שידוכים, אהבה והצעות נישואין
שידוכים, אהבה והצעות נישואין
"גדול השדכנים אחרי הממון הוא, בלי ספק, השיממון"
חנניה רייכמן
מדוע אנשים מתחתנים?
יש שיאמרו "בגלל אהבה". זו אולי התשובה המאושרת והטובה מכולן. יש שיציינו נוחיות ורווחה כלכלית כשיקול רב־משקל. אחרי הכול, סיבות רומנטיות ותועלתניות הן תמיד דבר שבנמצא. אך מה בנוגע למניע קיומי אחר, כזה המתיירא מן הבדידות? מה בנוגע לפחד או לחוסר הרצון לבלות חיים שלמים לבד, בלעדי שותף קרוב, מבין, אוהב?
על פניו נדמה כי הרצון שלא לחיות לבד והפחד מפני הבדידות הינם שיקולים זהים, דומים להפליא זה לזה אך לא כן הדבר: "לבד" הוא מצב עובדתי בעוד ש"בדידות" היא הגדרה אישית, המשתנה מאדם לאדם. יש האוהבים את החיים בחברת עצמם. יש הדואגים למלא את "הלבד" ב"ביחד" מסוג אחר. אבל נדמה שכמעט אין בנמצא מי שיודה בפה מלא כי הפחד מפני הבדידות הוא שהביאוהו לקשור את חייו עם חיי אדם אחר, רק כדי שיבלו, שני זרים בתחילה, את המשך חייהם בצוותא. ועדיין, בהסכמה שקטה, הפך "הפחד מפני הבדידות" לכוח מניע רב־עוצמה, המביא את השדכנים למיניהם, ואף את המשודכים והמשתדכים עצמם, להעלאת קרנו של ה"ביחד" על פני כל שיקול אחר, גם כאשר, וליתר דיוק – בעיקר כאשר, טובת ה"צוותא" מתעדפת ומתעלמת מערכו של "האני". שהרי, מה טוב לו ל"אני" כשהוא לבדו? או במילים אחרות, מהי גדולתו ותפארתו של "האני" כשהוא אינו מצוי במסגרת זוגית של "אנחנו"?
הרש מוישה, גיבור סיפורו של יעקב שבתאי הצעת נישואין1, כה שונא את הבדידות עד שהוא חובש לראשו את כובע השדכן וכובע המשודך בעת ובעונה אחת, כדי להתחמק מטעמה המר. הסיפור פותח בטיפוסו של הרש מוישה במעלה מדרגות ביתה של סבתא, שאת ידה בא לבקש בבקשת נישואין2 . כמו ריח הטיח הטרי על הקיר הישן, מצטיירות שאיפותיו של החתן הלא־צעיר כתקוות עבשות להתחלה חדשה. אך על אף שטיב ביקורו נהיר היטב לשני המועמדים – לו ולסבתא – הרש מוישה אינו ממהר להסגיר את כוונותיו; חדור שכנוע עצמי הוא מצפה וממתין כי סבתא היא שתפנה אליו בהצעה.
כך יאה, הוא מאמין, לאדם מכובד שכמותו.
