אהבה וכוכבים – עיון בשני סיפורים לאו. הנרי

 אהבה וכוכבים
עיון בשני סיפורים לאו. הנרי

כוכבים.
ריצודי אור על רקע שמיים בגוון אין־סופי של שחור.

כוכבים הם הרבה יותר ממצבור של אבק, חלקיקים וגז. כאשר העלמה אלזי ליסון, גיבורת סיפורו של או. הנרי חדר העלייה, הסתכלה בהם, היא לא ביקשה לחפש או למצוא פרשנות אסטרונומית, גם לא אסטרולוגית, לגופים שמימיים בחלל.
הכוכבים לדידה, וכוכב אחד במיוחד, סימלו דבר אחר, שונה בתכלית.

העלמה ליסון, כמו רבות מדמויותיו של או. הנרי, היא צעירה אבודה בעיר גדולה. נערה המתפרנסת למחייתה מעבודות הדפסה ולפעמים גם אינה מתפרנסת כלל. האם יש לה משפחה שהשאירה מאחור, בעיירה העלומה שממנה הגיעה? האם היו לה אהבות, שאיפות, חלומות? האם רצתה להצליח ונכשלה או שפחדה אפילו לנסות?
המספר אינו מספר. את העובדות היבשות הוא זונח כדי להשכיל את קוראיו בעדינות בדברים החשובים באמת על אודותיה: "כאשר נערכו התוכניות ליצירתה של מיס ליסון לא יעדוה לחדר־עלייה. רוחה טובה הייתה ומלאת הזיות רכות ומתחלפות. […] רבה הייתה השמחה בין הדיירים הזכרים בכל עת שהיה למיס ליסון פנאי לשבת על המדרגות שעה־שעתיים. ואולם מיס לונגנקר, […] ישבה על המדרגה העליונה ועיקמה את חוטמה, ומיס דורן, […] ישבה על המדרגה התחתונה ועיקמה את חוטמה. מיס ליסון ישבה על המדרגה האמצעית ועד מהרה היו הגברים מתקבצים סביבה. [… הם] בחרו בה בתור "המצחיקה והחמודה ביותר", אך עקימת החוטם על המדרגה העליונה והתחתונה לא נתפייסו."¹

אכן, יש בדידות גדולה בעיר גדולה: אנשים עוברים מכור מחצבתם כדי להתפרנס במקום שאינו מכיר אותם, מתגוררים בדירות קטנות של ארבעה קירות וביניהן חלל ריק, נמצאים רוב־רובו של הזמן בחברת עצמם, מחשבותיהם ורגשותיהם הדחוסים.
בתנאים כאלה קל ללכת לאיבוד, לא ליצור קשר, לא להתחבר. בעיר צריך לשרוד ויצר ההישרדות הוא רגש לוחמני שהופך אנשים זרים לסכנה או לטיפוסים שקופים, בלתי נראים – גם בעיני עצמם.

הקלדה אינה מלאכה יצרנית: העלמה ליסון הדפיסה מילים שנכתבו על ידי אחרים. במובן מסוים היא רק אמצעי, גשר, מישהי שאינה חשובה כשהיא לעצמה משום שאין ייחוד בתרומתה לעולם, ברם  באישיותה של העלמה ליסון מתגלה הייחוד האמיתי והנאה מכל. נראה שיש בה משהו זוהר וכובש בכנותו, אפיון נטול יומרות או שאיפות לגדלות של רושם וצלצולים. נשים רואות בה איום משום שגברים רואים בה מושא אהבה; גברת פרקר, בעלת הבית, רואה בה דמות חסרת חשיבות משום היותה חסרת אמצעים, אך המספר היודע־כל רואה בה עולם ומלואו.

