תפיסת האישה לאנטון צ'כוב: מסע בין שני סיפורי קיצון
תפיסת האשה לאנטון צ'כוב:
מסע בין שני סיפורי קיצון
דרכה של אוליינקה פלאמיאניקוב הייתה לאהוב.
לא אהבה קפואה, עצלנית ומתפנקת אלא אהבה מלאת רגש, המביאה לכדי עשייה, נתינה ומסירות עד גבול הדבקות. אהבה שהיא דרך חיים1.
כזוהי נשמונת, גיבורת הסיפור הנושא את שמה2: אישה שחיה למען מושא אהבתה, מאמצת את חייו, רצונותיו וצרכיו כמו היו חייה, רצונותיה וצרכיה מאז ומעולם. דרכו הופכת לדרכה, מחשבותיו למחשבותיה. כמעט מבלי להרגיש היא משנה את עמדותיה, מתאימה עצמה בטבעיות למצב העניינים החדש, ללא שיקולי כדאיות ותועלת: לרווחת אוהביה היא דואגת – עבור עצמה אין היא מבקשת או דורשת דבר. מהות קיומה, לרבות מהות אושרה ושמחתה, באים לה מעצם מימושה זה ותקופות אלו של צַוְתָּאוּת מוחלטת עם מושאי אהבתה הן היפות והמאושרות בחייה: עם בעלה הראשון קוקין "לבה נפוג מעונג"3. עם פוסטובאלוב, בעלה השני, חיה חיי זוגיות טובים ונעימים4. משנפטר פוסטובאלוב, מצאה לה "אושר חדש"5 אצל הווטרינר סמירנין. כשחזר אליה עם אשתו ובנו באה אולגה לכדי התרגשות גדולה6 והפנתה את כל מרצה לאהוב את בנו סאשה, המופקד לרשותה. סאשה, כקודמיו, הופך את אולגה ל"מרוצה […], שלווה, שופעת אהבה; פניה הפכו צעירות יותר […] מחייכות, קורנות"7.
כשנמצא לנשמונת מישהו לחלוק עמו את חייה, היא מטפלת בו באהבה אין־קץ. ההתמסרות המוחלטת שבה היא מקבלת עליה את עולמו של האחר, הגבר בחייה, היא עבורה ביטוי כן לפנימיותה שלה. אין זו העמדת פנים, המבקשת לשאת חן או לבטל את "העצמי", אלא שותפות מלאה, גוף ונפש8.
בלעדי הגברים בחייה, מאבדת אוליינקה את חיוניותה והופכת יצור נטול זהות, אפור ומדוכא9.
אפשר ואולגה פלאמיאניקוב לא תזכה בפרס "המצטיינת" מטעם השדולה לקידום הנשים והנשיות. עיניים ביקורתיות תשפוטנה אותה כאישה בלתי עצמאית, משוללת עמוד שדרה בגין התלות המוגזמת שהיא מפתחת בגברים שבחייה, מגבשת מתוכם עמדה, דעה וזהות10. כך, כשנסע קוקין למוסקבה, "לא יכלה לישון, [רק] ישבה בלא הרף על יד החלון והביטה בכוכבים. בזמן הזה דמתה לתרנגולות, שגם הן אינן ישנות כל הלילה ומגלות אי שקט כשאין בלול תרנגול"11. כשנסע פוסטובאלוב "להביא עצים, התגעגעה היא מאוד ובלילות לא ישנה, בכתה"12. לאחר שעזב הווטרינר, הייתה "במחשבותיה ובליבה […] מין ריקנות שכזאת […] ורע לה על הנשמה משל שבעה מרורים"13.
גישה זו תמצא גם בשם "נשמונת" כינוי מלגלג לזו שנענית לכל גחמה, בדומה לחיית מחמד מאולפת, דמות שטוחה שאינה מתפתחת14. אפשר כי בגין מעשיה וכמיהתה לאהבה תיתפס אולגה כאישה בלתי מוערכת, שבויה בבורות עצלה, משוללת חופש מחשבתי ופעילות יזומה משל עצמה, כאותן נשים המפקירות עצמן בהתמסרות גופנית־כלכלית, באופן המתואר ביצירה נוספת מאת צ'כוב, התקפה של עצבים15.
פתיחת התקפה של עצבים מתאפיינת בנימה אגבית, רגילה ויום־יומית: שני חברים מציעים לחבר שלישי להצטרף אליהם לבילוי קליל של ערב. השניים הם סטודנט לרפואה בשם מאייר וסטודנט לאומנויות (ציור, פיסול ואדריכלות) ששמו ריבניקוב. הצלע השלישית היא ואסילייב, סטודנט למשפטים.