מוישה, שגילו המדויק אינו נמסר, הינו אכן מבוגר מכובד ורב־רושם; הופעתו מצוחצחת ונטולת רבב, זקנו מטופח למשעי ואת הסיגריות הוא מקפיד להחזיק בתוך "חריט של כסף"3. הרש מוישה הוא אדם המצפה שכל סובביו ינהגו בו כבוד ויידעו "[…] להוקיר, כמוהו עצמו, את ההידור הזה, המעיד על מידות טובות ועל ייחוס ועל רום המעלה. ואמנם, על פי המראה ניתן היה לחשוב את הרש מוישה לסוחר נכבד שעסקיו מסועפים ומשגשגים, וגם הוא עצמו ראה את עצמו בדמיונו, ועוד הרבה למעלה מזה."4
את סיכוייו להצליח בשידוך מחשיב הרש מוישה כ"טובים ומרנינים"5, אך סבתא היא אישה בעלת רצון. דמות נטולת שם שכל הידוע עליה הוא שהתאלמנה לא מכבר וכעת מתגוררת בבית אחד מילדיה6. היא מסרבת להיכנע לבקשתו של הרש מוישה ומבהירה זאת היטב, בדרכה הרכה אך הנחושה: "היא החליקה שוב ושוב בכף ידה העבה על פני המפה ואחרי הרהור ממושך אמרה בנעימה שקטה ומתפייסת, כי שניהם כבר זקנים וימיהם ספורים וכי לדעתה אין טעם שיהיה העיוור מוליך את החיגר. היא רצתה להוסיף עוד כמה דברים, אבל כאן איבד הרש מוישה את מעט השליטה העצמית שעוד נותרה בו, וכשפניו מתכרכמות בזעם אמר בזעקה: ""ו'קידוש', האם מעט הוא בעיניך?", ובכך קם, חטף את מקל ההליכה ויצא את הבית בטריקת הדלת, וסבתא הוסיפה לשבת על מקומה ולרגע עוד השהתה את מבטה על הכורסה הריקה אשר לפניה."7
אדם קשה הוא הרש מוישה; אדם קפדן, זחוח ויהיר. נוח ונאה בעיניו כי יטפלו בו, ישרתו אותו, יקדימו לו שלום וכאשר מתנהלים העניינים שלא לפי דעתו ורצונו, עולה בו אי־שביעות רצון ומורת רוח8. אך אפילו אדם כמו הרש מוישה, שכל חייו הם הצגה וניסיון לקבל את שהוא חושב למנת חלקו בזכות ולא בחסד, מתגלה בסופו של דבר כאיש קטן ועצוב, שכל שהוא מבקש לעצמו הוא מעט חברה שתפיג את בדידות הקידוש בערב שבת ושל השבועות המקיפים אותו.
לא אחת חושף הסיפור סדקים בארשת היהירות והשאננות של הזקן המכובד; הוא מהסס, נוטה לחזור על עקבותיו, נבוך בקלות מדבריה של סבתא, מטיל ספק בעצמו ובלבושו המהודר, מחליט החלטות ונסוג מהן בצורה מבזה.
דווקא סבתא השקטה, הנחבאת אל הכלים, מתגלה כדמות חזקה ויציבה; יש בה השלמה וקבלה המעניקים לה סבילות לשאת את מצבה ולהתמודד מבלי לחוש נכנעת, שבורה או חסרה. אותה הבדידות, כך נראה, טרם הכריעה ואולי גם לא תכריע לעולם.
סבתא אינה אוהבת את הרש מוישה: היטב היא יודעת על כוונותיו והרבה היא חרדה מפניהן. חרדה מפני חיים "לבד" אינה מאיימת עליה כמו חיים של "ביחד" עם אדם שכמותו. אין היא מוצאת בחייה השלמים את הבדידות שמגלה הוא ברגע אחד של קידוש ערב שבת9. כך ולכן היא נותרת חזקה דווקא במקום שבו הוא נשבר.
גם סטיצ'קין, גיבור סוף טוב לאנטון צ'כוב10, מחפש להימלט מבדידותו ורווקותו המתמשכת.
חייו, חיי כרטיסן בן חמישים ושתיים, מתנהלים ברווחה ועל מי מנוחות: הוא מחזיק במשרה בטוחה, נכסיו נושאים פרי, הוא מקובל ומוכר בקרב ידידים ומכרים, ועדיין – משהו חסר. מישהי, ליתר דיוק; מישהי שיוכל לאהוב, מישהי שתעניק לו בית ומקלט, מישהי לחלוק איתה את ימיו.
בשונה מהרש מוישה, העמל וטורח על הופעתו החיצונית ומתכנן היטב את מהלך השיחה הרצוי, מתפנה סטיצ'קין אל עניין השידוכים כלאחר יד, "באחד הימים שהיה פטור בהם מעבודתו"11.