גברת פרקר, המתיימרת לשמור על מעמד גבוה בבית הדירות אותו היא מנהלת, היא דוגמה קיצונית לדמות הניזונה מתפיסתה החברתית. היא אינה מוכנה להכיר בקיומו של כל מי שאינו נמנה על העלית המקצועית (דוגמת רופא או רופא שיניים) ואינה שומרת את סלידתה לעצמה. במבטיה המתנשאים היא גורמת ל"מיוחסים פחות" להתבייש במוצאם העלוב ולפתח שנאה כלפי הוריהם בגין ההזנחה החריפה שהזניחום, כשלא חינכו אותם לעמוד באמות המידה המחמירות של טרקליניה הנכבדים.
לשוכר המבקש חדר זול יותר משניים־עשר או שמונה דולר הגברת פרקר בזה בשאט נפש. העוני עבורה הוא חטא הראוי לגינוי², ועל אף שהיא אינה נמנעת מלהשכיר אותם היא אינה מוכנה להתעסק בכך בעצמה, מתוך פחיתות כבוד מובנת. ברגע שמתגלה חיסרון הכיס, אדם מפסיק להיות אדם והגברת פרקר מפנה את גבה והולכת, מבלי לומר מילה. אחרי הכול, אין כל צורך להתייחס למי שאינו קיים.

המספר סודק אט־אט את תדמיתה היחסנית, כשהוא מקלף את שכבות הזיוף והעמדת הפנים מפאר של דירותיה ובעיקר מפאר יוקרתם של דייריה. אכן, הגברת פרקר כולה זיופים וערמומיות, שטן הזורה פחד ותואנות שווא כדי להשיג את מבוקשה.

נוסף על הגברת פרקר קיימים עוד טיפוסים בלתי ראויים בבית הדירות שהיא מנהלת, ביניהם בולטים הובר, המאופיין בהרחבה מצד ממדי גופו העצומים³, והמחזאי סקידר, המתואר על ידי כישלונותיו הנצחיים.

"ערב אחד עלתה [מיס ליסון] בכבדות במדרגות הכניסה של מרת פרקר, בשעה בה נהגה תמיד לחזור מארוחת־הערב. אך הפעם לא בא אוכל אל פיה.
בפסעה אל תוך המסדרון פגשה מר הובר וניצל את ההזדמנות. הוא ביקש ממנה שתינשא לו ושומנו היה תלוי על ראשה כמפל שלג. חמקה הצדה ותפסה במעקה. ניסה ליטול את ידה והיא הרימתה וסטרה לו בחולשה על לחיו. צער אחר צעד עלתה למעלה, כשהיא גוררת את גופה בעזרת המעקה. עברה על פי חדרו של מר סקידר בשעה שזה היה מתווה הוראות־במה בדיו אדומה למיטרל דלורמה (מיס ליסון) בקומדיה שלו (שלא נתקבלה), "לדלג לרוחב הבמה מצד ש. אל צדו של הרוזן". במעלה גרם־המדרגות המכוסה שטיח זחלה לבסוף ופתחה את דלת חדר־העליה."⁴

הובר⁵ מחזר אחרי העלמה ליסון מבלי להקשיב, מבלי לראות, מבלי להרגיש. הוא מנצל את שעת הכושר כדי לבקש ממנה להינשא לו ואפילו לא מבחין שהיא כמעט מעולפת, מחוסרת כוח לסטור לו או לטפס במדרגות אל חדרה. מובן מאליו שהוא אינו מודע לעובדה שהיא אינה אוכלת. שומנו מוצג בהנגדה מתריסה לרזון המורעב של העלמה ליסון, כמו כדי להעיד על האופן שבו הוא מסתגר בין קירות עולמו ומזונו המצוי בשפע מבלי לטרוח לכבד את זו שהוא מתיימר לאהוב או להזמין אותה לארוחה.
גם המחזאי סקידר, הכותב מחזה המבוסס על דמותה של העלמה ליסון, אינו רואה באמת את האשה האמיתית ההולכת וגוועת לנגד עיניו, שכן הוא עסוק כל־כולו בהנצחת דמותה הנשגבת על נייר.

העלמה ליסון מוקפת אנשים אבל הם, בין במישרין ובין בעקיפין, מזיקים לה, מרעים לה ומובילים כמעט למותה.
לבה נמס מקור ליבם של האנשים סביבה.
בדידותה מתחדדת דווקא על רקע קיומם.

