהבה. לקוח הפוקד את מאפייתה הקטנה צד את ליבה בהופעתו המרושלת ובגינוניו המנומסים והיא מחפשת את הדרך לכבוש את ליבו – באופן נחוש אך מרומז. בגין בגדיו המוכתמים והמרובבים היא משערת כי הגבר הינו צייר עני החי למען אמנותו וכי כיכרות הלחם העבש שהוא קונה בקפדנות הן תוצאה ישירה של אוזלת ידו הכספית.
יום אחד מזדמנת לה שעת הכושר שחיכתה לה: תשומת ליבו של הלקוח מוסטת לרגע – זמן מספיק דיו עבור העלמה מיצ'ם למרוח את הכיכרות היבשים שהזמין בשכבת חמאה עבה.
האופה טובת הלב סבורה כי במעשיה שמרה על כבודו של האמן אך גם הצליחה להעשיר במעט את דלות יומו וארוחותיו, אולם מחשבותיה ומעשיה נוחלים כישלון חרוץ שממנו מתקשה העלמה מיצ'ם להתאושש: הלקוח המנומס והמכובד מתפרץ בזעם למאפייה ומטיח בה קללות והאשמות חריפות, שכן לא צייר הוא אלא שרטט אדריכלים, שהשתמש בלחם היבש כדי למחוק את שרטוטי העיפרון שצייר. יוצא אפוא כי נדיבותה הרומנטית של העלמה מיצ'ם עלתה לו במחיר הפסד נחרץ בתחרות נושאת פרסים, לה הקדיש – במסירות – שלושה חודשים מחייו.
אין ספק כי סיפורה של העלמה מי'צם מסתיים בנימה שונה לגמרי מסיפורה של העלמה מדואוז, אולם אין זה השוני היחיד בין שני הסיפורים: בעוד שציר העלילה סובב סביב פרשיית האהבה (האפשרית) בין בעלת המאפייה ללקוח הזר6, הרי שלב כיכרות המכשפות סובב סביב דמותה של העלמה מיצ'ם. כבר תמונת ההיצג מספרת עליה בהרחבה: "העלמה מרתה הייתה בת ארבעים, ספר־החשבונאות שלה הציג יתרת זכות של מאתיים דולר, וכן היו ברשותה שתי שיניים תותבות ולב אוהד. סיכוייהם של רבים מהאנשים שנישאו להשיג כל זאת היו נחותים מאלה של העלמה מרתה."7
כשם שהוא מקפיד לצייר את הופעתו החיצונית8 של הלקוח, המעורר במרתה רגשות אימהיים ונשיים כאחד, כן טורח המספר לתאר את עולמה הפנימי של מרתה מיצ'ם עצמה ואף להתרשם ממנו עמוקות: "לעתים קרובות כאשר התיישבה העלמה מרתה לקציצותה ולחמניותה הקלות וריבה ותה, היא הייתה נאנחת ומייחלת לכך שהאמן בעל הגינונים העדינים עשוי לחלוק את ארוחתה הטעימה, על פני אכילת הקרום היבש שלו באותה עליית גג פרוצת־רוחות.
ליבה של העלמה מרתה, כפי שכבר נאמר, היה לב אוהד. […] היא חשבה שהוא [הלקוח האמן] החל להיראות מיואש ורזה יותר. ליבה נכסף בכאב להוסיף מאכל טוב לרכישתו המצומצמת, אך אומץ ליבה כשל לעמוד במשימה. היא לא העזה להלבין את פניו. היא הכירה את גאוות האמנים."9
עולמה של מרתה מיצ'ם נחשף כמניפה בפני קהל הקוראים. אמנם אין הם למדים על כל קורותיה של בעלת המאפייה בת הארבעים, אך לאחר קריאה בסיפורה יש ביכולתם לשרטט היטב את דיוקנה הרגיש, האוהב, החומל והנדיב. שכן, מעבר להיותה אישה רווקה המבקשת להיות אישה נאהבת, מרתה מיצ'ם היא עולם ומלואו.