בעצבנות ובכנות הוא מתוודה בפני השדכנית על החוסר המהותי בעולמו: "אני מבלה את חיי כאיזשהו צועני, שנודד ממקום למקום בלי שום נוחיות, ואין איש להתייעץ בו, ואם אחלה, אין אפילו מי שיגיש לי כוס מים וכדומה. […] אני איש המעמד המשכיל, יש לי כסף, אך אם להסתכל עלי מנקודת ראות, אזי מי אני? גלמוד, היינו הך, כמו איזה כומר נידח. ובאשר לכך, הייתי משתוקק ביותר להתקשר בכבלי הדת, הווה אומר, לערוך נישואים כדין עם איזושהי פלמונית ראויה."12
המספר מעיד על רצינותו, דקדקנותו ואופיו החיובי של סטיצ'קין באותה התדירות שבה מעיד זאת סטיצ'קין על עצמו13. ממרומי גילו וניסיונו הוא ניגש אל המבצע במבט מפוכח ולב בוטח. הוא אינו מחפש את הכלה היפה ביותר או את הרעיה החכמה ביותר. ההפך הוא הנכון; בכל אחת מהגדרות הקיצון הוא מוצא איזשהו פגם או קושי. מה שנחוץ לו זו רעייה טובה, פשוטה, מעשית ונבונה. לא יותר ולא פחות, לא מעט ולא הרבה.
את השדכנית המתארחת בביתו מקפיד סטיצ'קין לכבד במאכל ובמשקה. התנהגותו הינה כשל אדם נדיב, הנוהג גינוני נימוסים, נוגע ללב בווידויו האישיים ובהצהרותיו הכנות. עם זאת, במרוצת השיחה ולאור הצורך בלתאר נכונה את האישה אשר מבקש הוא לשאת, מתגלות אי־עקביות בתפיסותיו, אשר מערערות את מידת עוצמתן ומהימנותן: יש שהוא מעיד שהוא אינו האדם הראוי לאישה שנתברכה ביופי גופני או כושר שכלתני, ויש שהוא מודה שאין זה מתפקידה של האישה להיות ישות עצמאית, מוצלחת מדי, בפני עצמה14. אי־עקביות זו חושפת, בסיכומו של עניין, את רצונו האמיתי של סטיצ'קין: אישה קטנה וצייתנית, היודעת את מקומה כמופקדת על מלאכות משק הבית ומשרתת את בעלה נאמנה15.
ליובוב גריגורייבנה, השדכנית, הינה בעלת מקצוע שָׁקוּלה ומְאֻפָּקת, הנוהגת חסכנות בדיבורה ובתנועותיה. דמות מחושבת, חשאית, המסכינה עם כל הנאמר, מנסה לענות על צרכי ודרישות הלקוח ובמקרה הצורך אף אינה חוששת מלהציע דברים שהשתיקה יפה להם, שארגונם וטיפולם נכלל גם הוא במשלח ידה16.
נוכחותה בחדר מובאת רק לצורך ההצגה המצומצמת של תפקידה המקצועי. עולמה ורגשותיה אינם מעניינו של הנושא או העניין – עד לרגע שבו מתוודע הכרטיסן להכנסתה היפה; או־אז מתגלה לפניו האישה שמאחורי המקצוע:
""המממ…! לא ציפיתי כלל שבעיסוקים כאלה אפשר להשתכר סכום כזה. חמישים רובל! לא כל גבר מקבל זאת! התכבדי נא, אבקש בהכנעה…"
[…] סטיצ'קין סקר אותה חרש מכף רגל ועד ראש ואמר: "חמישים רובל… זאת אומרת שש מאות רובל בשנה… התכבדי נא, אבקש בהכנעה… ברווח שכזה, את יודעת, ליובוב גריגורייבנה, לא יקשה עלייך להשיג לך בן זוג…""17
כך נוכח סטיצ'קין לדעת כי ליובוב גריגורייבנה עונה היטב על דרישותיו וצרכיו וגם היא עצמה, אישה כבת ארבעים שלא נישאה מעולם, מוצאת כי סטיצ'קין יכול לשמש לה בעל הגון ונאמן. העניין מוסדר ומוסכם. הכרטיסן והשדכנית שהפכה משודכת מחליטים להינשא. והנה, למן הרגע שניתנה ההסכמה, ואדי האושר על הפתרון המוצלח עוד נישאים באוויר, פוצח הכרטיסן בתהליך התאמת אשתו החדשה לעתידם החדש ללא דיחוי: " "נו־ו," אמר הרב כרטיסן המאושר. "עכשיו הרשי נא להבהיר לך לאיזו התנהגות ואורח חיים אני מצפה ממך. אני בנאדם קפדן, סולידי, חיובי, מבין הכול ברוב דקות, ומתאווה שאשתי גם היא תהיה קפדנית, ותבין שאני בשבילה מגן ומחסה וראשון במעלה." הוא התיישב ונאנח עמוקות, והחל להציע בפני כלתו את השקפתו על חיי המשפחה וחובות האישה."18