""[חדר העלייה] תופס שבע על שמונה רגלים משטח הרצפה באמצע הפרוזדור. לכל אחד מצדדיו ממגורת עצים אפלה, או מחסן. בתוכו מיטת ברזל, כיור־רחצה וכיסא. איטצבה משמשת בתור שידה. ארבעה קירותיו החשופים כאילו סוגרים עליך כדפנותיו של ארון־מתים. ידך עולה אז על צוארך, פיך נפער, ואחת נושא מבטך כמתוך באר – ומתנשם שוב. בעד הזכוכית הקטנה הקבועה בתקרה אתה רואה רבוע של אין־סוף כחול.
[…]
שד שחור אחז בה, העלה אותה במדרגות השאול, הטילה לבור שקרן אור בראשו ומלמל את מלות האיום הסודיות, "שני דולר!"
"אקחנו!" נאנחה מיס ליסון ושקעה על מיטת הברזל החורקת."⁶

מיס ליסון מתגוררת בחדר העלייה, החדר הגבוה ביותר והעלוב ביותר בבית הדירות של הגברת פרקר. על אף מיקומו, מדובר בבור נטול תחתית, צינוק מחניק הלופת את נשמתה באחיזת חנק משוללת אוויר, אך למיס ליסון אין ברירה: היא חייבת לגור במקום כל שהוא וזהו המקום היחיד שבאפשרותה לממן. היא זרה אחת בתוך עיר גדולה ועמוסה באנשים. אפילו ביתה אינו בית – רק תא צר שהוא בחזקת צינוק. הדבר היחיד שיש לה בחייה, התקווה היחידה, החבר היחיד, הוא כוכב קטן ומאיר בשמים, אליו היא פונה בחיבה יתרה:

"בשעה שישבו דייריה של מרת פרקר […] בליל קיץ אחד, נשאה מיס ליסון עיניה השמיימה וקראה בצחוקה הקטן והעליז:
"הנה בילי ג'קסון! אני רואה אותו גם מפה."

כולם נשאו מבטיהם – מהם לחלונות גורדי השחקים, מהם מחפשים אחר ספינת אויר נהגוה בידי ג'קסון.

"הכוכב הזה," הסבירה מיס ליסון בהצביעה באצבע זעירה. "לא זה הגדול הממצמץ – זה הכחול היציב שלצידו. מדי לילה רואה אני אותו מן העלייה שלי. קראתי לו בילי ג'קסון.
"באמת!" אמר ליס לונגנקר. "לא ידעתי כי אסטרונומית את, מיס ליסון."
"הו, כן," אמרה חוזת הכוכבים הקטנה. "יודעת אני לא פחות מהם מהי אופנת השרוולים שעתידים ללבוש בחורף הבא על המאדים."
"באמת!" הכוכב שאת מתכוונת אליו הוא גמה, מקבוצת הקסיופיאה. גודלו מתקרב לדרגה השנייה ומעברו בקו האורך – "
"הו," אמר מר אבנס הצעיר מאוד. "סבור אני, כי בילי ג'קסון הוא שם הרבה יותר מתאים בשבילו."
"גם אני כך," אמר מר הובר, כשהוא נושם תגר בקול כלפי מיס לונגנקר. "לדעתי יש למיס ליסון אותה זכות לקרוא שמות לכוכבים כלכל אותם אסטרונומים זקנים."
[…]
"תמיהתני אם כוכב שביט הוא," העירה מיס דורן. […]
"לא רואים אותו כה היטב מכאן," אמרה מיס ליסון. "הייתם צריכים לראותו מחדרי. יודעים אתם, שאפשר לראות את הכוכבים אפילו ביום מתחתיה של באר. בלילה דומה חדרי למחפורת של מכרה פחם, ומשם נראה בילי ג'קסון כסיכת היהלום הגדולה שהלילה פורף בה את חלוקו."⁷

איש אינו מבין את מהות הכוכב כפי שמבינה אותה העלמה ליסון, המתקיימת בעצמה כמו כוכב, המאיר לעצמו את קיומו הבודד על רקע שמיים אפלים, אך מעל כולם מתעלה הגברת לונגנקר, עם התעקשותה המדעית להעמיד דברים על דיוקם כפי שנדרש ונכון לומר – הפגנת ידע גם ובעיקר על חשבון התעלמות מוחלטת מאלה הנמצאים סביב.
דבריה מהדהדים לדבריו של דבסטר, גיבור פסיכה וגורד השחקים, אף הוא מאת או. הנרי, פילוסוף צעיר ורב הישגים, שלמד והשכיל בכל נושא אפשרי למעט ברזי החוכמה, ההקשבה והאנושיות⁸.