בחוגיהם ובהתעסקותם המקצועית מייצגים מאייר וריבניקוב את השכבה הגבוהה בחברה המלומדת, זו המתעסקת בעניינים שברומו של עולם: בריאות, גבהות הרוח, עידון של גוף ונפש. במערך זה נדחק ואסילייב לפינה; בלימודיו היבשים, החוקתיים הוא מצטייר כסטודנט פשוט, לא מתוחכם, נטול זוהר. אף כאדם הוא מתגלה כטיפוס חלש, עדין ורגיש יתר על המידה.
ייעדם של מאייר וריבניקוב ברור: סמטה ס', מקום משכנן של היצאניות ובתי הבושת. היוזמה לרעיון לא באה מצידו של ואסילייב, כמובן. הוא עצמו מעולם לא ביקר במקומות כגון אלה. יתר על כן, סוג הנשים המאכלסות את סמטה ס' הן בעיניו קורבנות חסרי ישע של גורל טרגי ולא סלחן. ואסילייב מצר על כך שלעולם לא תדענה נשים אלו את טעמה של אהבה אמיתית או אימהית. את מעמדן החברתי המעורער, המאפשר לגברים לפנות אליהן בזלזול ובקרבה בלתי מהוגנת, את העובדה שהן נחשבות לנגע ומחלה ממארת, את בכיותיהן המרות של אמותיהן ואחיותיהן כעל מתים שכבר חלפו ועברו מן העולם – על כל אלה הוא מצר וכואב בכל ליבו.
ואסילייב מאמין כי הנשים האבודות של סמטה ס' מכירות היטב בחומרת חטאיהן ומחפשות ללא הפסק דרכי מילוט מקיומן האיום16. לדידו, האפשרות לשוב אל דרך הישר היא מוחשית וממשית: הנשים יכולות להיוושע – ועוד תיוושענה – ממצבן האומלל, בו ברגע שתוכלנה לחלץ עצמן ממנו, בכוח רצונן והחלטתן הנחושה17.
לא רק את גישתו הסלחנית – גם את אירוע המפגש צובע ואסילייב בצבעים רומנטיים של התגנבות אוהבים, עם הבטחה אפשרית להיקשרות ואולי גם לגאולה מקודשת כמעט18. אולם, משמתעמתות אמונותיו של הסטודנט למשפטים עם העובדות לאשורן, מתחילה בקרבו סערה רגשית בלתי מרוסנת, סערה המתחזקת ומתעצמת עם כל הסטה נוספת של רעלת התקווה ונטישת האשליות. ואסילייב, שלא יכול היה להאמין ברשעותו של הטבע האנושי, נחרד לגלות כי איש מבין באי סמטה ס' אינו נבוך או מתבייש בגין הימצאותו שם. ואסילייב נדהם מזרם העוברים והשבים, מהפעלתנות המהירה, מהתנהלותם הרגילה והטבעית של החיים, הנמשכים ללא שמץ של הפרעה או אי־נעימות: "עגלונים ישבו על מושביהם בשלווה ובשוויון נפש, כמו בכל הסמטאות האחרות; על המדרכות פסעו אותם עוברי אורח כבכול הרחובות האחרים. איש לא מיהר, איש לא טמן את פניו בצווארון מעיל, איש לא הניד בראשו לאות תוכחה […] ובשוויון הנפש הזה, בבליל הצלילים של הפסנתרים והכינורות, בחלונות המוארים ובדלתות הפתוחות לרווחה, אפשר היה לחוש בדבר מה בוטה מאוד, חצוף, פורק עול וחסר מעצורים. הדעת נותנת שבזמנים עברו היו שוקי העבדים סואנים ועולצים לא פחות, ופניהם והילוכם של הבריות לבשו אותה ארשת אדישה."19
ההֶקֵּשׁ לסחר העבדים, המובא כלאחר יד, מצליח לטלטל ולסדוק את מעטה העליזות, השמחה וההוללות משוללת הרסן השולטים ביד רמה בסמטה ס'. במחי דימוי אחד הוא מנפץ את האשליה הנוצצת שaזורים האורות והמוזיקה בפני אין־ספור עיניים עיוורות ואוזניים ערלות, ומעמיד את הדברים על דיוקם: פשעים איומים ונוראים מתחוללים כאן, בראש חוצות ולעין כל. סחר ברגשות, סחר בגוף, סחר בבני אדם.
""משעמם לך כאן?" שאל [ואסילייב].
"משעמם, אלא מה."
"אז מדוע אינך עוזבת, אם משעמם לך?
"ולאן אלך? לבקש נדבות, או מה?"
"יותר קל לבקש נדבות מאשר לחיות כאן."
"ומניין לך לדעת? ביקשת פעם?"