סטיצ'קין אינו נער צעיר המחפש אהבה וסערת רגשות נפעמת; סטיצ'קין הוא אדם מפוכח המחפש את האושר שבחיים בצוותא. אישיותה, זהותה ותכונותיה של זוגתו נדרשות להיות ממוצעות ומקובלות – נוחות לחיי נישואין, נוחות לבעל ואולי נוחות גם לאישה עצמה, אילו היה קולה נלקח בחשבון. אך האישה או מוסד הנישואין, לדידם של הרש מוישה ורב כרטיסן סטיצ'קין, הם עסקת סחר־מכר של צורך וטובת הנאה, הכרח קיומי למיגור הבדידות, מגננה מפגעי הזקנה ותחושת ה"לבד". עולמה של האישה הניצבת מולם, זו שהם מבקשים לשאת, כלל אינו מתחום העניין. לאו דווקא משום שהיא אישה ומכאן פחותת מעמד ונטולת חשיבות, אלא משום שהיא – יצור נוסף במערכת חייהם – פשוט אינה חשובה כמוהם עצמם19. הם העיקר והתכלית; כל הנלווה הוא רק כלי להשגת רצונם. אמת, מוכנים הם לוויתורים שבמערכת יחסים – בין אם לגור בדירה משותפת20 ובין אם בדאגה לרווחתה הכלכלית והחומרית של רעייתם21. ברם, הרש מוישה וסטיצ'קין אינם מבקשים להתקשר מתוך חיבה או עניין אלא מתוך התפשרות, אמצעי חציצה אחרון מפני מציאות גלמודה של חיי בדידות. הצעת הנישואין היא אפוא כלי בשירותו של שיקול רב־משקל: לא רגש, שאיפה לאיחוד או קירבה, כי אם חיבור, קשר של מעורבות, אך ורק על מנת שלא ליפול לבדידות הגלמודה, העצובה, הנזקקת.
על פי אמות מידה תועלתניות, ניתן להעריך אולי את שיקוליהם כנכונים מן הצד השכלתני, שכן יש הרבה מן היתרונות בחיים של צוותא על פני חיים בגוף ראשון, יחיד. ועדיין, דומה שמטרותיהם התועלתניות והשכלתניות אינן מצליחות להצליח: הרש מוישה נוחל כישלון צורב בבואו לבקש את ידה של סבתא ואילו הספק הלעגני המהדהד בסיום סיפורם של סטיצ'קין והשדכנית ליובוב מעמיד בסימן שאלה חמוץ את עתיד ואיכות נישואיהם. נישואין שהם קשר של עלות ותועלת – בעיקר עבור הגבר השולט בכיפה, נישואין שאין בהם ויתור אלא על זכויות האישה לבדה.
אהבה בין בני זוג אולי אינה הכרח לצורך נישואין, אבל אהבת הזולת היא צורך קיומי בכל מערכת יחסים באשר היא, ומקומה נעדר מהצעת נישואין וסוף טוב באופן מופגן ופוצע.
אדם האוהב את הזולת יהיה משענת בעת צרה, חבר לחיים, שותף מהימן לכל דרך שהיא.
אדם ללא אהבה כזו יהיה לעולם בודד, בין אם הוא נמצא במערכת יחסים או לא.
אדם כזה, האוהב את עצמו בלבד, הרואה אך ורק את עצמו, יכול אולי להינשא, אך כנראה שלא ימצא לעולם בנישואיו את אשר ביקש ליצור, ולו גם למראית עין: את השלווה של היחד, את האיחוד שבצוותא, את החיים המגרשים את החושך שבקיום ערירי, בודד ועצוב.
"האהבה היא היסוד הראשי של החיים. לחיים בלי אהבה אין כל הצדקה פנימית. ערך בין אדם, שאין לו נטייה מטבעו לאהבה, הוא גרוע מערך בן אדם שאינו יודע כתב ולשון"
(ה"ד נומברג)
המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.