דבסטר מתחרה על ליבה של דייזי עם מחזר אחר בשם ג'ו – בחור פשוט ולא משכיל כמוהו, אבל טיפוס חרוץ וטוב־לב, המנהל חנות זעירה להפליא הצמודה לגורד שחקים. ג'ו אוהב באמת ובתמים את דייזי ואכפת לו ממנה בצורה כנה אך דבסטר נחוש לנצח בעזרת אוסף כישוריו המלומדים. כדי להוכיח את יוקרתו, דבסטר מוביל את דייזי אל גג גורד השחקים, מקום שבו יכול לשטוח בפניה את שלל ידיעותיו כטווס הפורש את נוצותיו לראווה.

""אני לא אוהבת את זה," הכריזה דייזי, עם עיניים כחולות מוטרדות. "תגיד שנרד."

אך אין למנוע מהפילוסוף את הזדמנותו. הוא היה מאפשר לה להביט על פאר חוכמתו, חצי הנלסון שהיה לו על האין־סוף וזיכרונו לסטטיסטיקה. ואז היא לעולם לא הייתה מסתפקת עוד בקניית מסטיק בחנות הקטנה ביותר בניו יורק. וכך הוא החל לקשקש על זעירותן של פרשיות אנושיות וכיצד אפילו התרחקות כה קלה מהאדמה גורמת לאדם ולעבודותיו להיראות כמו עשירית של חישוב פי שלושה לדולר. ועם זאת יש להחשיב את מערכת הכוכבים ואת המקסימום של אפיקטטוס ולהתנחם. […]

"האדמה," אמר, "היא עצמה רק גרגר חיטה בחלל. הביטי שם למעלה."

דייזי הביטה למעלה בחשש. היום הקצר חלף והכוכבים יצאו החוצה ממעל.

"הכוכב שם," אמר דבסטר, "הוא נוגה, כוכב הערב. הוא נמצא במרחק של 66,000,000 מייל מהשמש."

"פאדג'!" אמרה דייזי עם הבזק קצר של מרץ, "מאיפה אתה חושב שאני באה – ברוקלין? סוזי פרייס, בחנות שלנו – אח שלה שלח לה כרטיס לנסוע לסן פרנסיסקו – זה רק שלושת אלפים מיילים."

הפילוסוף חייך בהתפנקות.

"עולמנו," אמר, "מרוחק 91,000,000 מיילים מהשמש. ישנם שמונה־עשר כוכבים בגודל ראשון שקרובים יותר מאיתנו פי 211,000 מאשר השמש. אם אחד מהם היה נכבה, היו חולפות שלוש שנים לפני שהיינו רואים את אורו דועך. ישנם ששת אלפים כוכבים בגודל השישי. זה אורך שלושים ושש שנים לאורו של אחד מהם להגיע לכדור הארץ. עם טלסקופ של שמונה־עשר רגל אנחנו יכולים לראות 43,000,000 כוכבים, כולל אלה מהגודל השלושה־עשר, שלאורם אורך 2,700 שנים להגיע אלינו. כל אחד מהכוכבים האלה…"

"אתה משקר," קראה דייזי בכעס. "אתה מנסה להפחיד אותי! והצלחת; אני רוצה לרדת!"

היא רקעה ברגלה.

"ארקטורוס," פתח הפילוסוף בצורה מרגיעה, אך הוא הופרע על ידי הפגנה מתוך עוצמת הטבע שעמל לצייר בזיכרונו במקום בליבו. שכן לדרשן הלב של הטבע הכוכבים קבועים ברקיע מפורשות כדי להעניק אור רך לאוהבים הנודדים בשמחה מתחתיהם; ואם תעמדו על קצות בהונותיהם בערב ספטמבר אחד עם אהובתכם על זרועכם תוכלו כמעט לגעת בהם בידיכם. שלוש שנים לאורם להגיע אלינו – אכן!
ממערב זינק כוכב נופל, מאיר את גג גורד השחקים כמעט עד חצות היום. הפרבולה הלוהטת שלו האירה כנגד השמיים כלפי המזרח. הוא שרק שעה שחלף ודייזי צרחה.

