את יודעת לספור עד עשר?
יופי.
אז עכשיו את יודעת כמה ספרים התחלתי לקרוא ולא סיימתי בתקופה האחרונה.
טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל חמישה ספרים ללא ספק היו שם.
בוודאות.
הייתי מונה לך אותם, אבל מאחר והפסקתי לקרוא אותם באמצע יש להניח שלא חשבתי שהם ספרים טובים או ראויים במיוחד לקריאה, אז זה לא יקרה.
כנראה שפשוט תצטרכי להאמין לי.
אני מניחה שזו הייתה הצטברות סטטיסטית של ספרים בעייתיים, כל ספר והבעייתיות הבעייתית שלו, שפגשו בחוסר הסבלנות שלי; ספרים לא מעניינים, על אף היותם ערוכים ומוקפדים, או ספרים מעניינים שלא היו ערוכים ומוקפדים.
בעצם, זה לא מדויק.
הספר האחרון שקראתי, זה שיעמוד במרכז הדברים היום, היה ספר לא מעניין במיוחד ולא ערוך ומוקפד לחלוטין.
דווקא הייתה לו עורכת, ובהחלט תהיתי לעצמי איך היא אפשרה לתוצר בלתי ראוי שכזה לצאת מתחת ידיה, אבל אז המשכתי לחשוב שאולי זו לא הייתה בכלל אשמתה; אולי הכוחניות של הכותב גרמה לו להחליט שהוא מבין טוב יותר, שהוא מוסמך יותר להתעקש, לאור עיסוקיו המשיקים בתחומים מקבילים, ואי אפשר היה להשתלט עליו ולהבהיר לו שהוא טועה באופן מגוחך לגמרי.
אין לי ספק שהוא לא מבין מה כל־כך גרוע במה שהוא כתב, אחרת זה לא היה כל־כך גרוע.
לי זה היה ברור כשמש, עד כדי כך שאפילו לא מעניין להיכנס לזה בכלל.
היתרון היחיד, וזה באמת יתרון דחוק, שגרם לספר להיקרא בסופו של דבר היה העלילה שלו; לחלוטין לא חפה מבעיות (ואני לא מדברת בכלל על הסיום, שחצה שיאים של חובבנות מופרכת) אבל בכל זאת, ועל אף עייפות מייגעת, עלילה, כזו שאפשר ולפרקים אף מעניין לעקוב אחריה.
לספרים הקודמים לא הייתה כזו. היה להם אולי סיפור, אבל החשיבות העצמית, המעמד או הנושא היו גדולים יותר. אז החשיבות נשארה, הסיפור נעלם והספרים נערמו זה על גבי זה בצורה מייאשת למדי עד לספר האחרון, שייוותר אלמוני ובלתי ידוע לאור היותו רע, רע מאוד, בכל קנה מידה אפשרי.
מה שכן, הגרעין הרעיוני שבו העלה דיון מעניין (זה קורה לא אחת דרך אגב; היו כמה ספרים גרועים שהיו בעלי מסר שראוי לעיין בו. זה לא גרם לספר עצמו להיות טוב יותר, אבל לפחות הוא עורר אותי לחשוב – פיצוי הולם על עוגמת הנפש, ללא ספק).
מבלי להסגיר הרבה נאמר שיש כאן עניין של סחר בנשים למטרות מין.
מבלי להסגיר הרבה נאמר שיש כאן השקה (מסוימת) לחטופה עם ליאם ניסן (סליחה על ההשוואה: חטופה היה הרבה יותר טוב, להוציא את הסיום הילדותי): שני מקרים בודדים בתוך תופעה כלל־עולמית, שני גברים המנסים להציל מישהי מסוימת ואותה בלבד, מתוך מערכת מסואבת ומלוכלכת ומושחתת שלא ניתן למגר או לחסל. בדרך מתגלות דוגמאות בודדות אך מייצגות לרבבות הקורבנות שקיפחו את חייהן וזהותן באותו מסלול איום, אבל העלילה מתמקדת במה שניתן להתמקד בו – בסיפור אחד בלבד, בחורה אחת בלבד. רק היא מעניינת, רק אותה צריך להציל, ואחר כך – אחר כך המבול.