כשזוגיות מתפרקת או כשניסיון חיזור נתקל בחומה בצורה של סירוב, יש הנוטים לחפש אשמים: האם הייתה כאן הגזמה או המעטה, "כישלון" של מי מבני הזוג בגין היותו לא ראוי, לא יפה או לא מוצלח מספיק כדי לשאת חן.
אולם כשסיומו העגום של הסיפור שובר את ליבה של מרתה מיצ'ם ומנפץ את תקוותיה – אין בנמצא אדם אחד שיכול לחשוב רע על אודותיה. ההיפך הוא הנכון: הרושם החיובי והאוהד על דמותה, זו שנבנית במסגרת המצומצמת אך המוקפדת של הסיפור הקצר, לא נמוג בגין כישלונה האומלל. אם כבר, נדמה שהוא רק מתעצם, הודות לתחושת ההערכה והרוך המתלווים לאופן המאופק שבו היא מגיבה על הזדמנות שהחומצה בגין טוב לב אמיתי10. דווקא דמותו של מושא אהבתה, שרטט האדריכלים בלומברגר11, היא שמצטיירת כבלתי ראויה לאהבתה הכנה של אישה מרשימה כל־כך.
יציאתה של מגי, גם הוא מאת או. הנרי, הוא סיפור על בחורה שהחליטה – כמו מרתה מיצ'ם – ליטול את גורלה בידה. מבין השורות עולה כי חזותה של העלמה מיצ'ם לא הייתה מן המצודדות, אולם לגבי הופעתה של מגי תול אין כל ספק: "בגין עיניה העמומות, פיה הרחב ושתי רגליה השמאליות במחול הצעד־הכפול [… הייתה] מגי הכעורה, היקרה, הנאמנה, הבלתי מושכת, כה מתוקה כחברה, כה מאוסה לצעד־כפול או לספסל שטוף ירח בגן הקטן."12
בגין הופעתה הלא מושכת הייתה מגי תמיד מתלווה־נספחת, לעולם לא זו המוזמנת לנשף בזכות עצמה.
אישיותה המלבבת אמנם מקנה למגי את חברותה הקרובה והמסורה של אנה מקרת'י, אשר דואגת תמיד לאסוף אותה בערבי מוצאי השבתות, להביאה אל הנשף ואף מכריחה את בן זוגה ג'ימי לרקוד עמה, כדי שלא תבלה בפינת האולם את הערב כולו13.
מה שקוסם כל־כך בעולם הידידות של שתי הנשים הינו בלתי מושך באותה המידה בעולם הזוגיות שבין גבר לאישה וכך נותרת מגי לעולם נאהבת על ידי חברתה ודחויה מצד כל הגברים האחרים.
נסיבותיה החברתיות של מגי מורכבות במיוחד משום שהמסגרת החברתית שבה היא מבלה בכל מוצאי שבת אינה תומכת בכניסתם של אנשים מחוץ למעגל החברתי המוגדר. כלומר, גם אם קיימים סיכויים לנשיאת חן בעיני גברים אחרים, כאלה שטרם נכוו מכישורי הריקודים המוגבלים של מגי או שעשויים להתרשם לחיוב מהופעתה החיצונית, היא אינה יכולה לפגוש בהם. במקום זאת נגזר עליה להידחות שוב ושוב, על ידי אותם הגברים, באותו המקום, בכל שבוע מחדש, ללא מוצא או פתרון.
מגי תול מסרבת להשלים עם מציאות זו. היא מבקשת לשנות משהו – גם במחיר של העמדת פנים: אם איש אינו מוכן לצאת עמה, תדאג מגי תול בעצמה למישהו שיתחזה לבן זוגה. אם לא אהבה, לפחות יעלה בידה להציל את כבודה האבוד, שנרמס עד עפר לאחר אין־ספור ערבים מאכזבים.