"תוריד אותי!" קראה בלהט, "אתה… חולה חשבון שכמוך!""

דבסטר לקח אותה אל המעלית ולתוכה. היא הייתה פעורת עיניים ונרעדה כשהקרון המהיר ביצע את ירידתו המתישה. מחוץ לדלת המסתובבת של גורד השחקים הפילוסוף איבד אותה. היא נעלמה והוא עמד, מבולבל, ללא מספרים או סטטיסטיקות שיסייעו לו."⁹

גמה הוא הכוכב האמצעי של קסיופיאה¹⁰ – כוכב בהיר, תת־ענק בצבע כחול־לבן, המוקף שתי פקעות ערפיליות קטנות.

קסיופיאה, על פי המיתולוגיה היוונית, הייתה מלכת אתיופיה האגדית, אשתו של קפאוס ואמה של אנדרומדה, שהתגאה כי יופייה¹¹ עולה על זה של נימפות הים נריוס, בנותיו של פוסידון. כנקמה שלח אל הים מפלצת ים אכזרית שייסרה את העם האתיופי. הדרך היחידה להיפטר ממנה (על פי דברי האורקל לקפאוס) הייתה להקריב לה את אנדרומדה כקורבן.
כך נקשרה אנדרומדה לסלע על שפת הים, ממתינה למפלצת שתאכל אותה אך פרסאוס, בנו של זאוס, שעבר שם במקרה, ראה אותה, התאהב בו־במקום, נלחם במפלצת ושיחרר אותה ואת העם האתיופי מן הקללה האיומה¹².

נראה שהעלמה ליסון היא בת דמותה של אנדרומדה, הכבולה בכבלים האיומים אל חדר העלייה המאיים להביא עליה את סופה, עד שמגיע בילי ג'קסון, בן דמותו של פרסאוס המעופף, ומציל אותה.

העלמה ליסון לא הייתה יכולה לאפשר לכוכב המאיר את שמיה הקודרים להיות "עוד" כוכב זר ורשמי בשמיים. היא צריכה שיהיה לו שם, כמו היה בן אדם, חבר ממשי וקרוב, מישהו שאכפת לו באמת ממנה. מבחינתה, בילי ג'קסון נשאר קבוע במקומו כדי להאיר עבורה את החושך; מבחינתה, הוא עושה זאת במכוון, אך ורק בשבילה.

"חלשה הייתה מהדליק מנורה או להתפשט. צנחה על גבי דרגש הברזל, גופה הרפה כמעט שאינו מכופף את הקפיצים המשומשים. ובחדר צלמות זה הרימה לאיטה את עפעפיה הכבדים וחייכה.
שכן בילי ג'קסון היה מאיר לעומתה ברקיע, שליו, בהיר ויציב, במרומי חלון העלייה. לא היה עולם מסביבה. שקועה הייתה בבור אופל, ובו רק ריבוע קטן זה של אור חיוורין, המהווה מסגרת לכוכב אשר קראה לו שם בשרירות־לב כזאת. ואהה, כל כך לשווא. מיס לונגנקר צדקה: גמה הוא מקבוצת הקסיופיאה, ולא בילי ג'קסון. ועם זאת, לא יכלה להניחו שיהיה גמה."¹³

במקור משתמש המספר במילה ארבוס (Erebus), חושך צל־מוות. במיתולוגיה היוונית ארבוס היה בנו של הכאוס, דמות המקפלת בתוכה את החושך שמילא את העולם קודם בריאתו.
לפני הופעת נוגה, כוכב השחר, שוררת עלטה מוחלטת – בדיוק כמו החושך המכסה את עולמה של העלמה ליסון, קודם שממפציע בילי ג'קסון לעזרתה.

