אדונים וגבירות – על משמעותו האמיתית של המושג "ג'נטלמן"
אדונים וגבירות
על משמעותו האמיתית של המושג "ג'נטלמן"
נהוג לחשוב שג'נטלמן הוא מסוג הטיפוסים שתמיד יודעים כיצד להתנהג: לאכול בצורה מנומסת, להתלבש בהתאם, לומר את המילה הנכונה, להתנהל תמיד מתוך שליטה ואיזון.
אולם ג'נטלמן אינו רק אדם מכובד, מיוחס, אנין ומלומד, זה שיש לו את ההכשרה, ההשכלה, הכישורים והיכולת;
ג'נטלמן הוא מישהו שאנינות ההתנהגות האנושית טבועה בו כאופי, לא כהרגל שמתקבל בירושה.
גם גברת יכולה להיות אשה רבת ייחוס ומעמד, בעלת טעם משובח, גינונים איכותיים והילה מעודנת שאין לטעות בה, אבל גברת אמיתית, קצת כמו הנסיכה על העדשה, תהיה כל הדברים האלה בצורה טבעית, כמעט כברירת מחדל.
סיפורו של סומרסט מוהם, ארוחת הצהריים, מעמיד במרכזו את דמותה של גברת מיוחסת, אשת חברה ותיקה, השולחת מכתב לגיבור הסיפור (בן דמותו של מוהם) וקובעת עמו פגישה "על ארוחת צוהריים". האירוע, שאמור היה להיות מפגש בין מעריצה לסופר, מתגלה כסעודה יקרה להחריד, בפרט לכיסו הריק של הסופר העני, המשתכר משכורת עלובה ומתגורר בדוחק בדירה המשקיפה על בית הקברות.
הגברת חסרת השם היא אשה מיוחסת ללא ספק: היא בקיאה באמנות, בספרות ובמוסיקה, מבקרת בתיאטראות ובמוזיאונים ובעיקר עסוקה עד מאוד בעניינים תרבותיים וחברתיים, אליהם היא מתייחסת ברצינות תהומית. במובן מסוים, היא מחשיבה עצמה למישהי הנמצאת בעמדה גבוהה יותר מאחרים: הם צריכים לבוא אליה, לשרת אותה, להביא לה וכמובן להאכיל אותה. אמנם היא אינה יהירה או מתנשאת אלא בעלת מזג עליז, לבבי ואדיב, אך עדיין מקננת בה תפיסה בסיסית כי העולם כולו כפוף לשירותה (או לפחות נדרש לעשות כן), וכי זו דרך ההתנהלות הטבעית והנכונה שאין בלתה.
גם סיפורו של אנטון צ'כוב, דרמה, מספר על אודות גברת מכובדת שכזו, שגם היא, כמו גיבורתו של מוהם, מעריצה את כתיבתו של מחזאי מוערך, שאל ביתו היא מגיעה לשם קבלת עצה ואוזן קשבת. על אף שגם היא מרבה להלל ולשבח את היוצר המופלא ואינה קושרת לראשה כתרים1, ניכר כי גם אצלה קיימת איזו תפיסה לפיה התרבות חשובה יותר מהכול וכי הצורך להיענות לה ולבקשותיה הוא פשוט הכרח שאין חיוני ממנו.
שתי הגבירות אולי בקיאות היטב בענייני תרבות ואמנות גבוהה, אך הן עיוורות (שלא לומר מתכחשות לחלוטין) למתרחש סביבן, למי שעמם הן באות במגע או בשיח קרוב, לאופן שבו הן כופות את נוכחותן ובעיקר את רצונותיהן על האחר.
גיבורתו של מוהם רוצה לסעוד צוהריים במסעדה נחשבת;
גיבורתו של צ'כוב מבקשת מהמחזאי שיטה אוזן ליצירה פרי עטה.
העובדה שאין לבני שיחן כסף או עניין להאזין להן אינה מציאות שצריך לקחת בחשבון.
הן יכולות להיות נשות שיחה מרתקות ואין ספק שאופקיהן רחבים הודות להשכלה מקיפה, אך הן אינן מבינות את הלך החיים האמיתי או את רגשותיהם־רגישותם של אנשים: גיבורתו של מוהם אינה יודעת את מחירם של דברים, אינה משגיחה בכל ההוצאות "הבלתי צפויות" (והבלתי נחוצות), ובאופן כללי חסרת מודעות גמורה ביחס לערך הכסף ולמשמעותו (משום שהיא אינה נדרשת לכלכל את צעדיה, היא אינה יודעת שעליה לחוס גם על כספם של אחרים).