כאן, בסיפור האלמוני, הולכים צעד אחד קדימה והופכים את הקורבן למישהי שהופכת לחלק מהמערכת, אותה מערכת שגבתה ממנה מחיר נפשי וגופני שבעולם של כתיבה ראויה היו כותבים אותו אחרת לגמרי.
למה היא עושה את זה?
לא ברור.
כן, יש כסף – והרבה מאוד כסף, אבל לאשה הזו, שנוצלה־ניצלה־והפכה למנצלת יש כבר הרבה מאוד כסף, בכמות מגוחכת שרק סיפור מגוחך כזה יכול לייצר.
למעשה, שתי נשים בכירות מעורבות בסחר־מכר הזה, שהופך נשים במצוקה כלכלית לכלי בידורי; הן הדמויות שמשתזפות באור הזרקורים, חוליה בשרשרת חיול ארוכה מדי של נשים חסרות שם, חסרות זהות ובעיקר חסרות מזל.
גורלן לא שפר עליהן, גם הן התחילו מאפס אבל עכשיו אפשר רק לקנא נוכח המקום אליו הגיעו בסופה של דרך חתחתים מפוקפקת.
כמה כוח!
כמה עוצמה!
בעצם, עזבי עוצמה – איזה ארון בגדים! ונעלים!
כי זה מה שחשוב, לא?
גם לגברים שבסיפור כמובן, אבל אצלם אלה מכוניות מירוץ וספינות פאר ומסעדות יוקרה.
מולן מעמיד המספר (כנראה בלי כוונה) שתי נשים בכירות מטעם רשויות החוק, המנסות לבלום את מה שהנשים המסרסרות מתאמצות כל־כך לקדם. נשות "הצדק" מבינות את הבעייתיות המוסרית אבל מנגד לא חוששות להשתמש באותם הכלים כדי לקדם את עצמן ואת מטרותיהן המוצדקות.
מינונים אחרים – השפעה זהה.
עקרונית, אמור להיות הבדל מהותי מאוד בין שתי קבוצות הנשים האלה.
הלכה למעשה, הוא לא ממש קיים.
כי איפה עובר הגבול בעצם?
מתי אסור ומתי מותר להתנהג בצורה מסוימת כדי להשיג מטרה מסוימת?
האם אופי המטרה הוא שקובע את איכות ההתנהגות?
או אולי זהו אופי המעשים?
באחד מטקסי פרסי המוזיקה שהתקיימו לאחרונה, עלתה לנאום אחת, זמרת בשם מדונה.
הרבה אנשים, נשים בעיקר, התרגשו מהנאום הזה, מהעובדה שמדונה דמעה כשדיברה על הקושי שהוא מנת חלקן של נשים בעולם גברי ונוקשה כל־כך, מהמסר שעודד אותן "להמשיך" קדימה ולא להרפות.
צפיתי בנאום כי מי ששלחה לי את הקישור הייתה מאוד מעוניינת בחוות דעתי. היא חשבה שמדונה "יצאה מלכה", בעיקר בגלל שברמה האישית היא הזדהתה עם הקושי ולכן קיוותה להזדהות גם עם הניצחון, שאמור בסופו של דבר (ובתקווה גדולה) להגיע.
אני לא חשבתי שמדונה "יצאה מלכה", זה בטוח. למעשה, חשבתי שיש היבט מובהק מאוד של צביעות צורמת ואפילו התכחשות עצמית קשה במסר המרכזי שהיא ביקשה להעביר.
הפרס היה הוקרה על מפעל חיים, אבל מדונה בחרה להתמקד בשתי נקודות במסגרת מפעל העשייה הגדול שלה – אלבום וספר שהיו לדידה פורצי דרך בתחומם, ביטוי למיניות הנשית המשוחררת שלה.
העולם, בתגובה, קרא לה פרוצה.
מדונה ציינה את פרינס, אמן שנהג באופן דומה אך לא זכה לגינוי המחפיר שזכתה לו היא, על מה שנתפס בעיניה כחירות המחשבה, האמנות והביטוי העצמי.
סביר מאוד להניח שגם פרינס קיבל ביקורת אחת (או שתיים) על הופעתו, לבושו ומעשיו, אבל הנקודה הזו פחות מעניינת את מדונה – ובצדק מסוים, שהרי היא לא נוגעת אליה. מבחינתה, היא נאלצה לספוג את מטחי השנאה וקיטונות הביקורת מסיבה אחת ויחידה – בגין היותה אשה.