האדונים הובר וסקידר אינם רואים את זו שהם מתיימרים לאהוב ולחזר אחריה.
הם רוצים אותה רק בהתאם לאופן שבו הוא מצטיירת בעיניהם ובעיקר – באופן שבו הם מצטיירים בעיני עצמם, לצידה.

דבסטר, המוצלח, המלוטש, הדומה לגורד השחקים המעורר הערכה ורושם, מחפש רק להשוויץ בידיעותיו ואינו רואה את דייזי. הוא מעריץ את עצמו ובעיקר את הדימוי שהוא מטפח על עצמו דרך עיניה (על פי תפיסתו, כמובן).
לכן הוא מפסיד.
דייזי בוחרת את הדבר האמיתי, את הגבר שבאמת אוהב אותה, הגבר שהיא עצמה אוהבת באמת¹⁴.

התזכורת להבטחה, לאהבה, היא שמעניקה את הכוח לעלמה ליסון להתמודד עם חדר העלייה שלה, עד שהכוכב יוצא ממקומו הקטן והתחום בשמיים ומתממש אל הדבר האמיתי:

"קלרה, המשרתת […], מצאה את הדלת נעולה למחרת בשעה העשירית, ופרצו אותה. מאחר שחומץ ושפשוף פרקים ונוצות שרופות לא הביאו כל תוצאות, רץ מישהו לטלפון וקרא לאמבולנס.
עד מהרה קרב זה לדלת בצפירות מרובות והרופא הצעיר והמוכשר, במעיל הפשתן הלבן, נכון, פעיל, בוטח, פניו החלקים צוהלים למחצה ורציניים למחצה, טפף במעגלה המדרגות.
"קראת אמבולס ל־49," אמר קצרות. "מה קרה?"
"הו, כן, דוקטור," אנפפה מרת פרקר, כאילו אסונה היא שאסון קרה בביתה הוא האסון הגדול ביותר. "אינני יכולה להעלות על דעתי מה קרה לה. כל מה שעשינו לא השיב את רוחה. אשה צעירה. מיס אלזי – כן, מיס אלזי ליסון. עוד לא קרה שבביתי – "
"איזה חדר?" קרא הרופא בקול איום, שהיה זר למרת פרקר.
"חדר־העלייה. זה – "
נראה שרופא האמבולנס היה בקיא במקום הימצאם של חדרי־עלייה. נעלם במעלה המדרגות, ארבע בפסיעה אחת. מרת פרקר הלכה אחריו לאיטה, כיאות לכבודה.
ברחבה הראשונה פגשתהו נושא את האסטרונומית בזרועותיו. עצר ופיתח את איזמל לשונו המנוסה. לא בקול רם. מרת פרקר נתקמטה בהדרגה, כלבוש נוקשה הצונח מעל מסמר. קמטים אלה נשארו על מוחה וגופה לעולמים. לפעמים היו דייריה הסקרניים שואלים אותה מה אמר לה הרופא.
"הניחו לזאת," הייתה משיבה. "אם יסולח לי ששמעתי זאת, דייני."
[…]
בעיתון הבוקר למחרתו ראיתי סעיף קטן […]. סופר בו על הכנסתה של אשה צעירה שהובאה מבית מספר 49 ברחוב – והסובלת מתשישות כתוצאה מרעב – לבית החולים בל־ויו. הוא נסתיים במילים: "ד"ר ויליאם ג'קסון, רופא האמבולנס שטיפל במקרה, אמר שהחולה תחלים.""¹⁵

כינוי החיבה של השם ויליאם הוא כמובן בילי.

כשמסתכלים על כוכב, לא חושבים על תכונותיו הפיזיקליות, או לפחות חושבים עליהן קצת אחרי שמתפעלים מהאופן שבו הוא מאיר ומהיופי שכבר אובד ברקיע המשובץ באין־ספור כוכבים כמוהו.
סיפוריו של או. הנרי משופעים בכוכבים¹⁶ אך שני סיפורים אלה, וחדר העלייה בפרט, מדברים על הכוכבים הבהירים ביותר על הרקע השחור ביותר שכנגדו הם נוצצים, על אנשים טובים בשעותיהם הקשות ועל הצלתם על ידי אורות מבורכים.