גיבורתו של צ'כוב מדגישה את הסאה לא רק בלבושה2 אלא גם בהתנהגותה, כשהיא מגוללת בפני המחזאי האומלל סיפור מנופח ומייגע העסוק כל־כולו בהגיגים ובמחשבות אך מכיל מעט מאוד תוכן ועוד הרבה פחות מכך – עלילה.
נדמה שהדבר שאמור היה להפוך אותן לגברות, התכונה החמקמקה אך הברורה של עדינות ורגישות חברתית, נעדרת מהן כליל.
התנהגות חברתית מתורבתת אינה גם עניין של אילן יוחסין משפחתי, כפי שמבהיר היטב סיפורו של או. הנרי החליף והנבל: קורני ברניגן הוא נהג משאית שעושה כמעשהו של הארון אל־רשיד, מנהיגה החמישי של שושלת בית עבאס, איש חכם ורב תושייה אשר נהג להתחפש לקבצן כדי לצאת ולבוא בשווקים וברחובות ולשמוע את קול העם בצורה ישירה ובלתי אמצעית. קורני ברניגן, שאינו שליט או עשיר, עשה לו מנהג שעשועים קבוע: להתחזות לאדם השייך לעולמם של המיוחסים האמידים ולבלות את שעות הפנאי שלו במקומות המפגש והבילוי של חברי העשירון העליון3.
והנה, לילה אחד, נקלע קורני במקרה למפגש לא נעים של זוג מכובד למראה – היא גברת לבושה להפליא והוא אדון גבוה, אפוף הילת חשיבות. הופעתם החיצונית מגלמת בעיני קורני את תמצית המהות אליה נחשף בבילוייו ושאותה כמה לחקות ולנכס לעצמו. ואולם, האזנה לתמליל שיחתם סיפרה סיפור אחר, על בחורה צעירה שניסתה לשווא לפייס את בן זוגה, שעה שהוא נהג בה בגסות ובחוסר כבוד מופגן (ככל הנראה גם במהלך הערב כולו).
קורני, עובר אורח, מתחזה על דעת עצמו, משולל תארים או מורשת, חש חובה להתערב: "אף ג'נטלמן […] לא ידבר עם גברת כפי שעשית אתה […]. הנך מוכרח להפגין יותר כבוד לבגדיך מאשר לבזות אותה כך. ייתכן ואין זה ענייני, אבל זה יקרה בכל מקרה – אתה מצטייר בעיני כמו טעות אחת גדולה".
מלווה הגברת ענה בתשובה אלגנטית אך כובשת יותר. קורני, נמנע מאוצר המילים של נהג המשאית שלו, השיב במשפטים מנומסים ככל יכולתו. היחסים הדיפלומטיים נותקו; היה עימות קצר אך עירני עם כלי נשק לא מילוליים, ממנו יצא קורני בקלות כמנצח"4.
בשונה מצ'נלדר טאוורס, גיבור אבודים במצעד תלבושות (אף הוא מאת או. הנרי), קורני ברניגן אינו מסווה זהותו או "נשאר בתפקיד" החזות־התחזות, יהיה המחיר אשר יהיה. שאיפתו האמיתית היא להיות "אדון" של ממש5 – להיראות, לדבר, להתנהל ולחיות כדרך שאותם אדונים מכובדים נראים, מדברים, מתנהלים וחיים. ואולם, על אף שהוא עושה זאת בצורה עקבית ומתמשכת, הוא חש שהוא אינו מצליח לסגל לעצמו את המיומנות החמקמקה אך המיוחסת אליה הוא שואף, את העדינות האנינה שנראית חסרת מאמץ וטבעית כמו נשימה. קורני ברניגן חש עצמו כמתחזה6, וודאי בהשוואה לאותן גבירות מכובדות בסיפוריהם של מוהם וצ'כוב, שהרי אין לו את החינוך, ההשכלה, הידע, הגינונים, ההיכרות וההבנה בעולם האצילות והייחוס כדרך שיש להן ובשפע.