כי אשה צריכה לשמור על גבולות הגזרה, התבנית, המגדר.
והיא לא שמרה.
אשה צריכה להיות עדינה, מאופקת, שקטה.
והיא לא הייתה.
אשה צריכה לעשות את מה שמצפים ממנה לעשות.
ומדונה לא עשתה.
היא עשתה את מה שהיא רצתה לעשות.
וחטפה.
מדונה מאשימה את המחטיפים, אלה שכעסו עליה על כך ששברה את החוקים, האשימו אותה בכל הרעות החולות וקראו לה שטן. בעיניה היא הייתה ונשארה פמיניסטית – מהסוג "הרע" אמנם, אבל פמיניסטית בכל זאת: אשה חזקה שחיה על פי אמונותיה ורצונותיה מבלי להיות כפופה לאמונותיו ורצונותיו של אף אחד אחר.
יפה, נכון?
עוצמתי.
לי היא הזכירה דווקא את מה שעשו שתי גיבורותיו של הספר האלמוני שקראתי: הפכה מקורבן במשחק גרוע למנהלת נוגשת באותו המשחק ממש.
בדיוק כמו גבר, רק בתור אשה.
גרועה יותר היא העובדה שכאן נעשה גם ניסיון לקדש ערך בזוי בעצם שיוכו להכרזות מסוג "פמיניסטית לוחמת", "שחרור מגדרי" ו"הזכות להתבטא ולהתפרנס בכבוד".
בנקודה זו חשוב להבהיר: לא אני קבעתי שמדובר בערך בזוי – מדונה קבעה. היא בעצמה, כשאמרה פעם, בהזדמנות אחרת, שאחד מרצונותיה הגדולים ביותר הוא שבתה הצעירה תתלבש בצורה צנועה יותר. זה קרה קצת אחרי שסיפרה שבביתה אין מכשיר טלוויזיה, כי את מה שיש בה היא לא מוכנה להראות לילדים שלה.
הבעיה היא שמדונה היא מה שיש לראות בטלוויזיה.
כנראה שערכי המוסר של הילדים שלה לא מתאימים לשפה, למחוות הגופניות, ללבוש ולשאר הדרכים שבאמצעותם מדונה "מבטאת" את האמת הפנימית שבה ומשחררת אותה לחופשי.
במה היא נבדלת ממה שעושות הנשים שסוחרות בנשים אחרות, שעוזרות להן להרוויח כסף משמעותי במקום שאין בו אפשרויות תעסוקה או פרנסה אחרות? נכון שזו לא הכוונה הזולתנית והנדיבה שמנחה אותן, אבל אחרי הכול – הן נשים והן צריכות לחיות ממשהו, אולי אפילו להרוויח.
האם המצב הופך להיות תקין, ואולי גם "כשר", ברגע שבראשו עומדת אשה ולא גבר?
האם נשיות יכולה להעניק חסינות והגנה מוחלטת, לא משנה מה הפעולה?
מה שמדונה עושה מסוכן יותר ממה שעושות הנשים האלה, המגייסות נשים לשירותיהן כדי להרוויח עוד ועוד כסף על חשבונן ועל חשבון הגברים הנוהרים אחריהן: הן יודעות מה הן עושות. מדונה קוראת לזה "אמנות" ובשם האמנות עומדת על במה, מספרת על המתנגדים ועל אומרי הלאו שגינו אותה וכך חיזקו אותה, ואז ממשיכה – לקלל, להתפשט, להתנועע.
היא הדוגמה לאשה חזקה, ראויה, מכובדת.
אך האם אשה המבצעת מעשים מיניים לעיני כל היא אשה הראויה להערכה?
האם אשה המנבלת את פיה בצורה גסה, המבטיחה טובות הנאה מיניות לכל מי שיצביע למועמדת שהיא מאמינה בה ולא חוששת גם להסביר מדוע היא אשה הראויה להערכה?
האם מיניות כזו הופכת אשה לחזקה, ראויה ומכובדת?
אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו חברת כנסת או שרה או רופאה או בנקאית או מורה הייתה מופיעה על עמוד השער של עיתון נשים כל שהוא בחזייה או בלבוש חושפני.