"ביקשתי, כשלא היה לי במה לשלם תמורת הלימודים. וגם אילולא ביקשתי, זה ברור. קבצן הוא בכל מקרה אדם חופשי, ואילו את שפחה."20
ואסילייב הרגיש, הפשוט, המהוסס, מצליח להבין את המהות המכוננת של עולם הנשים בסמטה ס': את העובדה שהן עבד – לא רק בגין מקצוען, אלא גם, ובעיקר, מפני הרושם החברתי שנקשר אליהן. את המקצוע תוכל האישה אולי להחליף, אך את הקלון שדבק בה, אותו לא תוכל להסיר לעולם21. עובדה זו היא הקשה ביותר לדידו של ואסילייב – המחיקה המוחלטת של זהות הנשים כיצורי אנוש בעלי ערך.
אישה החיה ועובדת בסמטה ס' חֲדֵלה למעשה להיות אישה. מבחינה מדעית הגדרה זו מוסיפה להיות תקפה לגביה, אך מכל בחינה אחרת – היא אינה אלא צל של זהות, מישהי שהייתה ואיננה.
לא ההתנהלות האדישה לבדה היא שמזעזעת את ואסילייב. זהו המפגש עם החוטאות עצמן, הנשים של סמטה ס', שממוטט עליו את עולמו: כל מה שהאמין בו, בנבכי נפשו התמימה, כל ייסורי המצפון, המצוקה והתקווה לגאולה ותשובה – כל המחשבות הטהורות האלו אינן מתקיימות בחלל הגס והזול של חדרי האירוח, בתלבושות המצועצעות והצעקניות ובאיפור המוגזם: ""כמה כל זה דל ומטופש!" חשב ואסילייב. "מה בכל הזוטות האוויליות האלה שאני רואה עכשיו יכול לפתות אדם נורמאלי ולגרום שיעולל חטא נורא: שיקנה בשר ודם תמורת מטבע עובר לסוחר? אני יכול להבין כל חטא שהוא שנעשה למען הפאר, היופי, העידון, להט התשוקה, אנינות הטעם, אבל מה יש כאן? למען מה חוטאים? כאן?""22
התפיסה הרומנטית התנפצה, האמונה בישועה אפשרית נגוזה. עולם חדש מקיף את ואסילייב; עולם של חוצפה וגסות רוח, פריצות ואדישות. יקום תמוה, חריג, לא־הגיוני. ההבטחה שבישרה לו נפילתו הרכה של השלג הראשון, פתיתים לבנים של טוהר, תמימים ורעננים בדרכו אל סמטה ס' – הבטחה זו התחלפה בהתפכחות מרה וכואבת, דורסנית וכבדה.
מוטיב ההקבלה בין השלג היורד לבין נשות סמטה ס' עובר כחוט השני לכל אורך הסיפור: הנערות העובדות־אבודות הן נקודות לבנות המרצדות על רקע שחור של נסיבות חיים טרגיות. הן חיות, נעות ומתנועעות באפלה בדרך עצלה, מנומנמת, משועממת, מקיפות את הגברים ואת ואסילייב כמו השלג העוטף את זקנו, ריסיו וגבותיו, כמו הפתיתים הנערמים על כתפי האורחים הנכנסים לביתן.
על פניו, מציאות אחת רווחת בעולמו הספרותי של אנטון צ'כוב: אישה המתמסרת מבחירה מלאה לגברים שבחייה. אך מה רב ההבדל בין הנשים של סמטה ס' לאישה הגדולה והמיוחדת נשמונת. זו המתמסרת לאהבה ולנאמנות מול המוסרות את גופן מתוך מציאות של דוחק, מצוקה ואָזלַת יד. נשים שנמכרו למלאכה כמו חפץ שנדרש להניב פרי, נשים שכל דלת אחרת נטרקה בפניהן בחוזקה יתרה.
נשים עצובות, כבויות, אומללות.
אולגה פלאמיאניקוב היא אישה מאושרת, אישה שמבטאת עצמה בשלמות כשהיא אוהבת ונאהבת. בלעדי מישהו לאהוב, היא מתקשה לחשוב, מתקשה להתקיים23. יתר על כן, חרף "הפכפכנותה" זוכה אוליינקה לאהדה והערכה מצד כל מכריה – החל מבעליה וכלה באחרוני הבאים אל השוק, אהדה והערכה שהנשים בסמטה ס' לעולם לא תדענה כמוה24.
סיפורה של אולגה סמיונובנה נוגע ללב בתיאור התמסרותה המוחלט אל רגש האהבה, אל האופן שבו היא פועלת כפי שברצונה לפעול. בכך היא מוכיחה, הלכה למעשה, כי זכותה של אישה לחיות את חייה לפי רצונה, על פי בחירותיה, גם אם בחירות אלה אינן עולות תמיד בקנה אחד עם השקפה חברתית כזו או אחרת.