והנה, ברגע אחד, במעשה אחד, משתנה תפיסתו של קורני על אודות עצמו מן הקצה אל הקצה:
"פשוט הפכת אותי לחכם בנוגע למש'ו. הייתי מגלם ג'נטלמן הרבה זמן, חושב שזה רק הסמרטוטים העליזים שהיו לי ולא שום דבר. תגיד… אתה נהדר, לא ככה? טוב, אתה דוהר במעמד הזה, אני מניח. אני לא; אבל גיליתי דבר אחד – אני ג'נטלמן, על ידי… ואני יודע את זה עכשיו."7
קורני מגלה את האמת על עצמו לא דרך שימוש באין־ספור כרטיסי הביקור ש"השאיל" מפגישותיו עם אצילים מכובדים בדרגות שונות של הערכה אלא כשהוא נקלע למצב שבו הוא פועל על פי רחשי ליבו האמיתיים, מתוך ערך יקר לו ולו בלבד, ללא שום רצון להצטייר כמרשים או כמעורר התפלאות בעיני אחרים. דווקא התנהלות זו היא שחושפת את הגינונים האיכותיים שבאופיו, ללא כל קשר לזהותו החברתית או להופעתו הייצוגית יותר או פחות.
רושם הוא דבר מסוכן: הוא שם את הדגש על המהות כפי שהיא נתפסת כלפי חוץ, כך שהמטרה להשיגו מחמיצה ומחטיאה את עצמה עם כל התקדמות.
ההבטחה שמאחורי הרושם, תהיה אשר תהיה, היא נושא שיש לחתור להבין אותו, על מקורותיו וסיבותיו, אך זו דרך ארוכה מדי ותובענית מדי ללכת בה. קל יותר לאכול במקומות הנחשבים, להתהדר בשיוך משפחתי ולעשות את מה "שמצופה", לא את מה שבאמת דרוש.
הגבירות המכובדות בסיפוריהם של מוהם וצ'כוב האמינו באמת ובתמים בצדקת דרכן התרבותית והמכובדת. לדידן לא הייתה כל סתירה בין מה שהתיימרו להיות לבין מה שהיו באמת.
ההתפכחות, אם אפשר לכנות כך את האופן שבו המציאות טפחה על פניהן ועל פני תפיסותיהן, מגיעה כפי שהיא חייבת להגיע מצידם של אלה המייצגים את ההיבט האחר, זה שמקבל או דוחה, מאמץ או מתנגד להתנהלות "המכובדת" הזאת:
גיבור סיפורו של מוהם, על אף שאינו אדון מכובד, יודע כיצד להתנהג בנימוס ובצורה נאותה8 ובסופו של דבר מקבל את נקמתו שנים לאחר מכן, כשהוא מגלה לאלו ממדים תפחה גבירתו האצילה;
גיבור סיפורו של צ'כוב, לעומת זאת, אינו מצליח לשלוט על עצמו ומתוך ערפול חושים וטירוף דעת9 הוא קם והורג את הגברת המעבירה אותו על דעתו (ומזוכה אחר כך מכל אשמה).
קורני ברניגן פסע בדרכן של גיבורות מוהם וצ'כוב, מחפש את ההגדרה והחיצוניות מבלי להבין שמטרתם של גינוני הנימוס והכבוד היא לעדן את הנפש, לא לשמש כעדות ריקה מתוכן למעמד חברתי המופנה כלפי חוץ.
רק כשנסיבות המציאות אילצו אותו להשיל מעליו את תחפושת האדון המכובד התגלה האציל האמיתי שהיה באמת, מאז ומתמיד, כל אותו הזמן.
ג'נטלמן הוא אדם המתחשב בזולת ונמצא במודעות מלאה לסביבתו מתוך אכפתיות, אהדה וטוב לב כן ואמיתי.
ג'נטלמן אינו קוצר שבחים לעצמו הודות להופעה מלוטשת או שרשרת הישגים שנענדים כמו מדליות על דש הבגד (מקטורן מחויט ללא ספק). זו התכונה המבדילה אותו מהזיוף שנמצא בהתנהגותן של הגבירות המכובדות בסיפוריהם של מוהם וצ'כוב, שאינן רואות אלא את עצמן ואינן דואגות אלא לצרכיהן, גם כשהם באים בצורה גסה ומחוצפת על חשבונם של אחרים10.
קורני ברניגן, בחושיו האנושיים המעודנים, ידע לומר את המילים הנכונות במקום המתאים ובתקיפות המכובדת הנכונה. לאדם שכזה גינונים ולבוש הם רק תוספת – הדבר האמיתי כבר קיים ומושרש בו היטב, עמוק־עמוק בפנים.