אני מנסה לדמיין לעצמי את האופן שבו הציבור היה מסתכל עליה.
האם זה ימעיט מערכה, להצטלם באופן שכזה?
האם זה יוסיף לערכה ויחזק את מעמדה המכובד?
בכלל, האם אשה שמפגינה את עצמאותה המינית היא בהכרח אשה מופקרת והאם פמיניזם, מעצם מהותו, אינו חותר לאפשר לאשה לממש את עצמה ככל רצונה, לפי ראות עיניה?
פמיניזם, כהגדרה, אכן חותר לשוויון זכויות מגדרי: אין יותר ואין פחות – כולנו שווים. אבל האם חופש מוחלט זכאי תמיד לקבלה מוחלטת? האם החברה חייבת תמיד לאמץ כל ערך וכל ביטוי, גם כאשר הוא מתנגש עם ערכים שהם בעיניה נכונים וחשובים יותר?
מיניות היא לא דבר שצריך להתבייש בו – ההיפך הגמור הוא הנכון: מיניות היא דבר חשוב, חיוני ומרכזי, אבל דווקא מהסיבות האלה צריך לתת לה את המקום הראוי.
צריך לכבד אותה, לא לבזות אותה בכיכר השוק.
התקדמנו קצת מאז ימי סדום ועמורה, אבל יש גם כאלה שמעדיפים להישאר שם כדי לעשות לעצמם קופה יפה.
הספר האלמוני שקראתי מנסה לעשות את מה שמדונה עושה – להטיף נגד מקומות שמשפילים נשים אבל לקבל בהבנה ואפילו בהערכה את הכסף העצום שהשפלה כזו מניבה.
הגונב מגנב פטור – במקרה הזה, הגונב מסרסור פטור ובכלל הסכומים הגדולים תמיד מרפדים את המצפון ואת מוסר הכליות.
אז זהו.
שלא.
להיות אשה חזקה ומשוחררת אין פירושו לעשות ולומר כל דבר, ללא מסננים, ללא גבולות, פשוט כי את "חיה".
להיות אשה חזקה ומשוחררת אין פירושו ללכת עם הזרם ולקבוע את החוקים בהתאם למה שמתאים לכיס הפרטי ולחשבון הבנק ולתהודה העצמית.
חוזק משמעו לעמוד מול מה שמעוות ולעצור אותו, לא להמשיך איתו או אותו הלאה.
אם זה לא נכון – זה לא נכון, לא לגבר ולא לאשה.
הבחירה החופשית ושכולם יקפצו היא משאלת לב תלושה מהמציאות.
אי אפשר לעשות דברים מקוממים ולקרוא לחברה שמרנית ומקובעת רק בגלל שהיא לא מסכימה לראות את "אור הבשורה" שהמהפכה הגדולה הזו הביאה.
מי שמנסה לנהוג אחרת לא הופכת לדמות לחיקוי; היא מגלה את עצמה כדמות שבזה לערכים, בזה למוסכמות, בזה לתקינות מכובדת.
מעניין שאחר כך היא מתקשה לקבל את כל אלה שבזים לה בחזרה.
מעולם הסחר־מכר מעטות מאוד הנשים המצליחות להשתחרר, שלא לומר להיחלץ. זו דרך סלולה לאבדון. הספר העלום מביא דוגמה בודדת על אחת שהצליחה "לצאת", אבל החריגות הקיצונית שלה ממחישה בדיוק עד כמה מהפך כזה הוא בלתי מציאותי, בלתי אפשרי עבור כל־כך הרבה אחרות.
שתי הנשים שעומדות בראשו של המנגנון המרושע הזה מרוויחות כסף רב ומחזיקות בעוצמה אדירה, וכך הופכות – בין אם נרצה בין אם לאו – לדמויות ראויות להערכה.
כמו מדונה.
אולי הגיע הזמן להבין שאשה משוחררת, חזקה וראויה באמת צריכה לחדד ולהעצים את עושר היתרונות והסגולות שיש בה ולסרב להמשיך באותה מגמה עלובה, משפילה ואפילו אכזרית שממשיכה להציג אותה באור מאוד מסוים, מאוד מגביל, מאוד לא ראוי לאשה.
גם לא לגבר אגב, למקרה שהיה או הייתה מי שתהה או תהתה.
כל טוב,
גתית