סיפורן של הנשים מסמטה ס' שייך לאופרה אחרת. לא אהבה כנה ואמיתית מפעילה אותן, לא רצון חופשי ובחירה עצמית אלא נסיבות אחרות של תנועה: "הנשים הללו לא היו בדרכן לאבדון; הן אבדו זה כבר […] אבל אין הכרה באשמה, וגם לא תקווה לישועה. מוכרים אותן, קונים אותן, מטביעים אותן ביין ובמעשי נבלה, ואילו הן כמו כבשים, מטומטמות, אדישות ואינן מבינות […]. היה ברור [לואסילייב] גם שכל מה שנוהגים לכנותו כבוד האדם, האישיות, דמותו וצלמו של אלוהים, חולל כאן עד היסוד, "עד לא ידע", כמאמר השיכורים, ואשמים בכך לא רק הסמטה והנשים המטומטמות […]."25
חבריו המלומדים של ואסילייב – הרופא המהולל והאמן הנשגב – אלה שאמורים להבריא ולנסוך יופי במציאות קשה, דווקא הם מקדשים ומנציחים את המצב המנוּוָן, ההרסני של נשות סמטה ס'26. מאייר דורש מואסילייב להתנהג, ולו למשך ערב אחד, כבן אדם, אך תפיסת האדם של הסטודנט המכובד לרפואה שונה בתכלית השינוי מתפיסת האדם של ואסילייב אציל הנפש.
ואסילייב החריג עומד לבדו, תמה ומבולבל, נוכח המראות הלא־הגיוניים שלפניו. לבדו הוא מבחין בפן הקלוקל, המושחת, של כל מה שנגלה בפניו27. כשהוא מבקש להסתלק בתואנה שהמקום מגעיל אותו, מאייר ורביניקוב לועגים לו, מקניטים אותו וחושבים אותו למשוגע. הם כועסים על רצונו להסתלק וכועסים אף יותר על הסתלקותו בפועל, כאילו יש פגם בהסתלקות דווקא ולא בהישארות, כאילו בו האשמה.
בתחילה ואסילייב מאמין להם, מתקנא ביכולתם ליהנות בצורה משוחררת כל־כך, ללא דאגות וללא מחשבות. בגללם הוא מתייחס לחוש הביקורת והחמלה שבו כאל מגרעת, נטייה מופרזת שיצאה מאיזון. אולם עד מהרה מתחלפת הבושה השקרית בבושה אמיתית, נכונה: ואסילייב מתבייש על עצם הימצאותו בסמטה ס', בבתיה, בסביבה שכזו. רגשות שנאה ותיעוב עולים בו נוכח הנשים, שומרי הסף והנגנים החיים שם, אך בכייה של אחת הנערות, ש"בכתה כדרך שבוכים אנשים שכבודם נפגע"28 מזכיר לו כי "[…] כאן באמת חיים בני אדם, בני אדם של ממש, שכדרכם בכל מקום, נפגעים, סובלים, בוכים, מתחננים לעזרה […]. השנאה שרבצה עליו במלוא משקלה ותחושת הגועל פינו את מקומן לרגש חריף של רחמים וכעס על העולם […].
"אולי כולכם צודקים!" אמר ואסילייב […]. "אולי! אבל בעיניי כל זה מעורר פליאה! העובדה שלמדתי בשתי פקולטות – בזה רואים הישג מרשים; על שכתבתי חיבור שבתוך שלוש שנים ייזנח ויישכח, מהללים אותי עד לב השמים, אבל על כך שאיני מסוגל לדבר על נשים שסרחו באותו קור רוח שבו אני מדבר על הכיסאות האלה, מנסים לרפא אותי, מכנים אותי משוגע, מרחמים עלי!" "29
נשמונת והתקפה של עצבים מנציחים את תמונת פני החברה, המכלילה בכפיפה אחת בריות טובות לב עם טיפוסים אנוכיים, החיים לעצמם ומקדשים את צרכיהם על פני כל שיקול ערכי כזה או אחר. זהו הרקע הבלתי ראוי והבלתי אנושי, עליו מתבלטות דמויותיהם של אולגה30 ו־ואסילייב כשני גיבורים מוסריים, שמעשיהם ותובנותיהם הינם אות ומופת בעולם חסר ואפל. עולם שאינו רואה את מי שאינם מיישרים קו עם הגדרות החברה, האנשים השקופים, הפשוטים, הלא־חשובים.
אנשים שעבורם העדר מחשבה פירושו גזר דין מוות – יום־יומי, עקבי, נצחי.
המאמר פורסם לראשונה בכיוון הרוח.