אך מגי תול משיגה הרבה יותר מכך: תעוזתה מושכת את תשומת לבו של מנהיג האגודה, דמפסי דונובן, ועל אף שהוא עצמו הביא נערה אחרת לנשף הריקודים אותו הערב, הוא מבקש לסיים אותו דווקא בחברתה של יושבת הספסל הנצחית.
מדוע? כיצד צלחה דווקא התרמית במקום שבו נכשלו כל תכונותיה הטובות של מגי תול?
סיפורה של מגי אינו המקרה היחיד שבו שקר הנרקם לשם השגת מטרה רומנטית נושא פרי, על אף היבטו הלקוי משהו מבחינה מוסרית: הרוזן ואורח החתונה, עוברי אורח בארקדיה, הנסיכה והפומה – סיפורים אלה חושפים את גדולתם של גיבוריהם האפרוריים והשגרתיים מצד אחד והמעיזים מצד הצד האחר. זרם החיים של מציאות היום־יום, הנוהר אחר הססגוני והמיוחד, שוטף הלאה, בהתעלמות לא מכוונת, את אלה שלא ניחנו בברק הזוהר אשר צד את העין, אך התנהגותם המפתיעה והנועזת מפצה על המחסור שבהופעתם הבלתי מובחנת. בסיפורים אלה, כמו גם בסיפורה של מגי תול – זו לא (רק) האהבה אותה ביקשו הגיבורים להשיג, אלא האופן שבו סירבו להשלים עם המציאות שבה לא נמצא מעולם מישהו שיאהב אותם חזרה.
מגי תול הפשוטה למראה, הכעורה בהשוואתה לחברתה החיננית, הבינה כי המתנה לאישורו של אדם אחר היא בזבוז זמן מיותר ומשפיל. היא ביקשה להוכיח לכולם שאף היא ראויה לאהבה, גם אם אף אחד סביבה לא הבחין בכך עד כה.
אף מרתה מיצ'ם הייתה ראויה לאהבה בדיוק באותו האופן. זהו השרטט, מר בלומברגר, שאינו ראוי לאהבתה.
דמותה כה מבוססת וחיובית, שאפילו כותרתו המתריסה של הסיפור – כיכרות המכשפות – אינה מצליחה לעמעם או לשנות את הרושם החיובי על אודותיה.
אך האם ניתן לומר את אותו הדבר על העלמה מדואוז, המורה לזימרה, אשר נרמסת תחת מכתבו של ארוסה, באזיל? זו שדבריו מבטלים את אושרה ולרגעים מסוימים – אף את קיומה14?
תפיסה רווחת מאמינה כי ערכו של אדם נמדד על פי כמות האנשים המוכנים לאהוב אותו או המכתירים אותו כדמות נחשקת וראויה לאהבה.
אולם להערכה אמיתית אין כל קשר עם אישוש חיצוני. תחושת הראויות – כפי שהיא מתגלמת בדמותן של מרתה מיצ'ים ומגי תול – נגזרת מאישיותן וממעשיהן, מהאופן המלא והשלם שבו היא מבצעות ומגשימות את ה"אני" מאמין שלהן, על אף שהוא נוחל כישלון חרוץ (לכאורה) בתחום הרומנטי.
יש באהבה היבט מסחרר, מעוור, מעודד, כאילו רגשותיו של הצד השני מעניקים חשיבות ומשנה תוקף לאישיותו של הנאהב. ההערכה העצמית הופכת להיות תלויה בהערכתו של אחר, נתמכת באישוש שהוא "מעניק" לה מעצם בחירתו.
שיעור הזימרה הוא מקרה שכזה – סיפור המעמיד את דמותה של הגיבורה כמעוצבת לחלוטין על ידי האהבה הקיימת או הבלתי קיימת בחייה.
כיכרות המכשפות ויציאתה של מגי הם תמונת הראי ההפוכה. סיפורים שאינם מבססים את מהותם על אהבה וזוגיות כי אם על בנייתן והצגתן של דמויות שלמות, עגולות וחיוניות להפליא. דמויות הראויות לאהבה בזכות היותן מי שהן, לא הודות למי שבחר (או לא בחר) לאהוב אותן חזרה.